אנציקלופדיה תלמודית:סרכא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - חוט של ריר שיוצא לפעמים מדופן ריאה של בעל חיים ונסרך אל מקום אחר.

מהותה ודינה

מהותה

סירכא היא חוט של ריר שיוצא מריאה של בעל חיים ונסרך אל מקום אחר[1]. בדרך היווצרותה נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שכל סירכא נעשית על ידי נקב שנוצר בריאה תחתיה, שהמשקה שמצטבר בריאה – שהיא שואבת כל מיני משקים[2] - יוצא מעט מעט דרך הנקב, ונקפה ונעשה קרום, והיא הסירכא[3]. ב) ויש שמצדדים לומר שסירכה רגילה לבא בכל מקום בריאה, אף במקום שאין נקב, מחמת המשקים שהריאה שאבה[4]. ג) ויש סוברים ששני סוגי סרכות יש, שכשהיא במקום שהריאה דחוקה שם לדבר אחר מדרך בריאתה, אינה מחמת נקב אלא מפני דוחק הרביצה, אבל כשאינה במקום שהריאה דחוקה שם, היא נוצרת מחמת נקב[5].

דינה

בדין הסירכות יש חילוק בין סירכא ששני קצותיה במקומות שהם מתרחקים זה מזה, שהיא עתידה להתפרק ולהתנתק, ולפיכך הריאה נחשבת נקובה, וטרפה - והיא אחת משבעים הטרפות שמנו ראשונים בבהמה וחיה[6] - לבין סירכא ששני קצותיה במקומות שהם דבוקים וצמודים ודחוקים זה לזה, שאינה עתידה להתפרק, ואינה אוסרת[7]. על אופנים שמתירים אפילו סירכא שאינה במקומות סמוכים ודבוקים, משום שתולים שהיא נוצרה מאבר אחר, עי' להלן[8].

בטעם שסירכא שעתידה להתפרק מחשיבה את הריאה נקובה, ומטריפתה, נחלקו ראשונים, שלסוברים שסירכא נוצרת מחמת נקב[9], היא מטריפה משום שהיא מוכיחה שיש נקב בריאה[10] - והסירכא עצמה אינה מועילה לסתום את הנקב[11], לפי שקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה מועיל לסתום נקב שבה[12] - ולסוברים שסירכא נוצרת אף ללא נקב[13], הריאה נחשבת נקובה משום שכשהסירכא תתפרק, ודאי תנקב את הריאה, ומאחר שסופה להנקב, כבר מעתה היא חשובה נקובה[14].

בשאר איברים

בגמרא לא הוזכרה סירכא אלא בריאה, ולא באיברים אחרים[15]. ונחלקו ראשונים בסירכא בשאר איברים שנקב משהו פוסל בהם, כגון הדקין*[16] והלב*[17], אם היא פוסלת, כסירכא שבריאה: יש סוברים שהיא פוסלת, שהרי היא כנקב[18]. ויש סוברים שאינה פוסלת, לפי שאין לך בטריפות אלא מה שמנו חכמים[19], וכן כתבו אחרונים להלכה[20].

בדיקת ריאה מסירכות

על החיוב לבדוק כל ריאה שמא יש בה סירכות, ועל צורת הבדיקה ופרטיה, והדין כשלא בדקו, או כשהניחו את הריאה אצל גוי קודם הבדיקה, אם יש לחוש שהוא ניתק את הסרכות, ע"ע בדיקת ריאה.

בדיקת נפיחה בפושרים בזמן הזה

מצינו כמה סירכות שלא התירו אותן אלא על ידי בדיקה, שמנפחים את הריאה בפושרים, ובודקים אם אויר אינו יוצא ממנה[21], ויש ראשונים שכתבו שבזמן הזה אין אנו בקיאים בבדיקה זו, ולפיכך כל סירכא שאמרו שצריך בדיקה כדי להכשירה, בזמן הזה היא טרפה[22]. ויש שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שאף בזמן הזה ניתן להכשיר על ידי בדיקה בנפיחה[23]. וע"ע בדיקת ריאה וע' ריאה.

סוגיה

תלויה

סירכא היוצאת מהריאה, והיא תלויה, כלומר שאינה נאחזת בראשה השני לשום מקום, אלא כחוט יוצא ותלוי בה, יש ראשונים שכתבו שהיא טרפה[24], ויש שמתירים אותה על ידי בדיקת נפיחה[25], ויש שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שהיא כשרה, ואפילו בדיקה אינה צריכה[26], לפי שסירכא כזו אינה באה מחמת נקב, אלא היא הפשטת לחות הריאה, שסירכא הבאה מחמת נקב לעולם נסרכת למקום אחר[27].

אף למתירים סירכא תלויה, אם כשנופחים את הריאה היא עולה עמה, היא טרפה, לפי שודאי הריאה נקובה, והרוח נכנסת ממנה אל תוך הסירכא[28].

על סירכא תלויה שיוצאת מבועא*, ע"ע בועא.

שמתנתקת בנענוע

יש מן הגאונים סוברים שסירכא – אפילו כשהיא במקום שסירכא אוסרת - שמתנתקת על ידי נענוע אינה סירכא, ולפיכך הורו לאחוז בקנה ולנענע הריאה שלש או ארבע פעמים יפה יפה, וכל סירכא שתינתק על ידי נענוע זה היא כשרה[29]. וכתבו אחרונים שאף לסוברים כן, אנו איננו בקיאים בנענוע, ואין לנו להקל בכך[30].

שמתנתקת במיעוך

יש שנהגו למעך ולמשמש הסירכא בין האצבעות, ואם היא מתפרקת, היא כשרה, שלדעתם סירכא אמיתית אינה מתפרקת במיעוך[31], ומן האחרונים יש שכתבו שאף על פי שהוא קולא גדולה, נהגו בה בני כמה מדינות, ואין למחות בידם, ומכל מקום צריך שהבודק יהיה ירא אלוקים שיודע להזהר למעך בנחת, שלא ינתק בכח[32]. וראשונים ואחרונים אחרים חלקו על המנהג וכתבו שאין חילוק בין סירכא עבה וחזקה לדקה, וסירכא אוסרת אפילו כשהיא מתמעכת ביד, ולדעתם הנוהגים להקל בסירכא שמתמעכת ביד כאילו מאכילים טרפות לישראל[33].

שמתנתקת בהכנסת יד

יש נוהגים שכל סירכא שמתנתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק את הריאה, אינה סירכא אלא היא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה, וכשרה, לפי שסירכא אמתית, אפילו אם יפרוך אותה אדם כל היום בין אצבעותיו, אינה ניתקת אלא מתחזקת והולכת[34], ומטעם זה יש ראשונים שכתבו שהשוחט צריך שיכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים, וימשמש בבהמה בכל צדדיה בין לגבי דפנות בין לגבי שומן הלב, ובכך ינתק את כל הסרכות שאינן אוסרות, ואם ישארו אחר כך סרכות, הן אוסרות[35].

ויש ראשונים שכתבו שסרכות שנתנתקו על ידי הכנסת יד הטבח, אם אחר שנתנתקו נשאר ראשן דבוק בריאה או בדופן, הן נחשבות סרכות, ואוסרות, אבל אם לא נמצא ראשן, אינן אלא ריר בעלמא, ואינן אוסרות[36]. ולהלכה כתבו אחרונים שאין להקל בזה אלא בבהמת ישראל, ודוקא בבודק כשר וירא את ה' מרבים[37].

שמתנתקת בהגבהת אצבע

יש ראשונים שכתבו שסירכא כשמכניסים אצבע תחתיה ומגביהים קצת היא נפסקת מאליה, היא סירכא בת יומא, ואינה נחשבת סירכא, ואינה אוסרת, וסרכות כאלה מצויות בבהמה שלא הושקתה מים סמוך לשחיטתה, שכולה מלאה סרכות דקות וקשות[38], וכתבו אחרונים להלכה שאין לסמוך על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים, ודוקא בבהמת ישראל[39].

על השקיית הבהמה סמוך לשחיטה, כדי שלא יהיו בה סרכות בנות יומן, ע"ע שחיטה.

שחלקה כשרה וחלקה פסולה

סירכא שחלקה כשרה וחלקה פסולה, כגון אונא ואומא שנסרכו יחד אל הדופן – שהדין הוא שסירכת האונא לדופן כשרה[40] וסירכת האומא פסולה[41] - או כגון כשיש מכה בדופן כנגד חלק מן הסירכא – באופנים שתולים את הסירכא במכה שאצלה[42] - יש ראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שהולכים אחר הרוב, שאם רוב הסירכה כשרה, מכשירים, ואם רובה פסולה, פוסלים[43]. ויש חולקים וסוברים שאין הולכים אחר הרוב להכשיר, אלא לעולם פסול, לפי שאף על פי שהרוב נחשב סתום, הרי המיעוט אינו סתום[44].

