ריח

From ויקישיבה
Revision as of 09:35, 2 July 2013 by Yeshivaorgil bot (talk | contribs) (קטגוריה:רפואה והלכה לערכי האנציקלופדיה ההלכתית רפואית)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

הגדרת המושג[edit]

חוש הריח מופעל על ידי גזים שנודפים מחומרים שונים, הוא נקלט בריריות האף, עובר דרך עצבי הריח למוח, ושם הוא מתפרש כתחושה מיוחדת של ריח.

באופן מושאל משמש מושג הריח להבחנה של דברים הקורים מרחוק, כגון 'ריח מלחמה'[1]. כמו כן משמש המושג באופן מושאל לדבר קטן, לשמץ דבר או זכר לדבר, כגון ריח הגט[2]. מי שהמאיס את זולתו על אחרים הוא מבאיש את ריחו[3].

מי שאין לו חוש ריח נקרא תותרן[4].

רקע מדעי[edit]

רירית האף האדם קולט את גירוי הריח ברירית האף שבחלק העליון של הנחיר. שטחו של אזור ההרחה בכל אחד מהנחיריים הוא כ-2.5 סמ"ר.

עצב ההרחה קצות העצב ברירית ההרחה יוצאים מהאף בצורה של עצב ההרחה[5], שהוא העצב הגולגולתי מספר 1. חומרים כימיים במצב גאזי, המגיעים בריכוז מתאים לרירית ההרחה, מגרים את הקולטנים ומפעילים אותם.

גירוי הריח הכימי מספר הריחות שהאדם מסוגל להבחין הוא רב מאד, והוא משתנה בהתאם לאופי החומר הנדיף ולסגולות שונות שלא כולם הובררו כל צרכם.

מרכז הריח המוחי הגירוי הכימי ברירית ההרחה מותמר לאנרגיה חשמלית, ועובר דרך עצב ההרחה למרכז ההרחה המוחי באונה הקדמית[6]. באזור זה מקבל הריח פרשנות מודעת, וניתן להבחין בחומרים שונים בהתאם לריחם המיוחד להם.

הפרעות בחוש הריח יש מצבים של ירידה בחוש הריח[7], ומצבים של היעדר חוש הריח לחלוטין[8] באופן זמני או קבוע. הדבר יכול לנבוע מפגיעות שונות ברירית ההרחה באף, בעצב ההרחה, או במרכז ההרחה המוחי.

ריח רע מהפה [9] - מצב רפואי שכיח, הנובע במרבית המקרים מתהליכים נמקיים בפה בגלל זיהומים חיידקיים. בתהליכים אלו נוצרים חומרי פירוק שחלקם נותנים ריח רע. המקור העיקרי לבעיות אלו היא הלשון, אך גם החניכיים יכולים להיות מקור לריח הרע. יובש בפה, בעיקר לאחר צום או שינה, אף הוא מקור לריח רע. בניגוד למקובל באופן עממי אין הקיבה מהווה מקור לריח רע מהפה[10].

הריח במקרא ובחז"ל[edit]

האף חוש הריח נקלט באף[11].

חומרי ריח במקרא מצינו במקרא חומרים שונים הנותנים ריח טוב[12]: אהלים[13], בשמים[14], גפנים סמדר[15], דודאים[16], מור[17], נרד[18], עצי הלבנון[19], קינמון[20], קרבנות העולים באש[21], שדה[22], שמנים[23], תפוחים[24].

חומרי ריח בתלמוד אף בתלמוד מצינו חומרים שונים שנותנים ריח טוב[25]: אהלים[26], אפרסמון[27], אתרוג[28], הדס[29], וורד[30], חבוש[31], יין[32], מוגמר[33], מושק או מוסק[34], סיגל[35], סמלק או יסמין[36], פלייטון[37], פרח לבן[38], קטורת ועשרת סממניה[39], קינמון[40], תפוחים[41].

