דעת לקניין

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

כוונת הקונה והמקנה לקניין.

לדוגמא, המגביה חפץ של חבירו ולא התכוון לקנותו - לא קנאו, אע"פ שעשה מעשה קניין (הגבהה).

מקור וטעם[עריכה]

ביחס בין מעשה הקניין לבין הדעת לקניין יש שלוש שיטות באחרונים (שתי השיטות הראשונות הן הידועות יותר):
  1. מעשה הקניין הוא העיקר (ואת הדעת צריך רק משום שמעשה בלי דעת לא נחשב למעשה).
  2. כוונת הקניין היא העיקר, והמעשה רק מעיד עליה ומחזק אותה (חזון איש חו"מ כב ד"ה כלל, גרש"ש נדרים כב ד"ה ונראה. והפרי משה קניינים א האריך בחקירה בין שני הצדדים הנ"ל).
  3. הדעת מפקיעה את בעלות המקנה, והמעשה מחיל את בעלות הקונה (עיון בלומדות ו, וכך הסביר מדוע כדי להפקיר אין צריך מעשה קניין - שבזה יש רק הפקעת בעלות המקנה ואין החלת בעלות הקונה)[1].

ונפק"מ לקניין בלא מעשה, כשהגמירות דעת ברורה. כגון הפקר הקדש ויאוש, שאין בהן מעשה קניין, נחלקו המפרשים לגבי כל אחד מהם האם החפץ עדיין שייך לבעלים הקודם או שבעלותו פקעה. וספר המקנה (סוף ח"א תיקונים ד"ה הערה) )האריך להביא תשעה מקורות לקניינים שמועילים בלא מעשה (הפקר: קצוה"ח רעג-א - לתוס' הוא קניין, לרש"י ולרמב"ם לא. והעיון בלומדות שם ביאר לשיטתו שדווקא הפקר מועיל בדיבור, אך שאר הקניינים צריכים מעשה. הקדש - אתוון דאורייתא ג מאריך. יאוש: רמב"ן בבא מציעא י: - קניין, שערי יושר ה-יב - אינו קניין).

מחשבה והתרצות - בהרבה דינים, ולא רק בקניינים, צריך דעת. אמנם דעת מתחלקת לשני סוגים שונים: מחשבה (בפועל, כוונה, גמר בליבו) והתרצות (אינו מוחה, אינו מקפיד עליו, הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (האריכו בזה גר"ש שקאפ בבא מציעא כ וקונטרסי שיעורים נדרים א-ט). למשל, אתה מסכים תמיד מה השם שלך, אך רק לאחר קריאת מילים אלו אתה חושב על כך. אדם יכול לחשוב בכל רגע רק על דבר אחד, אך תמיד הוא מסכים להמון דברים[2].

ובהרבה קניינים דנו האם צריך מחשבה או שמספיקה התרצות. וכן היו אחרונים שדנו בכל הקניינים, האם הקונה צריך מחשבה והמקנה התרצות, או להיפך. והשערי יושר (ז-יב) )כתב שרק אחד מהם צריך לחשוב והשני להתרצות (אבני מילואים כח-מט: למקנה מספיקה התרצות, נודע ביהודה המובא בו חולק, וכן ביאר האבן האזל שכנים ב-י שנחלקו הקצוה"ח והנתיבות המשפט. קונה שלא כיוון אך יש אומדנא דמוכח שרוצה לקנות: שו"ת חתם סופר אבן העזר ח"א קו - קונה, והנתיבות המשפט קצז-ד חולק עליו. וכן דן בזה ספר המקנה לג-י)[3].

על מה הדעת לקניין - דנו האם היא על חלות הקניין - שיחשוב שהוא מעביר את הבעלות, או על מעשה הקניין - שיחשוב שהוא מגביה את החפץ (תורת הקניינים ח"א עמוד ל. ברכת אברהם בבא מציעא פ בדפיו: למעשה, אך לחלות אין צריך דעת, שהרי זכות היא לו ואנן סהדי דניחא לו. ברכת אברהם שם בדעת הרעק"א (באות ד) ובדעת הקצוה"ח (שם דף פא אות ז): לחלות ולא למעשה. חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד עח וקונטרסי שיעורים בבא מציעא י-א: רק להקנאה או גם למעשה)).

פרטי הדין[עריכה]

אומדנא דמוכח של הקונה שאילו היה יודע היה מסכים לקנות - נחלקו האחרונים האם מועילה (נתיבות המשפט קצז-ד: לא מועילה, שו"ת חתם סופר אה"ע ח"א קו: מועילה).

