השואה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Nuvola apps kcmpartitions.png יש להשלים ערך זה
ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.
טלאי צהוב ועליו הכיתוב "יהודי" בגרמנית אותו הוכרחו היהודים באירופה לענוד על בגדיהם, הפך לאחד מסמלי השואה

השואה היא כינויו של נסיון השמדת העם היהודי בידי גרמניה הנאצית, בהן נרצחו באכזריות רבה כששה מיליון יהודים, אנשים נשים וטף, במיתות משונות ומזוויעות.

השואה היתה חלק ממלחמת העולם השניה. השואה המיטה חורבן כליל על יהדות אירופה, וכן פגעה קשות גם ביהודי צפון אפריקה.

תוכן עניינים

היסטוריה[עריכה]

רקע[עריכה]

האנטישמיות בגרמניה בפרט, ובאירופה בכלל, מעולם לא הייתה אירוע חריג. במהלך ההיסטוריה ידעה גרמניה גירושי יהודים רבים, פוגרומים, מסעי צלב וכן הלאה. אך במאה ה-19 (תקס"א-תר"ס) התחולל שינוי משמעותי באופי האנטישמיות והחל פיתוח המושג "אנטישמיות מודרנית". בעוד שהאנטישמיות הישנה שנאה את הדת היהודית, זאת המודרנית התנכלה לגזע היהודי, כעם. לכן, פעילויות המרה ומיסיון כאלה ואחרות היו נפוצות ביותר בימי הביניים והיוו פיתרון מוצלח לבעיה היהודית. אך לאנטישמיות המודרנית הדבר לא הועיל, היא הסתכלה על היהודים כעל גזע נחות המזהם והורס את המדינה, וגם אם היהודי יתנצר הבעיה לו תיפטר שכן היא נמצאת בדמו. התייחדה גרמניה משאר מדינות אירופה, בהפיכת האנטישמיות למאבק לאומי. בתקופה זו החלה התעוררות גדולה של תנועת הלאומיות באירופה והיא צברה תאוצה מיוחדת בגרמניה. בגרמניה קמה התנועה הפולקיסטית (פולק volk-עם. התנועה העממית) שקידמה גזענות המתבססת על טיעונים ביולוגים. הפולקיסטים ראו בגרמנים כגזע נאור ועליון שעליו לגאול את אדמתו מהגזעים הנחותים המנסים להרוס את מולדתם.

קולות מסוג אלו החלו לגבור עם השנים באירופה ולהיות פופולרים בקרב הציבור שהתחבר לאידיאולוגיה העממית, אך עדיין לא הצליחה התנועה להשתלט על הצמרת הפוליטית. בתחילת המאה העשרים אף כמעט נמחקה התנועה לגמרי מהרייכסטאג (בית הנבחרים הגרמני). השינוי המהותי התרחש לאחר מלחמת העולם הראשונה. במלחמה נחלה גרמניה תבוסה כבדה ויצאה מושפלת מכל הכיוונים. המצב הכלכלי היה ירוד ביותר, הכוח הצבאי הוגבל, הגבולות צומצמו וכן עוד מספר שינויים משמעותיים. הגרמנים הרגישו מושפלים והרוחות הפטריוטיות, העממיות, תפסו תאוצה. עוד ועוד אזרחים רצו להשיב לגרמניה את הכבוד האבוד בכל מחיר.

בשנת תר"פ (1920) הוקמה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, המפלגה הנאצית. המפלגה התבססה רבות על האידיאולוגיה הפולקיסטית שכבר הפכה לנפוצה בגרמניה. המפלגה הנאצית ידעה לקרוא את רגשות האזרחים ותסכולם מהמלחמה ולבנות מזו אידיאולוגיה שלמה. האידיאולוגיה הנאצית הותוותה ברובה על ידי אדולף היטלר ובעיקר בספרו מיין קאמפף. את הספר כתב היטלר בעת ישיבתו בכלא עקב התפרעויות נגד הממשל ערב המלחמה. בספר מתאר היטלר כיצד המין האנושי מסודר לפי גזעים שונים הנמצאים כמו בפירמידה, אחד מעל השני. הגזע הגרמני, הארי, הוא הניצב בראש הפירמידה והוא משמש כמודל לתכלית האנושות כולה. ישנם גזעים נחותים שעליהם להיות כפופים לגזע הארי ולקבל את תרבותו ואופיו, וישנו גזע נחות שאין לו מקום כלל בהיררכיה האנושית, היהודים. הגזע היהודי הינו גזע טפיל המכרסם בכלכלה הגרמנית, מנסה לגנוב לעצמו כל היקר לגרמניה, והוא חסר תרבות והתנהגות אנושית בסיסית. לכן, רדיפות היהודים הנובעות מהאידיאולוגיה הנאצית היו ללא פשרות ושאפתניות באופן מוגזם, שכן האידיאל הוא מחיקת הגזע היהודי מעל פני האדמה. עם עליית הנאצית לשלטון הספר הפך לספר לימוד חובה בכל המסגרות החינוכיות, וכן כל זוג גרמני שנישא קיבל במתנה מהיטלר, הפיהרר ('המנהיג' בגרמנית), עותק של הספר לשם כינון האידיאולוגיה הנאצית בבית החדש.

שלבי השואה[עריכה]

תרצ"ג-תרצ"ט: תחילת הרדיפות[עריכה]

בשנת תרצ"ג עלו הנאצים לשלטון והיטלר מונה לקאנצלר (ראש ממשלה) גרמניה. עם הזמן התפתחה מדיניות כנגד היהודים שבאה לידי ביטוי בחוקים אנטישמים ומעשי אלימות. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג הם חוקקו את "חוק ההסכמה" שנתן סמכות לממשלה לחוקק חוקים גם ללא הסכמת הרייכסטאג. חוק זה היה צעד ראשוני ומהותי בהפיכת גרמניה מרפובליקה דמוקרטית לדיקטטורה. בצורה זו פירקו הנאצים את כל המפלגות וכן את האיגודים המקצועיים וכך נתנו לעצמם יד חופשית בכל מרחבי המנהל הציבורי.

כבר מראשית הממשל הנאצי התחוללו פרעות ביהודי ברלין ובכלל ביהודי גרמניה. כמו כן התקיימו חרמים רבים נגד עסקים יהודיים וכן שריפת ספרים המונית של ספרים שנכתבו על ידי יהודים או שהושפעו מהרוח היהודית לדעת הנאצים. יהודים פוטרו מעבודותיהם, מאיגודים ומועדונים בהם היו חברים, וספגו אלימות רבה מקרב שכניהם ואף מאנשי כוחות הביטחון הנאצים.

חוקים אנטישמים

בשנת תרצ"ה הגיעה החקיקה האנטישמית לשיאה בחקיקת חוקי נירנברג. חוקים אלו כללו את "חוק אזרחות הרייך" שלמעשה שלל מהיהודים את אזרחותם הגרמנית, שלל מהם את זכויותיהם הפוליטיות, מנע מהיהודים להיות זכאים להגנה משפטית, וכן מנע מהם לעבוד בעבודות ציבוריות. אלפי רופאים, עו"ד, מורים ושאר בעלי מקצועות ציבוריים יהודים פוטרו מעבודתם. כמו כן החוק התייחס לגדרים מי נחשב יהודי ומי נחשב ל"בן תערובת" (מישלינג mischling) ויש לו זכויות מוגבלות מסוימות. עוד חוק שחוקק במסגרת חוקי נירנברג היה "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני" שבעיקרו אסר על נישואים בין יהודים לגרמנים, ואף ביטל נישואים קיימים. כמו כן במסגרת החוק נאסר על יהודים להעסיק עוזרות בית גרמניות מתחת לגיל 45, וכן נאסר עליהם להשתמש בדגל הרייך או בכל אחד מסמלי המדינה. כמו כן אושרה בחוקי נירנברג האפליה הפומבית בין יהודים לגרמנים. איסור ישיבה בספסלים ציבוריים, כניסה למתחמים ציבוריים, למידה במוסדות אקדמיים וכן שלל אפליות היו מהוגנות בחוק.

בשנת תרצ"ו חלה החרמה נוספת, בעיקר מבחינה כלכלית. הנאצים פתחו בתהליך הנקרא "אריזציה" שפירושו העברת רכוש לידי הגרמנים, הגזע הארי. במסגרת תהליך זה השתלטו גרמנים רבים על רכוש יהודי כגון חנויות, מפעלים, נדל"ן, והעבירו אותם לרשותם. שלל הפעולות שעוללו הנאצים ליהודים גרמו לכלכלה גרמנית חזקה וכן לחיסול האבטלה שכן משרות יהודיות רבות התפנו, וכן הנאצים העסיקו עובדים שטיפלו בהכנות למלחמה.

שנת תרצ"ח-שנת מפנה

בשנת תרצ"ח סיפחה גרמניה את אוסטריה לשטחה בפעולה שנקראה "אנשלוס" וכך הצטרפו 185,000 יהודי אוסטריה למעגל הרדיפות הנאצי. הנאצים בשלב זה לא ניסו להרוג את היהודים אלא לגרום להם לעזוב את גרמניה וכך גרמניה תהיה "juden rein", נקייה מיהודים. מעליית הנאצים לשלטון ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה (תרצ"ג-תרצ"ט) ברחו מגרמניה 282,000 יהודים, למעלה ממחצית יהודי גרמניה בתחילת התקופה. גם מאוסטריה נמלטו יהודים רבים, כ-117,000 יהודים נמלטו מאוסטריה, שזה כשני שליש מאוכלוסיית יהדות אוסטריה. רוב הפליטים ברחו לארה"ב, דרום אמריקה, בריטניה, וחלקם עלו לארץ ישראל.

בג' חשון תרצ"ט החל מאסר של כל היהודים בעלי אזרחות פולנית השוהים בשטחי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה). תוך ימים ספורים הועברו כ-17,000 יהודים לגבול גרמניה-פולין. פולין לא הסכימה לקבל את כל היהודים והם נשארו כולם בעיירות הגבול בתנאים קשים.

