פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים רנא א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף א | זמן האיסור
במשנה (פסחים נ:) כתוב שאסור לעשות מלאכה בערב פסח החל מחצות יום. מקשה הגמרא מדוע דווקא בערב פסח, הרי גם בערב שבת כתוב שאינו רואה סימן ברכה! ומיישבת בשני אופנים:
בערב פסח אסור מחצות, ובערב שבת רק ממנחה ולמעלה.
בערב שבת אינו רואה סימן ברכה ובערב פסח מנדים אותו.
נחלקו הראשונים מהו הזמן שאסרה הגמרא בערב שבת:
◄ מרדכי בשם הר"מ וטור: בערב שבת אסור לעשות מלאכה החל משש שעות [מנחה גדולה].
◄ רש"י: בערב שבת אסור רק מתשע שעות [ומחצה (עיין בית יוסף)].
☜ שו"ע: העושה מלאכה החל ממנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה. יש מפרשים מנחה גדולה ויש מפרשים מנחה קטנה.
⤶ הסומך על המקילים לא הפסיד (משנ"ב).
רמ"א: דווקא מלאכה קבועה אסורה (אור זרוע), לכן אגרת שלומים מותר לכתוב (דרכי משה).
⤶ מלאכת עראי מותרת אפילו בשכר (משנ"ב).
האם יש איסור בעשיית מלאכה:
◄ לרמב"ם, סמ"ג ואור זרוע: יש איסור בזה, אלא שאינו חמור כמו שאר איסורי שבות (שחייב עליהם מרדות).
◄ לט"ז: אין בזה ממש איסור אלא שאינו רואה סימן ברכה (ביה"ל[1]).
פרמקטיא:
◄ מג"א (על פי פרי מגדים): אינה נחשבת מלאכה לעניין זה ולא צריך להחמיר בה ממנחה גדולה לכו"ע.
◄ אליה רבה, חמד משה ותוספת שבת: גם פרקמטיא נחשבת למלאכה.
☜ העולם נהגו להקל בעניין זה, [ואפשר שסמכו על הט"ז שאין בזה איסור בכל מקרה] (ביה"ל). מכל מקום צריך להפסיק לפני הדלקת נרות (משנ"ב).
פועל אצל אחרים מפסיק לפני כניסת שבת כדי שימלא חבית ויצלה דג. אלא אם כן יש מנהג אחר (משנ"ב ע"פ תוספת שבת (ודלא כמג"א)). ונכון שלא ישכיר אדם את עצמו לעבודה ליום שלם בערב שבת (שער הציון).
המג"א לומד מהרמב"ם שפועלי שדה צריכים להפסיק ממנחה גדולה. בימינו לא נהגו כך כיוון שלכל הפועלים עושים בשבילם את צרכי השבת. מכל מקום ירא שמים יראה להפסיק על כל פנים ממנחה קטנה, ואף ממלאכתו שבבית רבים מחמירים (ביה"ל).
הערות שוליים
- ↑ הביה"ל מבאר שלרוב הראשונים תירוצי הגמרא אינם חולקים בכך שיש איסור [ונחלקו רק אם גם מנדים על כך] ואילו הט"ז למד שתירוצי הגמרא חולקים והעיקר כתירוץ השני שאין איסור אלא שאינו רואה סימן ברכה, או שגם התירוץ הראשון לא מתכוון לומר שיש ממש איסור אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו.