פת הבאה בכיסנין

פת הבאה בכיסנין היא פת שאינה כלחם, וברכתה "בורא מיני מזונות".

מקור

בגמרא ברכות מב א מובא כי ברכתה של פת הבאה בכיסנין איננה המוציא כשאר לחמים אלא מזונות, וכי רק במידה והאדם קובע את סעודתו על פת זה- ברכתו היא המוציא. הראשונים נחלקו מה ההגדרה של פת זו:

• פת העשויה ככיסים- רבינו חננאל פירש שלשון "כיסנין" מגיע מהמילה כיסים ומפרש כי מדובר בפת העשויה ככיס הממולא במיני מתיקה שנאפו יחד עם הבצק.
• כסיסה- הערוך (ערך כסן) פירש כיסנין מלשון כסיסה, ופירש שמדובר על בצק דק שהוקשה ונאפה עד שניתן לכסוס אותו (כמו קרקר בימינו).
• הרמב"ם (הלכות ברכות ג, ט) כתב שמדובר בבצק שנילוש יחד עם דבש וחלב ואז נאפה.

להלכה, פסק הבית יוסף ‏^[1] שמכיוון שמדובר בספק דרבנן, מחשיבים את כל ההגדרות השונות כפת הבאה בכיסנין, וברכת מזונות מוציאה ידי חובה גם בפת. מנגד, יש אחרונים ‏^[2] הסוברים שאין מחלוקת בין השיטות השונות, ורק מדובר בדוגמאות שונות למיני לחם שאין נוהגים לקבוע עליהם סעודה.

נפקא מינה בין ההסברים תהיה באדם האוכל שני מינים שונים של פת הבאה בכיסנין. במקרה כזה, אם נסבור שהשיטות חולקות, וודאי שתהיה שיטה הסוברת שמדובר בלחם ואילו להבנה כי מדובר בכמה דעות שונות- הפת תחשב כפת הבאה בכיסנין לדעת כולם. למעשה, מכיוון שמתחשבים גם בשיטות האחרונים הסוברות שאין מחלוקת בין הראשונים, גם במקרה כזה אין מברכים המוציא, משום שייתכן שאין מחלוקת בין הראשונים ולדעת כולם אין מדובר בלחם.

קביעות סעודה

בגמרא ברכות מב א מובא שלמרות שאין מברכים המוציא על פת הבאה בכיסנין, במידה וקובעים עליה סעודה יש לברך המוציא, ומוסיפים הפוסקים שעליו גם ליטול ידיים לפני הסעודה‏^[3]. בגמרא לא מבואר מהי הכמות המוגדרת כקביעות סעודה ונחלקו בכך הפוסקים:

• 3-4 ביצים-מחצית השקל ועוד מן האחרונים ‏^[4] שהשוו דין פת הבאה בכיסנין לדין קביעות סעודה לעניין עירוב תחומין קבעו שמדובר בשיעור של 3-4 ביצים כמבואר בגמרא עירובין פב ב‏^[5].
• שיעור סעודה- הגר"א וכן עוד אחרונים ‏^[6] פסקו שכאן מדובר בסעודה גדולה יותר מעירוב תחומין וקבעו שיש צורך בשיעור של סעודה גדולה- בכל מקום לפי דרך האכילה הנהוגה בו‏^[7] או 22 ביצים ‏^[8].

להלכה, המשנה ברורה פסק שאין לאכול יותר מ4 ביצים של פת על מנת לצאת מן הספק, אך אם קבע סעודתו על הפת הבאה בכיסנין ואכל שיעור משביע- יטול ידיו ויברך המוציא וברכת המזון. לפי שיטה זו, יש לקבוע את השיעור המשביע לפי המקובל, וכן ילדים וזקנים משערים לפי השיעור המשביע המקובל ברוב הזקנים והילדים ‏^[9]. מנגד, רבים מן הפוסקים הספרדיים פסקו שעל כל אכילה של 4 ביצים יש לברך המוציא ללא קשר למידת השובע מהאכילה תבנית:עיין ילקו"י קסח,י.

