איסורי חפצא ואיסורי גברא

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

חילוק בין איסורים שבהם החפץ הוא האסור, לבין איסורים שבהם אסור לאדם לעשות את המעשה (הוזכר בנדרים ב:, בסוגיא זו האריך אתוון דאורייתא י).

(אמנם לפעמים משתמשים בלשונות "חפצא או גברא" במשמעויות אחרות, כגון מצוות בפעולה או מצוות בתוצאה).

דוגמא לאיסור חפצא: נדר.

דוגמא לאיסור גברא: שבועה (נדרים ב:).

החילוק[עריכה]

כל האיסורים מתחלקים לאיסורי חפצא ואיסורי גברא. וכבר הגמרא חילקה (נדרים ב:) )שנדר הוא איסור חפצא ושבועה היא איסור גברא. בהגדרת החילוק בין חפצא לגברא נחלקו האחרונים, ושתי שיטות בעניין:
  1. שיטת האתוון דאורייתא ): החילוק הוא במהות האיסור - חפצא הוא איסור שנובע מהמציאות (הגשמית או הרוחנית) של החפץ, כגון קדושת ספר תורה, שאינה רק דין שאפשר לקרוא בו בתורה, אלא שיש בו רוחניות. וגברא הוא רק דין בלי מציאות רוחנית, כגון קידושי אשה, שבפשטות לא השתנתה במציאות כלל.
  2. שיטת האבני נזר (או"ח לז-ד) והגר"ש שקאפ (שערי יושר ג-כה ד"ה ונלענ"ד דבאמת, ובגר"ש שקאפ נדרים א ד"ה שוב): החילוק הוא בטעם האיסור - חפצא הוא איסור שנובע ממעלתו הרוחנית של החפץ, שהחפץ קדוש ואסור להשתמש בו כדי לא לחללו, כגון קדושת ספר תורה. וגברא הוא להיפך - איסור שנובע ממעלתו הרוחנית של האדם, שאסור להשתמש בחפץ כדי לא לחלל את קדושת האדם, כגון אכילת נבילה, שמחללת את קדושת האדם.

(ובמחלוקת הזו תלויים הרבה דינים ומחלוקות דלקמן).

