פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שמ ג
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ג | המוחק[עריכה]
הקדמה למלאכת מוחק[עריכה]
אב מלאכת מוחק הוא המוחק שתי אותיות או אות אחת על מנת לכתוב שתי אותיות. המוחק שלא על מנת לכתוב אסור מדרבנן (גמרא).
המוחק חייב רק אם מחק כדי לכתוב במקומו (רמב"ם).
המוחק טשטוש דיו בשביל לכתוב שתי אותיות הוי תולדת מוחק (תוספתא).
המוחק אות אחת כדי לכתוב הוי חצי שיעור ואסור מהתורה וכן בכל איסורי שבת (ביה"ל). ויש חולקים.
הכותב אות אחת להשלים לספר חייב. וכן המוחק אות אחת כדי לכתוב אות להשלים לספר חייב. וכן המוחק אות כדי להגיה ספר חייב (ביה"ל).
המוחק על מנת לתקן חייב כמי שמחק על מנת לכתוב (פרמ"ג). (ועיין בסוף הסימן).
המוחק בשמאל נחשב כמוחק כדרכו (אבנ"ז ושבט הלוי).
הגמרא (עו.) אומרת שהכותב שתי אותיות חייב והמוחק אות גדולה כשיעור שתי אותיות חייב. התוספתא (יב, ז) מוסיפה שגם המוחק דיו או שעווה על פנקס (שהיו רגילים לחרוט בשעווה) כשיעור שתי אותיות חייב משום מוחק.
רא"ש, רמב"ם וטור: המוחק טשטוש דיו מעל ספר או שעווה מעל פנקס חייב משום מוחק, אם יש במקומו לכתוב שתי אותיות.
☜ כך פוסק שו"ע.
השו"ע שחייב רק כשמחק שתי אותיות עוסק במציאות שהדיו נפל שלא במקום הכתב אלא במקום אחר בספר[1], כי במקום הכתב חייב כבר על אות אחת משום תיקון הספר (ביה"ל).
אם נפל דיו לח על ספר אסור להורידו כיוון שהכתב נחשב מחוק כבר אז, אפילו שהדיו לח (משנ"ב ושער הציון).
המוחק על מנת לכתוב אינו צריך לחשוב דווקא על מנת לכתוב בשבת, אלא שיוכל לכתוב מתי שירצה. וכן בשאר המקלקלים על מנת לתקן (משנ"ב ושער הציון).
אסור לתת שעווה על ספר לסימן שרוצה לעיין באותו מקום למחרת משום חשש ממרח (אחרונים).
הביה"ל מוכיח שהמוחק בשביל לתקן חייב כמו מוחק על מנת לכתוב (כדברי הפרי מגדים). ועיין בסוף הסימן שסיכמנו את הדברים גם מסעיפים אחרים בסימן.
[עריכה]
❖ מחיקת שעווה מעל דף[עריכה]
◄ ב"ח, מג"א, ט"ז, אליה רבה ועולת שבת: המוחק שעווה מעל דף חייב משום מוחק על מנת לכתוב. בין אם השעווה על אותיות ובין אם על דף ריק.
☜ וכך הכריע משנ"ב.
◄ שבות יעקב, רעק"א: אין איסור מחיקה בשעווה[2]. אלא משום ממחק (לשבו"י) או משום מתקן כלי (לרעק"א).
◄ פרי מגדים: המוחק שעווה מעל דף ריק חייב משום מוחק על מנת לכתוב. אבל המוחק שעווה שעל כתב אינו חייב כלל אלא אסור מצד מוקצה. ולמעשה התיר רק על ידי גוי.
אם מצאו באמצע קריאת התורה שעווה על הכתב אסור להורידו אלא יקרא אותה תיבה בעל פה, ולא צריך להוציא ספר תורה אחר (פרי מגדים וחיי אדם). ודרך החיים סובר שבין עולה לעולה יוציאו ספר אחר אם האותיות לא ניכרות.
גם השבו"י (ושאר האחרונים) מודים במוחק דיו שעל כתב כיוון שהכתב התחתון התבטל (ביה"ל).
דבק דינו כדיו וחייב לכו"ע, (וגם אם נאמר שהוא כשעווה, מכל מקום לב"ח וסיעתו חייב) (ביה"ל).
❖ אותיות שעל עוגה[עריכה]
מרדכי: אסור לשבר אותיות שעל עוגה משום מוחק. אבל לילד מותר כיוון שאין מצווים להפריש קטן כשהוא אוכל מעצמו.
☜כך פוסק רמ"א[3].
⤶ דגול מרבבה: אפשר להקל בזה מעיקר הדין כיוון שהוי פסיק רישיה בדרבנן, ותרומת הדשן מתיר בו (עיין סימן שיד, א). וגם למג"א שחלק עליו, כאן אפשר להקל כיוון שזה מקלקל[4] וכלאחר יד[5] (גם אם חותך בידו הוי כלאחר יד).
☜ משנ"ב: אפשר להקל אם חותך בפיו[6].
אם האותיות עשויות מהחומר של העוגה אין איסור לחתוך אותם[7], וכן אין איסור אם הן כתובות במי פירות (משנ"ב).
יש מחמירים גם בציורים (משנ"ב[8]).
ספר שכתוב על ראשי הדפים:
◄ לבוש, מג"א ומאמ"ר: אין לפותחו בשבת.
