חנוכה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חנוכה הוא מועד, בן שמונה ימים, המתחילים בכ"ה בכסלו, שנקבע ע"י חכמים לימי הלל והודאה והדלקת נר בלילות המועד לזכר ניסים שארעו באותם ימים.

חנוכיה מסלובניה - ויקישיתוף - AtonX

רקע כללי[עריכה]

אוסף חנוכיות - Jewish Encyclopedia

הרמב"ם (פ"ג מהל' מגילה וחנוכה הל' א-ג) כתב:

בית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות. וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם. וגברו בני חשמונאי, הכהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה".

נמצא שישנם כמה סיבות לקביעת ימי החנוכה:

המאבק הרוחני-תרבותי בין היהדות לתרבות יון[עריכה]

חנוכיה ב- Ukraine - ויקישיתוף Butko

מלבד המאבק הפיזי וההצלחה מהשיעבוד של המלכות היוונית, ראו חכמי ישראל את עניינו של חנוכה גם בנצחון של התרבות יהודית על פני התרבות ותפישת העולם היוונית, שעמדה ביסוד מאבקם בעם ישראל.

הרב אהרן ליכשנשטיין שליט"א במאמר: "יהדות ויוונות" מציג כמה אספקטים של המאבק בין התרבות יהודית לתרבות היוונית[2]:
  1. היוונים לא ראו במציאות מסתורין וכוחות גדולים מהם, אלא – מציאות של אתגר הניתן להשגה ולהשתלטות שכלית. כשהבסיס לזה היא האמונה שמטרה זו הינה ברת השגה, ההכרה שאין במציאות מה שלמעלה הימנה. ומכוח זה, התפיסה היוונית גוררת התייחסות לאדם כמרכז הבריאה, כבעל שעור קומה השולט בכל היקום. לעומת זאת, עם ישראל רואה בקוסמוס ביטוי (חלקי) של מציאות גדולה ממנו בהרבה, מציאות שאיננה ברת השגה. היהדות רואה את האדם במרכז הבריאה וכשולט עליה, אבל – שניהם כאחד הם כאין וכאפס לפני הקב"ה ועולמותיו, לפני המציאות הנסתרת והסודית, הנעלמת מעינינו.
  2. היהדות הדגישה את תפיסת האחדות, שבמרכזה עומדת אמונה באל אחד. לעומת זאת, המיתולוגיה היוונית גדלה בריבוי גדול של אלים, שכל אחד מהם מופקד ואחראי על כח אחר במציאות.
  3. ביהדות היופי, האסטטיקה והנוי נועדו בכדי לשרת את הקודש ולפאר אותו. לעומת זאת, בתרבות יוון היופי והנוי היוו ערך כשלעצמם. יש המנסחים זאת כך: "היהדות התנגדה לקדושת היופי ותפשה את יופי הקדושה".
  4. הפילוסופיה היוונית הדגישה את מעמדו המרכזי של השכל הקר והיבש, ולעומת זאת היהדות הדגישה את מקומם של הרגש, טהרת הלב וקדושת הרצון, וקישרה את שלמות השכל עם תיקון הנפש.

בתפילת על ה-ניסים אנו מזכירים את מגמת היוונים:

"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"[3].

ר' להעבירם מחוקי רצונך - שבת,חודש ומילה - הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל

ר' ביאורו של הרה"ק ר' ישראל מויז'ניץ לסיבה שגזרו דווקא על שבת חודש ומילה

הדלקת נרות[4][עריכה]

חנוכיה בחצר בית הכנסת - המקור -ויקישיתוף, צילם דוד שי
ערך מורחב - נר חנוכה

בעת הדלקת הנרות מכנסים את כל בני המשפחה, כדי לפרסם את הנס.

בלילה הראשון מדליקים נר אחד ובכל לילה מוסיפים נר נוסף, עד הלילה השמיני שבו מדליקים שמונה נרות. לפי מנהג האשכנזים כל אחד ואחד מבני המשפחה מדליק נרות לעצמו, מלבד האשה שהיא יוצאת ידי חובה בהדלקת הנרות של בעלה. בני עדות המזרח נוהגים שאחד מדליק עבור כל בני המשפחה.

מצוה מן המובחר להדליק נרות חנוכה בשמן זית, שבו נעשה הנס בבית המקדש.

כדי לפרסם את הנס, מדליקים את הנרות בפתח הבית הפונה לרשות הרבים. כאשר מדליקים את הנרות בפתח שיש בו מזוזה, שמים את הנרות בצד שמאל של הכניסה, ממול למזוזה הקבועה בצד ימין. אם אין פתח הפונה לרשות הרבים, מדליקים את הנרות בחלון הנראה מרשות הרבים.

את הנרות מעמידים בגובה שלושה טפחים ומעלה מהקרקע, ומצוה להניח אותם בגובה של פחות מעשרה טפחים מהקרקע. אם הניחם בגובה של למעלה מעשרה טפחים, יצא ידי חובה.