דבק

יש מן הראשונים שהתירו דבק, לפי שלדעתם דבק אינו סירכא[45], ומהו דבק, כתבו ראשונים שהוא סירכא קצרה שאין ארכה כרוחב אגודל[46], או סירכא רחבה כרוחב אגודל[47], ובטעם החילוק בין דבק לסירכא, כתבו ראשונים שהדבק אינו עשוי להתפרק, והסירכא עשויה להתפרק[48]. ויש ראשונים שכתבו שהדבק, נחלקו בו אמוראים, שרב נחמן התיר ומר יהודה בשם אבימי אסר[49]. והרבה ראשונים ואחרונים כתבו שאין חילוק בין דבק לסירכא, ואף הדבק אסור[50].

מקומה

בין שתי אונות

שתי אונות הסרוכות זו לזו, אמר רבא שאין להן בדיקה[51], אלא הן ודאי טרפה[52], ודוקא כשהן שלא כסדרן[53], היינו שנדבקו שתי אונות החיצונות, הרחוקות זו מזו[54], שזו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן, וסוף הקרום להתפרק ולהיסתר[55], אבל אם הן כסדרן, כלומר שנדבקו האונות הסמוכות זו לזו, זו היא דרך גדילתן[56], וכשרה[57], לפי שמתוך שהן שוכבות זו על זו כדרך גדילתן, זו מגינה על זו, ואינן מתפרקות, והקרום הולך וחזק, והריאה – אף על פי שיש בה נקב, לסוברים כן[58] - הולכת ומבריאה[59].

ונחלקו גאונים וראשונים בהיתר סירכא באונות כסדרן: יש סוברים שאין מתירים אלא על ידי בדיקה[60] - בנפיחה[61] - לפי שהסירכא מעידה שכבר יש נקב, לסוברים כן[62], ושמא הוא עדיין לא נסתם על ידי הסירכא[63], ויש חולקים וסוברים שמתירים אפילו בלא בדיקה[64].

ומר זוטרא בריה דרב הונא בריה דרב פפי אמר שרב נחמיה בריה דרב יוסף חולק וסובר ששתי אונות הסרוכות זו לזו, אפילו שלא כסדרן, יש להן בדיקה בפושרים[65], כלומר שאף על פי שבלא בדיקה הן אוסרות, אם בבדיקה הריאה אינה מוציאה אויר אינן אוסרות[66].

כשאינה מחיתוך לחיתוך

היתה הסירכא בין שתי אונות הסמוכות זו לזו, אבל לא במקום שבו הן שוכבות זו על זו, בחיתוך שביניהם, אלא מגבה של זו לגבה של זו, או מחיתוך לגב, או משיפולי לשיפולי, או משיפולי לחיתוך, או מחודה של זו לחודה של זו שאצלה, נחלקו ראשונים: יש סוברים, וכן כתבו אחרונים להלכה, שמאחר והן נמשכות זו מזו, וסוף הסירכא להתפרק, אינו בגדר "כסדרן", והיא טרפה[67]. ויש חולקים וסוברים שכל שהסירכא היא בין שתי אונות סמוכות, הכל נחשב כסדרן, ולדעתם שלא כסדרן אינו אלא כשהסירכא היא מאונא לאונא שאינה סמוכה לה[68].

כשלא כל האונא סרוכה

יש מן הראשונים שכתבו שאפילו אונא הסרוכה לחברתה כסדרן, אינה כשרה אלא כשנסרכה כולה מראשה לסופה, אבל כל שיש פיצול ביניהן, בראשן או באמצעיתן או בסופן, מאחר והן מתנועעות ומתפרקות זו מזו, הסרכא מתפרקת, ולפיכך היא טרפה[69]. ויש שחילקו, וכן יש אחרונים שכתבו להלכה, שאם הסירכא היא באמצע, ובעיקרן האונות מתפרקות זו מזו, שיש שם כמין חלון, הרי זו טרפה[70], אבל אם הסירכא היא מעיקר האונות, כשרה אפילו כשאינה מראשן לסופן[71]. ויש חולקים וסוברים, וכן יש אחרונים שפסקו להלכה, שבכל אופן כשהסירכא היא מחיתוך של זו לשל זו היא כשרה, בין סרוכה כולה ובין סרוכה מקצתה, ואפילו כשסרוכת באמצע ובעיקרן מתפרקות[72], ואפילו הסירכא באלכסון, מראשה של זו לסופה של זו[73].

אונא הסרוכה לאומא

אונא הסרוכה באומא* כסדרן, היינו שהן צמודות זו לזו בצורה שהן גדלות יחד ואינן מתפרקות זו מזו, יש ראשונים שאוסרים[74], לפי שלדעתם לא התירו אלא באונות, והאומא אין שם אונא עליה[75], ועוד, שמצד הטעם אין להתיר אלא באונות, שמתוך שהן עומדות במיצר החזה ומתחממות, הנקב שבהן – שהרי כל סירכא, יש נקב תחתיה, לסוברים כן[76] - חוזר ומבריא, אבל באומא, שאינה במיצר החזה, ואינה מתחממת, הנקב לא יבריא[77]. ויש חולקים ומתירים אונא הסרוכה באומא[78], לפי שלדעתם אומא היא בכלל האונות[79], וכן מצד הטעם אין חילוק, לפי שאף באונות ההתר אינו מחמת החום, אלא משום שהן גדלות זו עם זו ואינן מתפרקות[80], ובסברא זו אין חילוק בין אונא לאומא[81], וכן כתבו אחרונים להלכה[82].

עינוניתא דורדא

עינוניתא דורדא*, כל מקום שהיא סרוכה אליו, היא טרפה, לפי שלגביה הכל נחשב שלא כסדרה[83]. נדבקה לכיס שהיא מונחת בו, יש מתירים[84], ויש אוסרים, וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[85], לפי שאף מן הכיס פעמים הרבה שהיא יוצאת, ולפיכך אינו נחשב מקום גדילתה[86].

ממקום למקום באותה אונא או אומא

סירכא ממקום למקום באותה אונא או אומא, יש מתירים אותה, כדין סירכא תלויה, שהיא מותרת, לסוברים כן[87], לפי ששתיהן אינן סירכות גמורות אלא דלדול של הריאה[88]. ויש שכתבו שמטעם אחר היא מותרת, לסוברים שיש סירכא בלא נקב, שלדעתם סירכא אינה מטריפה אלא משום שהיא עתידה להתפרק ולנקוב את הריאה[89], וכשהסירכה באותה אונא או אומא, היא אינה עתידה להתנתק[90].

היתה הסירכא קצרה מבשר האונא או האומא שבין שתי קצותיה אחר שנופחים את הריאה, באופן שכשנופחים אותה, הסירכא מקמצת את הבשר שבינתיים שלא יוכל לעלות בנפיחה, כתבו אחרונים שהיא טרפה[91], לפי שהיא עתידה להתנתק[92] - שלא כשאר סירכא שממקום למקום באותה אונא או אומא, שאינה עתידה להתנתק[93] - או שמאחר והבהמה אינה יכולה להתנשם כדרכה, הרי זה כריאה שיש בה מקום אטום, שהיא טרפה[94].

מהריאה לאבר אחר

סירכא מהריאה לאבר אחר, כגון לגרגרת או לשמנונית של הגרגרת או להרת או לטרפש הלב או לטרפש הכבד או לעינוניתא דורדא או לקנה הלב ולשאר כל המקומות, כתבו ראשונים שדינה כסירכא בין האונות שלא כסדרן, שהיא אסורה[95], מפני שהיא עתידה להתפרק[96].

על אופנים שונים שמתירים סירכא מהריאה לאבר אחר מחמת שתולים אותה באבר האחר, עי' להלן: תליה באבר אחר[97]; על אופנים שריאה הסמוכה לדופן מותרת משום שהדופן סותמת את הנקב, עי' להלן[98].

דבוקה למקום גידולה

מצינו ראשונים ואחרונים שהתירו בכמה מקרים ריאה שנדבקה לגמרי לאבר אחר, כגון שנדבקה בשדרה לגמרי בלא פילוש[99], ואונות העליונות שנדבקו ונתפרו לגרגרת מלמעלה למטה[100], ואי אפשר להכניס אצבע ביניהם[101], וריאה שנדבקה לגמרי לשומן היורד בין הערוגות של הריאה[102], ודפני הריאה הסרוכים בקנה הלב או דבוק מעיקר הלב ובא לו עד למטה, כשאין פיצול ביניהם[103], וכתבו אחרונים שדינים אלו הם אפילו לסוברים שדבק אסור – עי' לעיל[104] - וטעם ההתר הוא שדיבוקים אלו הם במקום גידולה של הריאה, והיא צמודה אליהם בטבעה, ולפיכך כשהם בלא פילוש אין סופם להתפרק, ואפילו אם היה שם נקב, הוא נסתם[105]. וכתבו אחרונים שאף למתירים הללו, אין להתיר בלא שאלת חכם ומומחה מורה הוראות[106], ועוד כתבו שאין ללמוד ממקומות אלו לשאר מקומות שנסרכה שם הריאה, לפי שבשאר מקומות אין חילוק בין דבוק כולו ללא דבוק כולו[107].

ויש חולקים ואוסרים כל דיבוק לאברים אפילו במקום גידולה של הריאה, ואפילו בלא פילוש[108].