הנאצים הבינו שלא יצליחו לפנות את הרייך מיהודים באמצעים חוקיים בלבד. ולכן, בט"ז חשוון תרצ"ט, אורגן פוגרום עצום בחסות המשטר הנאצי שהתפרש על כל רחבי גרמניה ואוסטריה וכונה "ליל הבדולח" עקב כמות הזגוגיות המנופצות הרבות שנראו ברחבי הרייך בבוקר למחרת. במהלך הלילה נשרפו ונהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, חוללו בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות הושחתו או נהרסו. יותר מ-30,000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז, כ-400 יהודים נרצחו באותו הלילה ומעריכים כי עוד כמה מאות נהרגו בימים שלאחר מכן בעקבות מעשי התקיפה ותנאי המאסר. ליל הבדולח היה נקודת מפנה משמעותית בהתנהלות הנאצית כלפי היהודים. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שהנאצית נקטו בשיטה של אלימות פיזית, בזיזות ורצח, כלפי יהודים בצורה כללית ורחבה בכל רחבי המדינה כהוראה מלמעלה. ניתן לומר שהפוגרום הזה הוא יריית הפתיחה של הנצאים לקראת ניסיון השמדת העם היהודי.

תרצ"ט-תש"א:תחילת המלחמה[עריכה]

בי"ז אלול תרצ"ט (1 לספטמבר 1939) פלשו הגרמנים לפולין. פעולה זו גרמה הכרזת מלחמה על גרמניה מטעם בריטניה וצרפת ובכך נפתחה מלחמת העולם השנייה. פולין נכבשה תוך 5 שבועות וכחלק מהסכם עם ברית המועצות היא חולקה לשלשה חלקים: החלק המזרחי סופח לברית המועצות, המערבי סופח לגרמניה, והשטח האמצעי היה לממשל צבאי-גרמני שנקרא "גנרלגוברנמן". רוב יהודי פולין התגוררו בשטח הגרמני וספגו מדיניות חמורה יותר משאר שטחי הכיבוש הגרמני. עם כניסת הוורמאכט (צבא גרמניה) לפולין, צורפה לכל יחידה צבאית יחידת "איינזצגרופן" (עוצבות מבצע). תפקיד אותן יחידות היה "לטהר" את שטחי הכיבוש ממתנגדי המשטר. היחידות פתחו במעשי התעללות והרג בקרב היהודים ללא הבחנה, כמו כן גם במנהיגות הפולנית, ורצחו אלפי בני אדם בשבועות הראשונים לפלישה. בחודש ניסן ת"ש הרחיבו הנאצים את פלישותיהם למדינות השכנות וכבשו את דנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה, וצרפת. לאחר שנה הם גם כבשו את יוגוסלביה ויוון. עם כיבושים אלו החלו בצורה מיידית הרעה ניכרת בתנאי יהודי המדינה.

הקמת הגטאות

בח' תשרי ת"ש ריינהרד היידריך, ראש משטרת הבטחון הנאצית, שלח לראשי האיינזצגרופן מברק הידוע בכינויו "אגרת הבזק של היידריך" ובו הוא מורה על נקיטת מספר צעדים כלפי היהודים בשטחים הכבושים. הצעד המרכזי שהיידריך הורה עליו הוא העברת כל היהודים לערים הגדולות, למקום ריכוז אחד שנמצא בקרבה למסילת ברזל, הלו הם הגטאות. הנאצים אספו את היהודים מכל הכפרים והעיירות וריכזו אותם אל הגטאות בערים הגדולות. הגטו הראשון שנבנה היה גטו פיוטרקוב טריבולנסקי, אחריו גטו רדומסק, ותוך כשנה גדלה תפוצת הגטאות לכל מרחבי ה"גנרלגוברנמן". הגטאות הגדולים היו גטו ורשה שבשיאו מנה כ445,000 איש, כמעט שישית מיהדות פולין כולה וכרבע מיהודי ה"גנרלגוברנמן", וכן גטו לודז' שהיה הגטו היצרני ביותר ולכן שרד את הזמן הרב ביותר ובו מנו 164,000 יהודים.

מפת גטו ורשה

הגטאות גודרו בחומה גבוהה ועלייה שמרו חיילים גרמנים יומם וליל. הגטו היה אטום לחלוטין ולא התאפשרה שום כניסה ויציאה למעט היוצאים לעבודות כפייה. לגטאות היו מספר מטרות: ראשית, הנאצים רצו לכנס את כל יהודי האיזור לצמתים מרכזיות בעלות מסילת ברזל כדי להקל על השילוחים למחנות במזרח. כמו כן, בגטו שררו מחלות רבות, צפיפות נוראה, רעב כבד, אלימות קשה מהנאצים, ותנאי היגיינה ירודים. כל אלו גרמו לתמותה גבוהה בגטאות ולהחלשת כוחם של היהודים שנשארו בחיים. בגטו ורשה למשל נספו בגטו מעל ל—43,000 יהודים, כעשרה אחוזים מכלל יהודי הגטו.

בתחילה תנאי החיים בגטו היו נוחים יחסית והיהודים יכלו לשמר את חיי החברה והבליינות. עם הזמן האספקה התמעטה, חנויות ושאר מקומות נסגרו, המחלות חלחלו בגטו, וצורת החיים הנורמטיבית נעלמה כליל. על אף שהגטו היו אטום לגמרי היו נפוצות מאוד הברחות של מזון ושאר חפצים אל הגטו. ילדים שזחלו דרך חור בגדר, תעלות ביוב, עובדי כפייה שיצאו מהגטו, כל אלו היו חלק מן הדרכים הרבות להברחות אל הגטו. חלק משמעותי מההברחות נעשה בשיתוף עם האזרחים בפולנים.

כדי לפקח על ניהול חיי היום-יום בגטו הקימו הנאצים מועצות יהודים-"יודנראט" בכל אחד מן הגטאות. היודנראט שימשו כגון מקשר בין הנאצים לבין היהודים ותפקידם היה לדאוג לענייני הציבור בגטו: בריאות, אספקה, חינוך ודיור. עם הזמן האספקה ותנאי החיים הורעו ותפקידם של היודנראט נעשה לקשה ביותר ולעיתים לבלתי אפשרי. היודנראט נאלצו גם לספק מכסות פועלים לעבודה עבור הנאצים, ובסוף ימי הגטו אף לספק "טרנספורטים" (משלוחים) למחנות ההשמדה. היו מן הנציגים ששיתפו פעולה עם הנאצים בחוסר ברירה, היו כאלו שהתאבדו, וכן כאלה שבחרו לשלוח את עצמם למחנות ביחד עם שאר היהודים.

מחנות עבודה

כשהנאצים הבינו שהיהודים לא ייעלמו משטחי הרייך ועליהם להחליט מה לעשות בהם, חלק מן ההחלטות שהתקבלו היו על הקמת "מחנות עבודה". מחנות אלה גייסו בכפייה יהודים מכל רחבי פולין והפכו אותם ל"שימושיים" לרייך. בניית ביצורים, סלילת כבישים, בניית גשרים, עבודה במפעלים, הן חלק מן העבודות שאולצו היהודים לעשות עבור הרייך. האסירים זכו לאספקה מינימלית בלבד והם סבלו מתשישות ותמותה גבוהה. חלק מן האסירים נעקרו ממשפחותיהם ועברו למחנות ריכוז, וחלק היו יוצאים מן הגטו בבוקר על עבודתם וחוזרים בלילה אל הגטו. כוח העבודה הזה היה מבחינת הנאצים הצלחה גדולה, שכן האחזקה היה זולה ביותר והתקופה גבוהה. משוער כי בשיר תפוקת המחנות הגיע מספר האסירים לכ-120,000. חלקם שרדו "בזכות" עבודתם שמנעה מהם להישלח למחנות עם שאר משפחתם.

תש"א-תש"ג: השמדה המונית[עריכה]

בסיוון תש"א (יוני 1942) הפרו הנאצים את הסכם השלום שלהם עם ברית-המועצות והחלו לתקוף את ארצם. תקיפה זו, הידועה בשמה 'מבצע ברברוסה', הייתה נקודת מפנה משמעותית ביותר במלחמת העולם השנייה בכלל, ובשואת היהודית בפרט.

לצד התקדמות הוורמאכט פעלו ארבע יחידות איינזצגרופן שתפקידם היה לטהר את השטח הכבוש מאויבי המשטר הנאצי, כלומר לרצוח יהודים וקומוניסטים. חיילי האיינזצגרופן הודרכו ע"י סרטי תעמולה וחומרי מידע שונים שהיהודים הינם גזע המסוכן המזהם את המין האנושי ויש להכחידו לטובת העולם כולו. חומרי ההסברה האלו הרגילו את החיילים בחשיבה שמעשי הרצח שהם מבצעים הינם דבר חיובי התורם לעולם והם כלל לא פוגעים בבני אדם אלא בזן טפיל. צורת הרצח העיקרית הייתה בורות ירי. הנאצים ועוזריהם המקומיים הובילו כפרים ועיירות שלמות אל היערות, שם הם אולצו לחפור בורות ענקיים, ובעת עומדם על שפת הבור פתחו הנאצים בירי מסיבי וכל היהודים נפלו לבור בזה אחר זה. לאחר מכן הנאצים היו מסתכלים לבור ומוודאים ביריות שלא נשארה שום נפש חיה. בצורה זו נמחקו קהילות שלמות תוך מספר שעות ספורות בלבד. בפעולות אלו הושמדו מעל למיליון וחצי יהודים בשטחי אוקראינה, ליטא ולטביה.

מחנות השמדה

בורות הירי לא היו שיטת רצח מוצלחת בעייני הנאצים. הרצח היה יקר מאוד, מסורבל וקשה לניהול, ואף השפיע על רוח החיילים שנאלצו לירות בדם קר בנשים זקנים וילדים. לכן ערכו אנשי האס אס מחקר על צורת רצח יעילה והגיעו למסקנה שרציחה ע"י גז תהיה היעילה ביותר. הניסיון שהנאצים צברו בהמתה בגז הגיע מפרויקט T4 בו רצחו הנאצים כ-80,000 אזרחים גרמניים שסבלו מבעיות שכליות או נפשיות, בעיקר בהמתה בגז.

