פרשני:אגרת יא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מבוא

אגרת זו היא תשובה לאגרת קי מאגרות הראי"ה. התשובה לאגרת זו נמצאת באגרת קיז.

אגרת יא

הרגש והשכל.

לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול החכם הנעלה מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א (הגאב"ד דק"ק יפו יצ"ו). לרגלי מכתבו הנכבד , שקבלתי בימים האלה, הנני מוצא לנכון, להציע לפני כ' גאונו מעט מהשקפותי על דבר הרגש והשכל. כל רגש וחפץ טבעי בתקופתו הראשונה מלא הוא תכן שכלי, ואי אפשר שיבוא הרגש בימים ההם לידי איזה נגוד להשכל, אחרי שכפי האמור תכן הרגש הוא הוא השכל, המתלבש בדמות רגש וחפץ טבעי. ואולם כשיתרוקן הרגש מתכנו, רק אז נראה מלחמה בינו ובין השכל, ובמלחמה הזאת, בתקופות הראשונות להתרוקנות הרגש, יצא עפ"י הרוב הרגש כמנצח, ואולם בתקופות האחרונות, לרגלי רפיון הרגש, הנחלש מיום ליום ומתקופה לתקופה, גובר השכל על הרגש הנבוב עד שכמעט לא נראו עקבותיו. באור ההשקפה הזאת הוא על פי השיטה החדשה (ספענסער, דארווין ועוד), כי מרבית מיני האינסטינקטים וההרגשות המה רודימנטיים, כלומר הרגשות וחפצים טבעיים, שנתרוקנו מתכנם, ואשר באו לנו בירושה מאבותינו בתקופה הפראית הקדמונה, שאז באמת היה הרגש והחפץ הטבעי מלא תכן פנימי. לדוגמא: כל אדם, אף הבא בשנים, מרגיש בקרבו איזו יראה פנימית בשעה שהוא לבדו בלילה במקום אפל או בשעה שהוא הולך ביער יחידי, אף שברור לו הדבר, כי אין כל סכנה נשקפת לעיניו. הפחד הזה הוא תולדות היראה של האדם היערי הקדמון, שבאמת היה לפחדו על מה לסמוך. הנסיון הורה לו, כי בהיותו לבדו ביער או במקום חשך ואפלה, הוא נעשה לטרף לפריצי חיות, השואפים לאכלו חיים. הפחד הזה נשתרש במשך תקופות רבות עמוק בהאדם עד שנעשה לחפץ טבעי, הנמסר לנו בירושה, ואע"פ שעתה אך למותר הוא לנו האינסטינקט הזה, בכל זה עוד קשה לנו להשתחרר ממנו בכל וכל, ואולם נכון הדבר, כי הרגש והחפץ הטבעי הזה מתחלש מיום אל יום. לפי זה השקפתי נכונה, כי לרגלי התרוקנות הרגש מתכנו נראה התנגדות בין הרגש והשכל, כי האדם הנכחי בשעה שהוא נעור בלילה יחידי במקום אפל או בשעה שהוא הולך ביער יחידי הוא מרגיש בקרבו התנגדות בין הרגש הנבוב, המעוררו לידי איזה פחד נעלם ובין השכל המלמדו, שאין לפחד הזה מקום כלל לפי תנאי זמנו ומקומו. המלחמה הזאת נגמרת בנצחון הרגש על השכל אצל האנשים "המרגישים" ובנצחון השכל אצל האנשים "המשכילים". ביחוד נראה כי מרבית מין האדם, החי בתקופות הראשונות להתרוקנות הרגש, נוטה ביותר לרגש, באשר כי קרוב הוא ב"זמן" להרגש המלא תכן קדמון וקרבתו בזמן מחבבת עליו את הרגש ומחזקת אותו, ואולם האדם בדור האחרון, שנתרחק הרבה ממנו, שוחק עליו ומבטלו מכל וכל והולך בדרכו למישרים. בימי מלחמת הרגש עם השכל אזי על פי הרוב מוצא לו הרגש עזר וסיוע בהדמיון, כי לרגלי התרוקנות הרגש מתכן פנימי נסיוני מוכרח הוא הרגש למלא את הריקות בתכן דמיוני... ולכן להאיש ההולך ביער נדמה לו על כל צעד ושעל מיני "רוחות" וחיות טורפות, כי הרגש מתמלא מדמיון על כל גדותיו. ולכן חזון נפרץ הוא לראות את הדמיון מלוה את הרגש על דרכו הארוכה והשוממה... עדו הרבה הרגשות ואינסטינקטים ישנם, שלא נתרוקנו עוד מתכנם ובריאים ומוצקים הם ולכן אינם באים "לעת