סתימה על ידי דופן

סתימת נקב על ידי דופן

ריאה שניקבה ודופן סותמתה – ונוצרה סירכא ביניהם[109] - אם הנקב נמצא במקום שהריאה והדופן גדלים שם כאחד וסמוכים תמיד, היינו במקום חיתוכי האונות, סמוך לצואר, במיצר החלל – והנקב נמצא בגב האונא כנגד הדופן[110] - כשרה[111], לפי שהסירכא לא תתפרק[112], מפני שהמקום צר, והריאה נדחקת לדופן, והנקב נסתם[113], אבל אם הנקב אינו במקום חיתוך האונות, אלא למעלה ברוחב החלל כנגד האומא הגדולה, ששם הריאה רחוקה מן הדופן, פסולה, לפי שהסתימה ודאי תתפרק[114].

יש מן הראשונים שסוברים שלא התירו ריאה שניקבה ודופן סותמתה אלא כשבדקוה וראו שאויר אינו יוצא ממנה[115], אבל ראשונים ואחרונים כתבו שאין הלכה כן, אלא היא מותרת אף ללא בדיקה[116].

ריאה שניקבה ודופן סותמתה, באופן שהיא כשרה, אם לאחר זמן ניקבה הדופן כנגד הריאה, והלכה סתימת הדופן, הרי היא טרפה מחמת הנקב בריאה[117].

מנהג אשכנז וצרפת שלא להכשיר שום סירכא שדופן סותמתה[118].

כשהריאה אינה אחוזה היטב בדופן

דיבוק בדופן, אף במקום שהוא מועיל לסתום את הנקב, יש ראשונים שכתבו בדעת רבינא שאינו אלא כשהריאה נאחזת ומסובכת היטב בדופן, ולא כשהיא דבוקה וסרוכה בלבד[119], וכן יש שפסקו להלכה[120]. ויש גאונים שכתבו שרב נחמן נחלק על רבינא, ומכשיר אפילו באופן שהריאה אינה אלא דבוקה לדופן, ולא אחוזה וסבוכה היטב[121], וכן דעתם להלכה[122].

כשדבוקה בצלעות ולא בבשר

דיבוק בדופן, אף במקום שהוא מועיל לסתום את הנקב, יש ראשונים שכתבו בדעת רבינא שאינו אלא כשהריאה דבוקה בבשר שבין הצלעות, שזהו דיבוק חזק, שאינו מתפרק, ולא כשהיא דבוקה בצלעות עצמן, שדיבוק זה אינו חזק, והסירכא עלולה להתפרק[123], וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה[124]. ויש גאונים וראשונים שחולקים וסוברים להלכה שאין חילוק בין דיבוק לבשר לדיבוק לצלעות, ושניהם מועילים לסתום את הנקב[125].

כשדבוקה בצלעות ובבשר

לסוברים שדוקא דיבוק לבשר סותם, ולא דיבוק לצלעות, היה הדיבוק כנגד הבשר וכנגד הצלעות גם יחד, יש אוסרים[126], לפי שאף על פי שכנגד הבשר הסתימה מועילה, כנגד העצם אינה מועילה, והרי הריאה עדיין נקובה שם[127], ויש מתירים[128], לפי שמאחר והריאה דבוקה אף בבשר, אינה עתידה להתפרק, ואפילו מה שכנגד העצם סופו להעלות ארוכה[129].

תליה באבר אחר

תליה בדופן

ריאה הסמוכה לדופן, היינו שיש דיבוק בינה לדופן[130] – ויש סוברים שהוא הדין כשאינו דיבוק גמור, אלא סירכא[131] – אמר רב נחמן שאין חוששים לה[132] שמא ניקבה, אלא תולים את הרעותא בדופן, ואומרים שהיתה מכה בדופן, וכשחיתה, קלטה הריאה אצלה[133], ואין צריך אפילו לבדוק את הריאה[134]. ומר יהודה בשם אבימי חולק וסובר שריאה הסמוכה לדופן, חוששים לה, ואין תולים בסתם את הרעותא בדופן[135], אלא צריך לבדוק את הדופן, עי' על כך להלן[136], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[137].

בטעמו של רב נחמן שאמר שתולים את הדיבוק בדופן, ואין חוששים לנקב בריאה, יש ראשונים שכתבו שהדופן היא קשה, ואין רגילות שתיסרך לריאה מחמת סירכא של הריאה, אלא מחמת סירכא שבדופן[138], ויש שכתבו בטעם, ששכיח ביותר שמחמת מכת הדופן הריאה נסרכת בה[139], ויש שכתבו בטעם שסירכא אינה אלא ספק נקב, וכשיש ספק נוסף שמא הסירכא אינה מהריאה, אפילו כשהוא ספק שקול, הרי זה ספק-ספקא* להקל[140], שהדין הוא שמקלים בו[141], ולפי טעם זה לעולם אין סירכא פוסלת לדעת רב נחמן אלא כששני ראשיה מחוברים למקומות שנקב פוסל בהם[142].

העלתה הריאה צמחים, היינו פצעים, סביבות סמיכתה לדופן, לדברי הכל חוששים לה[143], שמאחר ורואים בה רעותא, תולים את המכה בה[144].

על אופנים שריאה נקובה כשרה כשהיא סמוכה לדופן, משום שהדופן סותמתה, עי' לעיל[145].

בדיקת הדופן

ריאה הדבוקה לדופן, באופן שחוששים שהדיבוק הוא מחמת נקב בריאה[146], אמר רבא בשם רבין בר שבא שמביאים סכין שפיה חד, שחותך יפה - כדי שלא יקרע את קרום הריאה במושכו אותה מן הדופן[147] - ומפרקים את הריאה מן הדופן, אם רואים שיש רעותא בדופן במקום החיבור, תולים בדופן ומכשירים את הריאה, ואם לא רואים רעותא בדופן, תולים שהדיבוק הוא מחמת חסרון בריאה, והיא פסולה[148].

ונחלקו ראשונים ואחרונים בין בנמצאה מכה בדופן ובין כשלא נמצאה מכה בדופן:

לא נמצאה מכה בדופן

כשלא נמצאה מכה בדופן, שרבא אמר שהדיבוק הוא מחמת הריאה, והיא טרפה, נחלקו הראשונים אם אפשר להכשיר את הריאה על ידי בדיקה בנפיחה[149]: יש סוברים, וכן כתבו אחרונים להלכה, שאי אפשר, ולעולם היא טרפה אפילו אינה מוציאה אויר בבדיקה[150], לפי שודאי קרום הוא שעלה עליה מחמת המכה[151], ויש חולקים וסוברים שאפשר להתירה על ידי בדיקה, שאם אינה מוציאה אויר בנפיחה בפושרים, היא כשרה אפילו כשאין מכה בדופן[152].

וכן בדעת רב נחמיה בר יוסף, שאמרו בגמרא שהיה בודק בנפיחה במים פושרים ריאה שנדבקה לדופן[153], יש ראשונים שמפרשים שמדובר כשלא נמצאה מכה בדופן, שלדעתו הריאה אינה פסולה בודאי, אלא מצריכים אותה בדיקה בנפיחה, ואם נמצא שאינה מוציאה אויר, אינה טרפה[154]. ולהלכה מהם יש שכתבו שאין הלכה כרב נחמיה בזה, אלא לעולם אין מתירים ריאה הדבוקה לדופן אם לא נמצאה מכה בדופן[155], ויש שכתבו שהלכה כרב נחמיה, שאף כשאין מכה בדופן מתירים את הריאה על ידי בדיקה[156], ויש שכתבו שמעיקר הדין הלכה כר' נחמיה, אלא שבכל המקומות אין נוהגים כן אלא מחמירים ואוסרים כשלא נמצאה מכה בדופן[157].

נמצאה מכה בדופן

וכשנמצאה מכה בדופן, שרבא אמר שתולים את המכה בה, ומתירים את הריאה, נחלקו הראשונים בדעתו אם צריכה בדיקת נפיחה[158]: יש סוברים שצריכה בדיקה, ומה שרבא התיר אינו אלא על ידי בדיקה[159], ויש חולקים וסוברים שרבא התיר אף בלא בדיקה[160], וכן יש ראשונים שסוברים שכשנמצאה מכה בדופן מתירים אפילו כשנמצא נקב בריאה, לפי שתולים שהסירכא באה מהדופן, והנקב בריאה נעשה לאחר שחיטה כשהפרידו אותה מן הדופן[161].

וכן בדעת רב נחמיה בר יוסף, שאמרו בגמרא שהיה בודק בנפיחה במים פושרים ריאה שנדבקה לדופן[162], יש ראשונים שמפרשים שמדובר כשנמצאה מכה בדופן, שלדעתו אין די בזה כדי להכשיר – כפי שאמר רבא בשם רבין בר שבא, לסוברים כן[163] - אלא צריך בדיקה, ורק אם נמצא שאין בה נקב היא כשרה[164], וכן יש גאונים וראשונים שכתבו להלכה[165].

המכה שתולים בה

המכה שאמרו שתולים בה ריאה הסמוכה לדופן, כתבו ראשונים שאינה אלא כשהיא מכה ממש, אבל בהרות שחורות אין תולים בהן, לפי שאפשר שבאו מחמת הכאות שהכו את הבהמה על גבה, ואינן גורמות לדיבוק הריאה[166].

