שקר

כזב, סילוף האמת.

הוזהרנו בתורה על איסור שקר באיסור לאו ובמצות עשה. באיסור לאו: "לא תכחשו" (ויקרא יט, יא); במצות עשה: "מדבר שקר תרחק". איסור "לא תכחשו" נאמר כאשר אדם מכחיש שהוא חייב ממון, כגון שהוא כופר בהלוואה או בפקדון וכדומה. מצות "מדבר שקר תרחק" מחייבת אותנו באופן כללי להתרחק מן השקר ככל יכולתנו.

במסכת סנהדרין (קג, א) מובא: "ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, כת שקרנים, כת חנפים וכת מספרי לשון הרע... כת שקרנים, שנאמר (תהלים קא): דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". "משל למה הדבר דומה? למלך שהעביר כרוז בכל מלכותו: כל מי שאינו נאמן למלכותי יצא מן המלכות, ואם לאו יתיזו את ראשו! כך אמר הקב"ה: כל מי שהוא להוט אחר השקר, אינו ראוי לדור בעולמי! מפני שבראתי העולם באמת, שאלמלא כן, לא היה העולם מתקיים, ואין שקר דר אצל אמת".

ישנם מקרים בהם מותר לאדם לשנות בדיבורו.

לדוגמא: מותר לאדם לשנות בדיבורו מפני השלום. כלומר: מי שרוצה להשכין שלום בין אדם לחברו או בין איש לאשתו וכדומה, מותר לו לשנות בדבריו כדי להביא לקירוב בין הצדדים. וכן אמרו חכמים: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אביך צוה לנו לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא...". כמו כן מצינו ש"דיברה תורה לשון בדאי כדי להטיל שלום בין אברהם לשרה, שנאמר: ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן, ולאברהם אינו אומר כן, אלא: למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי".

כמו כן, מותר לשבח את המקח בעיני אדם שקנה חפץ מסויים, ולומר לו שהמקח היה כדאי והחפץ הינו משובח, והכל במטרה לשמחו ולחבב עליו את המקח.

אדם שנשאל אם הוא בקי במסכת מסויימת, למרות שהוא בקי, ישנה בדיבורו ויאמר: לאו, ומידת ענוה היא.

שאלוהו על דבר צניעות שבינו לבין אשתו, מותר לו לשנות בדיבורו ולא לגלות.

גם במקרים שהותר לשקר בהם, לא הותר אלא כאשר אי אפשר להגיע לאותן תוצאות מבלי לשקר.