שלא מדעת, דהיינו שאילו היה יודע שחבירו רוצה לקנות ממנו היה מסכים להקנות (כמו יאוש שלא מדעת), לדעת רבא שיאוש שלא מדעת הווי יאוש (בבא מציעא כא:) נחלקו בזה הראשונים האם קניין שלא מדעת הווי קניין (לאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש בוודאי שגם בקניינים לא יועיל). וטעמם של הסוברים שלא הווי קניין הוא שאינו דומה ליאוש שבו הממון כבר מופקע קצת מהבעלים, שהרי אבד ממנו, אבל בקניינים - שצריך להפקיע ממון ממש - לא הווי קניין (חמדת שלמה בבא מציעא שם, דן בדבריו חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער בבא מציעא לו ד"ה ויש לחקור).

תלוהו וזבין (הכריחו אדם למכור חפץ) - המכר מועיל (בבא בתרא מז:).

תלוהו וקני (הכריחו אדם לקנות חפץ) - נחלקו הראשונים האם דינו כתלוהו וזבין (הכריחוהו למכור) שמפורש בגמרא שמועיל, או שאינו מועיל (רמב"ם ורשב"א: קונה, בעל העיטור: לא קונה. הובאו ברשב"א קידושין ב:).

קניין באונס אינו קונה, שהרי קניין צריך כוונה, וכל סוגיית תלוהו וזבין דנה רק האם גמר ומקנה, אך אם לא גמר ומקנה פשוט שלא מועיל (מהר"ם שיק ח"ג או"ח רסו).

מקח טעות - הקונה חפץ והתברר שיש בו חיסרון, הקנייה מתבטלת. ונחלקו האחרונים מה הטעם של דין זה - האם הוא רק מדין תנאי, שכאילו הקונה התנה שהוא קונה רק חפץ מושלם, או שלא נחשב בכלל שהתכוון לקנותו, כי לא התכוון לחפץ כזה שיש בו חיסרון (שו"ת רעק"א מהדורא תנינא נא: תנאי, בית הלוי ח"ג ג ד"ה והנראה: אינו קניין.) (ואפשר לתלות את מחלוקתם בהגדרת כוונת הקניין, וניתן לכך דוגמא מהקונה בית והתברר שאין לבית גג: אם כוונת הקניין לחפץ עצמו, כגון "אני רוצה לקנות את הבית הזה", א"כ התכוון לקנותו על אף שאין לו גג, שהרי עדיין הוא "הבית הזה", וצריך לומר שכל מה שמקח טעות בטל הוא רק מדין תנאי. אך אם כוונת הקניין להגדרותיו של החפץ, כגון "אני רוצה לקנות את הרכוש שנמצא כאן ויש לו ארבע קירות וגג וכו'", א"כ לא התכוון כלל לקנותו, שהרי התכוון לקנות דווקא רכוש שיש לו גג).

דעת אחרת מקנה - נחלקו הראשונים והאחרונים האם הטעם הוא שמספיקה דעת המקנה בלי דעת הקונה כלל, או שהמקנה נחשב מעין זכין בשביל הקונה, וממילא כאילו יש לקונה דעת (שערי יושר ז-יב: המקנה מספיק, קצוה"ח (רלה-ד ד"ה קטן) בדעת הרמב"ם: זכין. תורת הקניינים ח"א עמוד מ, ברכת אברהם סנהדרין סח: סימן "דעת אחרת מקנה" ט)).

ראה גם[עריכה]

  • דעת (בכל הדינים הצריכים דעת - מצוות, עבירות, קניינים ועוד)


הערות שוליים[עריכה]

  1. עיין בערך ‎הפקר בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעם שהפקר מועיל בדיבור) שיש לזה טעמים נוספים. וע"פ חילוק זה בין המעשה לדעת, ביארו האחרונים גם את הסיבה שמחילה אינה צריכה קניין, שהרי היא רק הפקעה - ע"ע מחילה בסעיף "פרטי הדין" ד"ה מחילה אינה צריכה קניין. וכן זהו יסוד החילוק מתי סילוק מבעלות משותפת צריך מעשה קניין ומתי לא - ע"ע שותפות, ערך תפוסת הבית (ירושה) וערך קניין ציבורי בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במהותו.
  2. בחילוק ובנפק"מ בין מחשבה להתרצות, בין בקניינים ובין בשאר התורה - ע"ע מחשבה והתרצות.
  3. מחלוקת זו תלויה בשאלה מי מחיל את הקניין - המקנה או הקונה, דנו בה בערך קניינים בסעיף "המחיל" ד"ה האדם המחיל את הקניין.