נמצאה אחת מן הצלעות שבורה, אלא שחזרה ונקשרה, ועתה אין שם מכה טריה, היא נחשבת מכה, ותולים בה דיבוק[167].

תליית דיבוק ריאה לדופן במכה בדופן, כתבו גאונים וראשונים שהיא דוקא כשהסירכא היא במקום המכה[168].

ריאה שנדבקה כולה לדופן

ריאה שדבוקה כולה לדופן בלא שום פילוש ובלא שום פירוד, יש שהתירוה אפילו בלא שנמצאה מכה בדופן - אף לסוברים שאין מתירים ריאה הסמוכה לדופן על ידי בדיקה כשלא נמצאה מכה בדופן[169] - על ידי שמפרידים אותה בנחת מן הדופן, ובודקים אותה בנפיחה בפושרים, ואם לא נמצא נקב היא כשרה[170], ובטעמם כתבו אחרונים שאילו היה הדיבוק מחמת סירכא, לא היה מסתבך כל כך בחוזק ובדיבוק, ולכך אם לא נמצא נקב בריאה, מסתבר שאינו מחמת הריאה אלא מחמת הדופן[171]. ויש חולקים וסוברים שאין מתירים אף בדיבוק כזה[172], לפי שיתכן שיש רעותא בריאה והיא לא תתגלה בבדיקה, ועוד שיתכן שאף על פי שהיא מדובקת בחזקה, סופה להתפרק, והריאה תיקרע ותינקב בפריקתה[173], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[174].

המנהג היום

יש ראשונים ואחרונים שכתבו שעתה נוהגים להטריף כל הסרכות שבין הריאה לדופן, ואין בודקים אותן להפרידן ולראות אם יש מכה בדופן, ואף אין בודקין אותן בפושרים[175]. ויש חולקים וסוברים שאף היום מתירים ריאה הסמוכה לדופן על ידי הבדיקות[176].

תליה בשאר האיברים

ריאה שנדבקה לאבר אחר שנקב אינו פוסל בו, יש ראשונים שסוברים שדינה לענין תלית הסירכא בו, כדין ריאה שנדבקה לדופן[177], ולפיכך בדעת רב נחמן, שהתיר ריאה שדבוקה לדופן בכל אופן, משום שתולים את הרעותא בדופן[178], יש ראשונים שכתבו שכן הדין בריאה הדבוקה לשאר אברים שנקב אינו פוסל בהם, שלעולם תולים את הרעותא באבר האחר, והריאה אינה נאסרת[179], וכן בדעת רב נחמיה – או אף רבא[180] - שהתיר ריאה שנדבקה בדופן, אף כשאין מכה בדופן, על ידי בדיקה בפושרים, משום שתולים את הרעותא בדופן[181], לסוברים כן[182], כתבו ראשונים שכן הדין בריאה הדבוקה לשאר איברים שנקב אינו פוסל בהם, שהיא מותרת על ידי בדיקה בפושרים אפילו כשלא נמצאה מכה, לפי שתולים את הרעותא באבר האחר[183], וכן כשנמצאה מכה באבר שהריאה דבוקה אליו, יש ראשונים שכתבו שתולים את הסירכא בו, ומתירים את הריאה[184], כדרך שאמרו בדופן שנמצאה בה מכה[185].

ויש ראשונים שחולקים וסוברים שאין תולים סירכא בשאר אברים, אפילו כשנמצאה בהם מכה, אלא דוקא בדופן[186], לפי שהדופן הוא מקום קשה, ואינו מסתרך כל כך מחמת ליחה שבריאה, הלכך תולים בהפך, שהריאה נסרכה מחמת הדופן, שהיא קלה ורכה להסתרך לה, אבל בשאר המקומות, שהם נוחים להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להם, לעולם חוששים שמא מחמת הריאה היא, וטרפה[187], וכן כתבו אחרונים להלכה[188].