לגבי קביעת גודל הביצה, לפי שיעור החזון איש בפחות מ - 200 סמ"ק עדיין לא קיים ספק ופטורים מנטילת ידיים ומברכת המוציא (כי טרם הגיעו לשיעור קביעות סעודה). מנגד, לפי שיעור הרב חיים נאה החל מ - 168 סמ"ק קיים ספק אם מברכים "על נטילת ידיים" ו"המוציא". לדעת המשנה ברורה, אין לברך את ברכות "על נטילת ידיים" ו"המוציא" אלא אם כן אכל מיני מאפה כשיעור סעודה קבועה של ערב ובוקר. לכן, אם ברצונו לאכול מיני מאפה בשיעור שקיים בו ספק אם נוטלים ידיים ומברכים "על נטילת ידיים" ו"המוציא", יאכל אותם רק בתוך סעודה שאוכלים בה פת, כדי לא להכנס למצב של ספק ברכות.

אדם הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין יחד עם עוד מאכלים, מאכלים אלו מצטרפים לשיעור שביעה, אך לא לשיעור פת הבאה בכיסנין. כך, שעל מנת לברך ברכת המזון עליו לאכול לפחות 4 ביצים פת הבאה בכיסנין, אך אינו חייב לשבוע דווקא מהם ואף אם שבע משאר המאכלים עליו לברך ‏^[10]. אמנם לדעת הכף החיים, אין לברך במקרה זה "המוציא" וברכת המזון, אלא על הפת הבאה בכיסנין מברך "מזונות" ומעין שלוש, ועל שאר המאכלים מברך כברכתם הראויה להם, וכתב הילקוט יוסף שכן משמע גם מהטור והשו"ע וכך נוהגים ההולכים בשיטתו.

חלת מזונות

כמובא לעיל, לשיטת השו"ע, עיסה שעירבו בה דבש או שאר מיני תבלין וטעם התערובת ניכר בעיסה, מוגדרת כפת הבאה בכיסנין ויש לברך עליו מזונות. מאידך, הרמ"א חולק על הגדרה זו וסובר שרק כאשר יש הרבה מיני מתיקה בעיסה, עד שהדבש והתבלין מוגדרים כעיקר, נחשב המאפה כפת הבאה בכיסנין ולא כלחם ממש.

למעשה, האחרונים ההולכים בשיטת השו"ע פסקו שכל עוד יש טעם מתיקות בחלה הרי היא מוגדרת כפת הבאה בכיסנין וברכתה מזונות ‏^[11]. מנגד, בקרב ההולכים בשיטת הרמ"א חלוקות הדעות. יש האומרים שכל עוד רוב העיסה מי פירות הרי המאפה מוגדר כפת הבאה בכיסנין ‏^[12], ויש הסוברים שיש צורך שטעם המתיקות יהיה ניכר בתערובת ‏^[13].

קביעות בלחם או קביעות בברכה

להחשיב את הפת כלחם

פת הבאה בכיסנין היא מקרה ייחודי בו הברכה על המאכל משתנית על פי כמות המאכל ולא על פי סוג המאכל. הרשב"א וכן עוד ראשונים ‏^[14] כתבו שלא מצינו שינוי ברכה משום כמות אלא רק בעקבות שינוי סוג המאכל. לכן, הם מסבירים שפת הבאה בכיסנין נחשבת כמאכל מזונות, משום שאין דרך בני אדם בפת כזה, ורק כאשר אוכלים אותו בשיעור קביעות סעודה הוא הופך לפת ממש שיש לברך עליו המוציא משום ש" אחשביה ושוייא פיתיה" ‏^[15]. לשיטתם, הצורך בקביעות סעודה בפת הבאה בכיסנין הוא בשביל להחשיב את הפת כלחם הראוי לברך עליו המוציא ולהוציאו מגדר מזונות.

קביעות לברכת המזון

מנגד, הרמב"ם ‏^[16] כתב על פת הבאה בכיסנין ש" אף על פי שהיא פת מברך עליה מזונות". הבית יוסף ‏^[17] כתב להוכיח מדבריו שלמרות שפת הבאה בכיסנין נחשבת כלחם לכל דבר, עדיין אין מברכים עליה המוציא משום שאין מברכים המוציא אלא על לחם שדרך בני אדם לסעוד עליו. הוכחה נוספת לשיטתו הביא מדברי המשנה ‏^[18] הקובעת שאף עיסה הנילושת במי פירות (ומוגדרת כפת הבאה בכיסנין) חייבת בחלה משום שמוגדרת כפת.

