מיקרופדיה תלמודית:דבש

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - משקה מתוק היוצא מפירות ידועים או מהדבורים

מהותו

בלשון התורה

בלשון הכתוב שלשה מובנים לדבש: מתיקת פירות בכלל; דבש תמרים; דבש דבורים.

  • יש וכל מיני מתיקה נקראים בשם דבש (רש"י סוכה ו א ד"ה דבש; תוספות מעילה יב ב ד"ה כל הראוי), כמו: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ (ויקרא ב יא), והוא כל מתיקת פרי (רש"י שם[2]); וכן: וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ (שמואל א יד כו), והוא דבש שהיה נוטף מן הקנים הגדלים בארץ ישראל (רש"י שם, וראה רש"י שם כז על יערת הדבש), ועוד.
  • יש שנקרא כך דבש דבורים, כמו: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע (דברים לב יג), ופירשו דבש דבורים (ראה תוספתא שבת ט, וראה להלן: דבש דבורים), וכן: וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ (שופטים יד ח) ועוד.
  • ויש שנתייחד השם דבש לתמרים, או לדבש של התמרים, כמו: אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח ח), שהכוונה לתמרים (ירושלמי בכורים א ג, ראה פני משה וציון ירושלים שם), או דבש התמרים (רש"י על התורה דברים כו ב. וכן היא הגירסא בהגהות הגר"א ירושלמי בכורים שם), וכתבו ראשונים שהוא סתם דבש האמור בתורה (רש"י ברכות מא ב ד"ה דבש, ובעירובין ד ב: כל דבש האמור בתורה דבש תמרים; החנוך מצוה קיז).

בלשון חכמים ובני אדם

בלשון חכמים סתם דבש הוא דבש דבורים (שו"ת רדב"ז ג תקכז. וראה ר"ש וברטנורא מכשירין ו ד), כמו: חלות דבש (עוקצין ג יא) וכיוצא, ואין לו שם לווי (בכורות ז ב, וראה רש"י שם ד"ה דבש), ולא אמרו בפירוש בשם לווי דבש דבורים (מכשירין שם) אלא להוציא מדבש צרעין[3] (פירוש המשניות לרמב"ם שם. וראה תוספות יום טוב ומשנה אחרונה שם).

וכן בלשון בני אדם סתם דבש הוא דבש דבורים (רדב"ז שם), והנודר הנאה מן הדבש מותר בדבש תמרים (משנה נדרים נג א), שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדרים), ובלשון בני אדם אין קורים לדבש תמרים דבש סתם אלא בשם לווי: דבש תמרים (ראה משנה שם שהוא שם לווי, ובפירוש הרא"ש שם, וטוש"ע יו"ד ריז יד, וט"ז וש"ך שם).

בתורת מתיקות

אסור להקטיר דבש על גבי המזבח, שנאמר: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה' (ויקרא ב יא), והעובר ומקטיר עובר בלא תעשה ולוקה (רמב"ם איסורי מזבח ה א, וסנהדרין יט ד מנין מג), לאו זה נמנה במנין המצות (ספר המצות לא תעשה צח; סמ"ג לאוין שיט; החינוך מצוה קיז).

דבש זה הוא כל מיני מתיקת פרי, וכל פירות האילן בכלל (רש"י שבועות יב ב ד"ה וכל, ותוספות מעילה יב ב ד"ה כל הראוי; מנחת חינוך מצוה קיז[4]), ולאו דוקא מפירות של שבעת המינים, אלא אף דבש משאר פירות כגון של תותים או חרובים וכיוצא בכלל האיסור, וכן אמרו: אילו היה נותן בה - בקטורת - קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד בה מפני ריחה (ברייתא דבר קפרא בירושלמי יומא ד ה), ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו (כן הוא הנוסח בסידורים, ובירושלמי שם אין סיום זה. וראה כריתות ו א), ואם היה מותר להקריב משאר פירות הרי היו יכולים לערב מהם כדי לחזק את ריחה, אלא מוכח שכולם אסורים (שו"ת רדב"ז ג תקכז).