עתה" בהתנגשות עם השכל, אבל גם עליהם נאמר בצדק: מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל... ועוד ימים באים, שגם הרבה מהאינסטינקטים האלה יתרוקנו מתכנם על ידי נסיון חדש, שתרכש לה הבריאה בהתפתחותה הכללית, והחזיון הנזכר נראה גם בהם, כי יבוא יומם... ראיתי פה להזכיר מה שראיתי בספר "הסתכלותי בעולם" להד"ר ברונו וויללע בהקדמתו הנפלאה, שבה הוא מאריך הרבה בטוב טעם ודעת על דבר מהות החפץ הטבעי ובא לידי החלטה, כי הטבע בכלל, כמו האדם בפרט, הוא לומד ורוכש לו נסיונות חדשים ואז הוא מתקן את עותתו, כי לפעמים הוא טועה בעבודתו עדי ירכש לו את הנסיונות החדשים. (גם חכמינו אמרו "הקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן, אמר, דין הניין לי ודין לא הניין לי..." (מדרש רבה בראשית פרשה ט') והוא כנזכר, כי הטבע, כלי השרת בידי הבורא, איננו עור במעשיו, כמו שיאמרו המטריאליים, כי אם חפשי הוא במעשיו ובוחר לו מה לעשות ומה לחדול, כשימצא בנסיונו עולם יותר יפה). ואולם עלינו להוסיף, כי באותה שעה שהוא משופע בנסיונות חדשים, אזי יתחדשו פני הבריאה והרבה אינסטינקטים יתרוקנו מתכנם והמלחמה בינם ובין השכל מתחלת ונמשכת עד עת קץ. את הדברים האלה הנני מקדים בתור תשובה על דברי מכתבו הנכבד בזה"ל: "ואל יחשדני כבודו, שהנני הולך אחר הרגש בלא הארת השכל, רק שהנני משנן תמיד, שהרגש הוא יותר שכלי כשהוא עומד במעלתו התמימה מאותו החזיון הפסיחי, שאנו קוראים לו שכל, שאפילו מה שאנו נוטים לאהבת השכל הוא מיוסד ברגש, ואלמלא הרגש הזה לא היו בעלי שכל מתגברים במעשיהם הטובים, מפני שהשכל מביא לו את סמוכותיו מעולם אחר והרגש טוביה גניז בגויה, ואינו צריך להביא ממרחק לחמו, אבל לעולם לא יבא לתעודתו כי אם לפי רוב הארת השכל עליו". עכ"ל. ואמנם לפי האמור החפץ הטבעי, ומכל שכן הרגש, ראשית יצירתו בא מן הנסיון ומן השכל. וכבר נמצאה דעה מגדולי החכמים (הערינג, העקעל, זימאן, ויעוין בספר הנזכר), האומרים, כי בכל חלק וחלק מהטבע החי, ואף בהיותר קטן, נמצא כח הזכרון, ובזה יבארו הרבה מהחזיונות האינסטינקטים הנראים כבלתי מובנים כלל בהשקפה הראשונה. למשל, האינסטינקט הנראה בבר-אוזא, שמשעה הראשונה ללידתו הוא יודע לשוט על פני המים בזריזות, אף שמעולם לא ראה מים. ואולם זה הוא מפעולת הזכרון, שנפשו זוכרת מה שקרה להוריו ומולידיו, כי החלק הקטן הנמצא בו בירושה מאת אבותיו זוכר הכל. באופן, כי כל מיני החפץ והרגש השונים מקורם מהעולם הנסיוני והשכל. כן כמו שנמצא בשכל אהבת האמת נמצא גם מחקר הרגש... ולא עוד אלא כי גם בעולם השכלי נמצאים מושכלות ראשונים וקאטעגוריות שונות, שגם עליהם נוכל לאמר, כי "טוביה גניז בגויה"... האקסיומות של השכל קרובים הם בטבעם אל טבע הרגש והחפץ הטבעי ואולם נוכל רק לאמר, כי הרגש יונק מנסיון העבר והשכל יונק מנסיון ההוה, שיש לו יותר על מה לסמוך. ובכן באמרי על כבודו, כי הוא בעל רגש, כונתי גם כי בטבעו נוטה הוא יותר להרגש העבר, שנעשה אצלו לטבע, אף שהשכל בהוה בא ומטפחו על פניו... לדוגמא, הנני רק להעתיק מה שכותב לי כתר"ג במכתבו הנכבד, בנוגע להשקפתי והשקפת רבים, כי התכונה האלקית יש לה יותר יחש להמושג הרוחני של המצות מלמעשה המצות. וע"ז טוען כתר"ג: "הלא על אבן מעמסה זו אנו מצטערים מימ האלכסנדרונים