פרשני:בבלי:שבת קלז ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:13, 30 ביוני 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (Automatic page editing)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קלז ב

חברותא

מי שמל, שחתך את הערלה, ולא פרע, את המילה, שלא הסיר את קרום העור שמתחת לערלה  1  - הרי זה כאילו לא מל.  2 

 1.  עיין יבמות עא ב. אמר רבה בר רב יצחק אמר רב: לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר: "בעת ההיא אמר ה' ליהושע: עשה לך חרבות צורים". ובתוס' שם הוסיפו דמכל מקום אברהם אבינו פרע ערלתו שהרי קיים את כל התורה (ועיין רש"י בראשית יז כד). ועוד הוסיפו התוס' שמצוות פריעה היא הלכה למשה מסיני, ויהושע הסמיכה לכתוב. ועיין במנחת חינוך מצוה ב' שכתב שמצות מילה נתחייבו בה גם בני קטורה, אך מצוות פריעה, שהיא הלכה למשה מסיני לא נתחייבו בה.   2.  במהר"ץ חיות הביא את קושיית הר"ן, איך אמרינן שמילה בצרעת דוחה משום שעשה דוחה לא תעשה, והרי בזמן המילה כשחותך את הערלה ועובר על "השמר בנגע הצרעת", עדיין לא נתקיימה מצוות המילה כל זמן שלא פרע, שהרי שנינו "המל ולא פרע - כאילו לא מל", ואם כן אין דחיית הלאו בזמן קיום העשה? ותירץ, שמכל מקום גם התחלת המצוה חשובה "בעידניה".
גמרא:
אמר רבי אבינא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: הא דאמרינן שציצין המעכבין את המילה הוא כשנותר "בשר החופה את רוב העטרה", לא תימא דוקא שנותר רוב הקיפה של העטרה.
אלא אם נותר רק בשר החופה את רוב גובהה של עטרה, ואפילו במקום אחד, הוא מעכב את המילה.
שנינו במשנה: ואם היה בעל בשר - מתקנו מפני מראית העין.
אמר שמואל: קטן המסורבל בבשר, שהוא שמן, ולאחר שנימול נראה כמכסהו - רואין אותו:
אם כל זמן שמתקשה ומתוך קישויו מתפשט בשרו ונראה מהול, אינו צריך למול פעם שנית.
ואם לאו, שגם בזמן קישויו אינו נראה מהול, צריך למול פעם שנית.
במתניתא תנא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: קטן המסורבל בבשר, רואין אותו, שכל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול, צריך למולו שנית. ואם לאו, אינו צריך למולו.
מאי בינייהו, בין שמואל למתניתא?
ומבארינן: איכא בינייהו: נראה ואינו נראה, לשמואל דבעינן שיהיה נראה מהול, נראה ואינו נראה צריך למולו. למתניתא רק אינו נראה צריך למולו, אבל נראה ואינו נראה אין צריך למולו.
שנינו במשנה: מל ולא פרע.
תנו רבנן: המל, אומר: אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה.  3 

 3.  עיין פסחים ז ב: מאי טעמא לא מברכים "למול את הבן"? כי לא סגיא דלאו איהו מהיל. כלומר, וכי המוהל מחוייב במצווה, והרי היא מוטלת על האב. והרמב"ם בפרק ג' ממילה ה"א חילק, שכאשר האב מל הוא מברך "למול את הבן". ואם אדם אחר מל, מברך "על המילה". והראב"ד שם חולק עליו, ובשו"ע יו"ד סי' רס"ה הובאו ב' הדעות.
אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וציונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.  4 

 4.  בתוס' ד"ה אבי, הביאו שרבינו שמואל סובר שהאב מברך קודם המילה, שהרי כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, והביא ראיה מלשון הברכה "להכניסו", ומשמעו לשון עתיד. אולם רבינו תם חולק וסובר שמברך לאחר המילה, והוכחתו מברכת העומדים שאומרים "כשם שנכנס", ומשמעו לשון עבר. ובשו"ע יו"ד סימן רס"ה ס"א כתב שאבי הבן מברך בין חיתוך הערלה לפריעה. הרמב"ם פ"ג ממילה ה"ג כתב שהאב מברך שהחיינו, ובמאירי כתב שלא נהגו כן, ואין ראוי לברך משום צערא דינוקא. והמנהג בארץ ישראל שמברכים שהחיינו אבל במדינתנו אין נוהגין. חכמת אדם כלל קמ"ט אות כ'.
העומדים שם אומרים: כשם שנכנס לברית,  5  כך יכנס לתורה, לחופה, ולמעשים טובים.

