פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שז כב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:15, 7 בפברואר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Added ben shmuel book.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אורח חיים שז כב


סעיף כב | שבות בבין השמשות

רמב"ם, טור בסימן שמב (ע"פ הגמרא בעירובין),ושו"ע: כל שבות דרבנן מותרת בבין השמשות לצורך מצווה או כשהוא טרוד ביותר מזה. לכן מותר לגוי להדליק נר בבין השמשות.

❖ דינים שונים במלאכות הגוי בשבת

רמ"א (על פי אור זרוע): בכל מקום שאסור לומר לגוי לעשות מלאכה אסור גם לרמוז לו בשבת[1] (אבל בשישי מותר).

⤶ אם רומז בדרך סיפור בעלמא מותר. ומצד ההנאה ממעשה הגוי, כיוון שהיה יכול להנות בשעת הדחק מהאור שהיה שם מותר להנות גם בתוספת הגוי[2]* (פרי מגדים).

רמ"א (על פי האגודה): גויים שהביאו תבואה וכדומה כדי לפרוע חוב שלהם ליהודי, מותר ליהודי לתת להם מפתח והם יעשו את המדידות וכו', כיוון שהיהודי לא מקבל את התבואה עד אחרי שיעשו את החשבון (אחרי השבת).

⤶ אבל אם התבואה של היהודי, אסור לומר לגויים לפנות אותה מהמחסן כיוון שזו שבות דשבות (מג"א).

רמ"א: מותר ליהודי להסתכל על גוי שחולב פרות בשבת הגם שהוא יקנה מהגוי את הגבינות כיוון שהגוי עושה בשביל עצמו[3], אפילו שברור שהגוי עושה את זה בשביל למכור ליהודי אחר כך.

⤶ ואפילו אם הגוי עושה את הגבינות רק בשבת עצמה מותר אם היהודי רוצה לגבותם בחובו ויש חשש הפסד (משנ"ב).

ב. לגבי דין קריאה לגוי לבית היהודי, עיין בהערה[4].

קונטרס

למען ינוח

קיצור הלכות אמירה לגוי

תוכן העניינים

יהודי וגוי - האיסור ומקורו (הקדמה) 420

חלק א - דיני אמירה לגוי 421

כללי אמירה לגוי 421

פרק א - גדרי האמירה לגוי 422

פרק ב - מחאה בגוי שעושה מלאכה 425

פרק ג - גדרי ההנאה ממלאכת הגוי 427

חלק ב - דיני פועל ושכירות 431

פרק א - גוי פועל 431

פרק ב - השכרה לגוי 435

פרק ג - שותפות עם גוי 437

יהודי וגוי - האיסור ומקורו

א. אסרו חכמים לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת אף על פי שאינו מצווה על השבת, אף על פי שאמר לגוי לפני השבת[5]. נחלקו הראשונים בטעם האיסור: הרמב"ם[6] סובר שחששו שמא תהיה שבת קלה בעניינו ונבוא לעשות מלאכה בעצמנו. רש"י כותב שהטעם הוא משום: "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ" (ישעיהו נח, יג)[7]. במקום אחר רש"י כותב שהגוי שליח של היהודי לעשות מלאכתו[8]. יש לומדים מהמכילתא שאיסור זה מהתורה[9]. ויש שכתבו שהמכילתא היא אסמכתא ולא דרשה גמורה[10].

ב. האומר לגוי לעשות מלאכתו בשבת לוקה מכת מרדות[11] ויכול להנות מהמלאכה במוצאי שבת אחרי שימתין בכדי שיעשו[12]. ואף יהודים אחרים צריכים להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו[13].

ג. כל דבר שאסור ליהודי לעשות אסור לומר לגוי לעשות[14]. בין בדבר שאסור מהתורה ובין בדבר שאסור מדרבנן. אבל דבר שאינו אלא מנהג או חומרא[15], וכל דבר שהיהודי היה יכול לעשות בעצמו[16], מותר לומר לגוי לעשותו.

חלק א | דיני אמירה לגוי

כללי אמירה לגוי

דיני אמירה לגוי מוזכרים בדברי השו"ע בכמה סימנים שונים בהלכות שבת.

יש לדון בשלושה נושאים שונים כאשר דנים באסור והמותר בגוי:

  1. דין האמירה.
  2. דין ההנאה.
  3. דין המחאה.
  1. דין אמירה. יש שתי אפשרויות שמותר לומר לגוי:

  1. כאשר אין זו אמירה. לדוגמא: לרמוז בדרך של סיפור דברים.
  2. מקרים שמותר לומר. לדוגמא: צורך חולה.

באפשרות הראשונה אין אמירה, אבל אין זה אומר שמותר להנות מהמלאכה שהגוי עשה, כיוון שבסופו של דבר אין היתר גמור בזה. גם אין זה אומר שאין חובה למחות בגוי.

באפשרות השניה לא רק שהאמירה מותרת אלא גם ההנאה מותרת ואף אין חובת מחאה בגוי.

  1. דין ההנאה. דיני ההנאה ממלאכת הגוי מתחלקת לשני חלקים:

  1. הנאה ממלאכה שעשה גוי לעצמו.
  2. הנאה ממלאכה שעשה גוי עבור יהודי.

⤶ ובזה יש שני חילוקים: א. דין היהודי שעשו עבורו את המלאכה. ב. דין שאר יהודים.

ככלל ניתן לומר שגוי שעשה מלאכה עבור עצמו מותר ליהודים להנות ממנה, אלא אם כן יש חשש שהגוי יעשה גם בשביל היהודי, וכן אם יש חשש שהגוי עשה דברים שמוגדים כמוקצה.

לעומת זאת גוי שעשה מלאכה עבור יהודי אסור ליהודים להנות ממנה בשבת עצמה עד מוצאי שבת, כאשר דין היהודי שעשו עבורו את המלאכה יהיה חמור יותר משאר יהודים בדרך כלל.

  1. דין המחאה. דיני המחאה מתחלקים לשלוש אפשרויות:

  1. גוי שעשה מלאכות מדעת עצמו בכליו של יהודי, והיהודי מיחה בו.
  2. גוי שעשה מלאכות מדעת עצמו בכליו של היהודי, והיהודי לא מיחה בו.
  3. גוי שעשה מלאכות לבקשת היהודי בכליו.

באופן כללי אם היהודי מיחה בגוי, אין עליו חובה לצאת מהמקום שהגוי עשה בו את המלאכה כדי שלא להנות ממנה. אבל אם היהודי ביקש מהגוי לעשות את המלאכה, חייב לצאת מהמקום שהגוי עשה בו את המלאכה כדי שלא להנות ממנה.

יש עוד לדעת שלפעמים יש חובה לא רק למחות אלא אף לגרש את הגוי כדי שלא יעשה את המלאכה.

פרק א | גדרי האמירה לגוי

  1. אסור לומר או לרמוז[17] לגוי לעשות מלאכה בשביל יהודי בשבת, וכל דבר שאסור ליהודי לעשות אסור לומר לגוי לעשות[18]. בכלל רמיזה: תנועות בידיים שמהם יבין הגוי את רצונו של היהודי[19].

  2. רמיזה האסורה היא רמיזה שיש בתוכה לשון ציווי[20] כגון 'אם תכבה לא תפסיד'. אומנם רמיזה שנעשית בדרך של סיפור דברים ללא לשון ציווי מותרת[21], כגון: 'האור בחדר מפריע לישון' ויתבאר לקמן (בסעיף ה).

  3. אסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת למרות שהיהודי צריך למלאכה רק במוצאי שבת. וכן אסור לומר לגוי ביום שישי שיעשה מלאכה בשבת[22]. מותר לרמוז (כדרך ציווי) ביום חול כדי שהגוי יבין ויעשה את המלאכה בשבת[23].

  4. בשני אופנים התירו חז"ל לבקש מגוי שיעשה את מלאכת היהודי: 1. כאשר היהודי רומז. 2. כאשר יש צורך מסוים, כגון: חולה. והבדל מהותי יש בין שתי ההתרים: ברמיזה אין התר אלא מצד האמירה אבל איסור ההנאה והמחאה בגוי נשארו בעינם. ואילו כאשר יש צורך, גם ההנאה מותרת וכמובן שאין חובה למחות בגוי שעושה את המלאכה

  5. לדוגמא: מותר לספר לגוי כדרך סיפור שאין אור בחדר וחבל שאי אפשר לקרוא והגוי יבין מעצמו וידליק את האור. במקרה כזה לא נעשה איסור באמירה, אבל אסור עכשיו להנות מהאור שהודלק, וכן יש חיוב למחות בגוי שעושה את המלאכה. אבל אם היה שם חולה והיה צריך לנר, מותר לומר לגוי (במפורש) להדליק את הנר, ואף מותר להנות ממנו (וכמובן שלא צריך למחות בו)

  6. הפוסקים הזכירו כמה מקרים יוצאי דופן שאין ליהודי 'הנאה חיובית' מהמלאכה ולכן מותר לרמוז ואף מותר 'להנות' מהתוצאה של מלאכת הגוי ואין צורך למחות בו כשבא לעשות המלאכה[24]:

  1. סילוק הפרעה[25]. למשל כיבוי אור או מזגן.

  2. תוספות הנאה. מלאכה שגם בלעדיה הייתה מעט הנאה והיה אפשר להנות ממנה בשעת דחק[26]. למשל: גוי שהדליק מזגן כשפעל כבר מזגן אחד.

  3. פסיק רישיה[27]. גוי שעשה מלאכה לצורך מותר ונוצרה מזה מלאכה נוספת (שאין לה היתר) בפסיק רישיה[28]. למשל: גוי שהרים חשמל שנפל לצורך חולה, וממילא נדלקו גם מכשירים נוספים שאינם לצורך החולה.

  4. מלאכה שלא לשבת בדווקא. מלאכה שהגוי עשה בשביל יהודי שלא במטרה שהיהודי יהנה ממנה בשבת דווקא. לדוגמא: גוי שכיבס בגדי היהודי (וקצצו לו דמים ולא ייחדו לא את המלאכה לשבת דווקא) והגוי הביא את הבגדים בשבת, מותר להנות מהם בשבת. ולדעת הרמ"א מותר רק אם אין לו בגד אחר[29].