הערות שוליים

  1. טור יו"ד לט. ועי' ציון 16 ואילך, אם יש ריאה באיברים אחרים.
  2. ע"ע ריאה.
  3. רש"י חולין מו ב ד"ה לית להו; תוס' שם ד"ה היינו (הממשיך במז א), שכ"מ מהל' טרפות של רבינו גרשום ומתשובת הגאונים שכתב ר' יוסף ט"ע; רא"ש חולין פ"ג סי' יד.
  4. תוס' חולין מז א דיבור ראשון; עי' רמב"ם שחיטה פי"א ה"ו, והגה"מ ורדב"ז ולח"מ שם וב"י יו"ד לט בדעתו.
  5. ר"ן חולין (יא א) בשם ראב"ד.
  6. רמב"ם שחיטה פ"י ה"ט. וע"ע טרפה.
  7. ע"ע נקובה וע' ריאה. עי' להלן: מקומה, ועי' ציונים 53 ואילך, 105, 111 ואילך.
  8. ציון 133 ואילך.
  9. עי' ציון 3.
  10. רש"י חולין מו ב ד"ה לית להו; רא"ש חולין פ"ג סי' יד. ועי' דעת תורה יו"ד סי' לט ס"ק יא, אם סירכא אוסרת אף לדעת רבי שמעון בחולין מב א, שנקב בריאה אינו מטריף עד שתינקב לבית הסמפונות, ע"ע ריאה.
  11. רש"י שם.
  12. ע"ע ריאה.
  13. עי' ציון 4.
  14. תוס' חולין מז א דיבור ראשון. ועי' ציון 154, שי"ח וסוברים שריאה שעתידה להנקב מחמת הסירכא, כל עוד לא ניקבה היא כשרה. וע"ע טרפה ציון 203 ואילך, על בע"ח שיש בו ענין שסופו להיטרף בו, אם הוא חשוב טרפה מעתה.
  15. עי' חולין מו ב ומח א. ארח"ח דלהלן.
  16. ע"ע.
  17. ע"ע.
  18. עי' תה"ד סי' קסג, שמסתפק בזה, ומביא טעמים לכאן ולכאן (עי' כמה סברות להקל בציון 19) ומסיק שמספק יש להחמיר; תה"ד שם בדעת רבינו ברוך במרדכי חולין רמז תרכ ד"ה אבל מגבה.
  19. ארח"ח הלכות טרפות אות יח. ועי' תה"ד שם, שמביא סברות נוספות להקל, שלסוברים שסירכא אינה סימן לנקב אלא שסופה להתפרק ולנקוב, עי' ציון 14, דוקא בריאה יש לחוש לזה לפי שקרומיה דקים ורכים, וע"ש שאף לסוברים שריאה היא סימן לנקב, עי' ציון 10, י"ל שזה דוקא בריאה משום שהיא שואבת כל מיני משקים וכשיש נקב הם יוצאים דרכו ומזה נוצרת הסירכא (עי' ציון 3) משא"כ בשאר איברים שאינם שואבים משקים, אין לתלות סירכא בנקב.
  20. שו"ע יו"ד לז ז, מו ו. וע"ע טחול ציון 100 ואילך.
  21. עי' ציונים 152, 153 ואילך, 159, 162 ואילך, שיש סוברים שעושים את הבדיקה הזו כדי להתיר ריאה שנדבקה לדופן, וציון 65, שיש סוברים שעושים אותה כדי להתיר שתי אונות הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, וציון 60, שיש סוברים שעושים אותה כדי להתיר אונות הסרוכות כסדרן, וציון 115, שיש סוברים שעושים אותה כדי להתיר ריאה שניקבה ודופן סותמתה, ועי' חולין נה ב, על אופן עשיית הבדיקה, וע"ע ריאה.
  22. סמ"ג ע' סג ד"ה שנינו ניקב, בשם ר"ש מא"י; עי' סמ"ק תחי' מ' רא והגהות ר"פ שם אות ב; הגה"מ שחיטה פי"א ה"ו בשם רבינו שמשון בשר"י; עי' כלבו סי' קא ד"ה אונה שנמצאה, בשם ה"ר יצחק; רמ"א בשו"ע יו"ד לו טו ולט ד. ועי' ציון 175. ועי' סמ"ג שם והגה"מ שם שתלו הדבר במחלוקת הגאונים והראשונים לגבי שאר בדיקות טרפה בנפולה ובשבורה ובדרוסה, אם בזמן הזה אנו בקיאים בהם, ע"ע דרוסה ציון 248 ואילך.
  23. עי' רמב"ם שחיטה פ"ח ה"י ופי"א ה"ו, ושו"ע יו"ד לו טו, שהביאו את הבדיקה, ולא כתבו שבזה"ז אין סומכים עליה.
  24. עי' העיטור שער ב הלכות שחיטה סוף ד"ה סבך; עי' רמב"ם שחיטה פי"א הט"ו, שיש מקומות שנהגו כן, ודוחה מנהגם, עי' ציון הבא.
  25. עי' רמב"ם שם, וע"ש שהאוסרים אף כשאינה מוציאה אויר בבדיקה מאבדים ממון ישראל, ואין ראוי לעשות כמנהגם, ומעולם לא נהגו לאסור לא בצרפת ולא בספרד, ולא נשמע דבר זה במערב; העיטור שם בשם חכמי לוניל.
  26. תוה"ב הקצר ב"ב ש"ב סוף ד"ה נסרכה; רא"ש חולין פ"ג סי' יד; טוש"ע יו"ד לט ח. ועי' ציון 87. ועי' דרכ"מ שם אות יח, שיש ראשונים שכתבו שאין להתיר בסירכא תלויה אלא אחת, ולא יותר, ושם שי"ח. ועי' ב"י שם, ודרכ"מ שם סוף אות יח, ורמ"א בשו"ע שם ד, שסירכא תלויה שיוצאת מתוך סירכא כשרה, כשרה אף היא.
  27. רא"ש שם. ועי' ציון 88. ועי' דרכ"מ שם אות יח בשם בדיקות ישנים, ורמ"א בשו"ע שם ט, שמ"מ סירכא תלויה צריכה בדיקה נגד הצלעות, ואם יש שם רעותא, היא טרפה, לפי שודאי היתה מחוברת לשם, וניתקה.
  28. דרכ"מ יו"ד לט אות יח בשם בדיקות ישנים; רמ"א בשו"ע שם ט.
  29. עי' רא"ש חולין פ"ג סי' יד בשם מר יעקב גאון, הובא בטור יו"ד לט. ועי' ב"י שם, שמצדד לומר שאף הרשב"א שבציון 33, שסובר שסירכא שמתנתקת במיעוך נחשבת סירכא, מודה שהמתנתקת בנענוע אינה נחשבת סירכא.
  30. ב"י יו"ד לט בשם מצאתי כתוב, והסכים עמו, ואף בשו"ע לא הביא התר זה.
  31. עי' תוה"ב הארוך ב"ב ש"ג (לד ב) שמביא מנהג זה, ודוחה אותו, עי' להלן; עי' הל' בדיקות למהר"י וייל ד"ה אם העינוניתא, ומהרי"ל הל' בדיקה סוף אות ח, שסירכות שנימוחות במשמוש היד אינן אוסרות, שאינן אלא רירין; רמ"א בשו"ע יו"ד לט יג בשם יש מתירין.
  32. עי' דרכ"מ שם אות כ ורמ"א בשו"ע שם. וע"ש שבסרכות שמוזכרות בגמרא, ואין חולק עליהן, כגון סרכות באונות שלא כסדרן (עי' ציון 53) אין נכון לסמוך על דברי המקילים במיעוך אלא בהפסד מרובה. וע"ש שבגדיים וטלאים נהגו בעירו להטריף כל הסרכות, ולא להתיר ע"י מיעוך, לפי שאף הסרכות האוסרות הן רכות ומתנתקות ע"י מיעוך. ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' לט, וערוה"ש יו"ד סי' לט סק"ט - סקי"א, שנתפשט מנהג לקלף כל סירכא בציפורן, ואם היא מתקלפת והריאה נשארת שלמה, בודקים אותה בפושרים, ואם אויר אינו יוצא, מתירים, וע"ש ושם שמלמדים זכות על המנהג, ועי' חוט המשולש ח"א סי' כ, שדחה את המנהג.
  33. תוה"ב שם, הובא בטור שם; שו"ת רשב"א ח"א סי' שד; שו"ע שם י. ועי' ב"י סי' לט, שמצדד לומר שהרשב"א חלק רק על מיעוך ביד, אבל הודה בנענוע שבציון 29, ובהכנסת יד הטבח שבציון 35.
  34. רא"ש חולין פ"ג סי' יד, שכן נוהגים בארץ אשכנז, הובא בטור יו"ד לט; עי' כלבו שבציון הבא.
  35. כלבו סי' קא ד"ה כתב הר"י. ועי' ב"י יו"ד שם, שמצדד לומר שאף הרשב"א שבציון 33, שסובר שסירכא שמתנתקת במיעוך נחשבת סירכא, מודה שהמתנתקת בהכנסת יד אינה נחשבת סירכא.
  36. כלבו סי' קא ד"ה כתב ה"ר שמחה, בשם ה"ר שמחה מויטרי; שו"ע יו"ד לט יג בשם יש מי שאומר.
  37. שו"ע שם.
  38. כלבו סי' קא ד"ה כתב הר"י; שו"ע יו"ד לט יא בשם יש מי שכתב. ועי' ביצה מ א.
  39. שו"ע שם.
  40. עי' ציון 110.
  41. עי' ציון 114.
  42. עי' ציון 148 ואילך.
  43. תמים דעים סוף סי' יב; רא"ש חולין פ"ג סי' כד וסי' כה בשם העיטור, ושו"ת הרא"ש כלל כ סי' כח, הובאו בטור יו"ד לט; עי' ב"י שם, שכן המנהג הפשוט; עי' שו"ע שם כ, כא, כה. ועי' שו"ת הרא"ש שם, טעם הדבר לענין סירכא שחלקה כנגד מכה בדופן, שהסירכא ודאי ממקום אחד היא, שכיון שיש רעותא בדופן ולא בריאה, ודאי הסירכא באה מהדופן והליחה נתפשטה אף מחוץ למכה, ועי' ב"י יו"ד לט, שאע"פ שטעם זה אינו אלא בסירכא שרובה כנגד מכה שבדופן, ולא במקרים האחרים כגון אומא ואונא שנסרכו, מ"מ הטור הבין שכן דעת הרא"ש אף בשאר המקרים, ועי' ב"י שם בסוף דבריו שחולק בדעת הרא"ש וסובר שדוקא בתליה במכה הולכים אחר הרוב, מהטעם הנ"ל. ועי' ב"י שם, שאם היה מחצה על מחצה מחמירים.