 5.  לגירסא זו משמע שמברכים את התינוק הנימול, אולם להרי"ף והרמב"ם שגורסים "כשם שהכנסתו" משמע שמברכים את האב (כמו שכתבו הט"ז והש"ך יו"ד סי' רס"ה) שפ" א.
והמברך אומר: אשר קידש ידיד מבטן וחק בשארו שם. וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו צורנו, צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. ברוך אתה ה' כורת הברית.
ופירוש הברכה הוא:
אשר קדש ידיד מבטן. רש"י מפרש שהכונה ליצחק שעוד קודם שנולד נתקדש למצוה דכתיב: "אבל שרה אשתך יולדת לך בן. והקמותי את בריתי אתו".  6  והתוספות מבארים שהכונה לאברהם שנאמר בו: "מה לידידי בביתי".  7 

 6.  במאירי הביא שבדרך צחות דרשו את הפסוק "את בריתי אקים את יצחק", נוטריקון של "אקים": אשר קדש ידיד מבטן.   7.  הר"ן הקשה מנלן שאברהם נתקדש מבטן? ותירץ, דדילמא קים להו לחז"ל שלומדים גזירה שוה ממה שכתוב באברהם "כי ידעתיו" ובפסוק אחר כתוב "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ".
וחק, זהו המילה. בשארו, בבשרו. שם, חקק (ואין "חק" זה כשאר חוקים שאינם בגופו של האדם. מהרש"א).
וצאצאיו אחריו (תוס' מנחות נג ב והר"ן מפרשים שהכונה ליעקב), חתם באות זו ברית קדש.
על כן בשכר המצוה הזאת - אל חי, חלקנו צורנו (אמר אלו השמות על שם הפסוק (תהלים פד) "לבי ובשרי ירננו אל אל חי". ומילה עבודת בשר היא. ואמר חלקנו צורנו גבי שאר, על שם הפסוק (שם ע"ד) "כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם". (אבודרהם).
צוה הקדוש ברוך הוא לאברהם  8 , להציל ידידות שארינו היינו הגוף (הב"ח ביו"ד רס"ה מפרש שקאי על הנפש). משחת מהגיהנם. כדכתיב בזכריה: "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו".

 8.  לפי פירוש זה הניקוד על "צוה" הוא בחיריק. ועיין בש"ך יו"ד סי' רס"ה שמפרש שהיא בקשה על העתיד, והניקוד הוא: הצד"י בפתח, והוי"ו בצירי, וכן הוא בבה"ג. ועיין בב"ח נוסחת הרמב"ם. ובהגהות יעב"ץ הביא מסידור הגאונים דלא כהש"ך, ובתשובה העלה דמאן דאמר הכי או הכי לא משתבש. פתחי תשובה.
(המהרש"א מוסיף עפ"י דברי הגמרא בערובין יט א שאברהם יושב על פתחו של גיהנם ומציל כל מי שמהול חוץ מהבא על הנכרית).
למען בזכות, בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה ה' כורת הברית. על שם הכתוב: "וכרות עמו הברית" (אבודרהם).
המל את הגרים, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה.
והמברך אומר: אשר קדשנו במצותיו  9  וציונו למול את הגרים  10  ולהטיף מהם דם ברית.  11  שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ברוך אתה ה' כורת הברית.

 9.  עיין בדבר אברהם (חלק ב' כה א) וכן בשפ"א שהקשו היכן ציונו למול את הגרים? (הפסוק שהביאו התוספות הוא רק על עבדים). ועיין בדבר שמואל פסחים ז ב שהביא מדברי הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" שכתב לגבי טבילת גרים: והיכן ציונו? ותירץ, מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן". שהגרים שגיירום מעלה עליהם כאילו בראום. ותירוץ זה שייך גם לגבי מילה.   10.  עיין תוס' פסחים ז ב ד"ה לא סגי. ובמהרש"א שם שהקשה מדוע מברכים "למול" ולא "על המילה"? ובבאר הגולה סי' רס"ח סעי' ה' כתב שזהו כדעת הרמב"ם שמילת הגר מוטלת על כל ישראל.   11.  המאירי הביא יש מפרשים שמה שנאמר למול ולהטיף, לצדדין נאמר. כלומר "למול" אם אינם נמולים. "ולהטיף" אם הם נימולים. והמאירי כתב שנראה שמברך לכלם את שניהם. ומפני שחלק מהם נמולים תקנו נוסח זה לכלם. עיי"ש עוד.
המל את העבדים אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה.
והמברך אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו. שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ברוך אתה ה' כורת הברית.



הדרן עלך פרק רבי אליעזר דמילה




דרשני המקוצר