  5. אין הנאה ישירה. אם הגוי עשה מלאכה ואין היהודי נהנה ממנה בגופו אלא הנאה עקיפה לדוגמא: גוי שליקט עשבים (שלא לבקשת היהודי) בשביל בהמת היהודי ומאכילה, אין זה נחשב להנאה ישירה[30] וכן פתיחת מכתב עבור יהודי[31].

ו. המקרים שהתירו חכמים לומר לגוי ולהנות מהמלאכה[32]:

  1. צורך חולה[33] וקטן[34]. כשיש חולה שאין בו סכנה[35] מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא בשביל חולה שאין בו סכנה. אם הבריא רוצה להנות מהמלאכה, עיין בפרק ג.
  2. צורך מצווה. מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דרבנן[36] (עיין לגבי מלאכה דאורייתא בשינוי[37]). לדוגמא: מותר לבקש מגוי להביא דרך כרמלית את סעודת השבת או יין לקידוש[38].
  3. מצטער. מותר לומר לגוי לעשות מלאכות דרבנן לצורך מצטער. לכן מותר לבקש מגוי להביא מחצר אחרת מים כדי שיוכל המצטער לרחוץ בהם[39].
  4. הפסד גדול. מותר לומר לגוי לעשות מלאכות דרבנן במקום הפסד גדול[40]. ואם יש חשש שמתוך שאדם בהול על ממונו יבוא לעבור על איסורים, התירו חכמים לקרוא לגוי ולרמוז לו לעשות מלאכות דאורייתא[41]. לדוגמא: אדם שיש לו שקי מלט והתחיל לרדת עליהם גשם, מותר לכתחילה לומר לגוי לפנות אותם למחסן. אומנם אם צריך להעביר את השקים דרך רשות הרבים מותר לקרוא לגוי ולרמוז לו, אבל לא לומר לו במפורש.
  5. מקום מצווה דרבים. בעל העיטור מתיר לומר לגוי להדליק נר לצורך מצווה. והביאו הרמ"א (בסימן רעו, ב) וכתב שאפשר לסמוך עליו רק במקום צורך גדול[42]. והאחרונים החמירו גם במקום צורך גדול, אלא שכתבו שסומכים על דבריו במקום מצווה דרבים[43]. לדוגמא: אם נקרע העירוב ויש חשש שרבים יכשלו, מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא בכדי לתקן את העירוב.
  6. דבר שהיהודי היה יכול לעשות בעצמו בהתר. מותר לומר לגוי לעשות מלאכה אם היהודי היה יכול לעשותה באופן המותר, אפילו שהגוי עושה אותה באופן האסור, כיוון שהיהודי היה יכול לעשותה באופן מותר- אין איסור לומר לגוי לעשותה[44]. למשל: מותר לומר לגוי לטלטל מוקצה, כי היהודי היה יכול לטלטלו מהצד אם היה רוצה[45].
  7. כשאומר לגוי לעשות דבר מותר, והגוי עשה באופן אסור[46].

פרק ב | מחאה בגוי שעושה מלאכה

  1. חייבו חכמים למחות בגוי שבא לעשות מלאכה בכליו של היהודי בשבת[47]. אומנם אם יש היתר של צורך, כגון חולה וכדומה, אין צורך למחות בגוי שעושה את המלאכה.

  2. גדרי המחאה וההנאה מהמלאכה מתחלקים לשלושה חלקים:

  1. גוי שבא לעשות מלאכה בכליו של היהודי, צריך למחות בו שלא יעשה את המלאכה[48]. ואם עשה למרות מחאתו הכנה של היהודי, אינו חייב לצאת מהבית, ומותר להנות מהמלאכה כל הנאה שהיא[49]. ויזהר שלא יערים במחאתו[50].
  2. אם הגוי עשה מדעתו והיהודי לא מיחה בו, אינו חייב לצאת מהבית, אלא שלא יהנה בדברים שלא היה יכול מבלי המלאכה[51]. ואם הגוי עושה בעל כרחו של היהודי בביתו חייב לגרשו מפני חילול ה'.
  3. אם ציווה לגוי לעשות בשבילו מלאכה חייב לצאת מהבית[52]. אומנם אם רמז לו באופן המותר (סיפור דברים בעלמא) נראה שאין צריך לצאת מהבית בדיעבד[53].

אם כך יוצא שאין שום היתר לרמוז לגוי לעשות מלאכה שיש בה הנאה חיובית (כמו הדלקת אור או מזגן) שהרי יש חובה למחות בגוי שעושה את המלאכה ואסור להנות ממנה. ומה שהתירו לומר לגוי בדרך רמיזה זה רק באופן שאין בו הנאה כמו שהזכרנו בפרק ב (כיבוי חשמל או תוספות אור).

לדוגמא: גוי שבא להדליק את החשמל בבית היהודי (ואין צורך שמתיר זאת) חייב למחות בו ואף לגרשו מהבית. ואם הדליק בכל זאת מותר להשאר בבית ואף להנות מאור החשמל (וכמובן שאסור להערים בזה[54]) וכמובן שאסור לבקש מהגוי או לרמוז להדליק את החשמל, ואם ביקש צריך לצאת מהבית.

  1. אם גוי הדליק נר בביתו של היהודי באופן האסור, אם יש שם נר אחד שדולק, מותר להנות מהנר שהדליק הגוי כל עוד דולק הנר הראשון, אבל לאחר שכבה הנר הראשון אסור להנות מהנר השני[55].

  2. גוי שבא לכבות דליקה, כיוון שאין הנאה ישירה לגוף היהודי ממלאכת הגוי לא צריך למחות בגוי, אבל אסור לזרז את הגוי במלאכתו[56].

פרק ג | גדרי ההנאה ממלאכת הגוי

הנאה ממלאכת גוי מתחלקת לשניים: אם הגוי עשה בשביל היהודי, ואם הגוי עשה בשביל עצמו.

נבאר תחילה את הדין כאשר הגוי עשה מלאכה בשביל היהודי:

א. אסרו חכמים להנות ממלאכה שעשה גוי בשבת בשביל יהודי[57]. (א) כשגוי עשה מלאכה בשביל יהודי מסוים אסור לו להנות ממנה עד מוצאי שבת בכדי הזמן שיהיה אפשר לעשות את אותה מלאכה[58], בין אם הגוי עשה מלאכה מהתורה ובין אם עשה מלאכה מדרבנן[59]. (ב) יהודים אחרים שרוצים להנות מהמלאכה שעשה הגוי בשביל אותו יהודי, אם מדובר על מלאכה דאורייתא צריכים להמתין בכדי שיעשו[60] ואם מדובר על מלאכה מדרבנן מותר להנות ממנה גם בשבת עצמה[61].

כאשר יש ספק אם הגוי עשה את המלאכה בשבת או אם הוא עשה אותה לצורך יהודי, אסור להנות ממנה בו ביום עד מוצאי שבת[62], יש אומרים[63] שצריך להמתין בכדי שיעשו, ויש אומרים[64] שמותר מיד. להלכה האחרונים הקלו במקום מצווה או דחק להנות מיד במוצאי שבת[65]. בספק מלאכה דרבנן נחלקו הראשונים[66] אם אותו יהודי מותר במוצאי שבת מיד או בכדי שיעשו ופסקו האחרונים שמותר להנות מיד במוצאי שבת[67]. נראה שגם אחרים צריכים להמתין במלאכה דאורייתא בכדי שיעשו כנ"ל בסעיף ב[68] ובמלאכה דרבנן מותרים כבר בשבת עצמה[69].

מקרים שמותר להנות: ישנם אופנים שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה לכתחילה כיוון שיש בזה צורך או כי אין בזה אמירה (והזכרנו אותם בפרק ב.) וכמובן שמותר גם להנות מאותה מלאכה, או כי הצורך מתיר או כי אין בזה הנאה ממש.

יש מקרה יוצא דופן, והוא גוי שעשה מלאכה לצורך חולה, ובריא רוצה להנות ממנה. אם זו מלאכה שאפשר להרבות בה, אסור לבריא להנות ממנה, שמא ירבה בשבילו, ואם זו מלאכה שאי אפשר להרבות בה מותר[70]. לדוגמא: גוי שבישל לחולה (באופן שאין בזה בישולי גויים[71]) אסור לבריא לאכול מהמאכל עד מוצאי שבת, אבל מותר להנות מנר שהדליק הגוי בשביל טיפול בחולה.

אומנם אם יש צורך גדול, מותר להנות גם לבריא ממלאכה שגוי עשה לצורך חולה או קטן[72]. למשל: במקום שבו יש קור גדול ומותר לומר לגוי (במפורש) להדליק תנור, מותר גם לגדולים להנות מהחום כי כולם מצטערים מהקור[73].

יש מי שמתיר להנות מכל מלאכה שגוי עשה בשביל יהודי אם הייתה אפשרות ליהודי להשיג את אותה מטרה בהיתר. ולהלכה מותר רק במקום צורך גדול או מצווה[74].

ב. כאשר הגוי עושה מלאכה בשביל עצמו מותר להנות מאותה מלאכה[75]. אומנם בכמה מקרים אסור להנות גם ממלאכה שעשה לעצמו:

(א) שמא ירבה ליהודי. אם יש חשש שירבה בשביל היהודי. כגון אם עשה את המלאכה בפני היהודי או שהגוי מכיר את היהודי[76]. אומנם במוצאי שבת מותר להנות מהמלאכה מיד[77]. למשל: גוי שהדליק נר לצורך עצמו מותר ליהודי להנות מהנר[78]. אבל גוי שליקט עשבים לצורך בהמתו אסור להנות מהם אם יש חשש שירבה בשבילו.

(ב) אם הגוי אומר במפורש או שמוכח מתוך מעשיו שהוא עושה את המלאכה לצורך יהודי, כגון שהדליק נר בביתו של היהודי ולא נהנה ממנו ויצא[79].