בב' שבט תש"ב (20 לינואר 1942) התקיימה בצורה חשאית ביותר ועידת ואנזה בפרברי ברלין. כבר כמה חודשים לפני כן הוחלט ע"י בחירי הדרג הנאצי על תוכנית השמדה לכלל יהודי אירופה הידועה בשם הקוד "הפתרון הסופי". בועידה נכחו בכירים מכל האגפים והמשרדים השונים בזרוע המדינית והצבאית של הממשל הנאצי. מטרת הועידה הייתה לרתום את כל משרדי הממשלה להצלחת התוכנית וקידומה, והעמדת האס-אס כאחראי לביצועה ובעניין זה כל משרדי הממשלה והאגפים השונים כפופים תחתיו. הוראה זו הפכה את ראש האס-אס, היינריך הימלר, לאיש השני החזק ביותר במשטר הנאצי. בועידה הוצג, ע"י אדולף אייכמן, מסמך הכולל את מספר היהודים בכל אחת ממדינות אירופה (סה"כ 11 מיליון), והוסבר כיצד מתוכנן להוביל להשמדה המונית של כל היהודים הללו. מסמך מדוקדק זה הוכיח שהרצח הנאצי היה שיטתי ואידיאולוגי ולא הסכים להשאיר אף יהודי אחד בחיים. כמו שניתן לראות למשל שבמדינת אלבניה חיו כ-200 יהודים בלבד. אך גם הם כלולים בתוכנית ומהווים חלק מהאיום היהודי. ועליו להשמד.

מחנה ההשמדה הראשון שהוקם היה מחנה חלמנו שהחל לפעול בי"ח כסלו תש"ב, בטרם התכנסה ועידת ואנזה. במחנה זה שיטת הרצח הייתה משאיות גז. יהודים הוכנסו לתוך משאיות קטנות בקבוצות של 40 איש. הנאצים היו מחברים צינור ממפלט המשאית אל המקום בו היו היהודים, וכך הם נחנקו בזמן הנסיעה מגז פחמן דו-חמצני. המשאית נסעה כ-4 קילומטרים על תוך היערות, עד נקודת היעד כל יהודי המשאית נחנקו, ושם בקרחת יער היו קוברים את כל היהודים בבור אחד גדול. סה"כ נרצחו כ-320,000 יהודים בחלמנו.

מחנות ההשמדה הוקמו ותוכננו בצורה כל כך מדוקדקת ויעילה שלא היה ניתן להסתיר את כוונת הרצח במקום. הקמת אתרים שכל מטרתם הוא השמדת בני אדם, לא הייתה כמוה בהיסטוריה האנושית. המחנות תוכננו בקפידה ע"י אדריכלים נאצים והיו לשיטת רצח שאין לה אח ורע.

באדר תש"ב (מרץ 1942) פתחו הנאצים ב"מבצע ריינהרד", מבצע השמדה של יהודי ה'גנרלגוברנמן'. במבצע זה הקימו הנאצים 3 מחנות שכל מטרתם הייתה השמדה בלבד, טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ. המחנות התרכזו במחוז לובלין ואליהם הובלו ברכבות יהודים מכל רחבי פולין. המחנות נשמרו בסוד והוסתרו בתוך יערות ליד כפרים מבודדים, כמעט ולא נשארו ניצולים מהמחנות ורק מעטי מעטים שהצליחו לברוח סיפרו את סיפורם. הנאצים השאירו מכל משלוח מספר מועט של יהודים לתחזוק המחנה, וגם הם נרצחו לאחר חודשים מועטים והוחלפו ע"י המשלוח החדש. במחנות הוקמו ביתנים אליהם נדחסו היהודים כשהם ערומים וללא כל. לתוך הביתן הוכנס צינור שחובר למנוע של טנק סובייטי, המנוע הופעל ולאחר כרבע שעה כל היהודים נחנקו למוות. לאחר מכן פתחו את הדלתות והעבירו את הגופות לבורות גדולים בהם שרפו את הגופות. כל הפעולות האלו נעשו ע"י אסירים יהודיים שנכפו לעבוד ע"י הנאצים. כל שלשת המחנות הושמדו ע"י הנאצים, כחלק מניסיון הסתרת הרצח, עד כסלו תש"ד. סוביבור פעל 12 חודשים, נספו בו כ-250,000 יהודים וכ-150 ברחו וניצלו (עוד כ-200 ברחו ונתפסו לאחר הבריחה). טרבלינקה פעל 10 חודשים, נספו בו 870,000 יהודים וניצלו כ-70. בבלז'ץ שפעל 7 חודשים בלבד, נרצחו 600,000 יהודים, ושרד רק יהודי אחד שבזכותו נודע על מחנה זה.

עוד שני מחנות השמדה בפעלו היו מיידנק ואושוויץ. מיידנק היה מחנה מיוחד, ראשית מ�ום שהיה גם מחנה ריכוז ועבודה ולא כל האסירים בו נרצחו. וכן הוא התייחד בכך שרובו אוכלס במתנגדי משטר שאינם יהודים, ורק מיעוט מהנרצחים בו היו יהודים (כ-30%). גם במחנה זה ההשמדה נעשתה באמצעות גז והושמדו בו כ-80,000 יהודים.

ילדים באושוויץ

מחנה אושוויץ, המחנה הגדול ביותר שהוקם ע"י הנאצים, הוקם בתחילת תש"ג כאשר מרבית יהודי ה'גנרלגוברנמן' כבר הושמדו. אושוויץ שכנה במרכז אירופה והייתה ציר רכבות ראשי, ולכן בחרו הנאצים לשכן בה מחנה שירכז אליו יהודים מכל רחבי אירופה. מחנה אושוויץ כלל שלשה חלקים:

  • אושוויץ 1- המחנה הראשי (אך הקטן) שריכז את מנהל המחנה ואת כלל העבודה במחנות. במחנה שוכנו הנאצים וכן האסירים שתפעלו את המקום. במחנה היו ביתנים בעלי תפקידים שונים החל מבית חולים ועד למתפרה, מחסן ציוד, בית כלא ועוד. בכניסה למחנה הוצב השלט המפורסם "arbeit macht frei" ,העבודה משחררת. במחנה אף הייתה תזמורת לשם בידור לנאצים וכן כדי להסוות את זוועת המקום.
  • אושוויץ 2 (בירקנאו)- מחנה זה שימש כאתר ההשמדה הגדול ביותר שהוקם אי פעם. המחנה הוקם על שטח של 2*2.5 קילומטר (פי 20 משטח מחנה טרבלינקה) והיה בו מקום לכ-100,000 אסירים במקביל. מסילת הברזל נכנסה לתוך המחנה וברגע הגעת משלוח היהודים נערכה סלקציה (הפרדה) בין אלו היכולים לתפעל את המחנה שנשלחו לביתני המגורים, לבין אלו שלא נמצאו כשירים לעבודה ונשלחו באותו רגע להשמדה. בבירקנאו פעלו 2 תאי גזים גדולים ,ששכנו בבונקר מתחת לאדמה, אליהם הובלו היהודים בטענה שהם נכנסים למקלחות. בפנים שוחרר גז מיוחד, ציקלון בה, שהיה זול וקטלני במיוחד. בתוך תא גזים אחד היה ניתן להכניס 1,200 יהודים שנחנקו תוך דקות ספורות. לאחר מכן הובלו הגופות ע"י אסירים יהודים לאחת מארבעת המשרפות שפעלו בבירקנאו. בבירקנאו נרצחו כמיליון וחצי יהודים מכל רחבי היבשת.
  • אושוויץ 3 (מונוביץ)- מחנה זה היה מחנה עבודה שהכיל מפעלים רבים ואכלס כ-12,000 אסירים, רובם יהודים וחלקם פושעים או אסירים פוליטים. רוב האסירים עבדו כ3-4 חודשים במחנה ולאחר שתש כוחם הם נשלחו לתאי הגזים בבירקנאו.

מחנות המוות, ואושוויץ בעיקר, מסמלים עד היום את "הפתרון הסופי" ואת שיא הרוע האנושי. בכל המחנות ביחד נרצחו כ-3.6 מיליון יהודים מכל רחבי אירופה.

תש"ג-תש"ה: ההכנות לתבוסה[עריכה]

מאמצע שנת תש"ג (תחילת 1943) החלו הנאצים לנחול עוד ועוד תבוסות בחזיות קרב שונות והרייך השלישי החל להתמוטט. למרות זאת גם בשנים האלו המשיכו הנאצים להשמיד יהודים וקהילות שלמות בבהילות רבה. בכ"ב אייר תש"ד (15 למאי 1944) החלה השמדת יהודי הונגריה באופן דחוף ובהול. תוך מספר שבועות מועטים נשלחו לאושוויץ כ-450,000 יהודים שנשלחו מיד למותם ללא שום סלקציה או שהייה קצרה. כחודש וחצי לאחר תחילת השילוחים לא נשאר יהודי אחד בהונגריה מחוץ לבודפשט.

עם התקדמות הצבא הוסבייטי ממזרח פעלו הנאצים להשמדת המחנות ושאר הראיות המוכיחות את ההשמדה. הוקמה יחידה מיוחדת לשריפת כל הגופות שנקברו בבורות הגדולים, וכן מחנות ריכוז והשמדה פוצצו ונעלמו מעל פני האדמה. הנאצים הוציאו את כל האסירים מהמחנות והחלו ללכת איתם לכיוון גרמניה בצעדות הנקראות "'צעדות מוות. היהודים צעדו בתורים ארוכים והלכו עשרות קילומטרים כמעט ללא מזון ושתייה. רבים מהם התמוטטו או נורו בדרך ע"י אנשי האס-אס. כ-200,000 יהודים הצליחו להגיע עד לגרמניה ושוקעו שם במחנת ריכוז. עד סוף המלחנה כ-90,000 מהיהודים במחנות בגרמניה מצאו את מותם בדרכים שונות.

