תחפושת (פורים)

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

בפורים נהגו שילדים ולפעמים אף בוגרים מתחפשים במסכות ותלבושות ומסתירים פניהם במסכה או משנים מראיהם וצורתם.

מקור המנהג[edit]

בספר כתר שם טוב להרב שם טוב גאגין, אב"ד ומו"צ בקהילת הספרדים באנגליה שיצא בשנת ה' תרצ"ד, כתב וז"ל:

"מנהג לבישת הפרצופים בפורים עדיין נהוג בא"י וסת"מ וברוב מקומות שישראל נחתים שם אבל בלונדון ואמשטרדם כבר נשכח הדבר לגמרי".

ובהסברו בהרחבה (אות תרכב) כתב וז"ל:

"מנהג לבישת הפרצופים באה לנו בירושה מהיהודים האיטלקים בסוף המאה החמישית והם ירשו אותה מהרומיים שכן היו נוהגים ומאיטליא פשתה המספחת בכל עולם הישראלי. ראה הדשוואיש אנסקלופדיא אות פ' פורים.

הראשון שהזכיר מנהג זה היה מוהר"י מינץ בתשו' שאלה ט' והובאה תשו' זו בשו"ע או"ח תרצ"ו ה' והתיר בדבר עם שהגברים לובשים שמלת אשה שאין כונתם אלא לשמחה בעלמא אבל השל"ה דף 216 אסור אסר במנהג הפרצופים.

והב"ח ביו"ד סו"ס קפ"ב דחה דברי הר"י מינץ וחתם דבריו אבל כל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו שלא יעברו על איסור לאו, לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה ומנהגים לא הגונים לא ינהגו עוד ע"כ והבאה"ט בסי' תרצ"ו ס"ק י"ג כתב בשם הכנה"ג לאסור הפרצופים בפורים.

ועי' להר' דבר שמואל סי' קכ"ג ורמ"ז תוכחת מגולה ע"ז ועל הלומדים מסכת שכורים ע"ש וראיתי בס' חיי אברהם סי' של"ד ששאל איך לא הקפידו האחרונים להחמיר. והתירו הרצועה להקל ללבוש הפרצופים בפורים דוקא ולא בשאר ימי משתה ושמחה ממועדי ה' או בח' ימי חנוכה כ' בעל אלה המצוות מצות תקמ"ג וז"ל כי הימים האלו נזכרים ונעשים וזכר לדבר ממאמר רשב"י מגילה י"ב שאמר לתלמידיו כששאלו אותו וכי יש משוא פנים בדבר אמ"ל הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים דומה בדומה ללבישת הפרצופים שמשנים צורת פניהם לצורות משונות ויתנכרו איש אל רעהו מכח אותו פרצוף אמנם לובשי הפרצופים עצמם מכירין זה את זה וכל אחד יודע מה שבלב חבירו המתלוה עמו נמצא שאותו שינוי אינו אלא לפנים כי כל אחד כדקאי קאי דומה בדומה למה שאירע לאבותינו בהשתחויהם לצלם שהם לא עשו אלא לפנים מיראה ולבם לשמים אף הקב"ה עשה עמהם ובשר להם בתורה ואנכי אסתר אסתיר פני מהם דומה ללבישת הפרצוף שמסתיר פניו מחבירו אמנם לב שניהם שוה ומכירין זה את זה אם כן מאחר שכן לא נפלאת היא ולא רחוקה להתירם בימים ההם ובזמן הזה ולא בזמנים אחרים עד כאן העתקה מספר "כתר שם טוב".


כלומר, הוא סובר שמנהג לבישת מסכות בפורים אין מקורו בקדושה, והוא נכנס לעם ישראל מתוך מנהגי שמחה גויים שעשו באטליה, ולכך עדיף שלא יתקיים, ועכ"פ הנוהגים בו ייזהרו מלעבור על איסור לא ילבש, ולא ינהגו כן אלא בפורים ולא בשאר זמני שמחה, כחנוכה ושמחת חתן וכלה.


אך, בשו"ת מהר"י מינץ שבו כפי הנראה מוזכר לראשונה מנהג לבישת הפרצופים והתחפושות, לא מחה בדבר. ואף הרמ"א הביאו להלכה וכתב שכיון שאין עושים כן אלא לשמחה בעלמא ולא כדרך לבוש, אף אין בו איסור לא ילבש, במה שגברים לובשים בגדי נשים.


והנה, במה שכתב הרב גאגין שסוג שמחה זה למדו היהודים מהגויים, נראה שיש להביא ראיה שלא כן הוא, שהרי בגמרא מוזכר שבפורים נהגו הילדים להרבות בשמחה בצורות שונות משאר החגים:

קפיצות של פורים[edit]

בסנהדרין סד, ב מוזכר שהיו "קפיצות של פורים" – "רבא אמר כמשוורתא דפוריא, כדילוג שהתינוקות מדלגין בפורים שעושין מדורה דולקת באמצע וקופצים בה משפה זו לשפה זו" (יד רמה על סנהדרין דף סד/ב).

שימוש במסכות ובתחפושות לשמחה בתקופת המשנה והגמרא[edit]

גם שימוש במסכות כדי לעורר שמחה מוזכר כבר בגמרא. במסכת שבת מוזכרת "אנקטמין"

ובתלמוד בבלי מסכת שבת דף סו/ב "מאי לוקטמין אמר רבי אבהו חמרא דאכפא רבא בר פפא אמר קשירי רבא בר רב הונא אמר פרמי" -

וברש"י שם:

חמרא דאכפא - חמור הנישא בכתפיים, הליצנים עושין אותו, ונראה כמי שרוכב עליו, ובמקומנו נקרא ארדפיס"א: קישורי - אשקצ"ש, שמהלכין בהם במקום טיט, ...פרמי טלמוס"א הנקשרת על הפרצוף להבעית הבנים קטנים:

ועוד בפירושים שם:

רע"ב על מסכת שבת פרק ו משנה ח - אנקטמין - כמין פרצוף אדם משונה שמשימין על הפנים להבעית בו התינוקות. פירוש אחר, חמור שהליצנים עושין ונושאין אותו על כתפיהן: ויתכן שכבר בתקופת המשנה השתמשו במסכות בפורים כדי לשמוח.

יש להעיר, שהגמרא מתארת את המסיכה במילה "פרמי" מלשון "מסגרת" בלטינית, אך אולי יש בלשון זו גם משמעות של "פורים).

בשולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כ אין יוצאים באנקטמין, והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושאו והולך ברגליו; ולא בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם בטיט; ולא בפרמי, והם כמין צורת פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות.

ומכל זה נראה שהטעם העיקרי למסכות ("פרמי") ותחפושות ("אנקטמין") הוא עניין של שמחה, ונראה שלכן נהגו בזה בפורים בעקבות דברי הגמרא שכך שמחים ומשמחים. וטעמים אחרים שנאמרו בזה הם נוספים על עיקר הטעם שהוא דרך שמחה.