פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר קנד ז: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר קנד ז

סעיף ז[עריכה]

אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת (ואפי' לא שהתה י' שנים) (טור), וכופין אותו להוציא מיד^א (תוס' יבמות סה,ב), ולא יתן לה כתובה^ב. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה (שו"ת רא"ש). (וי"א דאע"פ שיכול לבעול אחרת, צריך ליתן לזאת הכתובה; הואיל ולא יכול לבא עליה, יכולה לומר: מסרתי עצמי לך, ומה אעשה לך יותר) (ב"י בשם א"ח). בד"א, כשאינה תובעת כתובתה. אבל אם תובעת כתובתה, אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין (שו"ת רא"ש מיבמות קיז,א). הגה: וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות, אינה נאמנת (מרדכי פרק עשרה יוחסין). ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת (מהרי"ק שורש ע"ב). ואם יש לתלות שלא יוכל לבא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה, שלא יוכל לבא עליה מכח רכות שניו וחולשתו, תולים בזה ואין כופין להוציא (תשובת הריצב"א סוף אישות). וי"א דאפי' במקום שאין כופין אותו, מכ"מ אין כופין אותה להתפייס עמו, ואין דנין אותה כדין מורדת, אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שישהה עשר שנים ולא תלד (מהרי"ק שורש קל"ה בב"י בשם הרשב"א). וה"ה אם קידש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר, כופין אותו להוציא (תשובת הרא"ש כלל מ"ג). אם טוענת שבעלה אינה שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים^ג.

א. בטענת גבורת אנשים, בשונה מטענת אינו יורה, הבעל יודע אם משקרת, ולכן נאמנת מיד הואיל ואינה מעיזה להכחישו. וכותב הב"ש שדוקא כשטוענת בפניו, כמו בטענת גירשתני, כמבואר בסי' יז,ב. וכאן לא צריכה לבוא מחמת טענה "בעינא חוטרא לידי" כיוון שאינו יכול לקיים עונתה.

ב. כתובה: ב"ש – הטעם שאין לה כתובה הוא שהבעל מכחישה, וא"כ הדין זהה לדין אומרת גירשתני, שהרמ"א בסי' יז,ב הביא בכך מחלוקת שלדעת הרמב"ם נאמנת ולדעת הגה"מ לא (עיין שו"ע ק,י שפסק שנאמנת גם לענין כתובה ולא לתוספת). כשהבעל מודה חייב בעיקר הכתובה, ולגבי תוספת כתובה התוס' כתבו שאינה מקבלת כיוון שהוי ככנסה לחופה ולא נבעלה שהגמ' נשארה בתיקו אם מקבלת הואיל ולא היתה חיבת ביאה, ולפי"ז אם תפסה אין מוציאין מידה, ואילו שו"ת הרשב"א ושו"ת הרא"ש נימקו שלא כתב לה על דעת להוציאה ולפי"ז אפי' תפיסה לא מועילה, אולם צ"ע על טעמם שהרי ידע מראש שאין לו גבורת אנשים ונשאה על דעת כך. לגבי היכול להתקשות ולהכניס עטרה אך לא למרק, התוס' ביבמות כתבו שנחשב שיש חיבת ביאה ואילו בנדרים כתבו שלא.

כשמגרשה מעצמו: שו"ת רא"ש,שו"ע: יש לה כתובה. ב"ש – לגבי תוספת כתובה, לטעם הרא"ש יש לה, כי כאן לא שייך לומר שלא נתן לה על דעת להוציאה, ולטעם התוס' אין לה כי אין חיבת ביאה.

ג. אינו שוכב עימי: מהרלב"ח,גבו"א – צריך להעמיד בטוענת שאינו יכול או אינו בקי, אחרת אינה נאמנת כדברי הירושלמי והשו"ע בסי' עז,ד. עיין בסיכום שם שכן משמע מהרש"ך, אמנם הדרישה והדגמ"ר חילקו בין תביעה שיגרשה שנאמנת לתביעה להוציא ממון שאינה נאמנת. הגר"א כאן ציין על הרמ"א שהוא דלא כירושלמי, ונראה שלדעתו זוהי סתירה בין הסעיפים.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.