פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר יז לד

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר יז לד

סעיף לד[עריכה]

וכן האשה שהעיד לה אחר שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה (יבמות קכא) ואבד זכרו ונשתכח שמו (רמב"ם), הרי זו לא תנשא על עדות זו, כמו שנתבאר. (ואפילו התירוה ב"ד ולא נשאת, לא תנשא) (ריב"ש סי' שע"ט), ואם נשאת לא תצא (קכא). הגה: ודוקא שנשאת על פי חכם או בטעות, שסברה שהיא מותרת, אבל אם נשאת בעבריינות, תצא (תשובת מוהר"ם הביא מרדכי סוף יבמות). וכל זה דוקא במי שהעידו עליו שטבע ממש במים שאין להם סוף, אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה. או אפי' שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו, תצא^ב. ואפילו העיד סתמא שטבע, חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה, שכן דרך העולם לקרא לדברים אלו טביעה, ותצא^ג, אלא א"כ העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו (ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן קכ"ח). ואפי' היה העובד כוכבים שהסיח לפי תומו ואמר: טבע פלוני, ונשאת על פיו, הרי זו לא תצא. וחכם שהורה להשיאה לכתחלה (במים שאין להם סוף), מנדין אותו (קכא).

טעם החומרא במשאיל"ס: רמב"ם^[1]: משום חומרת אשת איש שחייבים כרת.

רא"ש: ביבמות פ"ד,ה נימק שמדרבנן חוששים למיעוט המצוי ואילו בחולין פ"א,יב נימק משום חומרת אשת איש.

תוס': בבכורות כ,ב נימקו בשם ר"ת משום חומרת אשת איש וביבמות לו,ב הסתפקו בשני הטעמים.

חת"ס^[2]: יישב הסתירות בתוס' וברא"ש או שזה מיעוט מצוי ושאינו מצוי, או שבת"ח אינו מצוי ובשאר אנשים מצוי וגזרו לכתחילה בת"ח אטו שאינו ת"ח.

נישאת לא תצא: יבמות קכא,ב: ההוא דהוה קאמר ואזיל: מאן איכא בי חסא, טבע חסא! אמר רב נחמן: האלקים! אכלו כוורי לחסא. מדיבוריה דרב נחמן, אזלא דביתהו דחסא ואינסבא, ולא אמרו לה ולא מידי. אמר רב אשי, שמע מינה: הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף - אשתו אסורה, הני מילי לכתחלה, אבל אי נסיב - לא מפקינן לה מיניה.

ב"ש: וכן בכל מקום שע"פ רוב מת לא תצא. ובמקרים ששנינו במשנה שאין מעידין עליהם לדעת הריב"ש תצא ולדעת רי"ו יש מהם שלא תצא.

א. נישאת בעבריינות: מהר"ם,רמ"א: תצא.

צ"צ,ב"ש: ע"פ חכם מותרת דוקא כששאלה מפורסם בהוראה. צ"צ,פת"ש – כלומר, מגדולי הדור, אך מוסמך בהוראה מועיל רק לאיסור והיתר^[3].

ב. לשהות כדי שתצא נפשו: רמב"ן,מ"מ,רמ"א: לא תצא דוקא כששהו כדי שתצא נפשו.

רמב"ם,שו"ע: לא הזכירו סייג זה. אמנם הב"י הביא דברי הרמב"ן ולא ציין ששנויים במחלוקת.

משכנות יעקב: נראה שהרמב"ם חולק וכן משמע מהירושלמי ורש"י, אך כל האחרונים קיבלו דין זה בלא מחלוקת ומ"מ יש לצרף זאת לסניף.

בזה"ז: חת"ס – בשהה מותרת מדאורייתא מטעם רוב שאינם עולים משם, ולכן אם נישאת לא תצא, וה"ה כשיש רוב אחר. ומוסיף שבימיהם היו שני חששות: א. שמא המים הובילוהו רחוק ואין לו דרך להודיע לבני ביתו. ב. שמא נחבל ונחסר ממנו איבר ומתבייש לחזור לביתו. אמנם בימינו לא שייכים חששות אלו לפי שקבוע דואר בכל מקום ואם היה חי היה שולח איגרת וכן היום ברי לנו שגם מי שנשברו כל איבריו לא מתבייש ונמנע מלחזור, ולכן בצירוף העובדה שנודע בבירור לפי טבע הענין שהספנים מיד חיפשוהו היטב מרגע שטבע כי כך הרגילות היום, והוי כשהו כדי שתצא נפשו^[4], ודאי מותרת מהתורה.

ג. עד מפי עד שטבע: ט"ז,ב"ש – צריך שיאמר בפירוש שטבע במים שיש להם סוף, ודוקא בדברים שמשמעות הלשון מורה שהוא יותר קרוב למיתה מחיים מקלים בעד מפי עד, משא"כ כאן שיותר מצוי שטבע במים שיש להם סוף. וכשאומר בפירוש מים שאין להם סוף אך לא מציין ששהו כדי שתצא נפשו או להפך מקלים בעד מפי עד.

נישאת ומת בעלה השני: רדב"ז,באר היטב: כעת יכולה להינשא לכתחילה.

גליא מסכתא (פת"ש סקד,סק"ח): הסתפק בדעת הרמב"ם והשו"ע. לגבי זקוקה לכתחילה לחליצה שאם נישאת לכהן שוב אינה צריכה סובר ריא"ז שגם אם ימות הכהן כיוון שהותרה שוב אינה צריכה, ואילו הרמב"ם והשו"ע חולקים, והסתפק הגליא מסכתא אם יסברו כן גם לגבי טבע במשאיל"ס ונישאת ומת.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]