פרשת כי תבוא: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
| שורה 17: | שורה 17: | ||
הפרשה מתחילה בתיאורו של אדם שהגיע לארץ אחרי שנות הנדודים והתיישב בארצו ובנחלתו. ה' נותן לך את ה"נחלה" ואתה - "וירשתה, וישבת בה". מסביר [[הרב שלמה אפרים מלונטשיץ]] ([[פולין]], סוף המאה הט"ז) בפירושו לתורה [[כלי יקר": "אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה' זה הוא שכתוב: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה". כי באמת לא בתורת ירושה אתה באת אל הארץ כי בית והון נחלת אבות אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה". | הפרשה מתחילה בתיאורו של אדם שהגיע לארץ אחרי שנות הנדודים והתיישב בארצו ובנחלתו. ה' נותן לך את ה"נחלה" ואתה - "וירשתה, וישבת בה". מסביר [[הרב שלמה אפרים מלונטשיץ]] ([[פולין]], סוף המאה הט"ז) בפירושו לתורה [[כלי יקר": "אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה' זה הוא שכתוב: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה". כי באמת לא בתורת ירושה אתה באת אל הארץ כי בית והון נחלת אבות אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה". | ||
ב[[תלמוד ירושלמי]],[[מסכת ביכורים]], מתארת באופן ססגוני כיצד מתנהלת העלאת הביכורים מן השטחים החקלאיים לירושלים: "כיצד מעלין את הבכורים. כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנים ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו"{מקור| | ב[[תלמוד ירושלמי]],[[מסכת ביכורים]], מתארת באופן ססגוני כיצד מתנהלת העלאת הביכורים מן השטחים החקלאיים לירושלים: "כיצד מעלין את הבכורים. כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנים ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו" {{מקור|ביכורים דף יא,א פרק ג הלכה ב משנה}}. | ||
[[הרב אברהם יצחק קוק]] רואה איך התהלוכה כולה באה לחזק אותה מערכת חינוכית שאופפת את מצוות הביכורים: כן לעבודה ולעמל, לא לפרזיטיות ואכילה משולחן זרים. כן לעושר, אך לא לעושר עקלקל אלא לעושר שמקורו ביגיעה. השור מעוטר בענפי זית המורים שחברה לא יכולה להסתפק בעמל ללא רוח. הצד העיוני שבו מגיע האדם למיצוי יכולתו מוכרח ללוות את החברה העובדת. עבודה - ודאי. "דת עבודה" - חלילה. | [[הרב אברהם יצחק קוק]] רואה איך התהלוכה כולה באה לחזק אותה מערכת חינוכית שאופפת את מצוות הביכורים: כן לעבודה ולעמל, לא לפרזיטיות ואכילה משולחן זרים. כן לעושר, אך לא לעושר עקלקל אלא לעושר שמקורו ביגיעה. השור מעוטר בענפי זית המורים שחברה לא יכולה להסתפק בעמל ללא רוח. הצד העיוני שבו מגיע האדם למיצוי יכולתו מוכרח ללוות את החברה העובדת. עבודה - ודאי. "דת עבודה" - חלילה. | ||
בספר החינוך מובא נקודה חשובה נוספת בענין מצוות ביכורים. דבר שנמצא על ליבו של אדם והוא רוצה להוציא אותו מכח אל הפועל, כמה שהוא ידבר על זה יותר זה יהפוך להיות חלק ממנו. התורה ציווה אותנו במצווה זו לומר בפה מלא עד כמה אנו מודים להקב"ה על הצלחתינו בשדות וכמו שכ' "הגדתי לד' ה'". זה יוביל אותנו להכיר בטובת הא-ל ולהגיע למדרגות נשגבות בהכרת הטוב עם אפשרות לבקש לעוד שפע. וכמו שחז"ל לימדו אותנו "כל הכופר בטובתו של חבירו סופו לכפור בטובתו של מקום" | בספר החינוך מובא נקודה חשובה נוספת בענין מצוות ביכורים. דבר שנמצא על ליבו של אדם והוא רוצה להוציא אותו מכח אל הפועל, כמה שהוא ידבר על זה יותר זה יהפוך להיות חלק ממנו. התורה ציווה אותנו במצווה זו לומר בפה מלא עד כמה אנו מודים להקב"ה על הצלחתינו בשדות וכמו שכ' "הגדתי לד' ה'". זה יוביל אותנו להכיר בטובת הא-ל ולהגיע למדרגות נשגבות בהכרת הטוב עם אפשרות לבקש לעוד שפע. וכמו שחז"ל לימדו אותנו "כל הכופר בטובתו של חבירו סופו לכפור בטובתו של מקום" | ||
==וידוי חיובי== | ==וידוי חיובי== | ||
בתחילת הפרשה מובא החיוב על הבאת ביכורים לבית המקדש ובתוך כך הציווי על וידוי ביכורים שבו האדם אומר שעשה ציווי ה' כראוי ומודה לה' על הארץ ויציאת מצרים. הרב קוק {{מקור|עין איה מעשר שני}} עומד על כך שכאן אין מדובר בוידוי באופן הרגיל שבו האדם מתוודה על חטאיו אלא כאן מדובר על וידוי חיובי שבו האדם מתוודה על שעשה טוב כרצון ה'. ומסביר שדבר זה בא ללמדנו שאף שבדרך כלל יש צורך בחשבון נפש וביקורת עצמית, עדיין פעם בשנה בהבאת הביכורים יש צורך שהאדם גם יזכור את הדברים הטובים שעשה ואת המעלות שבו ומתוך שבחים אלו יוכל לקבל כוחות לתקן גם את הצדדים הפחות טובים שבו. תשובה כזו אינה רק מזכירה לאדם את חטאיו אלא גם את מעלותיו ואיתה יוכל האדם להביא את ביכוריו בשלמות. | בתחילת הפרשה מובא החיוב על הבאת ביכורים לבית המקדש ובתוך כך הציווי על וידוי ביכורים שבו האדם אומר שעשה ציווי ה' כראוי ומודה לה' על הארץ ויציאת מצרים. הרב קוק {{מקור|עין איה מעשר שני}} עומד על כך שכאן אין מדובר בוידוי באופן הרגיל שבו האדם מתוודה על חטאיו אלא כאן מדובר על וידוי חיובי שבו האדם מתוודה על שעשה טוב כרצון ה'. ומסביר שדבר זה בא ללמדנו שאף שבדרך כלל יש צורך בחשבון נפש וביקורת עצמית, עדיין פעם בשנה בהבאת הביכורים יש צורך שהאדם גם יזכור את הדברים הטובים שעשה ואת המעלות שבו ומתוך שבחים אלו יוכל לקבל כוחות לתקן גם את הצדדים הפחות טובים שבו. תשובה כזו אינה רק מזכירה לאדם את חטאיו אלא גם את מעלותיו ואיתה יוכל האדם להביא את ביכוריו בשלמות. | ||