ומצינו בחז"ל חומרים שונים שנותנים ריח רע: בית הכסא[42], זיעה[43], זפת[44], חלבנה[45], שום[46], שטף של עזים[47], ריח כנפיים נשרפות[48].

מנהגים בשימוש של ריח טוב בזמן התלמוד נהגו מנהגים שונים בשימוש של ריח טוב: רגילים היו להביא שמן מבושם בבשמים בסוף הסעודה, כדי לסוך את הידיים המזוהמות[49]; היו נוהגים לגמר את הכלים, היינו לבשם בעשן בשמים את הבגדים לריח טוב[50]; בחנויות שמוכרים שבהן בשמים היו נוהגים לשים דברים עם ריח טוב כדי למשוך קונים לחנות[51].

ריח רע מהפה היה נחשב לדבר שלילי, ולכן נתנו עצות שונות למניעת מצב זה: אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום ידאג מן ריח הפה[52]. אמנם יש מי שכתב, שנוהגים שלא להיזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה, מפני שבדרך כלל יש במאכלים עצמם מלח ובמשקים יש מים[53]; האוכל עדשים כל יום, הרי זה קשה לריח הפה[54]; היו שמים פלפל או גרגירי מלח בתוך הפה, מפני ריח הפה[55].

הנאה לנשמה חז"ל החשיבו את הריח כדבר הגורם הנאה לנשמה ולא לגוף[56].

פרטי דינים[edit]

בענייני אורח חיים

מי שאין לו חוש הריח , ויש ריח רע מחוץ לבית, מותר לו לקרות בתורה ובכל דבר שבקדושה, אף על פי שאחרים מריחים את הריח הרע; ואם הריח הרע נמצא בבית, אסור לו לקרות דברים שבקדושה אם אחרים מריחים אותו, אף על פי שהוא איננו מריח[57].

דיני דברים שבקדושה בנוכחות ריח רע ראה ערך בית חולים

אוכל לשמש כל דבר שמביאים לפני האדם שיש לו ריח, והאדם תאב לו, צריך לתת מיד לשמש בסעודה[58], ומספיק לתת לו דבר מועט[59]. מידת חסידות לתת לו מיד מכל מין ומין[60]. ודין זה נכון גם בסתם אדם אף שאינו המשמש בסעודה[61].

ברכת הריח מברכים על הריח ברכת הנהנין המיוחדת לו[62], והיינו דווקא ריח טוב[63]. אם היה זה שיש להריח עץ או מין עץ, מברך 'בורא עצי בשמים'; אם היה עשב או מין עשב, מברך 'בורא עשבי בשמים'; אם לא היה לא מן העץ ולא מן האדמה, מברך 'בורא מיני בשמים'; אם היה פרי הראוי לאכילה, מברך 'שנתן ריח טוב בפירות'; ועל הכל אם בירך 'בורא מיני בשמים' - יצא[64].

אם יש לו ספק איזה מברכות הבשמים מברך, יברך 'בורא מיני בשמים'[65], ואם בירך 'שהכל נהיה בדברו' על בשמים שיש לו ספק בברכתם - יש אומרים שיצא[66]; ויש אומרים שלא יצא[67].

חומרי בשמים מודרניים אינם מיוצרים עוד מחומרים טבעיים מעולם הצומח והחי, אלא הם מופקים מסינטזה של חומרים כימיים שונים. בשמים אלו אינם מכילים חומרים מוצקים הנראים לעין, היינו שאין להם עיקר, ולעתים אף עשויים מחומרי יסוד שכשלעצמם יש להם ריח רע, אלא שבתהליך הסינתזה הם מקבלים את הריח הטוב. לפיכך אין מברכים עליהם כלל[68].

יש מי שכתב, שאם לא בירך ברכת הריח לפני ההרחה, יברך אחריה תוך כדי דבור[69].

אין מברכים ברכה אחרונה על ריח[70].