(ב) מוקצה. אם שייך איסור מוקצה במה שהגוי הכין, וכן ספק מוקצה אסור. לדוגמא: גוי ליקט פירות או דג דגים בשבת, אסור ליהודי לאכול או לטלטל אותם[80], ולמוצאי שבת מותרים מיד[81].

(ג) דברי מאכל. אם גוי הכין לצורך עצמו דברי מאכל בשבת, מותר להנות מהם רק בשעת דחק[82]. לדוגמא: גוי שהכין לחם בשבת מותר להנות מהלחם אם צריך לחם לצורך סעודת שבת וכדומה. אומנם אם הגוי מכיר את היהודי ויודע שהוא רוצה לחם לשבת, או שהגוי עשה את הלחם בפניו של היהודי, אסור להנות מהלחם[83].

לסיכום: מותר להנות ממלאכה שעשה גוי לעצמו אם אין אפשרות להרבות בשביל היהודי או שלא מכירו, ואין במלאכה איסור מוקצה, והיא לא הכנת מאכלים (שרק בשעת דחק מותר).

ג. גוי שעשה מלאכה לצורך רבים ויש שם יהודים וגוים. אם רובם יהודים, או אפילו אם רובם גוים אבל מוכח שהגוי עשה לצורך היהודי- אסור להנות ממנה כמו מלאכה שעשה גוי ליהודי[84].

אם הרוב גוים, או אפילו רוב יהודים אבל מוכח שהגוי הדליק לצורך גוי, כגון שנהנה מהמלאכה מיד, דינה כמלאכה שעשה הגוי לעצמו ומותרת[85] כנ"ל בסעיף ד. ואפילו אם התרבו היהודים אחר כך, מותר[86]. אם מחצה על מחצה דינה כמלאכה שעשה גוי לצורך יהודי כיוון שאי אפשר לדעת לצורך מי עשה הגוי את המלאכה[87].

האחרונים הקלו במציאות שהגוי היה עושה את המלאכה בין אם היו שם יהודים ובין אם לא[88].

חלק ב | דיני פועל ושכירות

דיני שכירות בגוי מתחלקים לשלושה חלקים:

  1. הגוי שעובד אצל היהודי.
  2. יהודי משכיר לגוי כלים.
  3. שותפות יהודי וגוי.

פרק א | גוי פועל

  1. ישנם שלושה סוגי פועלים: שכיר, קבלן ואריס[89].

  2. שכיר הוא מי שמשלמים לו לפי ימי עבודתו[90], ואסור להעסיקו בשבת כיוון שיהודי נחשב כמצווה אותו לעבוד בשבת והגוי נחשב לשליחו, וצריך למחות בגוי אפילו אם בא מעצמו לעבוד[91].

  3. אריס הוא מי שעובד בשדה וכדומה ומקבל חלק מהיבול הצומח בשדה, חצי, שליש או רבע, ומותר להעסיקו בשבת כיוון שהגוי עושה בשביל להרבות חלקו ולא בשביל היהודי (ועיין לקמן).

  4. קבלן הוא מי שמקבל על עצמו עבודה ומקבל שכר לפי ההספק[92]. וגם פועל זה מותר להעסיקו בשבת כיוון שדעתו על שכרו[93].

  5. גוי שעובד בחינם דינו כגוי שעובד בקבלנות[94], כי הוא ודאי עובד בשביל טובת הנאה שמקבל מעבודתו[95]. אם היהודי ביקש מהגוי לעבוד בחינם, השו"ע מתיר והרמ"א אוסר, וצריך לקצוץ לו שכר כל שהוא[96].

  6. התר העסקת גוי בקבלנות ואריסות כפוף לארבעה תנאים:

  1. שלא יאמר לגוי לעבוד בשבת[97].
  2. שלא יעבוד הגוי בביתו של היהודי, שאז נראה כשליחו של היהודי[98]. (אם הגוי רוצה לעשות מלאכה לעצמו בבית היהודי אפשר להקל אם זו מלאכה

שנעשית בצנעא[99]).

  1. שלא יהיה חשד של מראית עין, כלומר שלא יהיה ניכר שהמלאכה שייכת ליהודי[100] (ויש הבדלים בין מלאכת מחובר למלאכת תלוש[101]). ושיהיה ניכר שהגוי אינו שכיר יום, אלא שיהיה ידוע שהגוי עובד בקבלנות (בבניית בית בקבלנות נחלקו האחרונים[102]).

דוגמא מצויה לדבר הוא תיקון רכב במוסך של גוים[103].

  1. כאשר גוי עובד בשבת אין צורך לתת לו שכרו בהבלעה עם שאר ימות החול[104]

  2. מותר לתת כסף לגוי כדי שיקנה בשביל עצמו סחורה, ואפילו אם היהודי אומר לגוי שיקנה אותה ממנו אחר כך מותר. אבל אם מבקש מהגוי שיקנה בשביל היהודי סחורה, אסור אם מבקש שיקנה בשבת (או שרוב הסיכויים שהגוי יקנה בשבת[105]).

  3. בדין גוי שקונה סחורה לצורך שניהם, עיין לקמן בפרק ג'.

  4. אם הגוי עשה מלאכת היהודי באיסור, הדבר תלוי: אם הגוי היה שכיר יום, מותר להנות מהמלאכה בדיעבד[106], אבל אם נעשתה בפהרסיא אסור לאותו יהודי ומותר לאחרים בכדי שיעשו, ובשעת צורך אפשר להקל גם לאותו יהודי[107]. אם הגוי היה קבלן מותר להנות מהמלאכה, ואף אם נעשתה בפרהסיא מותר מדינא[108] ויש שנהגו להחמיר שהוא לא יהנה ממנה ואחרים יכולים במוצאי שבת[109] (אבל מותר למכור את המלאכה ולהנות בדמיה[110]). ובכל זה, אם מיחה בגוי שלא יעשה את המלאכה מותר להנות ממנה בדיעבד[111].


פרק ב | השכרה לגוי

דיני השכרה מתחלקים לשניים: א. השכרת שדות ובתים. ב. השכרת כלים ובהמה. נבאר תחילה דין הכלים ובהמה ואחר כך דין השדות והבתים.

השכרת כלים:

  1. מותר להשכיר או להשאיל לגוי כלים ויעשה בהם מלאכה בשבת, משום שאין שביתת כלים בשבת[112].

  2. חכמים הגבילו את ההתר בכמה מקרים:

  1. אם משכיר לגוי בערב שבת כלים שעושים בהם מלאכה מהתורה, לדעת השו"ע מותר ולדעת הרמ"א אסור. אבל ביום חמישי מותר לכל הדעות[113]. ולהשאיל ביום שישי מותר גם לדעת הרמ"א[114].
  2. בשבת עצמה, או סמוך מאוד לשבת אסור[115], ובימינו שיש עירוב מותר להשאיל (כלים שלא עושים בהם מלאכות מהתורה) אבל אסור להשכיר[116].
  3. אם מדובר על בהמה אסור (ועיין בזה לקמן).
  1. אסור לקחת שכר שבת על השכרת הכלים שהשכיר לגוי לשבת, אבל אם מבליע שכר שבת בשאר הימים מותר[117] (כגון שמשלם הגוי שכר על חודש או על שבוע).

  2. במקום שאסרו חכמים השכרה משום מראית עין, מותר להשכיר לגוי לפני שבת ולעשות עימו תנאי שלא יעבוד בשבת. אבל אסור להשכיר לגוי ולסמוך על כך שאם יראהו עובד בשבת ימחה בו[118].

  3. אסור להשאיל או להשכיר בהמה לגוי שיעבוד בה בשבת כיוון שאדם מצווה על שביתת בהמתו[119]. אם עשה תנאי שהגוי יחזיר לו אותה לפני שבת מותר, ואם הגוי לא עומד בתנאי, יפקיר היהודי את הבהמה בינו לבין עצמו לפני השבת[120].

השכרת קרקעות:

  1. מותר להשכיר קרקעות (בתים או שדות) לגוי גם אם עושה בהם מלאכה כיוון שאין שביתת כלים[121]. אומנם, דין קרקע חמור מכלים כיוון ששם בעליה על הקרקע ויש בזה מראית עין, שיאמרו שגוי שכיר יום של היהודי, כמפורט להלן.

  2. מרחץ של יהודי, אסור לתת אותו לגוי בקבלנות מדינא[122] ומותר להשכירו את או ליתנו באריסות מדינא[123], אלא שאם הרגילות היא להעסיק גוי בשכירות יום אסור משום מראית עין. בשדה אין חשש מראית עין ומותר להשכירו באריסות או בשכירות[124]. וכן מחוץ לתחום אין חשש מראית עין[125].

  3. אם הרגילות באותו מקום להשכיר את המרחץ או לתתו באריסות מותר[126].

  4. אם התפרסם בעיר שהמרחץ מושכר לגוי לגמרי (שהפועלים אינם שכירי יום) מותר להשכירו או לתת אותו באריסות[127].

  5. כל התרי ההשכרה כפופים לתנאי שלא יטול שכר שבת לבדה אלא רק בהבלעה[128].

פרק ג | שותפות עם גוי

  1. אם גוי ויהודי שותפים יחד[129], אסור ליהודי לבקש שהגוי יעבוד בשבת וכנגד זה היהודי יעבוד ביום חול, משום שהגוי נחשב כשליח של היהודי לעבוד בשבת[130]. אם שכר השבת ידוע יטול אותו רק הגוי, ואם אינו ידוע ייקח הגוי שביעית יותר מהיהודי[131].

  2. אם המלאכה מוטלת על שניהם כל השבוע בשווה והגוי עושה מלאכה בשבת על דעת עצמו מותר לחלוק בשווה, כי זה כאריס שעושה על דעת שכרו[132].

  3. אם עשו תנאי בשעת עשיית השותפות שריווח השבת שייכת לגוי וכנגד זה ריווח יום חול שייך ליהודי (ולא יעשו חשבון להשוות את הרווחים), מותר[133].

  4. אם עשו תנאי שהשבת תהיה רק לגוי והסכים הגוי לחלוק בשווה, מותר. אם היהודי דרש לחלוק בשווה והגוי הסכים, נחלקו הדעות.