בט' כסלו תש"ה (25 לנובמבר 1944) הורה היטלר לפנות את כל המחנות הסמוכות לחזית ובכללם את אושוויץ. היטלר קיווה שע"י הפסקת תהליך ההשמדה הוא יוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית. לאחר שהבין שבעלות הברית יתפסו אותו ואת ראשי המשטר ויוציאו אותם להורג, הוא התאבד בבונקר בו שהה בברלין בי"ז אייר תש"ה (30 לאפריל 1945)

בעלות הברית התקדמו לכיוון גרמניה ושחררו את האסירים שנשארו במחנות. חלקם שרדו בזכות השחרור וחלקם מתו ממחלות ומחוסר היכולת להסתגל למזון שחילקו בעלות הברית. בכ"ד אייר תש"ה (7 למאי 1945) נכנעה גרמניה והמלחמה באירופה הסתיימה.

במהלך מלחמת העולם השנייה נספו באירופה בין 5.5 ל6 מיליון יהודים במחנות השמדה, בורות ירי, בגטאות, ובשאר פעולות הזוועה שחוללו הנאצים ועוזריהם.


לאחר השואה[עריכה]

ניצולי השואה[עריכה]

דינם של פושעי השואה[עריכה]

רבה של קריית אונו, הרב רצון ערוסי[1], כתב שחובה להמית את פושעי השואה, מדין הוראת שעה.

משפטי נירנברג

משפטי נירנברג היו סדרת משפטים שהתקיימו בין השנים תש"ה-תש"ט ,בעיר נירנברג שבגרמניה, בהם נשפטו פושעים נאצים רבים. ארבעת המעצמות, ארה"ב בריטניה צרפת וברית המועצות, חברו ביחד להקמת בית דין צבאי משותף המכיל נציגות שיפוטית לכל אחת מן המעצמות, ומתוך קח יצרו משפט גדול שעורר הד גדול בעולם וחשף את פשעי הנאצים. המשפטים היו מורכבים מ-13 משפטים קטנים ואחד גדול. בקטנים דנו 185 אישים נאצים מכל סוגי המעורבים בשואה. נציגים מהממשלה והקבינט הנאצי, מהאס-אס והגסטפו, וכן משאר מטות ההנהגה השונים. 142 מתוכם הואשמו ומתוכם 20 נאסרו למאסר עולם, ו24 הוצאו להורג.

במשפט התגבשו ארבעה אישומים: קשירת קשר לעשיית מלחמה תוך הפרת הסכמים בין לאומיים, פשעים כנגד השלום, פשעי מלחמה ויחס פושע לשבויים, ופשעים כנגד האנושות בצורה של רצח, השמדה, גירוש, או שעבוד. כל אחד מן הפושעים הנאצים נידון לגופו וגזר דינו הוכרע על פי סוג האישומים שהופנו נגדו. בדר"כ מי שהואשם באישום מס' 4, נידון לתלייה.

המשפט הראשי והגדול של משפטי נירנברג התקיים בין ט"ו בכסלו תש"ו לו' בתשרי תש"ז (20/11/45-1/10/46). במשפט נשפטו 22 אישים בכירים ביותר במשטר הנאצי מהזרועות השונות. בין הבכירים שנשפטו ניתן למנות את הרמן גרינג-ראש הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני), מרטין בורמן-מזכיר המפלגה הנאצית, ויואכים ריבנטרופ-שר החוץ הגרמני. בסיכום משפט זה זוכו 3 מן הנאשמים, 2 נמצאו לא כשירים לשיפוט, 4 נידונו למאסר בין 10 ל20 שנה, 3 נידונו למאסר עולם, ו12 מתוכם נידונו לתלייה.

משפט אייכמן

הרוצח אדולף אייכמן ימ"ש על דוכן הנאשמים בבית המשפט בישראל

הרבה קצינים נאציים נמלטו לאחר המלחמה מגרמניה ועברו למדינות דרום אמריקה. ביניהם היה אחד מקציני הצבא הנאצי הבכירים, אדולף אייכמן ימ"ש, שנמלט לבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. במבצע מסובך וסודי, הצליח המוסד הישראלי, בראשות איסר הראל, ללכוד את אייכמן ולהביאו למשפט בארץ. התובע במשפט היה היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר. במשפט זה העידו ניצולים רבים. גזר הדין הורה כי אדולף אייכמן ימ"ש אכן היה שותף פעיל ברצח היהודים באירופה, ונגזר עליו עונש מוות בתליה על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. הוא נתלה בכלא ברמלה, גופתו נשרפה ואפרו פוזר מעל הים, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. משפט זה עורר התעניינות רבה בכל העולם.

משפט נוסף שנערך בישראל לפושע נאצי היה "משפט דמיאניוק" ובו נידון ג'ון דמיאניוק שבשואה כונה "איוואן האיום". בסופו של דבר, דמיאניוק זוכה מחוסר ראיות.

ההתמודדות היהודית עם השואה[עריכה]

ההנהגה הרבנית בשואה[עריכה]

שאלות הלכתיות[עריכה]

בזמן השואה[עריכה]

דיני נפשות אירוע שהתרחש באושוויץ בראש השנה תש"ה: בערב החג ערכו הנאצים סלקציה אכזרית ביותר. הם בחרו להריגה נערים, שגובהם לא עבר את קורת העץ שהנאצים העמידו, וכלאו אותם בצריף. ביניהם היה גם בנו היחיד של יהודי 'פשוט' מהונגריה. היהודי הציג בפני הרב את חיבוטי נפשו, האם להציל את בנו, כאשר הוא יודע בוודאות שנער אחר יילקח תחתיו.

וכך מאתר הרב את הדברים (שו"ת מקדשי השם, בהקדמה, אות ג[2]):

"הנה ניגש אלי איש יהודי, שאמר לי: 'רבי! הבן יחיד שלי נמצא שמה בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי היכולת לפדותו, והיות שידוע לנו בלי שום ספק, שהקאפוס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין על פי התורה אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה'.
ואני בשומעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות, והשבתי לו: 'ידידי היקר, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו. במצב כזה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה שאלה כזו שהיא בדיני נפשות עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת, מרוב התלאות והצרות'.
אכן איש הנ"ל בבכייה רבה הפציר בי מאד, ואמר לי: 'רבי, אתם מוכרחים לפסוק לי כעת את ההלכה בזה, כי היא שאלה בוערת - להציל את בני יחידי כל זמן שאפשר עוד להצילו'. ואני באחת מתחנן אליו: 'יקירי צמיד לבבי, הרף ממני בשאלה זאת, כי לא אוכל לומר לך לא דבר ולא חצי דבר, מבלי עיון בשום ספר, ובמצב נורא ואיום כזה'. והוא ממשיך להפציר בי...
כשראה שאני עומד בשלי ואינני רוצה לענות לו דבר הלכה, ענה ואמר לי ברגש ובהתלהבות גדולה[3]: 'רבי, אני עשיתי את שלי כפי שהתורה מחייבת אותי לעשות. שאלתי את הרב שאלה, ורב אחר אין כאן. אם אין כבוד הרב יכול לענות, שמותר לי לפדות את ילדי, הרי זה סימן שאיננו שלם עם"
[נפשו ש]"ההלכה להתיר, שכן אילו היה מותר בלי שום פקפוק, ובו דאי היה עונה לי שמותר. פירושו של דבר בשבילי, כי אסור לי הדבר על פי ההלכה'.
ולא הועילו כל דיבורַי אליו, שאל ישית עלי"
[את] "האחריות על הדבר הזה, כי אני כאִלו לא שמעתי ממנו השאלה, אך הוא הכפיל עוד הפעם" [את ה]"דיבורים הנ"ל בתמימות לבבו ובבכייה רבה שנקרע הלב לי"ב קרעים, וגם ככה קיים דבריו ולא פדה את בנו, והיה כל היום, יומא דראש השנה, הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה' כי אף שיש יכולת בידו לפדותו, עם כל זה איננו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהיה חשוב לפני ה' יתברך כעקידת יצחק אבינו שהיה גם כן ביום ראש השנה.
ואתה אחי יקירי, בין והתבונן בצדקת ובתמימות איש הישראלי, ואין שום ספק אצלי שבוודאי עשו דברי האיש הזה רעש גדול בפמליא של מעלה, וקוב"ה כינס את כל חיל שמיא ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר, כביכול, ראו ברייה שבראתי בעולמי וכו', ובצדק נאמר עליו: 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיהו מט, ג)."

חילול שבת במטרה להילחם בנאצים הרב יוסף קאנוויץ[4] (שו"ת דברי יוסף סי' א) התיר ליהודי באמריקה לייצר כלי נשק אף בשבת, בכדי לסייע למדינתו להילחם ביפאן (שהייתה שותפתה של גרמניה הנאצית).


לאחר השואה[עריכה]

היתרי עגונות

ראה שו"ת הר צבי אה"ע סי' נה-נו; סד-ע; ועוד.

בעיות ממזרות ויוחסין

ממזרות - ראה שו"ת חלקת יעקב אה"ע סי' כג-כה;

יוחסין - שו"ת שרידי אש חלק א סימן סח-סט עמ' קצג-קצח (נערה שאמה הכניסה אותה לבית - ילדים נוצרי לפני השואה);

הסכם השילומים

הפגנות כנגד הסכם השילומים בירושלים. נואם: ראש האופוזיציה דאז מנחם בגין

"הסכם השילומים", בו התחייבה גרמניה לשלם פיצויים למדינת ישראל ולניצולי השואה, עורר סערה ציבורית גדולה, בעלת השלכות הלכתיות. רבנים רבים(דרוש מקור) תקפו את ההסכם הזה וקבעו כי זהו חילול ה', ועלול להתפרש כניסיון כביכול למחול לגרמניה על פשעיה הנוראיים. בין גדולי המתנגדים נודע אז ראש האופזיציה, לימים ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, בעידודו בתמיכתו של הרצי"ה קוק(דרוש מקור). תומכי ההסכם טענו שכספי השילומים הם רק החזר לחלק מכספי היהודים שנשדד ונגזל, ואם את הנפש אין להשיב, מ"מ על הממון נקרא: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!" (מלכים א כא, יט), ובפרט שכסף זה נחוץ לבניין המדינה ולשיקום הניצולים.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק התנגד להסכם זה, אך לימים אמר שאפשר שטעה, שכן התברר שהמדינה התפתחה מאד כתוצאה מקבלת כספים אלו, ואלמלא הייתה מקבלת אותם - ספק גדול אם הייתה יכולה להתפתח כל כך (נפש הרב, מאת הרב צבי שכטר, ...)[5].