  44. רמב"ן ורשב"א חולין מח א בשם רב האי גאון; ר"ן חולין (יב ב סוף דיבור ראשון); תוה"ב הקצר ב"ב ש"ג (לד ב) בשם גדולי הגאונים וגדולי האחרונים; שו"ת הרא"ש כלל כ סי' כח בשם י"א; טור שם בשם י"א.
  45. רבינו ירוחם תאו"ח נט"ו אות ו (קכד ג וד) בשם רבני לוניל וחכמי נרבונה; כלבו סי' קא ד"ה וריאה שהיא, בשם קצת חכמי נרבונה; עי' השאלה בשו"ת הריב"ש סי' פה.
  46. כלבו שם.
  47. כלבו שם; עי' רבינו ירוחם שם, ששיעור הדבק הוא לכל הפחות כמלא רוחב גודל. ועי' ב"י יו"ד לט ב סוף ד"ה ודע שהרשב"א, בשם ר"ד ן' יחיא, שמצא בשם חכמי לוניל שהכשירו כשהסירכא עבה וחזקה, מפני שאין סופה להתפרק. ועי' ר"ן שבציון 53.
  48. כלבו שם. ועי' ב"י שבציון 47.
  49. עי' העיטור הל' שחיטה (לט ד), הובא בב"י שם, שי"מ כן את המחלוקת ר"נ ואבימי בחולין בריאה הסמוכה לדופן. ועי' ציון 133, שיש מפרשים את דבריהם בע"א.
  50. עי' כלבו שם, שפשט המנהג להחמיר; עי' שו"ת ריב"ש שם; שו"ת תשב"ץ ח"ב סוף סי' רסג; עי' ב"י שם בשם ר"ד ן' יחיא, ע"פ רשב"א חולין מו סוע"ב, שאין לחלק בין סירכא עבה לדקה; ב"י שם סוף ד"ה וחפשתי. ועי' ר"ן שבציון 53.
  51. רבא בחולין מו ב ומח א.
  52. עי' רש"י חולין מו ב ד"ה לית להו; עי' רמב"ם וטוש"ע דלהלן.
  53. חולין שם; רמב"ם שחיטה פ"ח ה"ה ופי"א ה"ט; טוש"ע יו"ד לט ד. ועי' ר"ן חולין שם (יא א) שי"ס שמה שאמרו שבכשלא כסדרן היא טריפה, אינו אלא בסרוכות מעט, אבל כשסמוכות לגמרי זו לזו, כשרה, וי"ס להפך, שלא הכשירו כסדרן אלא בסמוכות לגמרי, אבל סירכא בעלמא, אפ' בכסדרן היא מתפרקת, וטרפה, וע"ש שחולק על שניהם וסובר שאין הבדל בין סרוכה מעט לסמוכה, ובשניהם כסדרן כשרה ושלא כסדרן טרפה, ועי' ציון 47 ואילך.
  54. רש"י שם ד"ה שלא כסדרן; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' להלן שי"ס שאופנים נוספים נחשבים שלא כסדרן.
  55. רש"י שם ד"ה היינו.
  56. חולין שם. ועי' להלן על גדר כסדרן באונות הסמוכות.
  57. עי' חולין שם; רמב"ם שחיטה פי"א ה"ז; טוש"ע שם. ועי' רמ"א בשו"ע שם יח, שאף הנוהגים שלא להתיר ריאה הסמוכה לדופן, עי' ציון 175 ושלא להתיר ריאה שניקבה ודופן סותמתה, עי' ציון 118, מתירים אונות הסרוכות כסדרן. ועי' ב"י שם ד"ה ומ"ש בשם הרא"ש דבאשכנז, שיש מקומות שנוהגים להטריף הכל, אפ' אונות הסרוכות כסדרן, לפי שחוששים שאין להתירן אלא ע"י בדיקה, ואנו איננו בקיאים בבדיקה, עי' ציון 60.
  58. עי' ציון 3 שי"ס שכל סירכא מוכיחה שיש נקב תחתיה. ועי' ציון 5, שי"ס שכשהריאות סרוכות כסדרן, הסירכא אינה מחמת נקב, וכשאינן כסדרן, היא מחמת נקב.
  59. רש"י שם ד"ה היינו. ועי' תוס' שם ד"ה היינו, שאפ' לסוברים שלעולם סירכא היא מחמת נקב, עי' ציון 3, ואע"פ שקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, ואינו מועיל לסתום נקב, ע"ע ריאה, סירכא שהיא במקום שאינה עומדת להתפרק מועילה לסתום את הנקב, לפי שהקרום הולך וחזק. ועי' ציון 77, שיש מוסיפים בטעם שסירכא בין האונות אינה אוסרת, שהאונות עומדות במיצר החזה, והן מתחממות שם, ועל ידי כן הנקב מבריא.
  60. תוס' חולין מז א דיבור ראשון, בשם הל' טרפות של רבינו גרשום ותשובת הגאונים שכתב ר' יוסף ט"ע; רא"ש חולין פ"ג סי' יד בשם יש מן הגדולים; טור יו"ד לט בשם י"א; רמ"א בשו"ע שם ד בשם י"א. ועי' סמ"ג ע' סג ד"ה שנינו ניקבה והגה"מ שחיטה פ"ז ה"ו אות ג בשם ר"ש מא"י בשם ר"י, וסמ"ק תחי' מ' רא, ודרכ"מ שם אות ו, שמאחר ואיננו בקיאים בבדיקת נפיחה, עי' ציון 22, אנו לא מכשירים אפ' כסדרן (ועי' ב"י שבציון 57) ועי' רמ"א בשו"ע שם ד, שלדידן, שאיננו בקיאים בבדיקה, בכל מקום שיש רעותא יש להטריף כל סירכא. ועי' סמ"ג וסמ"ק שם, שאם אינו סירכא ממש אלא קרום בין האונות, מעיקר האונא ועד חציה, דרך הוא שיימצא כך, ואינו נחשב סירכא, ומותר אף בלא בדיקה לדברי הכל.
  61. על הבדיקה עי' ציון 149.
  62. עי' ציון 3.
  63. תוס' שם.
  64. עי' תוס' שם, שנ' מדבריו כן בדעת הסוברים שסירכא אינה נוצרת מחמת נקב, אלא שעלול להיווצר ממנה נקב, עי' ציונים 4, 14, שלדעתם אין טעם בבדיקה, שהרי היא טרפה אפ' כשעדיין אין נקב; רמב"ן שם; רא"ש שם בשם רב האי, הובא בטור שם; שו"ע שם ד; עי' רמ"א שם בשם י"א. ועי' ב"י בשם סמ"ג, ושו"ע שם, שאף לסוברים שא"צ בדיקה אם בדקוה ומצאו שהיא מוציאה אויר, היא טרפה.
  65. חולין מח א. ועי' ציון 32, שיש מקומות שנוהגים לקלף כל סירכא, ואם היא מתקלפת, בודקים את הריאה בפושרים ומכשירים אותה אם אינה מוציאה רוח.
  66. תוס' חולין מז א (דיבור ראשון). ועי' תוס' שם שתמה מה תועיל בדיקה, הרי הנקב סתום עתה, ורק סופו להפתח.
  67. עי' תוס' חולין מו ב ד"ה אבל כסדרן; עי' תוה"ב הארוך ב"ב ש"ג בשם הרב אברצלוני, שמגב לגב ומחיתוך לגב נחשב שלא כסדרן, ושכן המנהג הפשוט; רא"ש חולין פ"ג סי' יד ושו"ת הרא"ש כלל כ סי' ל, וע"ש שכ"כ אף בדעת רש"י שבציון הבא; טור יו"ד לט בשם כל שאר הפוסקים; שו"ע שם ד. ועי' שו"ת רשב"א ח"א סי' לט, ושו"ע שם ה, הדין כשיש ספק אם הסירכא בגב או בחיתוך.
  68. רא"ש שם בדעת רש"י חולין מו ב ד"ה שלא כסדרן, ועי' ציון הקודם, שבמקום אחר הרא"ש פי' ד' רש"י בע"א. ועי' רמב"ם שחיטה פ"ח ה"ה, וכ"מ שם שמביא שנחלקו ראשונים ואחרונים בפי' דבריו בגדר כסדרן. ועי' ר"ן על הרי"ף חולין שם (יא א) שתלה דין סירכא באונות סמוכות שלא מחיתוך לחיתוך, במהות הסירכא, שלסוברים שהיא נוצרת על ידי נקב, יש לאסור, אבל לסוברים שאינו אלא חשש שמא תתפרק ותנקוב, כשהיא באונות סמוכות בכל אופן אין חשש שתינתק ותנקוב.
  69. רשב"א חולין מו ב בשם ר"ח, ועי' תורת הבית הארוך ב"ב ש"ג, שהביאו בשם הר"מ במז"ל; טור יו"ד לט בשם ר"ח.
  70. עי' ערוך ע' אן ותוס' חולין מו ב ד"ה אבל כסדרן ורא"ש חולין פ"ג סי' יד והגה"מ שחיטה פי"א ה"ז אות ד בשם ר"ח; הל' בדיקות למהר"י וייל ד"ה אם העינוניתא, הובא בדרכ"מ יו"ד לט ה וט, ורמ"א שם ד ויח.
  71. מהר"י וייל שם ודרכ"מ ורמ"א שם, וכ"מ בשאר הראשונים שבציון הקודם.
  72. תוס' שם בשם רבינו יהודה; רשב"א חולין מו ב ותוה"ב הארוך ב"ב ש"ג, ורא"ש שם בשם רב האי גאון ובשם רי"ף בתשובה, ושכן נוהגים בכל המקומות; הגה"מ שם בשם ה"ג ואלפס ותשוה"ג והל' בדיקה של ר"ג; טוש"ע יו"ד לט ד.
  73. רשב"א חולין שם ותוה"ב הארוך שם, שכן נהגו; טוש"ע שם.