  5. אם לא עשו תנאי ובשעת חלוקת הרווחים רוצים לחלוק בשווה, יש אוסרים ויש מתירים, ואפשר לסמוך עליהם אם זה הפסד מרובה[134].

  6. אם לא עשו תנאי מותר ליהודי לפרק את השותפות ויחזרו ויעשו תנאי[135].

  7. מותר לתת לגוי מעות כדי שהגוי יקנה בהם סחורה וירוויח לשניהם, ורק שלא יאמר לו לעבוד בשבת, ויקצוץ לו שכרו מראש[136]. אם יכול לקנות לפני שבת מותר גם אם לא קצץ (אפילו ביום שישי[137]). אם לא יכול לקנות לפני שבת, ביום שישי אסור לתת לו כסף, ובשאר ימות השבוע, לדעת השו"ע אסור לתת לו כסף או סחורה ולדעת הרמ"א מותר[138].


הערות שוליים

  1. וסימון בתנועות ידים נחשב לרמז האסור (חיי אדם כלל סב, ב).
  2. * האחרונים כותבים שאם הגוי מחדש דבר שלא היה כלל, הגם שהיה אפשר בלעדיו, אין זה נחשב תוספת אלא מעשה חדש (אג"מ יו"ד ג, מז ב ועוד).
  3. אולי יש בזה השלכה לדין 'משגיח כשרות' בימינו שיוכל ללכת להשגיח על מחלבה של גויים בשבת. וצ"ע כיוון שמשגיח כשרות נחשב לעבודה ולכאורה זה עובדין דחול, אלא שאם לא מינכרא מילתא אולי יהיה מותר.
  4. עוד איסור בכלל אמירה לגוי, הוא עצם הקריאה לבית היהודי (רא"ש). ובסעיף יט שהוזכר שמותר לקרוא לגוי לכבות דליקה, שאני התם שיש הפסד גדול בדבר (פרי מגדים). לכן, אם רוצה שיבוא הגוי לעשות לו מלאכה (באופן המותר) צריך לרמוז לו כדרך סיפור דברים (אורחות שבת ב, פרק כג, עמוד תמ). ונלע"ד שאם מותר לומר לגוי לעשות את המלאכה עצמה פשוט שמותר גם לקרוא לו ממש.
  5. רמב"ם (שבת פרק ו, א). שו"ע (שז, ב).
  6. שם.
  7. רש"י (דף קנ ע"א, ד"ה לא ישכור). משנ"ב (סימן שז ס"ק ז).
  8. דף קנג ע"א (ד"ה מאי טעמא). וכך סובר רעק"א (בסימן שז, כא). והגם שאין שליחות לגוי, מכל מקום לחומרא יש שליחות לגוי. (שו"ע הרב רמג, א). האחרונים מבארים שכאשר אדם אומר לגוי בשבת לעשות מלאכה במוצאי שבת שייך רק האיסור של 'ממצוא חפציך' אבל לא משום שנעשה שלוחו. ואם אומר לגוי ביום שישי שיעשה מלאכה בשבת לא שייך משום 'ממצוא חפציך' אבל שייך איסור שנעשה כשלוחו. ורק אם אומר בשבת שיעשה בשבת עובר על שניהם. (עיין קובץ שיעורים ביצה, מט. ואבני נזר אוח מג, וחיד"א, לחם מן השמים, דרוש ז).
  9. מכילתא (בא, ט). מהפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם" ודרש רבי יאשיה: שלא יעשה חברך מלאכתך ולא נכרי מלאכתך, כך סוברים היראים (בסימן שד) והסמ"ג (לאוין עד, כד ע"ד). אומנם אם הגוי עושה מלאכת היהודי בכליו של הגוי אין בזה איסור תורה גם לדעתם. והרב החיד"א (שם) כתב שגם הסמ"ג כתב רק שכך סוברת המכילתא, אבל דעת הסמ"ג עצמו שזה דרבנן. ועיין גם ביראים שם בהמשך דבריו שהביא אפשרות שהמכילתא גם רק אסמכתא ולא ממש לימוד מהתורה. בלבוש (רמג, א) כתב שיש אומרים שזה אסמכתא ויש אומרים שזה ממש לימוד מהתורה וכך משמע פשטיה דקרא'. והוסיף שגם למ"ד הזה אין איסור תורה אלא כשמסר את המלאכה בשבת עצמה, אבל אם מסר לו מערב שבת אסור מפני מראית עין ולא מהתורה.
  10. רמב"ן שמות יב, טז, שהרי הגמרא (קנ ע"א) אומרת שאמירה לגוי שבות. אומנם רבי אליהו מזרחי בפירושו יישב שהבבלי נקט כמו רבי יונתן במכילתא שאיסור אמירה לגוי מדרבנן, אבל לרבי יאשיה איסורו מהתורה.
  11. רמב"ם (שבת פרק ו, ח).
  12. שם ושו"ע שכה, ו. נחלקו הראשונים בטעם האיסור: רש"י כותב כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. ר"ת כותב כדי שלא יבוא לומר לגוי לעשות לו שוב מלאכתו. והמשנ"ב (בסימן תקטו ס"ק ז) כתב כדברי רש"י.
  13. רמב"ם (שבת פרק ו, ב), ועיין במגיד משנה שם ובבית יוסף בסימן שכה. וכך פוסק השו"ע (בסימן תקטו, א) והמשנ"ב (בסימן שכה ס"ק כח).
  14. שו"ע (שז, ב).
  15. מג"א (בסימן שז, סק"ב) ומשנ"ב (שם ס"ק ח).
  16. המשנ"ב (בסימן שח) מביא פרמ"ג (שז, א"א כט) שכותב שמותר לומר לגוי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל (שאסור בטלטול) כיוון שאם היהודי היה רוצה הוא היה יכול לטלטלו לצורך גופו ומקומו (שמותר בטלטול).
  17. אור זרוע (חלק ב' סי' פד) ורמ"א (בסימן שז, כב).

  18. על פי המשנה בשבת (דף קכא ע"א ובדף קנ ע"א), וכך פוסק שו"ע (בסימן שז, ב). אומנם דבר שנאסר רק משום חומרא, כתבו האחרונים שאין איסור לומר לגוי לעשותו (משנ"ב שם, ס"ק ח).

  19. חיי אדם (ס"ב, ב). והביאו דבריו כמה אחרונים.

  20. שם.

  21. מג"א (שם ס"ק לא) ומשנ"ב (שם ס"ק עו).

  22. רמב"ם (שבת פרק ו, א). שו"ע (שם).

  23. סמ"ג וסמ"ק התירו והתרומה והטור אסרו כמובא בסימן שז. והשו"ע (שם, ב) פסק כדעה המתירה.

  24. יש לדעת שגם היתר זה לא מוסכם על כל הפוסקים והרב אלישיב אסר גם באופנים אלו (מובא באורחות שבת פרק כד הערה כד). אלא שכתבו הפוסקים שהמנהג הוא שלא מוחים בגוי שבא לעשות מלאכה שאין ממנה הנאה חיובית ליהודי. וכך כותב המשנ"ב (סימן שז, יא ע"ש בביה"ל). וכך עולה מדברי המשנ"ב (שם בס"ק נו בסופו ובס"ק עו). וכך כותב האגרות משה (יו"ד ג מז, ב).

  25. משנ"ב (סימן שז, ס"ק נו).

  26. משנ"ב סימן שז, (ס"ק עו בסופו). אם אין מזגן, אסור להנות אם הגוי ידליק את המזגן מאחר שההנאה הזו לא הייתה באותו מקום (אגרות משה יו"ד ג, מז, ב) ובאורחות שבת (כד, יד) דקדקו כך גם מדברי המשנ"ב בסימן שכו ס"ק טו).

  27. סימן רנג, ה ברמ"א. עיין בהערה הבאה.

  28. מקור דין זה בתרומת הדשן. הגר"א שם חולק ואסר כיוון שהיה בזה איסור דרבנן אם היהודי היה עושה בעצמו. ובמשנ"ב שם (ס"ק צח) סתם רק כדעה המקילה. (וכן בשער הציון א, בסימן רנה. וסימן רעז ס"ק טו. וסימן שלז, ס"ק י), ולא חילק בפשטות בין ניחא ליה לאינו ניחא ליה. אומנם בסימן רעו, (ס"ק ל) אסר בכל מקרה (ועיין לקמן). ובסימן רנג, (ס"ק נא, ובשער הציון שם) הקל לצורך שבת, וטעמו משום שלא ניחא ליה, (וכן כתב בסימן רנט, כו). (ובאמת שהגר"א בעצמו סתם במקומות אחרים להקל בתחילת רנג, וכן בשלז, ב וצ"ע). באורחות שבת (ב, פרק כג, הערה קלד) הכריעו שלצורך שבת מותר, וצ"ע שהרי גם המשנ"ב לא התיר לצורך שבת אלא אם לא ניחא ליה כמו שכתב בשער הציון שם. ואולי עשו צירוף עם דבריו בס"ק צח שהתיר לגמרי.

    בשש"כ שם הביא בשם הגרש"ז שהגר"א החמיר רק אם ניחא ליהודי, אבל אם לא איכפת ליהודי מותר. ומה שכתב במשנ"ב בסימן רעו (ס"ק ל), זה משום שהגוי מטלטל מוקצה, ואין להתיר בגלל שהיהודי היה יכול לטלטל מהצד, כיוון שיש בזה איסור הבערה (כך כותב רע"א שם).

    ואילולי דמיסתפינא היה אפשר לומר שאם ניחא לגוי אסור ואם לא ניחא לגוי מותר (ואין זה משנה כלל מה דעת היהודי) ובכך מיושבים כל המקומות במשנ"ב (ולא כמו שהבין השש"כ את דברי הגר"א שאסר משום שנוח ליהודי, אלא אסר משום שניחא לגוי).

    פתיחת מקרר על ידי גוי: מותר ליהודי לומר לגוי לפתוח מקרר למרות שתדלק נורה (דווקא אם הגוי לא יודע שתדלק אז הנורה. (מסקנת הגרש"ז שם).