שאלה שהתעוררה בעקבות קבלת כספי השילומים, היא האם יש להפריש מהם מעשר כספים, שכן בעצם הם כספי יהודים שהושבו להם לאחר השואה. הרב אליעזר יהודה ולדנברג נדרש לשאלה זו בספרו שו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' כז), ופסק כי היהודי התייאש מכסף זה, ולכן הניצול המקבל את הכסף מקבל מהגוי כסף כביכול חדש, ולכן יש להפריש ממנו.

השואה בהסתכלות אמונית[עריכה]

מקורות שמדברים על שואה שנכתבו לפני השואה[עריכה]

ספר משך חכמה, על חומש ויקרא, פרשת בחוקותי: (הערה: הדברים נכתבו עשרות שנים לפני השואה). ואף גם זאת בהיותם בארץ וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ד' אלקיהם. הענין הוא שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין, וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה, אשר ישראל יתנודדו בארצות שנים רבים מאד מאד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלקית, אשר לבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות, אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה ע"ז גדולי האומה לעשות בזה גדרים וסיגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר. והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה, הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב, אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה, חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצוינים שם בבגדיהן, בשמותיהם, ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים, לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען [שכאשר ידעו מעלתו היו משתוקקים לקוברו וחשבוהו כאשר הוא למזבח, כמוש"א מה מזבח מכפר כו'. ועיין במדרש שלא יעשו אותו עו"ג יעו"ש]. ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעיי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים, וזה ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם, פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון, שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף פקד יפקד. וכן כל השבטים, שבזה הניחו שרש גדול בלבב ישראל. ולכן ויקוצו מפני בני ישראל, שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים, שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמן למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה ובראשם עזרא ואנשי כנה"ג, שגדרו וסיגו האומה בי"ח דבר, להבדל מן הגוים בכל דרכיהם, שידעון ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה והוא כשתילי זיתים, שאינו מתערב עם הרכבה אחרת. ולכן אמרו בירושלמי, שאפילו אליהו אינו יכול לבטל, פירוש, כל זמן, שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבוא, לא יבטלו, שהן הן הדברים המקיימין להאומה בגולה ומזכירין אותו, שהוא ישראל והוא בארץ לא לו. והנה מעת היות ישראל בגוים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל, כי יתקיימו באופן נפלא, אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים [אשר זה לבד ג"כ מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה אלקית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים]. הנה דרך ההשגחה, כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתים ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יבלה, יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים ירוצו, יברחו למקום רחוק ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב, כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד, שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת, ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשני סבות לקיום הדת האמיתי וטהרתו, לקיום האומה, כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם, אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן, וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי והנסיון בזה יתגדרו האחרונים, יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור, לא כן הדת האלקי, הניתן מן השמים ומקורו לא על ארץ חוצב הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים הלא היה להן להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו, ב"ד הגדול היה יכול לבטל את דברי ב"ד הקדום, ומה שנדרש בי"ג מדות אף ב"ד קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם, וראה ביוהכ"פ לענין שיעורים מה שאמרו, שבדיני נפשות הוא כל אחד כפי הסכם חכמי דורו איזה שיעור קצוב. יעו"ש. ומלבד זה היה תמיד הופעה אלקית רוחניית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהן הרוח והיו נביאים ובני נביאים ואסיפת בעלי החכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב רמב"ם בהלכות יסוה"ת והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו, ששם שואבים רוח הקודש, והיה גלוי אור אלקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים, ובההנהגה של האומה בענינים הזמנים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היה צריכה לכך, לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום ב"ד לחדש דבר, כמוש"כ רמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים. כך היא דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות, והגירוש, ואח"כ יתעורר בהם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם, מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה, עוד מעט ישוב לאמר שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף ממקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב, כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים. אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק, אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשינו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ד', אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים, ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קדש ובניו יוסיפו אומץ ובחוריו יעשו חיל בתורת ד', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה. ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד. פוק חזי אמיתת דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר"א מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פר"א. עו"ש. וזה לא מאסתים, מיאוס הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית המופעת מתורתינו הכתובה והמסורה, ולא געלתים הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום, לכלותם הוא על הגלות, שזה גיעול וכליון חרוץ להאומה להפר בריתי אתם הוא על שכחות התורה רק כי אני ד' אלקיהם, ר"ל, שהגיעול והמיאוס הוא סבה שאני ד' אלקיהם, אבל לא מיאוס וגיעול מוחלטת לכלותם ולהפר בריתי אתם חלילה, שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיימו גוי זרע אברהם, זרע אמונים, ראוי ועומד לקבל המטרה האלקית, אשר יקרא ד' לנו באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ, והיה ד' אחד ושמו אחד. ויש לנו בזה דברים רבים, ואכמ"ל.

אסון חסר תקדים[עריכה]

יש מגדולי ישראל, ובהם , רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי[6] האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה[7], הרב ישכר שלמה טייכטל[8], הרב יחיאל יעקב ויינברג[9], האדמו"ר מסלונים רבי שלום נח ברזובסקי[10], רבי מנחם מנדל שניאורסון[11] ועוד[12], אשר ראו בשואה אסון חסר תקדים בהיסטוריה של העם היהודי.

מאידך, יש שהביאו מדברי חז"ל מקורות לאסונות נוספים בעלי סדר גודל מחריד כדוגמת השואה[13]:

  1. המבול
  2. בעת יציאת מצרים מתו ארבעה חמישיות מתוך עם ישראל (רש"י שמות יג, יח, ד"ה וחמושים; ועוד). החומש הנותר היו "כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז) שיש להעריך שהם כרבע מהאוכלוסיה[14], ונמצא שמדובר על למעלה מתשע וחצי מליון (9,600,000) בני אדם.

השואה - האם היתה מלחמת גוג ומגוג ו/או חלק ממנה[עריכה]

יש שראו בשואה את המלחמה הגדולה שעליה כבר התנבא הנביא [[יחז�אל]] (פרק לא פסוק ב).

והגאון הרב אליהו לופיאן זצ"ל[15] כותב כך: "אני שמעתי בלונדון מפי הקדוש ר' אלחנן וסרמן זצ"'ל, שאמר בשם החפץ חיים זצוק"ל, שחז"ל אומרים שמלחמת גוג ומגוג יהיה שלוש פעמים, ואז היה אחרי המלחמה העולמית הראשונה, ואמר החפץ חיים שהמלחמה הזאת היתה מלחמת גוג ומגוג הראשונה, ובעוד עשרים וחמש שנה בערך תהיה עוד מלחמה עולמית שניה שהמלחמה הראשונה תהיה כאפס נגדה, ואחר-כך [לא אמר כמה זמן לאחר מכן] תהיה מלחמת גוג ומגוג שלישית - עת צרה היא ליעקב, אבל ממנה יושע."

ואכן בספר מגיא ההרגה[16] מעתיק לשון האברבנאל (שחי במאה ה-15) בספרו "מעיני הישועה"[17], שכאשר תיאר את מלחמת גוג ומגוג כפי הקבלה שהיתה בידו מימי הנביאים, תיאר פרטים שתואמים היטב למלחמת העולם השניה, כגון כמה שנים ימשך המלחמה, ומה יהיה שמו של הצורר ושם אמו, ושהצורר ינסה להגיע לארץ ישראל אך יעצור מעט לפני שיגיע. וכך כתב שם:

"וזאת קבלה היא מפי הנביאים וכו' יהיה במלחמה היותר נוראה שתהיה בעולם למן היום אשר נברא, בעיר אחת ממדינות המערב יעמוד רשע אחד מושל באף וחמה, וְצִוֻיוֹ יהיו להשמיד ולאבד את שונאיהם של ישראל עד גמירא בלי גמול, ועם ישראל יהיה אז בצרה גדולה שבע שנים, ויצא במלחמה לכבש את כל העולם, והרשע יכניע כל העולם לכף רגלו מדינה אחר מדינה, ועל זה נאמר "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַםִ קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לו", וְעַל מִלְחָמָה זוֹ ניבא בלעם "אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׁמוֹ אֵל", בעת שיּעמוד רשע בעולם ושמו ושֵׁם אִמּוֹ מְרֻמָּז באותיּות א"ל [= אדולף לאטי], סטרא דקדושה בצרוף סטרא אחרא, והיא מלחמת גוג ומגוג, וינצח נצחון עד אשר יבא לארעא קדישא, לארעא דישראל."