על ריח המתחדש משנה לשנה, נחלקו אחרונים אם יברך שהחיינו[71], ולפיכך יברך בלא שם ומלכות[72].

מי שאין לו חוש הריח - לא יברך ברכת הנהנין על בשמים[73]. ולפיכך, מי שאין לו חוש ריח, אינו מברך על הבשמים בהבדלה. יש מי שכתב, שבמקרה כזה אינו יכול לברך על הבשמים אפילו להוציא את בני ביתו[74]; ויש אומרים, שאם נתכווין להוציא בני ביתו הקטנים, או להוציא מי שאינו יודע לברך, רשאי לברך על הבשמים, אף שהוא עצמו אינו יכול להריח[75]. בשיטה זו - יש הסבורים, שיכול להוציא דווקא קטנים ולא גדולים[76]; ויש הסבורים, שיכול להוציא גם הגדולים[77]. יש מי שכתב, שלאו דווקא מי שאין לו כלל חוש הריח, אלא אפילו אם הוא מצונן, ולכן אינו יכול להריח באופן זמני, לא יברך ברכת הריח[78].

שבת מותר ללעוס בשבת מין שרף היוצא מן האילן שיש לו ריח טוב (מצטיכי) כדי לסלק את ריח הפה[79].

מותר לשטוף את הפה במי-פה בשבת, אבל צריך להכינם מבעוד יום, כי יש איסור מוליד ריח במים[80].

אסור להוליד ריח בשבת וביום-טוב, היינו שאסור להכניס ריח בדבר שלא היה בו ריח[81]. יש מי שכתב, שיש איסור מוליד ריח באדם[82]; ויש מי שכתב, שאין איסור מוליד ריח בבשר אדם בשבת[83]. ומכל מקום לכל הדעות יש איסור מוליד ריח בשבת באוכל או בבגדים[84]. ואם על ידי הוספת ריח למאכל הוא משביח את טעמו או מכשירו לאכילה, אין בזה איסור מוליד ריח[85], ולפיכך מותר להכניס לאוכלים כל מיני תבלינים[86].

פסח ריח של חמץ בפסח, כגון שהיה צלי שמן וככר יחד בתנור, שהשמן מפטם את הככר, וחוזר הככר ונותן ריח בצלי - יש מקילים, ויש מחמירים[87].

הלכות שונות[edit]

איסור והיתר איסור שנצלה ביחד עם היתר בתנור אחד - יש אומרים, שאין האיסור אוסר את ההיתר בריחו, ויש חולקים[88], והוא תלוי במחלוקת אם ריח הוא דבר ממשי או לא[89]. ומכל מקום אם דבר חריף של היתר נצלה עם איסור, כגון בצל שנצלה עם בשר נבלה בתנור - אסור[90].

בשר בחלב אפה פת עם צלי בשר בתנור, ויש בה ריח של בשר, אסור לאוכלה עם חלב[91].

דברים אסורים יש מי שכתב, שמותר לטעום בפה ריח של דברים אסורים[92].

בשר ודגים אין לצלות בשר עם דגים משום ריח, אבל בדיעבד מותר[93].

קטורת אסור לקטר את הבית בעשב שיש לו ריח טוב, מפני שנראה כמקטיר לשד, אלא אם כן עושה כך כדי להסיר ריח רע[94].

דיני אישות[edit]

גירושין מי שיש לו ריח רע מהחוטם או מהפה, כופים אותו להוציא את אשתו ולתת כתובתה[95].

מום באשה ריח רע, וזיעה וריח הפה הם מהמומים הפוסלים נשים, שאם קידש אדם אשה על מנת שאין בה מומים, ונמצאו בה דברים אלו, אינה מקודשת[96].

אשה שאין לה חוש הריח כלל, נחלקו הפוסקים אם מצב כזה הוא מום באשה שמאפשר לבעל לגרשה, אם לאו[97]. ומכל מקום יש מי שכתב, שהיעדר חוש הריח הוא מום רק באשה ולא באיש[98].