  29. שו"ע (רנב, ב), התיר והרמ"א כתב להחמיר. אומנם גם הרמ"א מודה להקל אם יש ספק מתי גמר הגוי את הבגד. וכתב עוד שאם יש צורך אפשר להקל, וביאר הביה"ל (ד"ה שצריך) שהכוונה שאין לו בגד אחר.

  30. שו"ע (בסימן שכה, יג ובמשנ"ב שם).

  31. סימן שמ במשנ"ב (ס"ק מא). ובביה"ל (ד"ה הנייר) שם הביא מחלוקת לגבי קריעת מעטפה בשביל מכתב שבתוכה, שיש אומרים שיש בזה איסור תורה ויש אומרים שזו רק משאלצ"ג ויש אומרים שזה דרבנן בעלמא. והקל שם על ידי גוי לצורך גדול אלא שסיים שעדיף לרמוז לגוי כנ"ל.

  32. שו"ע (סימן שז, ה, וסימן שכח, יז, וסימן רעו, ב).
  33. שו"ע (סימן שכח, יז).
  34. רמ"א (בסימן רעו, א וכן בשכח, יז), וכתב המשנ"ב (רעו, ס"ק ו) היינו כשיש לקטן הרבה צורך בזה.
  35. והגדרתו: שנפל למשכב מחמת חוליו, או מי שיש לו כאבים גדולים עד שכל גופו חולה מכך. (עיין סימן שכח סעיף יז, וסעיף ב ברמ"א).
  36. שו"ע (סימן שז, ה). אומנם יש שאסרו בזה, אבל האחרונים פסקו כדעה הראשונה שם. משנ"ב (ס"ק כג).
  37. משנ"ב (בסימן שמ, ס"ק ג בשם המג"א) כותב שמותר לומר לגוי לחתוך ציפורן ביד אם אישה שכחה ליטול צפרניים לפני שבת. לכאורה מכך מוכח שמותר גם מלאכות מהתורה בשינוי במקום מצווה. בסימן שכד, (ס"ק יא) התיר רק בשעת הדחק. אומנם עיין בשש"כ (פרק ל, הערה מט) שהאריך בזה, ונראה שסתם לאסור בכל סוגי המלאכות. ועיין בסימן שז בביה"ל (ד"ה ואפילו) שהביא מחלוקת אחרונים האם כשגוי אומר לגוי אחר לעשות מלאכה, נחשב הדבר לשבות דשבות או לא. בצער בעלי חיים מותר לומר לגוי לעשות איסורי תורה אפילו בלי שינוי (שה, כ, שלב, ד), וכן בהצלת ספרי קודש מפני דליקה או שאר דברים המאבדים אותם (סימן שלד, יח - יט).
  38. משנ"ב (בסימן שכה ס"ק ס).
  39. שו"ע (סימן שז, ה). לעניין מלאכה דאורייתא, השו"ע (בסימן רעו, ה) כותב להתיר לומר לגוי להדליק תנור במקום שהקור גדול כיוון שהכל חולים אצל הצינה, וכתב המג"א (ס"ק טו) שהשו"ע לשיטתו שאמירה לגוי באיסור תורה מותרת רק לצורך חולה. והגר"א (על אתר) סובר שהוא הדין להתיר לצורך מצטער.
  40. שם במשנ"ב (ס"ק כב) הביא בזה מחלוקת מג"א ואליה רבה אם מותר במקום הפסד גדול או רק במקום צער, ובסימן שלד, (ס"ק ח) הביא המשנ"ב את דברי המג"א להתיר במקום הפסד גדול ונראה שכך פסק. (לע"ד נראה כך גם מדבריו בסימן שז, ס"ק סח שביאר את דברי השו"ע על פי המג"א ולא לדעת האליה רבה ודוק). אומנם אם יש שריפה אסרו חכמים לומר לגוי לכבות שמא מתוך הבהלה יבוא בעצמו לעבור על איסורים (סימן שלד, כה).
  41. סימן שז, יט ובמשנ"ב שם.
  42. ועיין בפרק ה' לעניין בניית בית כנסת על ידי גוי. ולעניין איסור תורה על ידי גוי לצורך מילה כתב המשנ"ב (שלא, ס"ק כב על פי המג"א) שהסומך על העיטור לא הפסיד.
  43. משנ"ב (שם ס"ק כד וכה).
  44. רמ"א (בסימן רעו, ג) ומשנ"ב (ס"ק לא).
  45. אומנם אם מבקש מהגוי לטלטלו למניעת הפסד, המג"א החמיר בזה (והביא במשנ"ב שם) אומנם בסימן שח, (ס"ק טו) הביא את דברי הפרי מגדים שהתיר בכלי שמלאכתו לאיסור בשביל הפסד המוקצה. רעק"א (רעט, ד, ד"ה ויש) כתב שם שהמג"א אוסר ולא כמו שהתיר הפרי מגדים (כי רק אם מותר ליהודי לטלטל לאותו צורך שהגוי מטלטל עכשיו מותר). ואם כך צ"ע איך העתיק במשנ"ב את שניהם, ונראה ליישב על פי סברא שהעלה דברי רעק"א שם, שאם יש 'מיגו' אחד מותר ואם יש 'שני מיגו' אסור (כלומר: כלי שמלאכתו לאיסור אסור בטלטול לצורך הצלתו, אבל אם היה רוצה היהודי לטלטלו לצורך גופו ומקומו היה יכול, לכן מותר לומר לגוי להצילו (וזה נקרא מיגו אחד). אבל בחסרון כיס שלא יפסד צריך שני התרים: א. שיטלטל כלאחר יד. ב. שיטלטל לצורך דבר המותר (וזה נקרא שני מיגו), ושני מיגו לא אומרים). ויש לעיין מדוע לא אומרים שהיה יכול לטלטל בגופו ואז אין צורך במיגו השני ואכמ"ל.
  46. עיין באורחות שבת, פרק כג עמוד תסו שבסיסו היתר זה. ונראה שהמשנ"ב (בסימן רעו, ס"ק כז) סבר גם להתיר כשעושה באופן האסור משום שהיא עושה את האיסור לנוחות שלה.
  47. משנ"ב (סימן רעו, ס"ק לז).

  48. מג"א (בסימן רעו ס"ק יא) ומשנ"ב (שם ס"ק לז). בשש"כ (ל, הע' קנה) התקשה מדוע צריך למחות דווקא אם עושה בכליו של היהודי, הרי סוף סוף הוא עושה בשביל היהודי! וע"ש.
  49. שם (ס"ק לו).
  50. משנ"ב (שם ס"ק לו בשם המג"א).
  51. שם ב, ברמ"א ובמשנ"ב (ס"ק יג). והביא (ס"ק יד) בשם המג"א שממידת חסידות שיסובב פניו מהנר שהודלק ולא יהנה ממנו.
  52. שם.
  53. שהרי רמיזה המותרת אינה נחשבת ציווי, אלא שהגוי עשה מעצמו את המלאכה. ואם כך חוזר הדבר להיות כאילו הגוי מעצמו והיהודי לא מיחה בו שבדיעבד לא צריך לצאת מהבית.
  54. שם (ס"ק לו).
  55. שו"ע (סימן רעו, ד).

  56. משנה בשבת (דף קכא ע"א) וכך פסק שו"ע (בסימן שלד, כה, ובמשנ"ב שם). דוגמא נוספת למקרה שלא צריך למחות: אם גויים מביאים סחורה שלהם בשבת להניחה במחסן היהודי והיהודי אינו מדבר ומתעסק איתם כלל, או גוי שחולב בשבת ועושה זאת בשביל שהיהודי יקנה ממנו לאחר השבת (שז, כב ברמ"א). וכן במשנ"ב בסימן רנב, (ס"ק כג) לעניין גוי שעושה נעליים בשביל יהודי. וכן גוי שליקט עשבים בשביל בהמת ישראל לא צריך למחות בו, אלא שלא יהיה רגיל לעשות כן (שכה, יג).