גישות בסיבת השואה[עריכה]

הכניסה למחנה ההשמדה בירקנאו- "אושוויץ 2"

בקרב גדולי ישראל קיימות דעות חלוקות אודות הסיבה שבשלה הביא השם יתברך את השואה על עם ישראל:

השואה כעונש

חלק מגדולי ישראל סברו כי השואה באה כעונש לעם ישראל על חטאים מסוימים. הרב אלעזר מנחם מן שך, ראש ישיבת פוניבז', התבטא בנאום בשנת תשנ"א:

"אני שואל, איך וכיצד צריך יהודי לחשוב לנוכח שואה נוראה כזו? בוודאי שיש חשבון לכל זה... ברור הוא שהתשובה ברורה עד למאד: הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון ארוך המתנהל על פני מאות בשנים, עד שהצטבר לחשבון של ששה מיליון... ואם לא נקבל את זה כעונש הרי כאילו שאנו לא מאמינים בקב"ה ח"ו."
ובהמשך: "הצעירים לא יודעים כי מתוך ששה מיליון היהודים שהיו ברוסיה לפני המלחמה כמה ישיבות היו? מתי מספר, מעט מאד! וילנא עיר יהודית, היו בה בסך הכל שתיים או שלוש ישיבות... ההשכלה הכתה ללא רחם בבחורי ישראל, עד שנתמלאה הסאה"[18]"... הכלל הידוע, היכן שהיהודים התקרבו לתרבות האירופאית בארצות החופשיות, ובמקום שהתקרבו להשכלה, שם גברה אנטישמיות. באסיה לא הייתה אנטישמיות משום שהיהודים שם היו רחוקים מהשכלה ותרבות חופשית. באנגליה ובגרמניה ובכל המקומות שהתקרבו להשכלה, גברה שם האנטישמיות‏[19] משום שהתקרבו שם לתרבות האירופאית... באירופה, בה למדו היהודים השכלה והתקרבו לתרבות הגויים, הרחיקו אותם הגויים, לעומת זה במקומות ששמרו היהודים את המרחק הרצוי, התכבדו על הגויים."

הוא מסביר תפיסה זו ע"פ מאמר חז"ל כי הקב"ה "מאריך אפיה וגביה דיליה"[20], כלומר, כאשר מתמלאת הסאה מחטאי עם ישראל, הקב"ה נפרע מהם. לגבי השאלה מדוע, אם כן, נספו בשואה גם יהודים צדיקים ואף רבנים וגדולי תורה, השיב: "רצוני לומר לכם כי עד עתה, בעצמי לא עמדתי על דברים אלו. בשואה היה הרי אסון נורא בו ניספו גם גאונים וצדיקים, בוודאי ובוודאי שיש לקב"ה חשבון, והקב"ה אינו עושה כחוט השערה חינם"[21]. התבטאות זו עוררה התנגדות כפי שיובא להלן.

היו שאמרו שהשואה באה אצל עדות אשכנז ולא אצל עדות המזרח בשל עוון דיבור חול בבית הכנסת[22], ולכן פחות פגעה ביהודי המזרח שהקפידו יותר על קדושת בית הכנסת ובית המדרש.

רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמאר, בספרו "ויואל משה", מסביר כי השואה היא עונש על הציונות שהפרה את שלוש השבועות[23].

ויש שהביאו בשם החזון איש שהשואה היא עונש על חטאים שבין אדם לחברו[24].

התנגדות לפרשנות זו

תפיסה זו, שהשואה באה כעונש על חטאי עם ישראל, איננה מוסכמת, ויש מגדולי ישראל ששללו אותה.

רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש[25] הגיב לנאומו של הרב שך וטען כי באמת ההסבר לסיבה הרוחנית של אירוע השואה הִנו נשגב מההבנה האנושית, והוא הסביר את דבריו: "השמדת ששה מליון יהודים באכזריות הכי גדולה ונוראה — שואה איומה שלא הייתה (ולא תהיה ר"ל) דוגמתה במשך כל הדורות — לא יכולה להיות בתור עונש על עונות, שכן, אפילו השטן עצמו לא יוכל למצוא חשבון עונות בדור ההוא שיהי' בו כדי להצדיק ח"ו עונש חמור כזה. אין לנו שום הסבר וביאור (ע"פ חכמת התורה) כלל וכלל על השואה, כ"א רק ידיעת העובדה ש"כך עלה במחשבה לפני", ואשר "גזירה היא מלפני" וכו'."[26]

שער הכניסה למחנה אושוויץ- מחנה ההשמדה הגדול ביותר עליו כתובה הסיסמא "העבודה משחררת" בגרמנית

גם הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, התנגד לאמירה שהשואה באה כעונש (שיחות הרצי"ה לעשרה בטבת)(דרוש מקור).

הסברים נוספים[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

השואה והניתוק מהגלות

הרב צבי יהודה הכהן קוק, היה מעביר מערך שיעורים על השואה, במהלכו היה מסביר תחילה שלא ניתן להסביר את השואה באופן מלא, אולם ניתן לתת הסברים חלקיים שמסבירים פן מסוים בשואה. הסברו היה כי השואה היא "ניתוח נורא" להסרת הזפת שדבקה בנו כביכול בתקופת הגלות[27].

בדומה לזה מסביר הרב ישכר שלמה טייכטל בספרו אם הבנים שמחה(דרוש מקור), כי השואה התרחשה כדי לעורר את עם ישראל לעלות לארץ[28].

יש המסבירים על פי דברי רבי משה חיים לוצאטו- הרמח"ל בספרו "מאמר הגאולה", שכתב על פי הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם" (ויקרא כו מד), כי בתקופה שנקצבה לגלות, ה' התחייב כי לא ישמיד את עם ישראל, וכן בזמן שישראל שרוים על אדמתם, אלא, שכאשר הולכת ומסתיימת תקופת הגלות, הולכים ונסגרים החלונות מהם ה' שולט בחו"ל, ומתחילים להיפתח החלונות מהם ה' שולט בארץ ישראל, ואז, בתקופה זו, "...אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כה, יז), יכולה להתרחש שואה כזו, והדרך להנצל היא לצמצם את זמן השהיה בתקופת המעבר, ולהגיע במהירות לארץ ישראל[29].

השואה ותקומת מדינת ישראל

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ילד מרים ידיו לאחר חיסול מרד גטו ורשה, תמונה זו הפכה לאחת התמונות המסמלות את השואה יותר מכל

יש מגדולי ישראל שראו קשר ישיר בין חורבן יהדות אירופה לבין תקומתה של מדינת ישראל:

מפורסמים בייחוד דברי הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון (במאמר "קול דודי דופק", פסקה ד - "שש דפיקות", עמ' 16[30]):

"לפני שמונה שנים, בעצם ליל-בלהות מלא זוועות מידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן-הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסיה הנוצרית; בליל-חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד - בליל זה צף ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים ויסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה, עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל!"

דברים דומים אמר הרב מאיר כהנא (בספרו "אור הרעיון" פרק "אתחלתא דגאולה"): "מדינת ישראל קמה מעפר, מאפר המשרפות..."

גישה נוספת - הרואה במדינת ישראל מעיין 'פיצוי' מהבורא על השואה - ניתן למצוא בכתבי הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (ח"ב עמ' שסא):

"ה' העניש אותנו, משמים התיך עלינו את כל חמתו. היינו נתונים למשיסה לכלבי ציד, לחיות רעות ואיומות, שישה מליונים יהודים נפלו קרבן לתאוותיהם הפראיות. עולמות יהודים גדולים, שנבנו במשך דורות מרובים על אדמתה הטמאה של אירופה, הושמדו על ידי שונאי המין האנושי... אולם ששת מליונים הקדושים לא שתקו. מחנה ענקי זה של מקדשי ה' ובראשו שורה אורכה של גאונים וצדיקים, סבבו, כביכול, את כסא הכבוד לעורר רחמים על עם ה', והוא החל לנחמנו, להרגיענו, להשקיט את כאבנו העמוק מני ים. הוא שלח לנו מתנה את מדינת ישראל. לעת עתה העניקו אותה לנו כתגמול הראשון בעד אסוננו הגדול."

גם ביחס לניצחון במלחמת ששת הימים יש המזכירים את השואה[31]:

"גם כאשר הדור הנוכחי עמד לרגלי הכותל המערבי בציון, עמדו עמו כל הדורות שאי פעם נשאו את עיניהם לאירוע הזה. הכותל הזכיר את כל חומות הגטאות, את כל קירות תאי הצינוק את כל גדרות מחנות הריכוז, והעיד עליהם כי לא נעלמו מעיני האלוקים. הוא הפיח ביהודים את הביטחון שאיכשהו ובמקום כלשהו בסדר הדברים מתנהל חשבון שממנו תצא גאולה לכל הדורות שדוכאו ונרדפו."

זכרון השואה[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

רבים כתבו, שאי אפשר להתעלם מחשיבות הענין של זיכרון השואה, הן על מנת לעורר, לברר ולהזכיר את סגולתנו כעם, והן בכדי לעורר את אומות העולם שיסכלו כל תופעה אנטישמית, ועוד סיבות רבות.

יש שראו את זיכרון השואה כחלק ממצות זכירת עמלק[32].


יום זיכרון לשואה[עריכה]

יש מי שכתב שהמושכל הראשון שצריך לבוא בענין יום זכרון לשואה, הוא שעם ישראל לכל תולדותיו, סבל צרות רבות ונוראות, החל מימי חורבן בתי מקדשינו, שבהם נעקדו על קידוש השם מיליוני יהודים בייסורים שהדף נלאה מלהכילם, ועבור דרך רדיפות הנוצרים שליחי "דת האהבה", אשר טבחו, רצחו, עינו ושרפו, לא חסו ולא חמלו, ושאר אומות העולם, וכמובן גם בימי מלחמת העולם השניה, אשר בה כמעט ונכחדה לחלוטין כל יהדות אירופה, על ידי הצר הצורר הגרמני ושאר האומות אשר שיתפו פעולה עמו, ולכל מאורעות אלה יש יום אחד בשנה שנועד לזכור את זכרם ולבכות את חורבנם, הלא הוא יום תשעה באב שנקבע לדורות על ידי גדולי האומה האמיתיים כיום זכרון כללי על חורבן הגוף והרוח בעם ישראל, וכמובן שמשמעות "יום זכרון" זה בעיקרה היא כלפינו, שנזכור מה זאת עשה לנו אלוקים ועל מה זאת עשה ה' לנו, ומתוך כך נבוא לתשובה ותפילה, עד שיראה ה' את עונינו, ומעפר דלותנו ירוממנו, וישוב ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו[33].

יש מגדולי ישראל מי שקראו לעשות יום זיכרון לשואה[34], ויש שהתנגדו לדבר, וטעמם שאין אנו ראויים לתקן תקנה כזו.