  74. רש"י חולין מו ב ד"ה היינו בשם יש אוסרים; ספר הישר חלק החידושים סי' תמט, ותוס' חולין שם ד"ה היינו (מז א) ורא"ש חולין פ"ג סי' יד וטור יו"ד לט בשם ר"ת; תוס' שם בשם בה"ג ותשו' הגאונים וה"ר משה דפונטייז"א, ושכן נוהגים בכ"מ לאיסור חוץ ממקומו של רש"י.
  75. עי' רש"י שם; סה"י שם, ותוס' שם ורא"ש שם בשם ר"ת. וע"ע אומא ציון 6 ואילך, מחלוקת ראשונים אם האומא היא בכלל האונות.
  76. עי' ציון 3.
  77. רש"י שם.
  78. רש"י שם בשם רבי יעקב ב"ר יקר, וע"ש שמצא סייג לדבריו בתשובת הגאונים, ושניכרים דברי אמת; ר"י בתוס' שם בשם רבינו גרשום ורבינו נחשון גאון ור"ח ורבינו שמואל ור"י בן רבינו יהודה ותוס' רבינו יהודה בשם ריב"א; רמב"ם שחיטה פי"א ה"ז, ועי' ראב"ד שם ה"ט; רמב"ן ורשב"א חולין שם ורא"ש חולין פ"ג סי' יד בשם הרב הנשיא הברצלוני ורב האי גאון.
  79. ע"ע אומא שם. תוס' שם בשם תוס' רבינו יהודה בשם ריב"א.
  80. עי' ציון 59, ושם שמטעם זה מתירים אפ' לסוברים שכל סירכא נוצרת ע"י נקב.
  81. רש"י שם בשם רבי יעקב ב"ר יקר.
  82. שו"ע שם ד.
  83. רש"י חולין מו ב סוף ד"ה היינו; כלבו סי' קא ד"ה כתב הרשב"א; הגהות מרדכי חולין רמז תשסב; רא"ש חולין פ"ג סי' יד; טוש"ע יו"ד לט ו.
  84. כלבו שם; מרדכי שם. ועי' ב"י שם ד"ה ועינוניתא דורדא ודרכ"מ שם אות יד, בשם ר"י ן' חביב, שלראשונים שבציון 183, הסוברים שכל סירכא מהריאה למקום שהנקב אינו פוסל בו, ניתן להתירה ע"י בדיקה בפושרים, אף בעינוניתא שסרוכה לכיס הדין כן.
  85. רמב"ם שחיטה פי"א ה"ט; טוש"ע שם.
  86. עי' ר"ן חולין (יא ב) סוף ד"ה גרסי'.
  87. עי' ציון 26. כלבו סי' קא סוף ד"ה וריאה שהיא, שכן מנהג נרבונא; שו"ע יו"ד לט ט.
  88. דרכ"מ יו"ד לט יז. ועי' ציון 27. ועי' ב"י יו"ד לט ד"ה כתב הכל בו, שנ' שמסתפק בסירכא ממקום למקום באותה אונא או אומא, אם היא רק הפשטת לחות הריאה, ומטעם זה יש להתירה, או שהיא סירכא אמיתית, ולא מטעם זה התירוה, אלא מהטעם שלהלן.
  89. עי' ציון 14.
  90. ב"י שם; עי' דרכ"מ שם אות יז בשם מהר"ר אברהם מפראג, עי' ציון 92. ועי' ב"י שם שלפי טעם זה, לסוברים שאין סירכא בלא נקב, שלדעתם הטעם שסירכא מטריפה הוא שכבר יש נקב תחתיה, ולא מחשש שמא תתנתק, אף סירכא כזו מטריפה, שהרי היא מוכיחה שהריאה כבר נקובה, ועי' ציון 88, שהב"י מסתפק אם יש טעם אחר להתירה.
  91. דרכ"מ שם בשם מהר"ר אברהם מפראג; רמ"א בשו"ע שם ט.
  92. דרכ"מ שם בשם מהר"ר אברהם מפראג.
  93. עי' ציון 90.
  94. ע"ע ריאה. דרכ"מ שם.
  95. עי' ציון 53. רמב"ן חולין מו ב; תוה"ב הקצר ב"ב ש"ג (לד ב) ושו"ת רשב"א ח"א סי' כא ורשב"א חולין מו ב ד"ה והנכון; טוש"ע יו"ד לט ז. ועי' ב"י שם סוף ד"ה ועינוניתא, בשם ר"י ן' חביב, שלראשונים שבציון 183, שמתירים ע"י בדיקה סירכא מהריאה לאבר שנקב אינו פוסל בו, אף סירכות אלו מותרות ע"י בדיקה.
  96. עי' שו"ת רשב"א שם.
  97. ציונים 132 ואילך, 186 ואילך, 183 ואילך.
  98. ציון 111 ואילך.
  99. עי' כלבו סי' קא ד"ה וריאה שהיא; עי' כעי"ז בתוה"ב הקצר ב"ב ש"ג ד"ה עינונייתא דוורדא, בשם גאונים, שאם כל האומא, מהשלמת כל האונים ולמטה, דבוק בשדרה בלי פיצול, כשרה. ועי' ציון 108; דרכ"מ יו"ד לט אות טז, ורמ"א בשו"ע שם ז בשם יש מקילין.
  100. ראבי"ה סי' אלף פט בשם בה"ג; עי' רמ"א בשו"ע שם בשם יש מקילין.
  101. ראבי"ה שם: ואני שמעתי; רמ"א בשו"ע שם בשם יש מקילין.
  102. ראב"ן חולין סי' רמה בשם רבינו נחשון גאון; עי' העיטור הל' שחיטה (מג א); עי' רוקח סי' שפג; דרכ"מ שם, ורמ"א בשו"ע שם בשם יש מקילין.
  103. כלבו סי' קא ד"ה כתב ה"ר שמחה.
  104. ציון 50.
  105. ב"י יו"ד לט ד"ה לכל מקום שתסרך; עי' רמ"א בשו"ע שם.
  106. רמ"א בשו"ע שם.
  107. רמ"א בשו"ע שם.
  108. ב"י שם בשם ר' דוד יחייא, ושם בדעת רא"ש שבציון 187; שו"ע שם ז. ועי' ב"י בדעת ריב"ש סי' פה, ובשם ר"י ן' חביב, שאין להתיר אלא באומא הדבוקה כולה לשדרה, שנ' שכך הוא ברייתה, אבל לא בשאר הדיבוקים.
  109. רש"י דלהלן.
  110. תוה"ב הארוך ב"ב ש"ג (לו א), ורשב"א חולין מח א ד"ה הא דאמרי' בשם הרב אלברצלוני; עי' רא"ש שם, שכשהסירכא יוצאת מהחיתוך שבין האונות, סתימת הדופן אינה מועילה; טוש"ע יו"ד לט כ.
  111. רב נחמן בחולין מח א, ורש"י שם ד"ה התם, בבאור דבריו; עי' רש"י שם, ורא"ש חולין פ"ג סי' כג, שהלכה כר' נחמן לפי שאין חולקים עליו; עי' רמב"ם שחיטה פי"א ה"ז; טוש"ע יו"ד לט יח. ועי' רא"ש שם, ותוה"ב הקצר ב"ב ש"ג ד"ה עינונייתא (לה ב), וטוש"ע שם, שדנים עד היכן נחשב מקום חיתוכי האונות ועד היכן הוא מיצר החזה, שבהם מועילה סתימת הדופן.
  112. רש"י שם.
  113. טור שם.
  114. חולין שם, ורש"י שם.
  115. תוס' חולין מז א דיבור ראשון בשם הל' טרפות של רבינו גרשום ותשוה"ג שכ' ר"י טוב עלם; תוס' שם מח א ד"ה אמר רבינא ורא"ש חולין פ"ג סי' כג וטור יו"ד לט בשם רבינו גרשום. על הבדיקה עי' ציון 149.
  116. טור יו"ד לט; עי' שו"ע שם יח.
  117. רב עוקבא בר חמא בחולין מח א, ורש"י שם ד"ה מתקיף.
  118. עי' רא"ש חולין פ"ג סוף סי' כב, וטור יו"ד לט בשמו, וב"י שם ד"ה ומ"ש בשם הרא"ש דבאשכנז, ורמ"א בטו"ע שם יח.
  119. עי' ד' רבינא בחולין שם: והוא דסביך בבשרא, ותוס' שם ד"ה אמר רבינא, בבאור דבריו, וכ"מ בתוס' שם בדעת תשובת רב שר שלום גאון. ועי' ב"י יו"ד לט ד"ה והא דדופן, בשם ר' דוד ן' יחיא, ביאור החילוק בין דבוק היטב לסרוך.
  120. טור יו"ד לט, וע"ש שפוסק גם כפירוש השני בדעת רבינא, עי' להלן.
  121. תוס' שם ורא"ש חולין פ"ג סי' כג, בשם תשובת רב שר שלום גאון.
  122. תוס' שם ורא"ש שם בשם תשו' רב שר שלום גאון, הובא בטור יו"ד לט.
  123. עי' ד' רבינא בחולין שם: והוא דסביך בבשרא, ורש"י שם ד"ה דסביך בבאור דבריו.
  124. עי' רמב"ם שחיטה פ"ז ה"ג וה"ד, ופי"א ה"י, וראב"ד שם פ"ז ה"ד; טור יו"ד לט, וע"ש שפוסק גם כפירוש השני בדעת רבינא, עי' לעיל; שו"ע יו"ד לט יח.
  125. תוס' חולין מח א ד"ה אמר רבינא ורא"ש שם פ"ג סי' כג וטור שם בשם רבינו גרשום; עי' ראב"ד שחיטה פ"ז ה"ד בשם יש מן הגאונים.
  126. עי' רמב"ם שם פי"א ה"י בשם אביו; רא"ש שם. ועי' ציון 43 ואילך.
  127. רא"ש שם. ועי' דרכ"מ יו"ד שם אות כג, שפוסק כן.
  128. עי' רמב"ם שם ושם; עי' תוה"ב הקצר ב"ב ש"ג ד"ה נסרכה הריאה, שבכמה מקומות עושים מעשה להקל בדבר זה; שו"ע שם. ועי' ציון 43 ואילך.
  129. ב"י שם.
  130. רש"י חולין מח א ד"ה הסמוכה.
  131. רמב"ן ורשב"א חולין מח א; עי' ב"י יו"ד לט, שכן נוהגים, וכן סתם בשו"ע שם כב. ועי' רא"ש חולין פ"ג סי' כב, שבתחלה כ' שה"ה סירכא, ולבסוף כ' שיותר נראה שדוקא בדבוקה לדופן אמר ר' נחמן שתולים את הדיבוק במכה שבדופן, לפי שאין דרך להידבק כך מחמת סירכא בריאה אלא מחמת מכה בדופן, אבל כשאינה אלא סרוכה לדופן, חוששים שיש רעותא בריאה.