זמן הדלקת נרות חנוכה הוא בשעת צאת הכוכבים, ויש שנוהגים להדליק עם שקיעת החמה.

הנרות או השמן צריכים להיות בגודל או בכמות שידלקו לפחות חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, גם אם מדליקים אותם בשעה מוקדמת.

בלילה הראשון מברכים לפני ההדלקה שלוש ברכות: א. "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר [של][5] חנוכה". ב. "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"; ג. "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". בשבעת הלילות הבאים מברכים את שתי הברכות הראשונות בלבד.

בלילה הראשון מדליקים את הנר הימיני. בלילה השני מוסיפים נר נוסף סמוך לו בצד שמאל, מברכים ומדליקים אותו תחילה ואחר כך פונים לימין להדליק את הנר הימיני. גם בשאר הלילות מוסיפים בכל לילה נר נוסף בצד שמאל, מברכים ומדליקים תחילה את הנר הנוסף ואחר כך פונים לימין לדליק את שאר הנרות. יש אומרים שתמיד מתחילים להדליק את הנר הסמוך לפתח, כלומר שאם הנרות מונחים בימין הפתח יתחיל להדליק את הנר הימיני ואחר כך יפנה לשמאל, ואם הניח את הנרות בשמאל הפתח, ידליק את הנר השמאלי הסמוך לפתח ואחר כך יפנה לימין. מצויים מנהגים נוספים בענין זה.

הלכות ומנהגי ימי החנוכה[עריכה]

הלכות ומנהגי היום[עריכה]

סעודות שאוכלים בחנוכה[עריכה]

אסור להתענות בחנוכה[6] (שו"ע או"ח סי' עתר סע' א) ואפילו תענית חלום או תענית יאר-צייט אין מתענים בו (רמ"א שם סעיף ג).

יש אומרים שאין מצוה בריבוי הסעודות (שו"ע או"ח סי' תרע סעיף ב), משום שבחנוכה הסכנה הייתה סכנה רוחנית, ולכן תקנו את לבטא השמחה ע"י אמירת הלל[7] ושמחה רוחנית, לעומת ימי הפורים שהייתה סכנה גשמית, ולכן תקנו לבטא את השמחה ע"י אכילה ושתיה (מ"ב שם ס"ק ו)[8].

ויש אומרים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות, משום שבאותן הימים הייתה חנוכת המזבח (רמ"א שם), כלומר: סיום הכנת מלאכת המשכן, אף שהקמתו נדחתה לר"ח ניסן (מ"ב שם ס"ק ז).

ונוהגין לומר שירות ותשבחות בסעודות שמרבין בהן, ואז - בצירוף שני הדברים (מ"ב ס"ק ט בשם המהרש"ל והב"ח) - הם בגדר סעודות מצוה (רמ"א שם). וראוי שהשמחה תהיה מעורבת ובלולה בשמחת התורה (ביאה"ל שם ד"ה ונוהגין לומר, בשם המהרש"ל). וכל שעושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצוה (- הדלקת הנרות), הרי זה סעודת מצוה (מ"ב שם ס"ק ט בשם המהרש"ל).

עשיית מלאכה[עריכה]

מותרים בימים אלו בעשית מלאכה (שו"ע או"ח סי' עתר סע' א), ואין ראוי להבטל ממלאכה כי הבטלה היא עבירה (מ"ב שם ס"ק ה).

ויש מקומות שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בשעה שהנרות דולקות (שו"ע שם), ויש אומרים שהמנהג הוא רק במלאכות האסורות ביום טוב, אך מלאכת אוכל נפש מותרת (פסקי תשובות שם אות ב, עמ' תסב). ויש שאמרו שהמנהג הוא רק לגבי מלאכות ויש נשים שנהגו שלא לעשות שום מלאכה בשעה שהנרות דולקים (שם בהערה 15 בשם הגרי"י פישר זצ"ל). ומאידך, יש נשים שנהגו לעות כל מלאכה מלבד תפירה, סריגה, כיבוס וגיהוץ (פסקי תשובות שם).

מנהגי אבלות שלא נוהגים בחנוכה[עריכה]

בימי החנוכה אסור להספיד (שו"ע או"ח סי' עתר סע' א, ג), אלא לחכם בפניו (שם סע' ג), אך אבלות נוהגת בחנוכה (מ"ב שם ס"ק יב).

יש שנהגו שלא לפקוד את הקברות בימי החנוכה, כי הדבר עלול להביא לידי בכי, ויש שלא חששו לכך (פסקי תשובות סי' עתר אות א, עמ' תסא).

מנהגים נוספים[עריכה]

נהוג לאכול בחנוכה מאכלי חלב, לפי שהנס נעשה על ידי מאכלי חלב, שהאכילה יהודית את האויב (רמ"א או"ח סי' תרע סעיף ב). יהודית היתה בתו של יוחנן כהן גדול, היא האכילה גבינה את ראש היוונים כדי שיצמא, ישתכר וירדם. אחר כך כרתה את ראשו וכל צבאו ברח. על ידי כך היתה ישועה גדולה לעם ישראל.

