פרשת כי תבוא
|
|
פרשת כי תבוא היא הפרשה השביעית בספר דברים. שמה בא מהפסוק הראשון של הפרשה:"וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" ([[ספר דברים]], כ"ו,א'). הפרשה נקראת בשבת השישית לאחר תשעה באב וההפטרת השבת היא השישית משבעה דנחמתא, המתחילה בפסוק:"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה, עָלַיִךְ זָרָח" ([[ספר ישעיהו]], ס',א'). בפרשת "כי-תבוא" "משה רבינו" עומד לסיים את מניית תרי"ג המצוות, נותרו עוד שתים בלבד לפרשת נצבים: מצות הקבל במוצאי שביעית והמצוה שכל איש בישראל יכתוב ספר תורה לעצמו.
תוכן הפרשה
הפרשה כוללת את הנושאים הבאים:
- הפרשה מתחילה במצוות הבאת הביכורים, לפי העל כל אדם מישראל להביא את ראשית פרי האדמה אל בית המקדש ולומר וידוי, המספר בשבחו של הקב"ה. הקטע המתחיל בפסוק: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה."ספר דברים, כ"ו,ד'), אותו אנו נוהגים אליו בהגדה של פסח.
- בני ישראל מצווים לתת תרומות ומעשרות. בשנים השלישית והשישית צריך לתת מעשר ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה. וגם גם נילווה וידוי.
- סיכום ממצה של פרשיות המצוות. הוא הסיכום שמשה רבינו אומר לבני ישראל בטרם יכרת הברית, וכך נאמר: "הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (ספר דברים כ"ו, ט"ז-י"ט).
- מעמד הברית, ביום מעבר הירדן: כתיבת התורה בהר עיבל, בנית מזבח מאבנים שלמות ןהקריב עליו עולות לאלוקים וההכרזה "היום הזה נהיית לעם לה'" ומעמד הברכה והקללה ההר גריזים והר עיבל, כאשר הכהנים ארוןהעדות בתווך.
- הברכות והקללות הנאמרות בערבות מואב בטרם הכניסה לארץ כנען.
- בסוף הפרשה, משה רבינו מסכם את הניסים שנעשו לבני ישראל ממצרים עד הגיעם ל"ערבות מואב".
מצוות הבאת הביכורים
אבנים גדולות ואבנים שלמות
הרב אמנון בזק בגיליון פרשת השבוע [שבת בשבתו עוסק בשתי מערכות אבנים שעל בני ישראל להקים בהר עיבל, עם כניסתם לארץ.
- על הקמת המערכת הראשונה, שנועדה לכתיבת דברי התורה על האבנים נאמר:" וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: " (שם, כ"ז,ב'-ג').
- על בניית המערכת השנייה, המשמשת כמזבח נאמר:"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַה' אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ; (שם,ה'-ו')
לאחר הציווי משה מזכיר את הציווי לכתוב על האבנים את דברי התורה :"וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת--בַּאֵר הֵיטֵב." {{מקור|(שם,ח')}]. מקשה הרב אמנון בזק: ממבנה זה של הפרשה ניכר, שמדובר בפרשה אחת, הכוללת שני ציוויים על מבני אבנים שיש ביניהם קשר. מהו אפוא הקשר שבין שתי מערכות האבנים?
והוא מציע את הפירוש הבא:
- מערכת האבנים הראשונה נועדה כדי לבטא את חיובם של בני ישראל לקיים את דברי התורה, כתנאי לישיבתם בארץ, ועל כן הציווי מיועד להיעשות ממש עם הכניסה לארץ - "בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" (שם,ג). לימים, על הר עיבל יעמדו "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל" (שם,יג), ושם יאמרו - "אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" {{מקור|(שם,כו))). סביר להניח, ש"דברי התורה הזאת" מתייחסים לדברי התורה הכתובים על האבנים במקום. מערכת האבנים הללו מבטאת, אם כן, את פן היראה, כפירוט של חובותיהם של בני ישראל בישיבתם בארץ ישראל.
- לעומת זאת, מערכת האבנים השנייה, של מזבח האבנים, מבטאת את מידת האהבה והשמחה לפני ה' - "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (שם,ז). קרבן השלמים (הנוסף על קרבן העולה, המבטא את מידת היראה) מבטא את הקשר שבין הקב"ה והאדם, הזוכה לאכול משלחן גבוה, והוא משמש כאמצעי להגברת השמחה, וכביטוי להודאה לקב"ה על כך שעם ישראל זכה להיכנס לארצו.
שתי מערכות האבנים, הניצבות זו בצד זו, מסמלות אפוא את שתי הבחינות בעבודת ה' בארץ ישראל - יראה ואהבה.
וייתכן, שבאופן סמלי התורה משתמשת בתיאורים שונים לשתי המערכות: האבנים שעליהם ייכתבו דברי התורה הן "אבנים גדולות", המבטאות בהקשרים אחרים במקרא את מידת היראה, כגון - " וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם עַד-עֲזֵקָה -וַיָּמֻתוּ" {{מקור|(יהושע י,יא)}]. לעומת זאת, אבני המזבח הן "אבנים שלמות", שלא הונף עליהן ברזל (כז,ה), שעליהן מקריבים שלמים, ובכך יש ביטוי למידות השלמות והשלום.