כללים משפטיים[edit]

הרחקת ריח רע מרחיקים את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה, משום הריח הרע[99].

קרבנות[edit]

קרבן עולה צריך שתהא מחשבתו בשעת שחיטה בין השאר לכך שהקטרתו היא לשם ריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני השם[100].

מעילה ריח של הקדש לא נהנים ממנו, אבל אין בו משום מעילה; והיינו דווקא כשהריח את הקטורת אחר שעלתה התימורת, אבל אם הריח בקטורת כשתעלה התימורת, יש בו מעילה[101].


הערות שוליים

  1. איוב לט כה.
  2. בבלי יבמות נב א; בבלי גיטין פו ב. ואולי משום שחוש הריח מושפע מכמות קטנה ביותר של חומר נדיף.
  3. שמות ה כא.
  4. ב"ב קמו א, על פי חי' הר"י מיגאש ויד רמה שם. וראה בפירוש הרשב"ם שם, שזה מצב של חולי, וכן כתב בערוך ע' תתר @.
  5. olfactory nerve.
  6. rhinecephalon.
  7. hyposmia.
  8. anosmia.
  9. halitosis.
  10. ראה - Rosenberg M, J Am Den Assoc 127:475, 1996.
  11. תהלים קטו ו. וראה ע' אף.
  12. לפי סדר א-ב.
  13. משלי ז יז.
  14. שמות ל כג; שה"ש ד י.
  15. שה"ש ב יג.
  16. שה"ש ז יד. וראה בבלי עירובין כא ב.
  17. משלי ז יז.
  18. שה"ש א יב.
  19. הושע יד ז; שה"ש ד יא.
  20. משלי ז יז.
  21. ריח הנחוח - בראשית ח כא; שמות כט יח; ויקרא א יג; במדבר כח ב.
  22. בראשית כז כז. וראה בבלי תענית כט ב, שהיינו שדה תפוחים.
  23. שה"ש א ג; שם ד י.
  24. שה"ש ז ט. תיאור מפורט ומדעי על כל המקורות הצמחיים של בשמים ראה בספרו של י. פליקס, עצי בשמים יער ונוי - צמחי התנ"ך וחז"ל, נד' תשנז/ 1997.
  25. לפי סדר א-ב.
  26. בבלי סנהדרין קה ב, על פי במדבר כד ו.
  27. בבלי ברכות מג א. נקרא גם קטף - ירושלמי שביעית ז ב, ובפירושו של י. פליקס שם. וראה רש"י מ"ב לט ב, רש"י ברכות מג א ד"ה שמן, ורד"ק יחזקאל כז יז, שהעיר יריחו נקראת כך על שם ריחם הטוב של עצי האפרסמון שהיו מצויים בה.
  28. בבלי ברכות מג ב.
  29. בבלי ברכות מג א.
  30. ירושלמי שביעית ז ב; שם ז ז; טושו"ע או"ח רטז ג.
  31. בבלי ברכות מג ב.
  32. ע"ז סו ב.
  33. משנה ברכות ד ו, והיינו בשמים הנתונים על על גבי מחתה של גחלים, ונקרא מוגמר על שם הגחלים - ראה תויו"ט שם.
  34. בבלי ברכות מג א; טושו"ע או"ח רטז ב. וראה במ"ב שם סק"ז.
  35. בבלי ברכות מג ב.
  36. בבלי ברכות מג ב.
  37. כלים ל ד; בבלי סנהדרין קח א; ע"ז לה ב.
  38. ירושלמי שביעית ז ב. וראה בפירושו של י. פליקס שם, שהכוונה לשושן צחור.
  39. בבלי יומא לט ב; כריתות ו ב. וראה יומא שם, ותמיד ל ב, עד כמה היתה עוצמת הריח הזה.