וכו'". ואולם טענה כזאת תוכל לצאת רק מפי בעל רגש, המתגעגע למעשה המצות, שהורגלו בה אבותינו מעולם, אבל השכל הלא רואה, כי מרביתן כמעט נתרוקנו מתכנן, והתכן החדש, שיחפוץ כתר"ג לנפח במעשה המצות, אף שיפה הוא ומתקבל על הלב, אבל הוא רק מעשה הדמיון, הבא לעזור להרגש במלחמתו עם השכל... באופן כי אצל כתר"ג יצא הרגש בזר הנצחון על השכל. אבל על כבודו גם לדעת, כי לא לעולם חסנו ומצות בטלות לעתיד לבוא... (מסכת נדה דף ס"א). מאמר נשגב נמצא בין בעלי המדרש, וכבר העריכו את המאמר הזה כראוי בעלי הנסתר וזו לשון המאמר: "נובלות חכמה של מעלה תורה..." (מדרש רבה בראשית פרשה י"ז), הכונה העמוקה בזה המאמר היא, כי כל התורה עם תרי"ג מצותיה וכל פרושיה איננה כי אם דוגמא מהחכמה האלקית העליונה והמוחלטה. ובכן לא יפלא, גם לבנו לא ידאב למראה החזיון של המצות הבטלות בעל כרחנו, אחרי כי סוף סוף הלא החכמה של מעלה תשאר לעולם... אמנם כן הוא כי קשים מאד יסוריו של הרגש כשהוא מרגיש, כי תכנו יחל לצאת ממנו וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו כקול הנשמה היוצאת מן הגוף (מסכת יומא)... וכל אשר לו יתן בעד נפשו, אבל הלא גזירה קדומה היא, כי לא לעולם חסן הרגש והגוף. גם הרגש והחפץ הטבעי הם רק דוגמא מהטבע האלקית הכללית המוחלטה ואשר צו נתן לה להפשיט צורה וללבוש צורה ולהתפתח. ובאמת במה נחשבו כל היסורים, שעברו על העולם וברואיה, מול הנצחיות הנמצאת בהטבע... ובמושג ידוע גם הדוגמא הנופלת בערכה מן העולם והתורה היא בת אל-מות, אחרי כי סוף כל סוף הלא הדוגמא היא מעין הכלל הנצחי ואין בכלל אלא מה שבפרט, ומוכרחני לקצר בזה הפעם. הנה פה כתבתי רק דוגמא קטנה ממכתבו האחרון אלי, אבל הלא הרגש בולט בכל מאמריו וספריו, שכתב מאז ועד עתה. ובכן השקפתי על כתר"ג במכתבי הקודמים היא ע"פ האמת... לבעל רגש, היונק מן העבר, נאה לאמר על אברהם אבינו הקדמון: "על כל פנים איך שהיתה צורת החיים של האבות, הנה הם משוערים בדרך יחוסי, שאם היה מצבם דומה למצבנו, היו מצד אותו הרעיון האלהי שלהם מקימים הכל כפשוטו" (לשונו במכתבו). כי לרגלי געגועיו אל העבר רואה הוא בהעבר הכל. (פה אתפלא על כתר"ג, שכתב במכתבו זה, כי יוכל היות, כי הרעיון האלקי היה באור כהה אצל אברהם אבינו, ובזה ישב את פליאתי במכתבי הקודם מהכתוב המפורש "ושמי ד' לא נודעתי להם", והנה מלבד שבזה כמעט שסותר הוא את דברי עצמו, אחרי שכתב, כי הרעיון האלקי היה כ"כ חזק אצלם עד שהיה ביכלתם לקיים את הכל, הנה לבד זה דברים כאלה אינם נאותים לצאת מבעל רגש ככתר"ג. וברור בעיני, כי בשעה שכתב את מכתבו הראשון לא עלה על דעתו, כי אצל אברהם אבינו היתה מתעלמת. ואף שיש לפלפל בזה, אבל חלילה לנו להשתמש בדרכי הפלפול בענינים כמו אלה), ואין מראין לו לאדם רק מהרהורי לבו... ובכן אנן בדידן ואינהו בדידהו. והנה באחד ממכתבי הקודמים כתבתי לכתר"ג בזו הלשון: "חקירות כאלו (ע"ד מציאות האין) אינן כי אם ילידי משחק הדמיון, המרכיב שני הפכים בנושא אחד: ההיות והאין וכו' וכו'. החלטות כאלו באות רק על ידי הרכבת היאוש, המביא לידי אין, עם הרגש האלקי, הלוחם עם היאוש בכל עוז וע"י ההרכבה של ההיות והאין באים לידי שלום מדומה וכו'" (בספרי "מכתבי מחקר ובקרת" צד 18-19). והנה לפי סגנוני במכתבי זה הוא מטבע