בית הכנסת במרות

בית הכנסת במרות - מקור התמונה - סריקה של הכריכה הפנימית של הספר בתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל - נחשב ל"שימוש הוגן"
צבי אילן בעת גילוי הפסיפס, מקור הצילום : אלמוגה אילן
פסיפס מבית הכנסת מרות - אולי תאורו של דוד בן ישיצילם: צבי אילן המנוח

בית הכנסת של קהילת מרות נחשף על ידי צוות החוקרים צבי אילן ועמנואל דמתי[1] בחפירות שנערכו מטעם רשות העתיקות בשנת 1981, באזור שהוגדר בתור שטח אש של צהל. שרידי בית הכנסת ובית המדרש לידו נמצאו בחורבות הכפר הערבי "מארוס", שנכבש על ידי חטיבת כרמלי בשנת 1948, 4 ק"מ מזרחית מתל חצור, לפי הדמיון בשמות מניחים כי מדובר במקום שיוסף בן מתתיהו מספר. מֵרות הקדומה הייתה הנקודה הצפונית בגליל שבוצרה על ידו.

בית הכנסת הוא מהמאה ה-4, ימי חיבור התלמוד והושלם בהמאה ה-7. חזית הבנין הייתה בדרום והיא קושטה באבנים מעוטרות. קירות הבנין היו מטויעים בטיח צבוע בצבע אדום. בחפירות בית הכסת התגלתה רצפת פסיפס ובה תאור של לוחם צעיר וסביבו חרב, קסדת נחושת ומגן. אפשר שזהו תאורו של דוד בן ישי ועימו כלי הנשק שלקח מגולית הפלישתי [2] . ברצפה רשומה גם הכתובת : "יודן בר שמעון מני" - אולי שמו של התורם או של האמן שהתקין את הרצפה. הפסיפס הוא הראשון שנתגלה בבית כנסת בגליל. בתקופות קודמות הריצוף בבתי הכנסת בגליל היה באבן. לפני חזית בית הכנסת נחשפה חצר רחבת ידים ומבנה נוסף, כנראה בית מדרש. ייתכן גם, שבמרוצת השנים, הכניסה לבית הכנסת הפכה לחדר לימוד לתלמידים. מכלול מוסדות הציבור שהתגלה במרכז אחד : בית-כנסת, חדר לימוד ובית-מדרש במרכז קהילתי, מעידה על אמידותו וחיוניותו של היישוב לפחות עדהמאה ה-7. היישוב המשיך להתקיים מאות שנים, גם בימי השלטון המוסלמי וגם בימי הצלבנים.

הממצאים העיקריים של המקום, כולל הפסיפס, מוצגים מוזיאון ישראל. ובפארק הנופש של קיבוץ כפר הנשיא, מזרחית לראש-פינה. במקום נמצא אוצר של מאות מטבעות ברונזה וזהב.

האתר פתוח למבקרים. הגישה אליו היא בדרך עפר המסתעפת מכביש ראש פינה - קריית שמונה, מדרום לתל חצור. דרך נוספת לאתר היא מכיוון עלמה.

נסיבות גילוי בית הכנסת

משקוף שער בית הכנסת ועליו חרוטה הכתובת "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" ([[ספר דברים]] כ"ח, ו') - צילם: צבי אילן המנוח
בעת שצבי אילן שהה בלונדון כחוקר ועיין במסמכי הגניזה הקהירית, הוא נתקל במקרה ברשימה של קברי צדיקים מהמאה ה-14 לספירה ובה הופיע השם "בכפר מארוס" [3]. אילן עמד על הדמיון בשם ובמיקום , על פי מפה עתיקה משנת 1584, עם הכפר מרות המופיע בכתבי יוסף בן מתתיהו. כאשר חזר לישראל סייר במקום ומצא בחלק הצפוני של חורבות הכפר הנטוש "מארוס" הראשים של 2-3 עמודים ערוכים בשורה שכיוונה צפון- דרום, דהיינו לירושלים.

מימצאי בית הכנסת

בית הכנסת - מראה מהחזית - מקור התמונה:ויקישיתוף, צילם:גלעד ליבן

באתר נמצאו כתובות אחדות הקשורות לבניית בית הכנסת ומטמון גדול.