  57. גמרא ביצה (דף כד ע"ב) ושו"ע (סימן שכה, ו). איסור זה שייך גם אם הגוי עשה בלי ציווי היהודי. (עיין בב"י בסימן תקטו (ד"ה גוי) וכך פסק המשנ"ב בשכה ס"ק כו).
  58. שו"ע (סימן תקטו, א). ואם יש ספק מאיפה הביאם הגוי, צריך לחכות כדי שיביא אותם מחוץ לתחום (משנ"ב בשכה, ס"ק כט).
  59. שם בסעיף ו' לגבי מלאכה מהתורה ובסעיף ח לגבי מלאכה מדרבנן. לדעת ר"י ורא"ש מותר להנות במוצאי שבת מיד ולרי"ף ור"ן ושא"ר אסור בכדי שיעשו. השו"ע (שם) מביא דעה זו בסתם ואת הרא"ש כי"א. והמשנ"ב (ס"ק מב) כתב בשם האליה רבה שמשמע מסתימת השו"ע (בסימן תקטו, ה) שהחמיר שכתב: 'ולערב (יום טוב ראשון) צריך להמתין מי שהובאו בשבילו, בכדי שיעשו'.
  60. מחלוקת רמב"ם ורבינו תם, ושו"ע תקטו, א פסק כרמב"ם שאסר.
  61. שם (שכה, סעיפים ח וי'). ויש אחרונים שכתבו שרק באיסור תחומין הקלו אצל אחרים. אבל דחה דבריהם בשער הציון (ס"ק מח) בגלל שהשו"ע סתם ולא חילק בין איסורי חכמים.
  62. בדבר שיש בו איסור מוקצה (כמו פירות או דגים) אסור לכו"ע משום שזה דבר שיש לו מתירים (שיחכה למוצאי שבת) אבל דבר שאינו מוקצה ויש ספק למי עשה הגוי את המלאכה, לדעת רש"י ודעימיה מותר אפילו בשבת עצמה (ונראה שגם במלאכה דאורייתא רש"י יתיר, עיין סימן שכו, ס"ק לט במשנ"ב וסימן רעו, ב בביה"ל ד"ה מחצה). ובזה לא נפסקה הלכה כמותם. (שער הציון בסימן שכה, ס"ק לו).
  63. דעת הרי"ף והדעה הראשונה בשו"ע שם סעיף ז.
  64. דעת רש"י וסמ"ג והדעה השניה שם.
  65. האליה רבה הסכים להקל מיד במוצאי שבת כדעת רש"י. והחיי אדם והאשל אברהם הקלו רק במקום מצווה. ונראה שהמשנ"ב הסכים לדעתם. (הגר"ז אסר בספק עד בכדי שיעשו).
  66. הראשונים המוזכרים בסעיף ז בשו"ע שם. ועיין בהערות על סעיף א לעיל. (ע"פ משנ"ב בסימן שכה ס"ק מח).
  67. משנ"ב (ס"ק מח). וסברתו: שהרי גם אם ודאי עשה איסור דרבנן יש אומרים בסעיף ח שמותר להנות מיד, ויש לצרף את דעתם למי שמתיר בספק (רש"י ודעימיה).
  68. כנלע"ד, שכיוון שהטעם לאסור הוא משום דבר שיש לו מתירים (כמו שכתוב ברמב"ן במלחמות (סה: ד"ה אמר הכותב) ובמגיד משנה (הלכות יו"ט ב, ו) ומדוע שנקל לאחרים יותר מאשר לאותו אדם.
  69. פשוט.
  70. כל זה בסימן שיח סעיף ב.
  71. הדין כאשר יש בישולי גוים: נחלקו הראשונים האם מותר לאכול במוצאי שבת. לדעת הרא"ה מותר בין הבריא ובין החולה, ולדעת הרשב"א אפילו החולה אסור במוצאי שבת, כי אפשר לבשל על ידי יהודי. הרמ"א ביו"ד (קטז, טז) והגר"א (בסימן שיח) פוסקים כדעת הרא"ה, וכך פוסק המשנ"ב בסימן שיח (ס"ק יד). אומנם בסימן שכח המשנ"ב (ס"ק סג) סותם כדעת הרשב"א ואסר. ויש שרצו לחלק בין חולה שיש בו סכנה שהתירו את ההנאה מהבישול לבין חולה שאין בו סכנה שלא התירו. ויש שכתבו שבסימן שכח זה בנו של החפץ חיים. וצ"ע.
  72. שו"ע (סימן רעו, ה).
  73. לכאורה במציאות שבה אין חשש שמא ירבה בשביל הבריא, ברור שמותר לו להנות ממלאכת הגוי. לכן במציאות של ימינו שהגוי בא ומדליק מזגן, אין אפשרות להרבות ולכן גם הקור אינו גדול מותר לאחרים להנות. ונראה שהשו"ע דיבר על תנורים שבזמנם שיש אפשרות להרבות בחימום. אומנם במשנ"ב (שם בס"ק ט) כתב שאין אפשרות להרבות בחימום תנור, אלא חימום לאחד חימום למאה. וצ"ע לפי זה.
  74. דעת ר"ת המובא ברמ"א (בסימן שכה, י). והאחרונים כתבו שרק במקום מצווה או צורך גדול ניתן לסמוך על דעה זו (משנ"ב שם ס"ק נו). וגם התר זה כפוף לכמה תנאים: א. רק אם ניתן לעשות את אותה מלאכה בהיתר מותר להנות, אבל אם אותה מלאכה לא ניתנת (הגם שאפשר להשיג מלאכה אחרת דומה לה בהתר). ב. אם אי אפשר לעשות את המלאכה מטעם צדדי- אסור. ג. רק ההנאה שהיה אפשר להשיג מאותה מלאכה מותרת, אבל הנאה אחרת אסורה (כמו מים שהועלו מבאר דרך רה"ר, אסור לשטוף בהם כלים שהרי לא היה אפשר לשטוף כלים בתוך הבאר). משנ"ב (שם ס"ק נה- נו).
  75. שו"ע (סימן רעו, א. וכן בסימן שכה, י). ודווקא אם ניכר שהגוי עשה את זה לצורך עצמו או לצורך גוי אחר (משנ"ב רעו ס"ק יז). כגון שנהנה מהמלאכה שעשה מיד (שם ס"ק יח). ונראה פשוט שאם הגוי עשה בשביל עצמו מלאכה שמותר ליהודי לומר לגוי להשאיר את המצב הקיים. לדוגמא: אם גוי הדליק בשביל עצמו את האור כדי שיוכל לקרוא, ולפי שיוצא מהחדר רוצה לכבות את האור, מותר ליהודי לבקש ממנו שלא יכבה את האור. שהרי היהודי לא מבקש מהגוי לעשות שום איסור. כך נלע"ד פשוט.
  76. כך סתימת השו"ע בסימן שכה (סעיף יא), שכתב שאסור אם מכירו. וכך פסקו ט"ז ואליה רבה והגר"א. והמשנ"ב כתב (ס"ק סו) שרק אם הגוי יודע שהיהודי צריך למלאכה יש לאסור. ויש שהחמירו אפילו אם הגוי לא ידע שיהודי צריך את המלאכה כיוון שיש חשש שבשבת הבאה יכין גם בשביל היהודי. בית יוסף. וכך משמע מדברי התוספתא (פי"ד, יא) שאוסרת משום שבת הבאה. והמשנ"ב (בס"ק סו) הקל בשעת הצורך. אומנם בשש"כ (ל, הערה קפח) סתם לאסור כל עוד הגוי מכיר את היהודי.
  77. שו"ע (סימן שכה, ה) ומשנ"ב (ס"ק כה).
  78. ומותר להנות מהנר אפילו אם הגוי הדליק את הנר כדי לעשות מלאכת היהודי, כגון להדיח כלים. ואפילו אם גמר הגוי את מלאכתו מותר ליהודי להנות מהאור שהגוי הדליק לעצמו. משנ"ב (בסימן רעו ס"ק כז).
  79. שו"ע (סימן שכה, יב) ומשנ"ב (ס"ק ע). ומשמע שאם הגוי היה משתמש בנר היה מותר ליהודי להנות ממנו. וצ"ב מדוע אין זה כמו גוי שהדליק לגוים ויהודים יחד. ונראה שהמשנ"ב בעצמו יישב וכתב שמדובר כשידוע שהגוי עשה את זה לצורך עצמו.
  80. שו"ע (סימן שכה, ה) ולעניין טלטול כך כתב במשנ"ב (שם ס"ק כג).
  81. שם (כיוון שעשה את זה לצורך עצמו).
  82. הראשונים נחלקו לגבי פת שהכין גוי. השו"ע (שם, ד) הביא שיש אוסרים ויש מתירים ופסק על פי הסמ"ק להקל בשעת הדחק. המג"א ביאר שדעת השו"ע להסביר שהאוסרים סברו שבדברי מאכל יש חשש שהיהודי יבקש מהגוי שיכין בשבילו בשבת כי בדברי מאכל האדם להוט יותר ובהם גוזרים יותר (בשונה מנר שהדליק הגוי לצורך עצמו), והמתירים סוברים שלא גזרו יותר בדברי מאכל. [אומנם יש שביארו שהמחלוקת היא לגבי מוקצה, האם חוששים למוקצה כיוון שייתכן שבערב שבת הלחם היה עדיין קמח שהוא מוקצה]. עיין בכל זה במשנ" (שם ס"ק טז ויז). ומכל מקום עולה לפי המג"א שבדברי מאכל יש מחלוקת ראשונים אם מותר להנות או לא ורק בשעת דחק מקילים בהם.
  83. שו"ע (שם, יא). המגיד משנה ביאר שרק אם הגוי לא ירבה בשביל היהודי מותר להנות מהלחם שעשה בשבילו. והמשנ"ב (שם ס"ק סו) הביא שמסתימת השו"ע נראה שאסר אם הגוי מכיר את היהודי, והוסיף המשנ"ב על פי האחרונים שרק אם הגוי יודע שהיהודי צריך למלאכה יש לאסור. וכך כתבתי למעלה. אומנם הביא שם דעה המחמירה אפילו אם הגוי לא ידע שהיהודי צריך כי יש חשש שיעשה כן לשבת הבאה, מכל מקום לא הבאתי את זה כי המשנ"ב שם הקל בשעת הצורך, והרי כל ההיתר להנות מדברי מאכל שעשה גוי אינו אלא בשעת דחק וכל שכן שיהיה מותר לאותה דעה. ודברים שאינם דברי מאכל נידונו כבר לעיל.
  84. שו"ע (סימן רעו, ב).
  85. שם במשנ"ב (ס"ק יז- יח).
  86. שם (ס"ק טו).
  87. ויש אומרים שהטעם שאסור הוא כיוון שנעשה לצורך שניהם. (שם ס"ק טז).
  88. שש"כ (פרק ל, ס (ד).
  89. עיין הקדמת המשנ"ב לסימן רמג.

  90. דין שכיר שנה: הרמב"ם (ו, יב) כותב שאם שכר גוי לתקופה ממושכת שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, מותר, והוא שלא יחשוב עימו על כל יום ויום (וגם בזה צריך להקפיד על פרהסיא ושלא יעשה בבית היהודי). הראב"ד חולק על הרמב"ם ואוסר בשכיר שנה. השו"ע (רמד, ה) מביא בסתם את הרמב"ם ואת הראב"ד כיש אומרים. וכותב הב"י שאם שכרו לכל מלאכות שיצטרך -אסור לכו"ע. וכך פוסק הרמ"א שם.

    נחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם. למג"א ההתר הוא רק אם זה גוי שעושה מלאכתו כשצריך, אבל לפעמים הוא יושב ובטל, שאז היהודי לא מרוויח ממלאכת הגוי בשבת (אבל אם תמיד הוא כותב- אסור), והראב"ד אוסר אפילו בזה, שהיהודי מרוויח שאולי יצטרך את הגוי ביום ראשון למלאכה אחרת. והט"ז סובר שאפילו אם הגוי תמיד כותב מותר לרמב"ם כי לא מקפיד עליו דווקא לשבת (ואם מקפיד אכן אסור) והראב"ד אסר כיוון שמרוויח בזה.