הרגש להנחיל את אוהביו "יש" ואוצרות האין ימלאו בש"י עולמות... כי הטבע לא יאהב את הריקות, כנודע, ואחרי כי אין לך ריקות יותר גדולה מהאין ולכן מוכרח האין להמלא מהיש... וכבר הגענו להמקום היכי דנשקי אמונה והכפירה אהדדי... אך יאמין לי כתר"ג, כי רק במקום הזה הנני "מרגיש" את הוד החכמה של מעלה והנני נמצא במרחב יה באין אמר ובאין דברים, כי אמנם רק קול דממה דקה ישמע... והקול הזה יצא ממקום שאין בו לא אין ולא יש ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, והדברים עתיקים. והנה במכתבי זה מתוך גנותו של הרגש באתי לידי שבחו, באמרי, כי תחלת יצירתו הוא מן השכל והנמשך מזה הוא, כי גם השכל המנגדו בשעת התרוקנותו יתהפך גם כן לרגש במשך כמה תקופות ואולי גם לחפץ טבעי כפי החוק הטבעי, ואחרי כן יתרוקן, אולי, גם הוא מתכנו השכלי ותהיה לו מלחמה עם השכל והתפתחות חדשה וחוזרות חלילה... והנה כל השינויים והתמורות האלו הם רק בהפרטים ובהנובלות המשתנות לפי הרוח, ואולם להיהדות נמצאה גם חכמה של מעלה, הקודמת לעולם הפרחים, והחכמה הכללית האלקית הזאת היא שופעת תמיד על הפרטים, ומהחכמה של מעלה הזאת יונקת היהדות הנקיה בפרט והאנושות המזוקקה בכלל... ואמנם כן הוא, שבעולם המציאות ובעולם המחשבה לא יאהב הטבע את הריקות והשממון, אבל בהטבע הכללית, הקודמת לעולם הפרטים, בעולם המציאות וכן בהחכמה של מעלה, הקודמת להנובלות בעולם המחשבה, אין מקום לריקות ושממון כלל, כי גם הריקות הוא "תוכן" להפרוצס הכללי המוחלט... והנובלות בכל דמותיהן השונות הנן "תכן" להחכמה של מעלה... ואף אם מצות בטלות לעתיד לבוא, בכל זה מקור המצות בהחכמה של מעלה הוא נצחי, וזה סוד נצחיות היהדות ומלחמתה עם הכפירה בכל והוא כי בהכלליות של הטבע והתורה איננה רואה שום ריקות, כי "ממלא כל עלמין..." והאדם העליון העתיד... אף אם יהיה חפשי מן התורה ומן המצות, בכל זה מחזה שדי יחזה ויהנה מזיו השכינה ומחכמה של מעלה... במכתבי זה קצרתי מאד ביחוד במה שחברתי את הרגש עם החפץ הטבעי ולא דברתי על דבר ההבדלים הדקים שביניהם, ואולם אין זה נוגע למטרת מכתבי זה, שבעקרו הוא רק תשובה על כל דברי מכתבו הנעלה. אך אדמה, כי דברי אלה יספיקו, לבאר הרבה מהשקפותי במכתבי הקודמים וכבודו יבין גם להגיגי, כי במקום חפשתי ושוממותי טמון גם רגש אלקי דק מן הדק המתגעגע להחכמה של מעלה, המוציאני תמיד מן המצר, ומי יתן והיה לבבי זה כל הימים. ע"ד הפרוזדור לחכמת ישראל, שרוצה כתר"ג ליסד ביפו, כדי שנכנס אחר כך לטרקלין של היהדות בירושלים עיר הקדש, כבר כתבתי לו השקפתי עד"ז במכתבי הקודם. ובכלל הנני נוטה תמיד לסמוך את שתי ידי על כל מוסד ומוסד, הבא לחזק את היהדות, שלא תפול בין הנופלים, ואף שהנני מהמתגעגעים אל החכמה העליונה, הרחוקה מהיהדות המעשית, אבל במה דברים אמורים בשעה שהיהדות המעשית מתבטלת לאט לאט על ידי חכמה אלקית יותר עליונה, כעין בטול הרגש על ידי שכל עליון ממנו, אבל לא בשעת חרום כזו, שהיהדות מתבטלת על ידי כפירה בכל ומאטריאליזמוס היסטורי, העוקר גם את השרש... אוי ואבוי! לנגד עינינו חזיון מבהיל מעם עתיק יומין הנוטה לאבד את עצמו לדעת כמעט... מבלי להכיר את ערך עצמו ושרשו וכי חלק ד' עמו... בזה הנני ידידו המוקירו כיפעת חין ערכו. בברויסק. שבט ה' תרס"ח. שמואל אלכסנדראוו.