  • מתחת לסף הפתח נמצא חפץ ברונזה, גליל קטן, 138X26 ס"מ ובו היה קמע באורך של 26 שורות , של יוסי בן זינוביה, כנראה מראשי הכפר, ובה הוא מבקש כי ינתן בידו שלטון מוחלט על תושבי הכפר , "קרתה" בלשון הקמיע, כמו ששלטון האל על העולם הוא מוחלט.
  • על בית הכנסת , בחלקו הדרומי של אולם בית הכנסת, נמצאה כתובת: "וזאיב וטלה ירעו כאחד" (הכתיב של המילה "זאיב", בתוספת אם קריאה, היה מקובל באותה תקופה). כתובת זו לקוחה מישעיה ס"ה 25, והיא מקבילה לכתוב בישעיה י"א 10-6. מתחת לכתובת ומשני צדדיה מופיעים ציורים של כד-מים גדול (אַמְפוֹרָה), שמימינו טלֶה ומשמאלו - זאב.
  • נמצא מטמון גדול של מטבעות: 485 מתןכן 245 מזהב והשאר מברונזה. זמנם הוא מימי אלכסנדר ינאי ועד המאה ה-12. במקומות אחרים באתר נמצאו עוד 600 מטבעות, עד התקופה הצלבנית.[4]
  • בחצר בית הכנסת נמצא מבנה עצמאי שהוקם בהמאה ה-7. מניחים כי מדובר בבית מדרש. לאורך הקירות יש ספסלי אבן. מניחים כי אכסנדרת הכניסה של בית הכנסת הפכה, עם גידול הישוב, לחדר לימוד ל"תינוקות של בית רבן, אולי מהראשונים שהתגלו בגליל.הספסל המשובח ביותר מצא לרגלי הקיר המערבי. במרכזו מגרעת, שבה היתה כנראה כורסת חכם בית המדרש. צבי אילן [5] מעלה את ההשערה כי יתכן וחכם זה היה "ר'חנה" - שמו של הצדיק שנקבר במקום וקברו נתקדש כפי שנרשם בתעודה מהגניזה הקהירית.
  • בפתח הבנין התגלה משקוף ועליו הכתובת "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים, כ"ו,ו') וסמל נשר באמצע. [6] על הנשרים נתגלו סימני פעולתם של שוברי הצלמים, איקונוקלאסטים, [7]. שיש ליחס למאה ה-8, בימי יאזיד השני. ([8]

הקמיע

כהקמע של מרות - צילם:צבי אילן המנוח

על היישוב מרות

במרות נמצאו שרידי יישוב יהודי קדום, שהתקיים ברציפות , מימי אלכסנדר ינאי החשמונאי , עד לשלטון הצלבנים תקופה משוערת של 1,200 שנה.

מרות נזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו כיישוב המציין את הגבול הצפוני של הגליל בשלהי ימי בית-שני (מלחמות היהודים ב', כ', ו'). היה זה גם אחד היישובים אשר בוצרו בימי המרד הגדול ברומאים (שם ג', א'; חיי יוסף ל"ז).

במרות נחשפו שרידים הקשורים למערכת ההגנה, הכוללים קטעי חומות, חפיר גדול חצוב בסלע ומערכות מסתור. יתכן שראשיתה של מערכת התגוננות זו הוא בימי בית שני. אפשר גם שהימצאות מערכות המסתור באתר , מלמדת שראשית השימוש בהן היה בגליל. רק בתקופות לאחר מכן אומצה השיטה בדרום הארץ. בימי מרד בר כוכבא השימוש במערות המסתור היה מקובל , כמו אלה שנמצאו בארץ יהודה.

קיומו הוא דוגמה לקבוצה של יישובים יהודיים בצפון הגליל העליון שהמשיכו את קיומם ברציפות מהתקופה הביזאנטית והתקופה הערבית ועד התקופות הממלוכית ותחילת תקופת האימפריה העות'מאנית

מעריכים כי היישוב השתרע על פני 50-40 דונם, וחיו בו עד 1,200 נפש. כלכלתו התבססה על גידול זיתים להפקת שמן, כרמי גפן גידול תבואה וכן קיום מקנה צאן. [9]

היישוב המשיך להתקיים מאות שנים, גם בימי השלטון המוסלמי וגם בימי הצלבנים.

המטמון המוכיח כי קהילה שהתקיימה ברציפות כ-1,300 שנים. זמן המטבעות מתפרס מימי אלכסנדר ינאי המאה ה-1 לפנה"ס עד "אל עןת'מן 1173. היישוב המשיך להתקיים מאות שנים, גם בימי השלטון המוסלמי וגם בימי הצלבנים.

ב[מאה ה-19 התיישבו במקום מוסלמים מוגרבים. הם הציעו את אדמתם למשה מונטפיורי[10]. הכפר נפגע מרעידת האדמה שהייתה בארץ ישראח בשנת 1937. בשנת 1948 הערבים נטשו את הכפר שכוכה מארוס (Marus) [11] והאזור הפך לאזור אימונים לצ.ה.ל.

הערות שוליים

  1. ^ משנת 1984
  2. ^ שמואל א' פרק י"ז
  3. ^ צילום של הקטע מופיע בספרו התחלות, עמוד 106
  4. ^ צבי אילן סבור שזו התכולה היקרה שהתגלתה בבתי כנסת קדומים. אתמולים עמוד 113
  5. ^ בתי כנסת בגליל, עמוד 30
  6. ^ מוצג במוזיאון ישראל
  7. ^ קנאים דתיים נוצרים שהתנגדו לעיצוב דמויות אדם וחיה
  8. ^ אבן עבד אל מאליכ) 720-724
  9. ^ המקור: החברה להגנת הטבע
  10. ^ המקור : אתר בית יגאל אלון
  11. ^ לפי אתר "נכבה" מנה 90 נפשות

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • צבי אילן, בתי-כנסת בגליל ובגולן, הוצאת הספרים אריאל, ירושלים - כנה, ירושלים, 1987
  • צבי אילן, אתמולים, מדן הוצאה לאור בע"מ, 1988.
  • צבי אילן ועמנואל דמתי, מרות - הכפר היהודי העתיק, החברה להגנת הטבע, 1988
  • צבי אילן, בתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל, משרד הבטחון - ההצואה לאור, 1991.

מיקרופדיה תלמודית