    המשנ"ב (ס"ק ל) כותב על פי דברי הרמ"א שצריך למחות בשפחות שעושות מלאכות בשבת אפילו שלא בבית היהודי שהרי הן שכורות לכל המלאכות. (ואף במלאכות שעושות לעצמן בבית היהודי יש לאסור משום מראית העין, אלא אם כן ניכר שעושות לעצמן. עיין בזה לקמן).

    דבר זה מצוי היום, שכן רוב הגוים שמועסקים בבתים הם שכירים לתקופה ארוכה לכל המלאכות ואסור שהם יעשו שום מלאכה בשביל יהודי בשבת.

    אומנם הפוסקים כתבו (נוב"י א, כט) שאם אומר לשכיר שיקבל בונוס על כל הצלחה בעבודתו, אפשר להחשיבו כעובד באריסות, ויש שהצריכו שהבונוס יהיה משמעותי (שו"ת חתם סופר נט').

  91. שו"ע (סימן רמג, א) ומשנ"ב (ס"ק ה).

  92. וגם אם לא קצץ עימו במדיוק על השכר אלא אמר לו שישלם לו כהוגן או שהבטיח לו שישתווה איתו על התשלום אבל אם לגוי יש ספק בזה אסור (שו"ע רמז, ב). ומותר גם בדבר שידוע שכרו מראש מותר אפילו אם לא דיבר עם הנכרי כלום על שכרו (משנ"ב רנב, יד). ויש עוד לדעת שאם יש שהות ביום לגמור את המלאכה לפני שבת מותר אפילו אם לא קצץ כלל (ביה"ל בסימן שז ד"ה מותר).

  93. תוספות, רא"ש ורמב"ם וכך פסק שו"ע (בסימן רנב, ב).

  94. ובדבר אחד שונה גוי שעובד בחינם מגוי שעובד בשכר ממש, שבגוי שעובד בחינם ובא היהודי בשבת ורואה שהגוי עושה את מלאכתו עליו למחות בו, מה שאין כן בגוי שמקבל ממש שכר. שו"ע (בסימן רנב, ב) על פי דברי המשנ"ב (בס"ק כב).

  95. משנ"ב (בסימן רנב, ס"ק טו).

  96. שו"ע (סימן רמז, ד וכן רנב, ב). (אומנם בסימן רמז כתב הרמ"א שנכון להחמיר, אבל כבר כתבו האחרונים שלדינא סובר הרמ"א שהדבר אסור ולכן צריך לקצוץ לו איזה שכר. עיין שם במשנ"ב ס"ק טז).

  97. רמב"ם וסמ"ג וכך פסק שו"ע (שם). וכותב המשנ"ב (ס"ק טז) שבכלל זה שלא ייתן לגוי מלאכה ביום שישי ויאמר לגוי שצריך אותה במוצאי שבת, שהרי זה כמי שאמר לו לעבוד בשבת. ודין זה קיים אפילו אם נותן לו כמה ימים לפני שבת (עיין סימן רמז, א). ובילקוט יוסף (רמד, ד) הקל על פי המנחת כהן (משמרת השבת, א, ד) בשעת צורך לתת לפני שבת ולקחת לאחר השבת (בלי שיאמר לו לעבוד בשבת).
  98. רשב"א ומגיד משנה, וכן פסק שו"ע (בסימן רמד, ה, ורנב, ב ומשנ"ב שם בס"ק יז). וכתב החיי אדם (ב, ג ס"י) שבזה אסור אפילו אם מנהג כל העיר לתת בקבלנות, כיוון שיש חשד שיאמרו שאמר לו לעבוד בשבת (הביאו המשנ"ב שם). אומנם מותר לומר לגוי לעשות מעשה מותר והגוי החליט לעשותו באופן אסור, כמו למשל לומר לגוי להביא משהו מהחדר חשוך (משנ"ב בסימן רעו, ס"ק כז, וכך כתב גם בילקוט יוסף רמד, יב, וע"ש לגבי שימוש במדיח כלים כשאמר לו לשטוף כלים).
  99. רבינו שמחה אוסר (הביאו הט"ז בסי' רמד, א) והתרומה מתיר (הביאו האליה רבה שם ס"ק יא), והביאם המשנ"ב בסימן רמד (ס"ק ל), ובסוף דבריו כתב בשם החיי אדם (כלל ד, ב) שמלאכה שאינה ניכרת מותר לכו"ע. ונראה שהכל תלוי לפי העניין, שבישול במטבח נחשב לדבר ניכר בפשטות, אבל בישול בחדר של הגוי למשל, אינו דבר ניכר. עיין בהערה הקודמת.
  100. שו"ע (סימן רמד, סעיפים א וד. וכן בסימן רנב, ג).

  101. כמה הבדלים יש בין מלאכת תלוש למחובר: א. מלאכת מחובר אסורה גם בצנעא כיוון ששם בעליה על המלאכה, ובתוך התחום אסורה ומחוץ לו מותרת (גמרא במועד קטן יב. ושו"ע רמד, א). במלאכת תלוש החמירו רק אם המלאכה נעשית בפרהסיא (שו"ע רמד, ד). ב. אם קצת אנשים יודעים מי הבעלים של המלאכה, במחובר אסור ובתלוש מותר (משנ"ב שם ד- ה).

    מלאכת תלוש בשביל מחובר (כמו סיתות אבנים לבניין) דינה כמחובר לדעת השו"ע, ולדעת הרמ"א דינה כתלוש, והמשנ"ב הקל בזה (אולי גם לדעת השו"ע). (סימן רמד, ב, ומשנ"ב ס"ק יח).

    במקום הפסד גדול הרמ"א התיר מלאכת תלוש בפהרסיא (כשמדובר בקבלנות). (עיין בסימן רמד, ו ובמשנ"ב וביה"ל בפרטי הדינים שיש בזה). וכתבו פוסקי זמננו שצריך לשאול שאלת רב לכל מקרה כדי שלא יהיה פריצה בשבת בכל דיני הפעלת מכונות ופעילות המפעלים בשבת (עיין ילקוט יוסף, רמד, ב).

  102. הראשונים והאחרונים נחלקו האם מותר להעסיק בקבלנות גוי כשידוע שהוא קבלן. הביה"ל מכריע שבשדה אפשר להקל אבל בבית אין להקל (סימן רמד, ס"ק ז במשנ"ב וביה"ל ד"ה או) והבן איש חי והרב עובדיה הכריעו כדעה המקילה (ילקוט יוסף סימן רמד, א).

    בניית בית כנסת על ידי גוי: המשנ"ב (רמד, יג) מביא שמג"א (ס"ק ח) אוסר אפילו בקבלנות (מפני חילול ה' שיש בזה). והאחרונים הקלו אם יש חשש שיתבטל הבניין. וייתכן שאז מותר אפילו בשכירות אם הגוי לא מוכן בקבלנות (פרי מגדים שם). (עיין בכל זה גם במשנ"ב רעו, ס"ק כב).

  103. האחרונים דנים בשאלה בהרחבה, וכנזכר צריך להקפיד בכמה דינים: א. העבודה תהיה בקבלנות (ושיהיה ידוע שזו קבלנות, וכיום כך מקובל), ב. שלא יאמר להם לעבוד בשבת או ימסור להם ביום שישי וייקח אותו מיד אחרי שבת (שאין זמן לעבוד אלא בשבת, והילקוט יוסף (רמד, ד) הקל בזה בשעת צורך). ג. שלא ימסור ביום שישי סמוך לשבת בלי לפסוק איתם על כסף אסור (אלא שהיום כל מסירת רכב למוסך נחשבת לקציצת דמים, ולכן גם ביום שישי יהיה מותר). אפילו אם יש עוברים ושבים שיודעים שהרכב שייך ליהודי מותר (על פי דברי המשנ"ב ברנב, כה). עיין ילקוט יוסף (רמד, ד) ואורחות שבת (כג, קסו- קסז. ושם נשארו בצ"ע אם מותר למסור רכב כשיודעים של מי הוא, מפני שהמשנ"ב בסימן רמד הביא שנחלקו האחרונים בחשד של קבלנות, ובשדה הקל רק במקום הפסד ובבית נשאר בצ"ע. ונראה שבמקום צורך אפשר לסמוך על המקלים, כיוון שכך פסק בסתם בסימן רנב, ועוד שיש פוסקים אחרים שהתירו בזה).
  104. שש"כ (כח, סג).

  105. שו"ע (סימן שז, ג) ומשנ"ב (שם ס"ק טו). מפשט דברי השו"ע משמע שאם אומר לגוי לקנות בשביל עצמו מותר אפילו אם אומר לו לקנות בשבת עצמה (אומנם אם קצץ לגוי דמים עדיין אסור לומר לו לקנות בשבת, לכאורה שאם קונה לעצמו עדיף מאשר אם קצץ לו דמים) וצ"ב לדינא.

  106. עיין במשנ"ב (בסימן רמד, יט). ואומנם מתחילת דבריו נראה שאוסר בשכיר יום אפילו שלא בפרהסיא, נראה שכוונתו היא כמו שהביא בשם החיי אדם, לאסור רק בפרהסיא כמו בבניית בית וכדומה, אבל אם נעשה בצנעא לא אסר (והיינו במלאכת תלוש, שהרי מלאכת מחובר דינה כפרהסיא).

  107. השו"ע (בסימן שכה, יד) פוסק שגוי שעשה ארון ותכריכין בשביל יהודי בפהרסיא אסור לקבור בהם את אותו יהודי ולאחרים מותר במוצאי שבת. המשנ"ב מביא שלדעת הרמב"ם והמג"א אסור גם בשאר מלאכות ולדעת הר"ן והט"ז מותר בשאר מלאכות ורק בחפירת קבר שזה דבר מפורסם, אסרו לאותו יהודי. ומסיים המשנ"ב שם שבשעת צורך אין להחמיר. ומכל מקום בחפירת קבר ודאי שאין להקל.

  108. דעת רבינו תם שהתיר, והאחרונים סמכו עליו בדיעבד (משנ"ב בסימן רמד ס"ק כ).

  109. טור ושו"ע (בסימן רמד, ג). ודאי שאין זה יותר חמור משכיר יום שאפילו שם הקלו חלק מהאחרונים כנזכר לעיל, והכריע המשנ"ב להקל בשעת צורך, ולכן בשעת צורך נראה שגם לשו"ע מקילים בזה.