  132. חולין מח א. על טעמו של ר' נחמן עי' להלן.
  133. רש"י שם ד"ה אין חוששים. ועי' ציון 49, שי"מ את מחלוקת ר"נ ואבימי בע"א.
  134. רא"ש חולין פ"ג סי' כב.
  135. חולין שם.
  136. ציון 147 ואילך.
  137. רש"י שם ד"ה התם; עי' רמב"ם שחיטה פ"ז ה"ה; רמב"ן שם; ר"ן שם (יב א); עי' שו"ע יו"ד לט כב.
  138. רמב"ן חולין שם: אי נמי.
  139. רא"ש חולין שם, וע"ש שבהמשך דבריו הוסיף בטעמו של ר' נחמן, שרוב בהמות כשרות הן, וכן שמצוי שמכים את הבהמה על גבה והוא מעלה ליחה.
  140. רמב"ן שם אי נמי; רשב"א שם: א"נ; ר"ן שם (יב א).
  141. ע"ע ספק ספקא.
  142. רמב"ן שם. ועי' רשב"א שם: וטעמא דר"נ. ועי' ציון 179.
  143. חולין שם. ועי' ציון 146, מחלוקת ראשונים אם היא אסורה בכל אופן, או שאפשר להתירה על ידי בדיקת הדופן.
  144. רש"י שם ד"ה צמחין.
  145. ציון 111 ואילך.
  146. עי' לעיל, מחלוקת אמוראים אם כל ריאה שנדבקה לדופן חוששים שיש בה נקב, או שאין חוששים אלא בריאה שהעלתה צמחים, ועי' רמב"ן ורשב"א שם, שד' רבא שלהלן שמתירים ע"י בדיקת הדופן הם אפ' בריאה שהעלתה צמחים (ועי' ציון 161, שי"ס שכשנמצאה רעותא בדופן מתירים אפילו כשיש נקב בריאה) ועי' תוס' שם ד"ה מייתינין, שד' רבא אינם אלא בריאה שלא העלתה צמחים, אבל בהעלתה אין מתירים אותה ע"י בדיקת הדופן.
  147. רש"י חולין מח א ד"ה דחליש.
  148. חולין שם; רמב"ם שחיטה פ"ז ה"ה; עי' שו"ע יו"ד לט כב.
  149. עי' תוה"ב הקצר ב"ב ש"ג ד"ה נסרכה הריאה, הובא בטור יו"ד לט, שכל הבדיקות האמורות בענין הן בדיקה בסתיו במים פושרים, ובקיץ במים קרים לאחר שעמדו בבית משנשאבו ונתחממו בחום היום, ועי' מקורו בחולין נה ב, וע"ע ריאה.
  150. עי' חולין שם, לגי' שלפנינו, וכן גי' הרי"ף שם (יב א): אע"ג דלא מפקא זיקא; ראב"ד על רמב"ם שחיטה פ"ז ה"ה; עי' ב"י סי' לט, שכן היה מנהג העולם בזמנו; שו"ע שם כב.
  151. רשב"א שם ורא"ש שם פ"ג סוף סי' כב בדעת רי"ף שם; ראב"ד שם. ועי' רשב"א שם פי' אחר, שסובר שיש סירכא בלא נקב, אלא שהסירכא עתידה להתפרק ולהינקב, ולפיכך היא טרפה אע"פ שעכשיו אין עדיין נקב, עי' ציון 14.
  152. רשב"א חולין שם בדעת רש"י שם, ועי' טור שם שפי' ד' רש"י בע"א; בעה"מ שם (יב א), הובא ברשב"א שם, ועי' ציון 154, שלדעתו כן סובר אף רב נחמיה.
  153. חולין מח א.
  154. עי' רמב"ם שחיטה פי"א ה"ה – ה"ז, ומ"מ שם ה"ז בשם רבינו יונה בדעתו; רמב"ן שם: יש לפרש; רמב"ן ורשב"א שם ומרדכי חולין רמז תריט ור"ן חולין שם (יב א) בדעת ר"ת; רשב"א שם ורא"ש פ"ג סי' כב בדעת רי"ף שם (יב א); בעה"מ שם (הובא ברשב"א שם) ועי' ציון 152, שלדעתו כן סובר גם רבא, ואין מחלוקת ביניהם. ועי' רשב"א שם בטעם הדבר, שלדעתו יש סירכא בלא נקב, עי' ציון 13, ולדעתו אע"פ שהסירכא עתידה להינתק ולהנקב, כל עוד לא ניקבה אינה טרפה, וע"ש פי' אחר, שכשלא נמצא נקב, תולים את הסירכא בדופן אפ' כשאין בה רעותא.
  155. רמב"ן שם; רשב"א שם ור"ן שם בדעת רי"ף שם.
  156. רמב"ן שם ור"ן שם בשם ר"ת; עי' רשב"א שם בשם בעה"מ, שכן הוא בין לדעת רבא ובין לדעת ר' נחמיה, ולפיכך כן הלכה, וכ"כ שם בשם ר"ת.
  157. עי' רמב"ם שחיטה פי"א ה"ה – ה"ט; עי' בעה"מ שם, שלדעתו הלכה כר' נחמיה, ובילדותו ירא לומר דבר זה לפי שהעולם החמירו שלא לעשות כר' נחמיה, וע"ש שאפ' אחר שראה שר"ת פוסק כר' נחמיה, עי' ציון 156, לא מלאו לבו לשנות המנהג.
  158. על הבדיקה עי' ציון 149.
  159. עי' רמב"ן שם: ושמא דעת הגאונים; רשב"א שם ורא"ש שם פ"ג סוף סי' כב וטור יו"ד לט בדעת רי"ף שם (יב א); ר"ן שם (יב ב) בשם הגאונים, וע"ש שהסכים שיש לחוש לדבריהם.
  160. רשב"א שם בדעת רש"י שם; בעה"מ חולין שם (יב א), הובא ברשב"א שם; עי' ר"ן שם (יב א), שכן נראה לפי פשטה של שמועה; עי' ב"י סי' לט, שכן היה מנהג העולם בזמנו; שו"ע שם כב.
  161. עי' רמב"ם שחיטה פ"ז ה"ה.
  162. חולין מח א.
  163. עי' לעיל, מחלוקת ראשונים בדעת רבא שהתיר כשנמצאה מכה בדופן, אם צריך גם בדיקה בנפיחה.
  164. רש"י שם ד"ה בדיק לה; תוס' שם ד"ה רב נחמיה. ועי' תוס' חולין מז א דיבור ראשון, שר' נחמיה לא הצריך בדיקה מן הדין, אלא היא חומרא בעלמא, לפי שמן הדין ניתן לתלות בדופן כשיש בה רעותא.
  165. עי' רמב"ן שם בשם רבינו האי גאון; רשב"א שם, שכן הלכה לדעת רש"י שם. ועי' ציון 175.
  166. שו"ת הרא"ש כלל כ סי' ז; טוש"ע יו"ד לט כג.
  167. שו"ת הרא"ש כלל כ סי' כח; טוש"ע יו"ד לט כג.
  168. רמב"ן ורשב"א חולין מח א ור"ן שם (יב ב) בשם ר' האי גאון.
  169. עי' ציון 150 ואילך.
  170. טור יו"ד לט בשם יש מתירין.
  171. ב"י שם.
  172. טור שם.
  173. ב"י שם.
  174. טוש"ע שם כד.
  175. תוס' חולין מח א ד"ה רב נחמיה, ורא"ש חולין פ"ג סוף סי' כב בשמו, ועי' רא"ש שם שבצרפת ובאשכנז נוהגים להטריף הכל; עי' רמ"א בשו"ע יו"ד לט יח. ועי' ב"י שם ד"ה ומ"ש בשם הרא"ש, בטעם המנהג הזה, שסוברים כראשונים שבציון 165, שאפילו כשיש מכה בדופן צריך לבדוק בפושרים, וסוברים שהיום אין אנו בקיאים בבדיקת פושרים, עי' ציון 22.
  176. עי' רמב"ם שחיטה פ"ז ה"ה; עי' ב"י יו"ד לט ד"ה ומ"ש בשם הרא"ש, וכ"מ בשו"ע שם כב.
  177. ראשונים דלהלן.
  178. עי' ציון 133 ואילך.
  179. עי' ציון 140 ואילך. ועי' ציון 135 שי"ח על רב נחמן, ועי' ציון 138 ואילך, שיש מבארים את ר"נ באופן אחר, שדוקא בדופן הוא התיר, ולא בשאר אברים.
  180. עי' בעה"מ שבציון 154, שאין מחלוקת בזה בין רבא לר' נחמיה, וכן הוא לדברי הכל.
  181. על הבדיקה עי' ציון 149.
  182. עי' ציון 149 ואילך.
  183. רמב"ן חולין מח א, גליון בכ"י; רמב"ן שם ור"ן שם בשם ר"ת; רשב"א שם בדעת בעה"מ שם (יב א) ושם בשם ר"ת; עי' רמב"ם שחיטה פי"א ה"ה – ה"ט. ועי' רמב"ן ור"ן שם בשם ר"ת, שכן הלכה, ועי' רמב"ם שם, ורשב"א שם בד' בעה"מ שם, שאע"פ שכן הלכה מעיקר הדין, המנהג להחמיר ולא להתיר ע"י בדיקה, ועי' ציון 155. ועי' ציון 84, שיש שכ"כ לענין עינוניתא דורדא שנדבקה לכיס שלה, וציון 95, שיש שכ"כ לענין ריאה שנסרכה לגרגרת או לחזה וכדו'.
  184. רשב"א חולין מח א ורא"ש שם פ"ג סי' כה בשם ראב"ד; ר"ן שם (יב ב) בשם הרבה מן המפרשים.
  185. עי' ציונים 148, 158 ואילך.
  186. רמב"ן חולין מו ב ד"ה ושאר, ורשב"א שם מח א ור"ן שם (יב ב) בשמו; רא"ש חולין פ"ג סי' כה בשם רמב"ם, והסכים עמו.
  187. רמב"ן שם, ורשב"א שם ור"ן שם בשמו. ועי' רא"ש שם, שכ' טעם אחר, שדוקא דופן שהוא רחב, וליחתו מרובה, נקלטת הריאה אליו ממכתו, משא"כ שאר איברים.
  188. שו"ע שם כב.