כשיטה זו נקטו רוב האחרונים ‏^[19] והסבירו כי האכילה בשיעור קביעות סעודה לא הופכת את הפת הבאה בכיסנין ללחם, אלא מדובר בקביעות סעודה המחייבת ברכת המזון. לשיטתם, מדרבנן החיוב הוא לברך המוציא רק על לחם גמור, ולא על פת הבאה בכיסנין ורק כאשר אוכל כשיעור קביעות סעודה ניתן לברך עליו המוציא‏^[20].

לחם חלוט

הגמרא יבמות מ א פוסקת שמצה חלוטה (הנאפית לאחר בישול במים רותחים) מוגדרת כמצה וניתן לצאת בה ידי חובה בפסח, ומברכים עליה המוציא וכן פסק בשו"ע. מנגד, תבשיל מזונות, שלא נאפה אלא רק בושל במים רותחים, כגון אטריות או דייסה, אינו מוגדר כלל כפת הבאה בכיסנין ואין לברך עליו המוציא גם אם קובע סעודתו עליו.

יש שחששו שגם קוגל מוגדר כלחם חלוט לעניין זה ויש לברך עליו המוציא ‏^[21] אך רוב הפוסקים כתבו שאין לחוש לדבר משום שאין לקוגל תואר לחם ואינו מוגדר כאפוי ‏^[22].

מאכלים שברכתם מסופקת

מצה בשאר ימות השנה

באופן פשוט, מכיוון שהמצה דומה לשאר מאכלים קשים (כגון קרקרים וכדומה) יש לברך עליה מזונות כשאר פת הבאה בכיסנין וכן נוהגים רוב בני ספרד ‏^[23]. מנגד, רוב בני אשכנז פוסקים שיש לברך על המצה המוציא, משום שכמו שיש שם לחם עליה בפסח, כך גם בשאר השנה ‏^[24].

סופגניה

באופן פשוט, מכיוון שאין אופים את הסופגניה אלא רק מבשלים אותה בשמן רותח, אין דינה כמאפה מזונות אלא כתבשיל, וממילא יש לברך עליה מזונות גם כאשר קובע סעודתו עליה. מנגד, השו"ע אורח חיים קסח יג הביא שיש החולקים וסוברים שאם תחילת העיסה היתה עבה יש לברך עליה המוציא, וחותם שירא שמיים לא יאכלה יחד עם לחם, והרמ"א כתב שאין חוששים להם.

למעשה, רבים מהאחרונים סוברים שאין סופגניה מוגדרת כפת הבאה בכיסנין ואין לברך עליה המוציא גם להולכים בשיטת השו"ע משום שסוברים שהוא חזר בו ‏^[25] או משום שהסופגניה מטוגנת בשמן ולא במים.

דין הפשטידה

בפסקי השו"ע לעניין פשטידא ממולאת קיימת מחלוקת בין האחרונים. מחד, השו"ע פסק אורח חיים קסח יז כי "פשטידא הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליה המוציא וברכת המזון". מאידך, כמה סעיפים קודם לכן אורח חיים קסח ז פסק שמאפה הממולא באגוזים או בדבש מוגדר כפת הבאה בכיסנין ויש לברך עליו מזונות.

הטורי זהב כתב לתרץ שלשיטת השו"ע כל פשטידא מוגדרת כפת הבאה בכיסנין, ודברי השו"ע שיש לברך ברכת המזון על פשטידא הממולאת בשר מוסבים על מי שקובע עליה את סעודתו. מנגד, המגן אברהם וכן המשנה ברורה כתבו שיש לחלק בין סוגי המילוי. כאשר הפשטידא ממולאת במאכל עיקרי (כגון בשר) יש לברך עליה המוציא, ומאידך כאשר היא ממולאת במיני מתיקה שמוגדרים כקינוח (כגון פירות או אגוזים) יש לברך עליה מזונות כפת הבאה בכיסנין. המשנה ברורה הוסיף שרקיקים קטנים, שברור שהם לקינוח, מוגדרים כפת הבאה בכיסנין גם אם ממולאים בבשר.

הערות שוליים