  110. שם (ס"ק כא).

  111. עיין שם ברמ"א, שהתיר כשעשו תנאי והגוי עבר על התנאי ועבד בשבת. ומה שחלקו האחרונים ואסרו (והסכים להם המשנ"ב) היינו רק כשעשו תנאי, אבל אם היהודי מיחה בגוי מותר, שמה יש לו לעשות (שער הציון ס"ק כו).

  112. כדעת בית הלל במשנה בדף יט ע"א.

  113. הברייתא אומרת שברביעי וחמישי מותר ושישי אסור. הרי"ף והרמב"ם סוברים שברייתא זו היא כדעת בית שמאי, אבל לבית הלל מותר אפילו ביום שישי וכך פוסק שו"ע (רמו, א). אומנם לדעת תוספות, סמ"ק, סמ"ג ועוד, הלכה כאותה ברייתא (וטעמה משום מראית עין) ולכן אסור להשכיר ביום שישי שום כלי. אומנם רבינו יונה התיר בכלים שלא עושים בהם מלאכות מהתורה, והתיר בכלים שלא עושים בהם מלאכות, וכך פוסק הרמ"א שם. הברכי יוסף (אות ב) החמיר לחשוש לדעת המחמירים, מאחר שהרבה ראשונים חלקו על הרי"ף בזה. (ובילקוט יוסף (רנו, ב) חלק וסבר להתיר על פי דברי השו"ע).
  114. כך פוסק הרמ"א שם, והוסיף שדין זה נכון אפילו אם התנו שהגוי יחזור וישאיל לו בפעם אחרת (ואין זה נחשב שכירות).
  115. שם בשו"ע בסעיף ב. ובזה כל הדעות אוסרות (משנ"ב ס"ק ו) משום שנראה שהיהודי ציווה על הגוי להוציא את הכלי מהבית..
  116. בימינו שיש עירוב ואין חשש כזה מותר להשאיל לגוי כלים בשבת שלא עושים בהם מלאכות, אבל כלים שעושים בהם מלאכות אסור להשאיל. ולהשכיר אסור בכל מקרה (משנ"ב שם ס"ק ט). המג"א ושו"ע הרב הקלו בזה רק בשעת הצורך והט"ז ואליה רבה הקלו בכל אופן (ונראה שהמשנ"ב נקט כמותם, שהרי הוא לא העתיק דברי המג"א במשנ"ב אלא רק הביאו בשער הציון (ס"ק ז).
  117. משנ"ב (סימן רמו, ס"ק א). בדיעבד אם נטל שכר על השבת, נחלקו הראשונים והביא הרמ"א (רמג, ב) מחלוקת זו, והכריע לאסור. המשנ"ב (שם ס"ק טז) מביא שהפוסקים הכריעו שהדבר תלוי: אם שכר השבת היה אסור מדינא (שהשכיר לגוי כל יום בפני עצמו) אסור אפילו בדיעבד. ואם שכר השבת היה מותר מדינא ורק משום מראית עין נאסר, מותר בדיעבד להנות משכר השבת.

  118. עיין ביה"ל (סימן רמד, ד"ה והאינו), לעניין שכירות הסכים שם לאסור, ובקבלנות הסתפק שם.

  119. טור ושו"ע בסימן רמו, ג. איסור זה קיים כבר מיום ראשון (משנ"ב ס"ק י). (ביו"ט: לרמ"א אין איסור שביתת בהמתו, ולרש"ל, מג"א וגר"א יש (עיין סימן רמו, ג בסוף הסעיף).

    שכירות קניא רק לחומרא ולכן אם השכיר מגוי בהמה אסור לעבוד בה שמא יש בה איסור שביתת בהמה. אם השכיר מגוי וחזר ושכרה לגוי אחר מותר ממאי נפשך (שם ס"ק יב).

  120. שו"ע שם בשם הריב"ש. דרך ההפקרה נידונת בארוכה בדברי הב"י כאן, ואכמ"ל. המשנ"ב מביא שכיוון שיש מי שאומר צריך הפקר בפני שלושה טוב להפקיר בפני שלושה, ועל כל פנים בפני אחד (ס"ק טו). הב"ח מתיר להשכיר לגוי על דעת שכשתבוא שבת יפקיר את הבהמה בפני שלושה. המשנ"ב סמך עליו בשעת דחק (ס"ק יד ולב).

  121. משנ"ב (בסימן רמג, ס"ק ג), וכך עולה מדברי השו"ע (שם בסעיף ב).

  122. קבלנות היא שיהודי נותן לגוי שכר קצוב על עבודתו וכל השכר הולך ליהודי. דבר זה אסור משום שיהודי מקבל את כל השכר ונהנה מעבודת הגוי בשבת (משנ"ב שם בהקדמה).

  123. אריסות פירושה שהגוי עובד ונותן אחוזים ליהודי, ושכירות היא שהגוי נוטל כל הרווח ומשלם ליהודי שכר קצוב על ההשכרה (שם).

  124. שו"ע (רמג, סעיף א), מאחר שרגילים לקבלו באריסות.

  125. על פי סימן רמד (סעיף א).

  126. כך כותב הרא"ש וכך פוסק שו"ע (בסימן רמג, ב). דוגמא: להשכיר מפעל לגוי שיעבוד בו הוא והרווחים ילכו אל הגוי, שכיוון שהיהודי יקבל את דמי השכירות בכל מקרה, אין בזה איסור אם אכן יש רגילות להשכיר מפעלים וכדומה (ולא רגילים להעסיק שכירי יום). נראה שכיום יש בזה איסור (אפילו אם מעסיק בקבלנות) מצד מראית עין, שהרי הרבה רגילים להעסיק היום בשכירות יום או שכירות שנה (אלא אם כן פרסם שהמפעל מושכר לגוי לגמרי). ואם יש הפסד גדול מותר לתת לגוי את המפעל בשכירות (אבל להעסיק גוים שכירי יום אסור בכל מקרה). עוד יש להעיר שכדי להמנע מלקיחת שכר שבת צריך להשכיר את המפעל עם עוד ימים או בתוספת כמה שעות ביום שישי.

  127. רב האי גאון וכך פסק שו"ע שם. בכל זה לא יועיל להוריד גוי בקבלנות, משום שזה אסור מדינא ולא משום מראית עין (משנ"ב הקדמה לסימן רמג).

  128. משנ"ב בהקדמה לסימן רנג (ובעוד מקומות).

  129. היינו שותפים בגוף החפץ עצמו. אם החפץ שייך רק ליהודי והגוי שותף בגלל עבודתו, יש אוסרים אפילו אם התנו, אבל בהבלעה מותר, ויש מתירים בהבלעה אפילו אם לא התנו. (משנ"ב בסימן רמה, ס"ק ח).

  130. תוספות (עבודה זרה דף כב ע"א ד"ה לא) והביאו המשנ"ב (בסימן רמה ס"ק א).

  131. רמב"ם (ו, ה) ושו"ע (שם א).

  132. ר"ן בעבודה זרה (ו ע"ב מדפי הרי"ף, ד"ה ומהא) ורמ"א בסימן רמה, א. ופה אין חשש של מראית עין כיוון שכולם יודעים שלגוי יש חלק בשותפות (מה שאין כן במרחץ שנאסר משום מראית עין בסימן רמג, א). נראה שבימינו דבר זה מצוי מאוד במפעלים וחברות בבעלות משותפת, שהמפעל ממשיך את העבודה גם בשבת (ע"י גוים כמובן), ולפי הנ"ל אין בזה איסור.

  133. שו"ע בסימן רמה, א. משום שמראש לא הוטל על היהודי עבודת השבת (רש"י ע"ז דף כב ע"א, ד"ה מותר). אם התנו כדין ובשעת החלוקה היהודי דרש לחלוק יום כנגד יום על פי חשבון מדויק (כלומר להשוות את רווח השבת לעומת יום החול), המג"א (שם ס"ק ב) אוסר ויש מקילים, והאליה רבה נשאר בצ"ע בזה (משנ"ב שם, ס"ק ה).

  134. הגמרא בע"ז (דף כב ע"א) מסתפקת בזה ולא פושטת. הרמב"ם (שבת ו, יז- יח) פסק לחומרא והרא"ש לקולא אם לא מזכיר לגוי את עניין השבת. השו"ע (רמה, א) פסק להחמיר והרמ"א (שם) הקל בזה במקום הפסד גדול. כתבתי שאפשר להקל במקום הפסד, וצריך בירור אם השו"ע יודה להקל בזה.

  135. שו"ע (בסימן רמה, ג).

  136. כך כתבו כמה ראשונים, וכך פסק שו"ע (שם, ה). משנ"ב (סימן שז, ס"ק טו) מעיר שאם יום השוק בשבת, או שאמר לו שהוא הולך מיד במוצאי שבת, נחשב הדבר כאילו אמר לגוי לקנות בשבת ואסור.

  137. סימן שז, ה, ועיין שם בביה"ל (ד"ה מותר).

  138. כל הסעיף נידון בסימן רמז, א, וכן בסימן שז, ד, וכן ברנב, ב. נבאר בקיצור: כל מלאכה שיהודי מבקש מגוי לעשות בשבילו, אם קצץ לו שכרו מותר בכל אופן, כיוון שהגוי עובד בשביל עצמו, ולא יאמר לו לעבוד בשבת (רמז, א. שז, ד). אם לא קצץ שכרו יש חילוק בין רוב המלאכות למלאכה שיש בה מראית עין (שליחת אגרת שנראה שהיהודי שלח את הגוי ללכת בשבת): אם יש מראית עין השו"ע מחמיר אפילו מתחילת שבוע והרמ"א מקל אם צריך לכך (אבל ביום שישי מודה להחמיר). בשאר המלאכות (או באגרת כשאין מראית עין) מותר לכו"ע ביום שישי בתנאי שיכול לעשות את המלאכה לפני שבת (באגרת- שיכול להגיע לבית הסמוך לחומה). עיין גם ביה"ל בסימן שז, ד (ד"ה מותר).