  40. בבלי שבת סג א.
  41. בבלי תענית כט ב. וראה עוד רשימת בשמים נותני ריח טוב בטושו"ע או"ח סי' רטז.
  42. בבלי ברכות נג א.
  43. בבלי נדרים נה ב.
  44. בבלי סוטה יב א.
  45. כריתות ו ב.
  46. בבלי ברכות נא א; בבלי שבת לא ב; בבלי סנהדרין יא א.
  47. בראשית רבה סה כב.
  48. ויקרא רבה ג ה.
  49. בבלי ברכות נג א.
  50. ברכות שם. וראה שם, שבטבריה היו נוהגים לעשות זאת בערבי שבתות, ובציפורי - במוצאי שבתות.
  51. ברכות שם.
  52. בבלי ברכות מ א; טושו"ע או"ח קעט ו.
  53. רמ"א או"ח קע כב. ואולי מטעם זה לא הביא הרמב"ם דין זה.
  54. ברכות שם; רמב"ם דעות ד ט.
  55. בבלי שבת סד ב. וראה עוד על ריח רע מהפה בתלמוד - Shifman A, et al, IMAJ 4:843, 2002.
  56. בבלי ברכות מג ב. וראה שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' כ.
  57. בן איש חי, שנה א, פר' בא, סקט"ז.
  58. בבלי כתובות סא א; רמב"ם ברכות ז ז; טושו"ע או"ח קסט א.
  59. מ"ב שם סק"ג.
  60. טושו"ע שם. וראה בבאוה"ל שם ד"ה כל דבר.
  61. ביאוה"ל שם ד"ה לשמש.
  62. ברכות מג א-ב; ירושלמי ברכות ו ו; רמב"ם ברכות פ"ט; טושו"ע או"ח סי' רטז.
  63. רי"ף ורא"ש ברכות שם. וראה שו"ת באר משה ח"ג סי' נד אות ג.
  64. ברכות, רמב"ם וטושו"ע שם. נחלקו ראשונים בהגדרה של עץ או עשב ביחס לברכת הריח, אם הוא זהה להגדרה זו ביחס לברכות הנהנין או שהוא שונה - ראה פירושי הר"ח, הרא"ה, הרי"ד והריטב"א על הסוגיא בברכות מג ב, ריא"ז בשלטי הגבורים על הרי"ף ברכות דל"א ע"ב, אבודרהם עמ' שלח, ועוד. וראה באריכות בביאוה"ל סי' רטז ס"ג ד"ה עצי בשמים.
  65. רא"ש ברכות פ"ו סי' לו; ט"ז או"ח סי' רטז סק"ג.
  66. פרמ"ג או"ח סי' רטז במשב"ז סק"ג ובא"א סקי"ט; שד"ח מערכת ברכות, סי' א אות ג. וראה תוס' ברכות מג א ד"ה ועל ההדס; מרדכי ברכות סי' קמז; מאירי ברכות שם; שו"ת באר משה ח"ג סי' נד.
  67. שו"ת בית יהודה סי' מב. וכן משמע דעת המ"ב סי' רטז סקי"ג. וראה ברכ"י או"ח סי' רטז אות ד. וראה באריכות פרטי דינים הנוגעים לברכות הריח - בגמ' ברכות, רמב"ם וטושו"ע שם; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' ברכת הריח, עמ' תקצה ואילך; הרב א.א. שמש, ספר רפאל, עמ' תקצד ואילך.
  68. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת בבלי שבת כהלכתה, פ' ס"א הע' לב, ובס' הליכות שלמה ח"א פכ"ג סל"ו, וראה בהע' נד שם; ילקוט יוסף, ח"ג סי' ריז סע' ג. וראה עוד בס' וזאת הברכה, בירור הלכה, סי' מג.
  69. הליכות שלמה שם, סל"ח.
  70. נידה נב א ורש"י שם ד"ה ריחני; טושו"ע או"ח רטז א, ומג"א שם בשם הכלבו. וראה עוד באו"ש ברכות פ"א; חזו"א או"ח סי' כח סק"ד.