◄ רמ"א, כנסת הגדולה, פרישה, ט"ז, רמ"ע, חוו"י, אליה רבה, תוספת שבת ועוד: אין איסור כיוון שהוא מיועד לפתיחה וסגירה כל הזמן והוי כמו דלת שאין בה איסור בונה.
☜ משנ"ב: המנהג להקל. ונכון להחמיר אם יש לו ספר אחר[9]. ויותר טוב שלא לעשות אותיות על חודי הדפים (שער הציון).
אסור לחבר אותיות על פרוכת ולקרבם זו לזו ואסור להסירם משם[10] (משנ"ב בסוף סעיף ד).
הערות שוליים[עריכה]
- ↑
לכאורה הוא הדין אם מדובר על ספר שאינו גמור ונפל במקום הכתב על שתי אותיות, שרק אם מחק כשיעור שתי אותיות חייב.
- ↑ הביה"ל כותב שלכו"ע השעווה לא מבטלת לגמרי את הכתב שהרי לעניין תפילין מחיקת שעווה לא נחשבת מחיקה. לכן השבו"י סובר שאין בזה מחיקה, (והכתב נחשב כמונח בקופסא). והב"ח סובר שכיוון שהכתב מכוסה, יש בזה מחיקה על מנת לתקן (כלומר, בשבת יש את עניין התיקון שעליו מתחייבים גם אם בגדר הפשוט הכתב עדיין היה בעולם). ודע שיש אחרונים שפסקו כדעת השבות יעקב. וכן הסכים להלכה בחזון עובדיה (ה, עמוד קעט) שאין איסור לקלף שעווה מעל ספר שאי אפשר לקרוא את האותיות מתחת לשעווה.
- ↑ ונראה שהשו"ע יהיה מותר דהרי פסק (שיד, א) שפסיק רישה דלא ניחא בדרבנן מותר. ומדוע הרמ"א אסר למרות שיש כאן תרי דרבנן (והרי הרמ"א מתיר תרי דרבנן בפס"ר דלנח"ל)? וכתב בספר תוספת אוהל שכיוון שמצד הגדרת המלאכה יש כאן רק דרבנן אחד (שזה כתב שאינו מתקיים) הרמ"א לא התיר, וכל שאר הצירופים הם כללים במלאכות שבת: משאצל"ג, מקלקל, שינוי, כל אלו אינם נחשבים כאיסור דרבנן שמצרפים אותו כדי ליצור תרי דרבנן.
- ↑ עיין קצות השולחן (קמד, ס"ק ג) שתמה מדוע זה נחשב מקלקל.
- ↑ המשנ"ב הקל בסימן שיד בפס"ר דרבנן אם מקלקל וכלאחר יד. אמנם בסימן שלז ס"ק ד, כתב שלא כדאי להקל אפילו שהוא מקלקל וכלאחר יד.
- ↑ ביבי"א (ד, לח) הקל בזה. אלא שכתב שעדיף לנהוג כמשנ"ב. בפניני הלכה (פרק יח, ג) הקל בשעת דחק כדעה המקילה, כגון שאי אפשר לאכול בלי לחתוך את האותיות עצמן. עוד כתב שם בהערה בשם כמה אחרונים שחיתוך בין האותיות, אע"פ שהוא מרחיק בין האותיות, מותר. ולכן המכינים עוגה עם אותיות או ציורים עליה, יכינו מראש עוגה שאפשר לחתוך בין האותיות.
- ↑
טעם ההיתר:
חיי אדם: זה כתב שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים ולא גזרו בו משום עונג שבת (וצ"ב אם טעם זה מסביר רק את דין מי פירות אבל לא את הדין הזה).
חזו"א: נחשב כמו תמונת הפת ואין על זה שם כתב. ויש לדעת שיש החולקים על היתר זה.
חוט השני: עיקר החילוק הוא אם הכתב מוטבע בעוגה או מעליה.
לפי זה אם יש עוגה שהדפיסו עליה ציור או תמונה אפשר להקל לחתוך אותה בשבת לפי הטעמים הנ"ל. ועוד שהרי הדגמ"ר הקל בזה לכתחילה, ועוד שבציורים יש מי שהקל לכתחילה, וכל הדין הוא רק מדרבנן וובדאי שיד המקל על העליונה (ועיין לעיל שיש שהקל כאשר אי אפשר לאכול את העוגה אם לא יחתכו).
- ↑
האליה רבה החמיר בזה. וכן פסק בשש"כ (יא, ז). לפי זה אין לקרוע ציורים שעל גבי עטיפות מאכלים, שכן ציורים דינם כמילים.
- ↑ ואם כן, איך מותר לפתוח ארון קודש אם כתובות על הדלתות מילים? כתב השש"כ (טז, הערה סד) שצירוף אותיות אינו בכלל כתיבה ולא אסרו בזה. וכ"כ הילקוט יוסף (כותב, ד). (ולכאורה אם יש רקע היוצר תמונה שלמה יהיה אסור, עיין בסעיף הבא בדברי המשנ"ב שאסר להצמיד אותיות על פרוכת משום שנראה ככותב).
- ↑
איסור כותב הוא ביצירת אותיות ולא ביצירת מילים, ולכן אין חיוב מהתורה בהצמדת אותיות לפרוכת אלא רק נראה ככותב. ולכן כתב בשש"כ (טף הערה נא) שרק המניח את האותיות על רקע של פרוכת יש בזה כעין כתיבה, אבל רק בקירוב בעלמא אין איסור. ועיין עוד במשנ"ב על הסעיף הבא ובהערות שם.