כ"ז בניסן - יום הזכרון לשואה ולגבורה[עריכה]

לאחר קום מדינת ישראל, קבעו ראשי המדינה את יום כ"ז בניסן ליום הזכרון לשואה ולגבורה. רוב גדולי ישראל(דרוש מקור) לא הסכימו לציין את יום זה כיום הזיכרון לשואה, מפני שחודש ניסן הוא חודש של שמחה ואסור להתאבל בו, וחלקם אף גילו דעתם כי גם אם יש מקום ליום זכרון שכזה, הרי הוא רק כזכרון ל"שואה" אך לא ל"גבורה", שכן הגדרת הגבורה משתנה מנקודת מבט של יהודי תורני[35].

יום הקדיש הכללי[עריכה]

הרבנות הראשית לישראל קבעה כי ביום עשרה בטבת יחול יום הקדיש הכללי- יום הזכרון (יארצייט) לאותם יהודים שלא ידוע יום רציחתם. על פי התקנה המקורית, ביום זה כל הקהל היה אמור לומר קדיש, ולא רק קרוביהם של הנספים, אולם המקובל היום הוא שרק קרובי הנספים שיום מותם לא נודע אומרים קדיש ביום זה.

את יום הקדיש הכללי קבעה הרבנות זמן רב לפני שהכנסת קבעה את כ"ז בניסן. לפי ההלכה מי שאינו יודע את היום בו מתו קרוביו קובע לו יום בשנה שבו יאמר קדיש ויתענה. המנהג להתענות ביום זיכרון כבר מוזכר בתלמוד. גם מי שלא נוהג להתענות ביום זיכרון אישי חש צורך להתענות ביום שייקבע כיום זיכרון כללי על השואה הנוראה. בזמנו הייתה הסכמה מקיר אל קיר לקבוע צום מיוחד לזכר האסון הגדול, כגון: בי"ז אלול יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך החזון אי"ש התנגד. ולכן נקבע עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי.

י' בטבת נבחר משתי סיבות: א. קל לצום בו גם לאנשים חלשים. ב. הוא מציין את תחילתה של שרשרת הפורענויות שעברו על עם ישראל, האסון האחרון נעוץ באסון הראשון.

האם לקבוע תענית לזכר השואה?[עריכה]

ישנן כמה תשובות מדוע לא קבעו גדולי ישראל שבדור ההוא תענית על השואה, כשם שנגזרה תענית על חורבן בית המקדש וכן על פרעות ת"ח ות"ט שעליהן גזרו את יום כ' בסיוון לצום. אחת התשובות היא משום שכאשר גזרו את תשעה באב, גזרו את התענית על כל הצרות שיארעו בגלות מתוקף הגלות, ובכללן השואה[36]. בכל אופן, לפי דעה זו יש לומר קינות על השואה בתשעה באב. תשובה נוספת היא משום שאין בידינו כוח וסמכות לגזור תעניות נוספות[37]. תשובה שלישית היא משום שגזירת תענית על השואה תקטין את חומרת השואה ונוראותה מבחינה מנטלית, משום שלא ניתן לצמצמם אסון זוועתי כזה לתענית אחת ולהסתפק בכך, ועל כן עדיף יותר אילו לא יגזרו צום עליה[38].

אמנם, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בתשובה שנכתבה עוד טרם נגמרו ימי השואה, השיב כי אכן ראוי לקבוע יום תענית, וכי הדבר אפשרי, אולם הוא מציע לדחות את ההחלטה עד לגמר המלחמה לחלוטין, כי יתכן שהשואה היא "חבלי משיח" ולאחריה תבוא הגאולה השלמה, ולכן יש להמתין עד כלות המלחמה באופן סופי (היכל יצחק או"ח סא)

באותו ענין, ישנה התבטאות של הרצי"ה קוק, כי לאחר השואה הוא נוהג לומר בכל שבת "אב הרחמים", אפילו בשבת מברכים וארבע פרשיות, אמנם הוא לא הורה לתלמידיו לנהוג כך, ואעפ"כ יש מתלמידיו שנוהגים ומורים כך למעשה[39]

קינות לתשעה באב על השואה[עריכה]

ישנן כמה וכמה קינות על השואה לתשעה באב. ישנה קינה שנכתבה על ידי הרב שמואל הלוי וואזנר. קינה מפורסמת נוספת נכתבה על ידי הרב חיים מיכאל דב וייסמנדל. ראה בספר "קינת מן המצר".


יצרת אנדרטאות לזכר חללי השואה[עריכה]

"הר האפר"- אנדרטה מעל הר ובו אפרם של הקדושים שנשרפו במחנה ההשמדה מיידנק

שו"ת משפטי עוזיאל כרך ב - יורה דעה סימן כב - הקמת מצבת זכרון בבית הקברות לזכר קדושים

גדולה נקמה - האמנם?[עריכה]

שו"ת שרידי אש חלק א סימן לא עמוד עד:

"...ולמטיפי הסליחה והאחדות אני אומר: מוטב לכם להטיף לרשעים הארורים שיעשו מה שעשה קלצטונירי של ר"ח בן תרדיון: אף הוא קפץ ונפל לתוך האור [ע"ז י"ח, א]."


לקריאה נוספת[עריכה]

שאלות הלכתיות בשואה[עריכה]

התבוננות רוחנית על השואה[עריכה]

על צדיקים ועובדי ה' בשואה[עריכה]

  • מרדכי אליאב (עורך), אני מאמין - עדות על חייהם ומותם של אנשי אמונה בשואה, בהוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשמ"ז-תשס"ו
  • משה אונגר, אדמו"רים שנספו בשואה, בהוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ט-תשס"ז
  • הרב ישכר שלמה טייכטל, אמונה צרופה בכור השואה (יומנו מתקופת השואה), חלק ראשון - ירושלים תשנ"ה, חלק שני - ירושלים תש"ס
  • יחיאל גרשטיין, מקדשי השם, בהוצאת גנזך קידוש ה', בני ברק תשס"ו
  • אסתר פרבשטיין, בסתר רעם- הלכה, הגות ומנהיגות בזמן השואה, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב[44]
  • יצחק מאיר ליברמן, תכתב זאת (על חייה של הרבנית חווה שאשא ליברמן, ממשפחת אדמו"רי וורקא), בהוצאת גנזך קידוש ה' בני ברק תשס"ט
  • הרב סיני אדלר, בגיא צלמות, מהדורה שלישית - ירושלים תשס"ג, 183 עמודים[45]
  • הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין (עורך), אורייתא גליון כא- תשע"א, נתניה.

סקירה היסטורית על השואה - בעיניים של אנשי אמונה[עריכה]

  • הרב חיים סבתו, בואי הרוח, הוצאת ידיעות ספרים תשס"ח
  • הרב ישראל מאיר לאו, אל תשלח ידך אל הנער, אוטוביוגרפיה אישית של המחבר מזמן השואה והתקומה, הוצאת ידיעות ספרים
  • מן המצר קראתי- שירים וקטעים שנכתבו במהלך השואה על ידי יהודים מאמינים. יצא לאור על ידי משה פראגר בהוצאת מוסד הרב קוק.
  • הרב יהושע ישעיה נויבירט, טוב להודות לה' (מתוך ההקדמה להמדורה החדשה של ספר "שמירת שבת כהלכתה").
  • הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין (עורך), אורייתא גליון כא- תשע"א, נתניה.

קישורים חיצוניים[עריכה]