  71. ראה מג"א סי' רטז סק"א וסי' רכה סקי"א; באה"ט שם סקי"א; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' לז; דברי חמודות ברכות פ"ו אות קכ; שע"ת רסי' רטז.
  72. סדר ברכות הנהנין לבעל התניא סופי"א. וראה מ"ב סי' רכה סקט"ז, שנהגו שלא לברך שהחיינו.
  73. טושו"ע או"ח רצז ה; שו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' רד.
  74. רבנו אפרים, הובא בטור או"ח סוסי' רצז.
  75. טושו"ע או"ח רצז ה, ובשם הרא"ש שם. וראה בשו"ת חלקת יואב מהדו"ק, אונס, סי' ד.
  76. כן משמע משו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' רד.
  77. ב"י שם; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' כ. וראה שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' ע אות ב.
  78. כף החיים סי' רצז סקל"ד; שו"ת באר משה ח"ג סי' נד; שמירת שבת כהלכתה פס"א ס"ה.
  79. רמב"ם שבת כא כד; טושו"ע או"ח שכח לו. וראה במ"ב שם סקקט"ז, שמשום ריח הפה אין זה נקרא רפואה.
  80. שערים המצויינים בהלכה, סי' צא סק"ד.
  81. בבלי ביצה כב ב; רמב"ם יו"ט ד ו; טושו"ע או"ח תקיא ד, וברמ"א שם.
  82. ט"ז או"ח סי' תקיא סק"ח.
  83. שו"ת חכם צבי סי' צב.
  84. ראה רמ"א או"ח תקיא ד; ט"ז ומג"א סוסי' תקיא; מ"ב סי' שכב סקי"ח; מ"ב סי' תקיא סקכ"ז. וראה עוד בשמירת שבת כהלכתה פט"ו סע"ו.
  85. טושו"ע או"ח תקיא ד; מ"ב שם סקכ"ד.
  86. שמירת שבת כהלכתה פי"א סל"ט.
  87. ראה רמ"א או"ח תמז א; מ"ב שם סק"ט-יג.
  88. ראה בבלי פסחים עו ב; רמב"ם מאכלות אסורות טו לג; טושו"ע יו"ד קח א; רא"ש פרק בתרא דע"ז סי' ח.
  89. ראה גם ע"ז סו ב.
  90. מרדכי בבלי חולין פ"ז סי' תרסו; או"ה כלל לט דין כא; רמ"א יו"ד קח א. וראה בדרכ"ת שם סקל"ה.
  91. רי"ף חולין פ"ז. וראה ר"ן נדרים נב א.
  92. שו"ת הריב"ש סי' רפח.
  93. או"ה כלל לט דין כה; רמ"א יו"ד קטז ב. וראה בש"ך שם סק"א ובט"ז שם סק"ב.
  94. טושו"ע יו"ד קעט יח; ש"ך שם סקכ"א.
  95. בבלי כתובות עז א; רמב"ם אישות כה יא; טושו"ע אבהע"ז קנד א.
  96. בבלי כתובות עה א; רמב"ם אישות ז ז; טושו"ע אבהע"ז לט ד. וראה באוצה"פ שם.
  97. ראה אוצה"פ סי' לט סקל"א אות ז; פסקי דין רבניים, ח"ח עמ' רסא.
  98. ראה שו"ת חות יאיר סי' רכ.
  99. ב"ב כה א; רמב"ם שכנים י ג; טושו"ע חו"מ קנה כג; טושו"ע יו"ד שסה ב. וראה ש"ך שם סק"ב.
  100. בבלי זבחים מו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד יא.
  101. בבלי פסחים כו א; כריתות ו א; רמב"ם מעילה ה טז.