לגבי איסורים רבים דנו האחרונים האם הם חפצא או גברא:
  1. איסורי מעשה, דהיינו איסורים שאין בהם שום חפץ (כאיסורי אכילה שיש בהם חפץ - המאכל) אלא רק פעולה (כאיסור מלאכה בשבת) - חקר בזה בבית האוצר (ח"א קכז) האם שייך שהם יהיו איסורי חפצא, או שכיוון שאין בהם שום חפץ - אין לאיסור חפצא על מה לחול, וע"כ הם רק איסורי גברא.
  2. איסורי תורה שאסורים לכולם ואינם תלויים בזמן ובמקום - כגון חזיר נבילות וטריפות שקצים ורמשים, בפשטות הם איסורי חפצא (גר"ש שקאפ יבמות יג ד"ה וההבדל, וכן משמע מהאתוון דאורייתא י). אך הריטב"א (נדרים יג:) )כתב שהן איסורי גברא (דן בדבריו אבני נזר או"ח לז-ד).
  3. איסורי דרבנן - נחלקו בהם האחרונים, האם רבנן יכולים לשנות את החפצא, או שאין להם כח לעשות זאת, אלא רק לאסור על הגברא את המעשים (אתוון דאורייתא שם: חפצא, אחרונים המובאים בו: גברא. אבן האזל חמץ ומצה א-ז. נדר על דבר שאין בו ממש, כגון קונם שאני ישן, שחל מדרבנן - חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קד בדעת הר"ן: חפצא. ובבית האוצר ח"א קכג דן לדעה שאיסורי דרבנן הם גברא, מה הדין באיסור דאורייתא שנתערב ובטל מדאורייתא ואסור רק מדרבנן - האם הוא גברא ככל דרבנן, או שרבנן גזרו שאיסור דאורייתא לא מתבטל וא"כ הוא חפצא.) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קנס וגזירה: קנס - גברא, גזירה - חפצא).
  4. איסורים התלויים בזמן - כגון שבת, חמץ וחדש, נחלקו בהם האחרונים האם הם איסור חפצא או גברא, משום שאפשר לומר שאיסור חפצא לא יכול לחול ולפקוע מאליו (בלי איזו פעולה) רק ע"י השתנות הזמן (אתוון דאורייתא י בתחילתו בדעת הבבלי: חפצא, אחרונים המובאים בו וכן דעת עצמו שם בדעת הירושלמי: גברא. וכן חקר בזה בבית האוצר ח"א קכה. חמץ: זכר יצחק ז, מפענח צפונות א-ט: מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, משנת יעבץ או"ח יג בדעת הרמב"ם: איסור הנאה בחמץ הוא גברא. חדש: אור שמח חמץ ומצה ו-ז ומשנת יעבץ או"ח יג תלו זאת במחלוקת הבבלי והירושלמי. תענית: צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תענית (אות לט). ומעין זה חקר בקונטרסי שיעורים נדרים יג-ה האם החפצא של היום הוא יום צום, או איסור על הגברא לאכול ולשתות). ויש מי שחידש שצריך את שני התנאים, דהיינו שרק איסורי דרבנן שהם גם תלויים בזמן הם איסורי גברא, אך איסורי דאורייתא (אפילו אם הם תלויים בזמן) ואיסורים שאינם תלויים בזמן (אפילו אם הם מדרבנן) הם איסורי חפצא (פרי עץ הדר כרך א "איסור גברא ואיסור חפצא" בתחילתו (עמוד קעז: בדפיו). והאריך שם בכל דיני איסורי חפצא וגברא).
  5. איסורים התלויים במקום, כגון סכך למעלה מעשרים אמה, וכן מעשר שני וביכורים שאסור לאוכלם מחוץ לירושלים - חקר בבית האוצר האם הם איסורי חפצא או איסורי גברא (ח"א קכו, וכתב שלרש"י חפצא ולר"ת גברא), והמידות לחקר ההלכה סובר שהם איסורי גברא (יד-כד, ובלשונו: איסורים בפועל ולא בעצם).
  6. איסורים התלויים באדם, כגון תרומה שאסורה רק לישראל אך מותרת לכהן - דנו בה האם היא איסור חפצא או גברא, משום שאפשר שאיסור חפצא לא יכול להתחלק כך שיאסר רק לחלק מבני האדם (אתוון דאורייתא שם).
  7. טבל (שדי חמד ח"ד מ-עז-ה ד"ה וגם עמוד 156: תפארת יוסף - גברא, דעת עצמו - חפצא).
  8. איסור הנאה מקודשים קלים (קובץ שיעורים ח"ב יח-ד נשאר בצ"ע).
נפק"מ בין איסורי חפצא לאיסורי גברא:
  1. אין איסור חל על איסור. אך איסור חפצא, כגון קונם (נדר), כתבו הראשונים שיכול לחול על איסור גברא (שו"ת רעק"א מהדורא קמא סה (ד"ה ונראה) מביא רש"י, גרש"ש נדרים א (ד"ה אמנם) בשם ר"ן וריטב"א). אמנם תוס' כתבו שגם בזה אין איסור חל על איסור (הובאו בשו"ת רעק"א שם).
  2. עשה דוחה לא תעשה. אך עשה לא דוחה לאו שהוא איסור חפצא (וזו הסיבה שאין יוצאים ידי חובה במצה של טבל), כי עשה דוחה רק לאו שטעמו שהאדם לא יתחלל, ואיסור חפצא יש לו טעם אחר - שהחפץ לא יתחלל (שערי יושר ג-כה ד"ה ונלענ"ד דבאמת)[1].
  3. מצווה הבאה בעבירה - המצווה נפסלת. אמנם אם העבירה היא איסור גברא - המצווה לא נפסלת (ירושלמי שבת יג-ג, כך פירשו את דבריו האחרונים הבאים: אתוון דאורייתא י בתחילתו, תפארת יוסף או"ח יד ד"ה אולם (הובא בשדי חמד ח"ד עמוד 146 ד"ה גם), שו"ת בית יצחק או"ח צט-ב (הובא בשדי חמד שם עמוד 147 ד"ה גם אשור)[2] ()).
  4. חצי שיעור - נחלקו האמוראים האם אסור מן התורה (יומא עד.). ובית האוצר (ח"א קכז ד"ה וי"ל) ביאר את מחלוקתם, שלרבי יוחנן איסורי אכילה הם איסורי חפצא, ולכן חצי שיעור אסור מן התורה, שהרי אי אפשר לומר שכשיאכל את חציו הראשון של המאכל יהיה מותר, וכשיאכל את חציו השני - החצי הראשון יתהפך למפרע לאיסור חפצא, וע"כ גם החצי הראשון אסור מן התורה. אך לריש לקיש איסורי אכילה הם איסורי גברא, וכיוון שהאיסור רק על האדם ולא על המאכל - אפשר לומר שבחצי המאכל הראשון אין איסור כלל, וכשיאכל את חציו השני - האדם עובר איסור למפרע[3].

הערות שוליים[עריכה]

  1. כשיטת השערי יושר בהגדרת החילוק בין חפצא לגברא, אמנם יש שיטה נוספת, הובאו לעיל ד"ה כל האיסורים.
  2. אך יש שיטות אחרות בביאור הירושלמי הנ"ל, הובאו בערך מצווה הבאה בעבירה בסעיף "העבירה" ד"ה הקורע בשבת.
  3. אמנם יש שיטות נוספות בטעם המחלוקת בחצי שיעור, הובאו בערך חצי שיעור בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם שאסור מן התורה.