דבש דבורים יש שכתבו שאף הוא בכלל האיסור, שגם הוא ממתיקות הפרי בא, שהרי הדבורים רועות פרחי האילנות והעשבים ומקיאות אותו בכוורת, ואדרבה הוא עיקר הדבש (רדב"ז שם[5]).

ויש שכתבו שאף דבש הבא מקני הסוכר בכלל האיסור (פאת השדה לבעל שדי חמד מערכת ד כלל מא, בשם ספר נר מצוה).

על שיעור האיסור בהקטרת דבש, ועל כל שאר הדינים של איסור זה, ראה ערך שאור ודבש.

דבש תמרים

לענין טומאה

דבש תמרים הוא בכלל שאר כל המשקים היוצאים מן הפירות - מלבד זיתים וענבים - שנחלקו בהם תנאים אם דינם כפירות בנוגע לתרומה וביכורים וערלה, ודינם כמשקה בנוגע לקבלת טומאה ולהכשר, או שאינם אלא זיעה בעלמא (ראה תרומות יא ב וג, וברכות לח א. וראה ערך משקה וערך מי פירות), ומכל מקום יש הבדל להלכה בין דבש תמרים לשאר מי פירות בנוגע לטומאה, שדבש תמרים אף שאינו לא אוכל ולא משקה, כשאר מי פירות[6], אם חישב עליו לאוכלין - מיטמא טומאת אוכלין, חישב עליו למשקין - בטלה דעתו אצל כל אדם, ואילו שאר מי פירות בין חישב עליהם לאוכלין ובין חישב למשקין בטלה דעתו (תוספתא טהרות ב; רמב"ם טומאת אוכלין א כא).

לענין ברכה

לדעת כמה ראשונים יש הבדל בין דבש תמרים לשאר מי פירות אף בנוגע לברכה, שאף שעל כל מי פירות מברכים שהכל לפניהם (ראה ערך ברכת הפירות), על דבש תמרים, אם לא נתערבו בו מים, והוא כמות שהוא, פרי הוא, ומברכים עליו בורא פרי העץ, ואותה שאמרו דבש תמרים מברכים עליו שהכל שאינו אלא זיעה בעלמא (ראה ברכות לח א), הדברים אמורים כשנתערבו בו מים (הלכות גדולות ברכות ו; תוספות ברכות שם ד"ה האי), לפי שדבש האמור בתורה בשבעת המינים (ראה דברים ח ח) הוא דבש הזב מהתמרים (ראה לעיל: מהותו; בלשון התורה), ולכן הוא בכלל פרי (רשב"א ברכות שם ד"ה דבש, ורא"ש שם ו יב לדעה זו. וראה ערך ברכת הפירות). ויש מן הראשונים הסובר שדבש הנוטף מתמרים דינו כפרי ומברך בורא פרי העץ, אבל דבש שיצא על ידי כתישת התמרים מברך שהכל, ודין זה נכון גם באר מי פירות (רא"ש ברכות ו יב בביאור שיטת גאון).

אמנם רוב הפוסקים אינם מחלקים בין דבש תמרים לשאר מי פירות לענין ברכה, וכולם ברכתם שהכל (תוספות ורא"ש ברכות שם; רמב"ם ברכות ח ב: טוש"ע או"ח רב ח; ועוד[7]).

דבש דבורים

הותר אף שהוא יוצא מן הטמא

דבש דבורים, אף שהוא בא מעוף טמא (ראה ערך שרץ העוף) מותר באכילה, ואין בו משום כל היוצא מן הטמא - טמא, מפני שהדבורים אוכלות מפרחי האילן ומהם נעשה הדבש במעיהן, ואין ממצות את הדבש מגופן, ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים (בכורות ז ב, ורש"י שם ד"ה שמכניסות; רמב"ם מאכלות אסורות ג ג; טוש"ע יו"ד פא ח).