הערות שוליים

  1. בתשובה באתר 'מורשת.
  2. מהדורה ראשונה, שיקגו תשט"ו, עמ' 8; ומהדורת ברוקלין נ.י. תשנ"ג, עמ' ד-ו. מובא בחוברת של 'תחום תודעה יהודית' בצה"ל (בפרק על הדילמות ההלכתיות-מוסריות שיצרה התופת באירופה) בתיקוני לשון קלים.
  3. במקור הוא באידיש, ותורגם בחוברת הצבאית הנ"ל. ובפנים מועתק משם.
  4. נולד בליטא. כיהן כרב ור"מ בצפת. לאחר מכן כיהן כרב ואב"ד בטורונטו ובניו-יורק. היה נשיא אגודת הרבנים של ארצות הברית וקנדה. חמיו היה רבי יעקב דוד ווילובסקי (הרידב"ז).
  5. הנוסח לא מדוייק. כדאי שמי שהספר מונח לפניו יתקן את הניסוח.
  6. ראה בדבריו שכתב בשנות המלחמה: "לא הייתה כזאת גם בימי הביניים אשר כל הגולה כמדורת אש..." (מקור).
  7. בספרו 'אש קודש' (לחנוכה, עמ' קלט, בהערה): "אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות שחדשו הרשעים המשונים עלינו בית ישראל משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם..."
    יתכן לשער שכוונתו להמתה בתאי גזים.
  8. בספרו 'אם הבנים שמחה' (הקדמה שנייה): "מדוברה ברוח נשברה על שבר בת עמי אשר קרה לנו בימים אלה אשר הגות גברה... ומימיהם של ישראל לא היתה צרה כזאת. אמת, כבר היה לעולמים תקופות קשות לישראל, אבל מקומות מקומות חלוקות ושונות, והיה לאבותינו מקום פליטה למקום אחר, אבל באופן רחבה ומתפשטת כזו בכל מלוכות איירופא... כזה לא היתה זולת בימי המן הרשע..."
  9. מתוך הקדמתו לשו"ת שרידי אש: "מעשי אכזריות ותעלולי רשע ומרמה בתוך חומת הגטו ומעשי תועבה וניוול במחנות הריכוז וההסגר אשר לא נראו כמוהם מיום ברוא ה' שמים וארץ... החורבן הזה אין דומה לו בהיסטוריה האנושית של רובן ככולן של קהילות ישראל..."
  10. בקונטרס "ההרוגה עליך" (אייר תש"ה, עמ' ז): "האסון האיום והטראגי שאין לו שום דמיון. מיליונים מאחינו, הטובים שבעם, נטבחו ונשרפו חיים בצורה כל כך אכזרית. נתקיימה בנו נבואת דניאל (דניאל יב) "והיתה עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא". אי אפשר למדוד את האסון בשום יחס לצרות בעת חורבן הבית... בזמן החורבן עמד הנביא לנחמנו בכפליים, נחמו נחמו עמי, וגם בבית שני היו אתנו תנאים, יבנה וחכמיה, אנו אין לנו לא נביא ולא מנחם..."
  11. בהתוועדויות שנת (תשנ"א, ח"ב עמ' 120): "...שואה איומה שלא הייתה (ולא תהיה ר"ל) דוגמתה במשך כל הדורות..."
  12. הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי כתב ב"ספר השמיטה" (עמ' פג): "שואה שלא היתה ולא נשמעה דוגמתה בכל הטרגדיות אשר קרו מעולם, אפילו בין הברבריות ופראי אוכלי אדם, עד שהמשמידים המטורפים שרצחו ושרפו באופן מיכאני, לא ידעו בעצמם להסביר על מה ולמה עשו ככה"; הרב מאיר כהנא כתב בספרו "אור הרעיון" (פרק "אתחלתא דגאולה"): "וברור שהיסורים והשעבוד של עם ישראל בזמננו, שהגיעו לשיאם בשואה הנוראה של ימינו שלא היה כדגומתה..."
  13. וראה במאמר 'שואה וגאולה', מאת הרב שלמה אבינר, מתוך ספרו 'עם כלביא', ח"ב עמ' 159-161.
  14. שכן מספר הגברים מגיל עשרים עד גיל חמישים, הוא כמחצית מאוכלוסיית הגברים הכוללת טף וזקנים. וכמות הנשים באוכלוסייה גבוהה במקצת מכמות הגברים. נמצא שיוצאי מצרים היו כשנים וחצי מליון בני אדם.
  15. ספר לב אליהו, שמות, פרשת יתרו, דף קע"ב
  16. עמוד יב.
  17. פרק ז.
  18. עפ"י אבות דרבי נתן (נוסח ב פ"ז): "אבא חנן אומר: ...מי כמוך חסין... (תהלים פט, ט) - חסין אתה, שאתה שומע חירופו וגידופו וניאוצו של רשע הזה (-אספסיאנוס) ושותק, למחר כשתמלא הסאה שלו תביא עליו את הפורענות, לקיים מה שנאמר (איוב כ, כב): במלאת ספקו יצר לו".
  19. וראה דברים דומים שאמר הרב יששכר שלמה טייכטהל בדרשה שנשא בשנת תש"ב (ופורסמה ב'המעיין' תמוז תשע"א), שמחמת שחטאו וחיפשו רב שיודע לנאום יפה בגרמנית (והעדיפוהו על תלמיד חכם אמיתי), לכן אמר הקב"ה: אתם חיפשתם נואם בגרמנית ודחיתם את התורה - אף אני אתן לכם נואם גרמני (שם בהערה 5, מתורגם מאידיש), רשע עריץ מזרע עמלק שבנאומיו הרבה בעלילות רשע וכזב על היהודים.
  20. "אמר רבי חנינא: כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא - יתוותרון בני מעוהי! אלא מאריך אפיה וגבי דיליה" (בראשית רבה סז, ד, וכן בירושלמי תענית פ"ב ה"א).
  21. נאומו פורסם פורסם בעיתן יתד נאמן בשנת תשנ"א וכן בכתב העת "תודעה" בפרשת שמות תשנ"א.
  22. בשם האדמו"ר מגור(דרוש מקור). ניתן לנסות להסביר שיטה זו לאור דברי רבי יצחק מקורביל, בעל ספר מצוות קטן (הסמ"ק מצווה יא): "גם ספרו לנו אבותינו וראינו בעינינו כי כמה בתי כנסיות אשר נהפכו להיות בתי עובדי אלילים על שהיו נוהגין בהם קלות ראש. וכן הנביא אומר (ירמיה ז) המערת פריצים היה לי הבית הזה. על כן כל אחד יתן אל לבו להיות ירא וחרד לפני בוראו ולא ידבר בשעה שהחזן אומר שמונה עשרה לכל הפחות".
  23. וכך כתב בספרו ויואל משה (מאמר שלוש השבועות, סימן קי עמ' קכג, וראה בהקדמה עמ' ו-ז וכן בסי' קלה (עמ' קמ): "כי ע"י הכתות האלה שמשכו לב העם ועברו על השבועה של דחיקת הקץ ליקח המלוכה וחירות קודם הזמן, נהרגו רחמנא ליצלן שישה מליונים מישראל... שזהו העונש המר המבואר על זה בגמרא: 'אני מתיר את בשרכם' (כתובות קיא.) ,ובשבועה 'נפרעין ממנו ומכל העולם' (שבועות לט.), ו'אין פורענות באה לעולם אלא בשביל הרשעים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים'..."
  24. הרב נתן חיים אינפלד, שיחות חיים, בני ברק תשנ"ה, עמ' כז (מובא בפורום 'אוצר החכמה').
  25. ראה התוועדויות שנת תשנ"א ח"ב עמ' 115-121. פורסם ב"דבר מלכות" פרשת ויחי תשנ"א.
  26. התוועדויות שם עמ' 120.
  27. שיחות הרב צבי יהודה, מועדים א, עמ' 237: "כשמגיע זמן זה של יציאתנו מחושך הגלות, מפיעים מצבים הדומים לזה של העבד האומר "אהבתי את אדונִי" (שמות כא, ה), יהודים מתאהבים בגלות ומסרבים לעלות לארץ ישראל. אבל הגלות אינה יכולה להימשך לעולם ועד... כשמגיע זמן הגאולה, קורה שיש סיבוכים, וחלק גדול מעם ישראל נדבק ב'זפת הגלות'. כך היא העובדה: הרבה יהודים התרגלו לטומאת הגלות, ומסרבים לעזוב אותה, ואפילו צדיקים גדולים לפעמים קשורים לגלות וטומאתה. אז מתחיל טיפול אלוהי פנימי ונסתר של הטהרות מטומאה זו נתוח וריפוי..." וראה מאמרי הראי"ה (ח"א, שופרות, עמ' 268-269). וראה בהרחבה בספר 'עם כלביא' (הרב שלמה אבינר, ח"ב, ירושלים תשמ"ג, עמ' 166-176) ממקורות רבים.
  28. אפשר להסביר שכוונתו כי השואה היא עונש על אי העליה לא"י ואפשר להסביר כי היא גורם מזרז לעליה לארץ.
  29. כך מסביר הרב אורי שרקי(דרוש מקור).
  30. המאמר נדפס בשנית בספר "דברי הגות והערכה" (מהרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק), עמ' 23 (כמובא בפורום הישיבות, וע"ש בקישור למאמר של הרב חיים נבון).
  31. הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ, מובא באתר 'ארץ חמדה'.
  32. ראה מאמרו של אליקים רובינשטיין, העם היהודי והזִכָּרון, מתוך: עלון ..., פרשת תרומה, שבת זכור, תשס"א, גיליון מס' 16.
  33. ראה הלכה יומית - עפ"י פסקי הרב עובדיה יוסף.
  34. שו"ת שרידי אש (ח"א סי' לא עמ' עד): "לדעתי ראוי לקבוע יום אבל וזכרון מיוחד לזכר רבני וקדושי ישראל שנהרגו ושנטבחו ושנשרפו על קידוש השם, ולהזכיר ביום זה את נשמותיהם של קדושים אלה. צריכים אנחנו לעשות כן לא משום כבודם של הקדושים בלבד, אלא גם בשביל הדורות הבאים שלא ישכחו מה אבד לעמנו בזמן שחושך הרשעות הרצחנית כסה את ארצות אירופה."
  35. ראה הלכה יומית - עפ"י פסקי הרב עובדיה יוסף.
  36. רבי משה פיינשטיין, "ובדבר הגזירות שבעוה"ר נהרגו ערך עשרה פעמים ששים ריבוא ע"י הרשעים היטלער וחבריו ימ"ש, שמהראוי הרי היה צורך איזה יום קבוע לתענית ולתפילה שתמה מע"כ על שעדיין לא נעשה כלום. הנה בקינות שכל ישראל אומרים בתשעה באב, מפורש שמה שלא תיקנו יום מיוחד לתענית ולבכיה על גזירות מסעות הצלב, שהיו הגזירות בכל מדינות יוראפ (אירופה) שגרו שם רוב היהודים, ונחרבו כמה עיירות וכרכים, ונקרא על שם שנת תתנ"ו, וגם בא"י הרגו שם הרבה יהודים, משום דאין לקבוע עוד יום לתענית ולבכי, שלכן צריך להזכירם בקינות דאומרים בתשעה באב על חורבן המקדש. ומאותו טעם עצמו אין לקבוע יום אחד מיוחד גם לגזירות שהיו בזמננו, והוא בכלל כל הגזירות שהיו במשך כל הגלות הארוך הזה" (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן נז). לגבי ההבדל בין זה לבין כ' בסיוון ראה בהמשך התשובה.
  37. הרב אברהם ישעיהו קרליץ, "קובץ אגרות".
  38. האדמו"ר מסלונים הרב שלום נח ברזובסקי, בעל "נתיבות שלום", קונטרס "ההרוגה עליך" על השואה.
  39. למשל, הרב שלמה אבינר.
  40. נגיש באינטרנט: חלק ראשון וחלק שני
  41. לשאלה קרובה - ראה שו"ת שרידי אש חלק א סימן קמז עמ' תע - מי שהציל ספרים מספריה קודם השואה אם זכה בהם או חייב להחזירם
  42. וראה בפורום 'אוצר החכמה' אודות ספר זה.
  43. נגיש גם בספריית 'אוצר החכמה'.
  44. ניתן למצוא סקירה קצרה על הספר באתר ארץ חמדה.
  45. ניתן למצוא קצת רקע לספר ולמחברו באתר ארץ חמדה.
  46. ובתוכו ציטוטים מדברי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, וכן מההצעה בכנסת לקבוע את יום הזיכרון בתשעה באב.