ולדעת רבי יעקב דבש דבורים הותר מגזירת הכתוב (ראה גמרא שם).

דבש הבא מגזין וצרעין

לטעם הראשון בהיתר דבש דבורים אף דבש הבא מגזין וצרעין - מיני דבורים מדבריות (ערוך ערך גז(ח), וראה שם בערוך השלם וערך צרע, ובערוך השלם שם: (WESPE, או מיני ארבה (רש"י בכורות שם ד"ה הגזין) - מותר (גמרא שם), וכן שנינו: דבש צרעין מותר באכילה (מכשירין ו ד).

אמנם לטעמו של רבי יעקב דבש גזין וצרעין אסור שהרי התיר רק דבש דבורים משום שדורש כן מפסוק (ברייתא בבכורות שם, וראה שם כיצד דרש כן).

להלכה נחלקו ראשונים:

יש פוסקים דבש גזין וצרעין מותר (רמב"ם מאכלות אסורות שם; רבינו תם בספר הישר תלו; טור יו"ד פא, בשם רמב"ם ורבנו תם; דעה א בשו"ע שם ט).

ויש פוסקים שאסור (רמב"ן בהלכותיו לבכורות א; טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם, בשם יש מי שאוסר).

וכתבו הפוסקים שאין אנו צריכים לחוש לו, כי אינו מצוי בינינו כלל (הגהות שערי דורא סה בשם מהרא"י; רמ"א בשו"ע שם).

הותר אף שחלקי הדבורה מעורבים בו

דבש דבורים, אף שגופי הדבורים מעורבים בו, וכשמפרידים הדבש מהם מחממים ומרתיחים אותו, מכל מקום מותר, שנותן-טעם-לפגם (ראה ערכו) הוא (סמ"ג סוף סימן קלב; טור יו"ד סוף סימן פא, בשמו; שו"ע שם ח); ועוד שהדבורים הם כנבלה סרוחה מעיקרה, שאף הסוברים נותן טעם לפגם אסור - מודה שמותרת (סמ"ג שם. וראה ערך נותן טעם לפגם).

ויש מהראשונים סוברים שמשום נותן טעם לפגם אין להתיר, כיון שהשרץ עצמו שהוא פגום אסור לדברי הכל (ראה ערך הנ"ל וערך שרצים), אלא שהדבש מותר מפני שרגלי הדבורים - והכנפים (רא"ש עבודה זרה ה יא) - אינן אלא כמו עצמות החמור שמותרות (תוספות עבודה זרה סט א ד"ה ההוא; רא"ש שם; מרדכי שם תתנה), ואינן אלא כעפר בעלמא (רא"ש שם) שאין שם בשר כלל (מרדכי שם).

מזון מלכות

דבש מלכות או מזון המלכות[8] הוא חומר נוזלי למחצה, המיוצר ע"י בלוטות מיוחדות של הדבורים הצעירות, בתא מיוחד בכוורת, ונועד להזנת מלכת הדבורים שבכוורת. מזון מלכות מקנה למלכה את סגולותיה המיוחדות: אריכות חיים ופוריות מפליגה ועוד.

בספרי רבני דורנו דנו בהיתר מזון זה לאכילה:

יש שכתבו שאף הוא מותר באכילה כדבש הדבורה משום שאף הוא אינו מתמצה מגוף הדבורה, אלא נוצר מאבקת פרחים וכדו' שהדבורה אוגרת בפיה ומעבדת אותו כמו הדבש באופן שונה לפי צרכיה (ראה לעיל: הותר אף שהוא יוצא מן הטמא); או שכיון שהוא מר ואינו ראוי למאכל בפני עצמו אלא בתערובת הדבש, הרי הוא נותן טעם לפגם בדבש ובטל (שבט מיהודה א שער ה; שו"ת ציץ אליעזר יא נט; אנציקלופדיה לכשרות המזון [אדרעי], בשם הגר"מ אליהו).

ויש שאסרו משום שדבש מלכות אינו נקרא דבש ואינו בגדר הדבש שהותר בגמרא מגזירת הכתוב לדעת רבי יעקב (ראה לעיל: הותר אף שהוא יוצא מן הטמא), ואף לחכמים שהתירו הדבש משום שאינו מתמצה מגוף הדבורה, בדבש מלכות יש לפקפק שמא יוצא מגוף הדבורה וספק תורה לחומרא, ואף שהוא מעורב בדבש המותר כיון שעיקר כוונת המייצרים מאכל זה הוא לחלק של מזון המלכות, והוא היסוד והמעמיד של המאכל, אינו בטל (הרב אליעזר בריזל בספרו חוקת ישראל ב[9]; חו"ב לגר"ח גריינמן בכורות ז ב; וכן הובא בחוברת 'מהדרין' ח [הוצאת משכיל לדוד] בשם הגרש"ז אויערבאך, וראה שם שכשהוא מעורב ממילא עם דבש היקל יותר[10], וראה בהרחבה בעניין באנציקלופדיה לכשרות המזון [אדרעי] פרק - דבש מלכות).

ולענין חולה שאין בו סכנה אף חלק מהמחמירים היקלו (ראה בדברי הגרש"ז אויערבאך שם, ובציץ אליעזר שם בשם הרבה דעות, וראה בקובץ תורה ומדע ט א, בשם הרב הלפרין בארוכה), ויש שהקילו יותר בבליעת מזון מלכות בכמוסות (ראה שו"ת מעשה חושב ה, וקובץ תורה ומדע שם).

על דבש של גוים, ראה ערך בשולי גוים וערך נותן טעם לפגם.

כמשקה המכשיר

הדבש - של דבורים - הוא אחד משבעת המשקים המכשירים את האוכל לקבל טומאה (מכשיריו ו ד; רמב"ם טומאת אוכלין א ב), ומנין לדבש שהוא משקה, שנאמר: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע (דברים לב יג. תוספתא שבת ט), והוא משקה בין להכשר ובין לקבלת טומאה בתורת משקה, שנעשה ראשון לטומאה (ראה ברטנורא עוקצין ג יא, ומשנה אחרונה שם. וראה ערך טומאת אוכלין).

כשהדבש עדיין בכוורת

במה דברים אמורים בדבש שכבר הוציאוהו מהכוורת, אבל כל זמן שהוא בכוורתו, נחלקו בו תנאים: רבי אליעזר אומר אינו מקבל טומאה כלל, שדינו כמחובר לקרקע (עוקצין ג י. וראה טעמו בבבא בתרא סו א וברשב"ם), ואינו לא אוכל ולא משקה (ברייתא שם פ א לרבא שם שרבי אליעזר היא), ואפילו אם חישב עליו לאכילה אינו מיטמא טומאת אוכלין, למשקין - אינו מיטמא טומאת משקין (ברייתא שם ב, וכתירוץ הגמרא שם לרבא); וחכמים אומרים דינו כתלוש ומקבל טומאה (עוקצין שם, ושם נתבאר), ומיטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה (ברייתא בבבא בתרא פ ב), ואינו יוצא מידי מאכל לעולם (רב כהנא שם א), היינו כל זמן שהוא עם השעוה, שתורת אוכל עליו אז ולא תורת משקה (תוספות שם ד"ה אינו), והלכה כחכמים (רמב"ם טומאת אוכלין א יח[11]).

מאימתי הדבש מיטמא

מאימתי הדבש מיטמא משום משקה - ויוצא מתורת אוכל, שהיה עליו בכוורתו (ראה לעיל לחכמים) - בית שמאי אומרים משיחרחר (עוקצין ג יא), היינו משיביא עשן ויעשן להבריח הדבורים כאילו מחרחר ריב עמהן (ערוך ערך חרחר; ר"ש שם; פירוש א בברטנורא שם. ובפירוש המשניות דחה); ויש מפרשים חרחור מלשון חימום, והיינו משיחמם אותן להוציא דבשן, אף על פי שעדיין לא יצא (פירוש המשניות לרמב"ם שם, ופירוש ב בברטנורא שם); ויש גורסים: משיהרהר, כלומר משיהרהר במחשבה בלבו להוציא הדבש (פירוש ב בר"ש שם, ופירוש ג בברטנורא שם[12]. וראה ערך מחשבה).

ובית הלל אומרים משירסק (עוקצין שם), שכשרוצים לרדות דבש מן הכוורת חותכים בסכין ומוציאים חלות חלות וזהו ריסוקה (ברטנורא שם). הלכה כבית הלל (רמב"ם טומאת אוכלין א יח).

דבש שזב מאיליו מהכוורת

דבש הזב מאליו מכוורתו - מיטמא טומאת משקין; חישב עליו לאוכלין - מיטמא טומאת אוכלין (תוספתא טהרות ב; רמב"ם טומאת אוכלין א יח. וראה מחלוקת ט"ז ומגן אברהם באו"ח קנח ז בענין זה).

על דבש שנקרש, לענין טומאתו (ראה טהרות ג א מחלוקת תנאים, ורמב"ם טומאת אוכלין יט א), ראה ערך טמאת אוכלים; טמאת משקים.

דבש צרעין

דבש צרעין (ראה ענינו לעיל: הותר אף שהוא יוצא מן הטמא) - טהור (מכשירין ו ד), שאינו חשוב משקה, ואינו לא מכשיר ולא מיטמא (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם), אבל אם חשב עליו - מקבל טומאה (ר"ש שם, וצריך לומר שרצונו לומר שאם חשב עליו לאוכלין. וראה ערך משקה).

הערות שוליים

  1. ז', טור' קצה-רא.
  2. וראה רש"י שבועות יב ב ד"ה וכל, ותוספות מעילה שם. וראה להלן: בתורת מתיקות, ושם אם גם דבש דבורים בכלל.
  3. ראה להלן: דבש דבורים; הותר אף שהוא יוצא מן הטמא, מהו דבש צרעין.
  4. וראה משנה למלך איסורי מזבח ה א ור"א מזרחי על התורה ויקרא שם.
  5. וראה פאת השדה לבעל שדי חמד מערכת ד כלל מא בארוכה, ושם בשם ספר בתי כנסיות שדבש דבורים אינו אסור על כל פנים מהתורה.
  6. ראה ערכים הנ"ל שהוא כחכמים, שלרבי אליעזר כל מי פירות משקה.
  7. וראה הגהות אשר"י שם בשם מהר"ם שגם כן אינו מחלק אלא שסובר שעל כולם מברך בורא פרי האדמה אם הם בלא תערובת מים.
  8. נקרא גם ג'לי רויאל או טוני רויאל. מזון מלכות הינו עשיר מאוד בהרכבו בחלבונים, שומנים, מינרלים, וחומצות חשובות; מגוון החומרים שבו עושה אותו למוצר חשוב התורם מאוד לבריאות ורעננות, ובשנים האחרונות החלו רבים לחקור אותו, ולהשתמש בו כאמצעי מחזק וממריץ. מזון זה משווק ע"י מכוורות באריזות שונות, ובשל טעמו המריר מעורב מזון זה בריכוז נמוך בדבש דבורים העולה עליו בכמות של פי 37 המשמש לו כחומר משמר, כך משווק גם בכמוסות וכדו'.
  9. נדפס במאסף אוצרות ירושלים כב שפ.
  10. וראה במנחת שלמה תנינא סד שהודפסו שם תשובות אלו.
  11. וראה פירוש המשניות לרמב"ם עוקצין ג יא שלדברי הכל בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה, ובמה שתמהו עליו בתוספות יום טוב שם, וחזון נחום שם.
  12. וראה תוספות יום טוב שם, שרצונו לומר מחשבה לבד בלי דיבור, ובתפארת ישראל שם שרצונו לומר עם דיבור.