יש הנוהגים לחלק לילדיהם "דמי חנוכה", כדי לעודדם לעסוק בתורה (אוצר טעמי המנהגים[9], הרב שמואל פנחס גלברד שליט"א, עמ' שלח).

נהגו לסובב בסביבון בימי החנוכה (פסקי תשובות סי' עתר אות ד, כעמ' תסג). ונתנו בזה ההחסידים טעמים שונים.

נוהגים לאכול מאכלים המטוגנים בשמן, כגון סופגניה ולביבה, זכר לנס פך השמן.

סדר התפילה בחנוכה[עריכה]

בתפילת שמונה עשרה (- בברכת "מודים") וכן בברכת המזון (- בברכת "נודה לך") מוסיפים בשמונת ימי החנוכה את נוסח "על הניסים... בימי מתתיהו...", בנוסח זה מודים לה' ומהללים אותו על תשועתו בימי גזירות היוונים.

בתפילת שחרית אומרים בשמונת ימי החנוכה "הלל שלם" וקוראים בתורה בפרשת "חנוכת המזבח" (במדבר ז, א[10] - שם ח, ד). הטעם לקריאת פרשה זו, כי מלאכת המשכן במדבר סיני הסתיימה בכ"ה בכסלו. בשבת חנוכה מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון קוראים את פרשת השבוע ובספר השני קוראים למפטיר את הקריאה של חנוכה.

בימי חנוכה אין אומרים "תחנון" ואין אומרים "למנצח" (רמ"א או"ח סי' תרפג).



הלל ושירה בחנוכה כביטוי לשמחה[עריכה]

כפי שהוזכר, הרמב"ם פוסק: "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו... ימי שמחה והלל..."

כתב הרב נחום רבינוביץ (במאמרו הלל בחנוכה לשיטת הרמב"ם):

"גם בחנוכה ראו חכמים להחיל על ימים אלה חובה של שמחה ושירה, אלא שבמקרה זה קבעו לומר את ההלל, ולא כמו בפורים שעדיין היו נביאים, והם חיברו שבח מיוחד לאותו אירוע, דהיינו המגילה. ודאי שאילו רצו היו יכולים לתקן (- לחבר) גם לחנוכה שירה מיוחדת אלא שהעדיפו להשתמש בהלל שהוא תקנת הנביאים הקדמונים. מעתה ימי החנוכה הם ימי שמחה שהרי תקנו לומר בו את ההלל, בו כתוב (תהלים קיח, כד): "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

הבסיס לתפיסה זו, שההלל הוא ביטוי של שמחה[11], מצויה בדברי הרמב"ם (בסוף הל' לולב - פ"ח הט"ו):

"...השמחה שישמח האדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שצִווה בהם - עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח, מז)... ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'..."

הרי שהשירה היא ביטוי של שמחה, שכן "...השכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות (-טִפשות), ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר (שם): 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב' - הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות" (רמב"ם פ"ו מהל' יו"ט ה"כ). מעתה כל עובד ה' ירבה בשירת שבח והודיה להקדוש ברוך הוא בכל הזדמנות אפשרית, ובפרט בימי החנוכה.

מהותם של ימי החנוכה[עריכה]

הסבר השם "חנוכה"[עריכה]

ישנם הסברים רבים לשם "חנוכה":

  • בימים אלו עשו את חנוכת בית המקדש, כי טיהרוהו מהטומאה שטימאו אותו היוונים, ו"חנוכה" היינו לחנוכת המזבח ובית המקדש.
  • משמעות המילה "חנוכה" היא: חנו כ"ה, כלומר, שביום כ"ה בכסלו חנו (- זכו למנוחה) מאויביהם (מ"ב סי' עתר ס"ק א).
  • יש המסבירים בדרך רמז ש"חנוכה" ראשי תיבות ח' נרות והלכה כבית הלל.

נס פך השמן והנצחון במלחמה[עריכה]

ערך מורחב - נס חנוכה

כפי שהוזכר, ישנן שתי סיבות עיקריות לחגוג את חג החנוכה. במקומות מסויימים (בגמ' שבת כא: ועוד) נס פך השמן מודגש יותר, ואילו במקומות אחרים (בתפילת "על הניסים" ועוד) מודגש דוקא נס הנצחון במלחמה.

בערך ניסי חנוכה מובאות כמה גישות ליחס בין הגורמים השונים של החג:

  1. עיקר שמחת ימי החנוכה היא על הנצחון במלחמה. אולם היה מקום לטעות שזהו נצחון טבעי ללא השגחה מכוונת מהשי"ת. נס פך השמן ברר שכל הנצחון היה כולו ניסי, ומושגח.
  2. נס פך השמן הוא אקט סימלי המבטא את מהות נס הנצחון. החשמונאים היו משפחה בודדה מול התרבות היוונית שפשתה בכל מוקדי הכח. אולם טהרת לב מועטת מכריעה בקרב על הלבבות.
  3. יש הטוענים שהמבט הגלותי מדגיש את הצדדים העל טבעיים, לעומת המבט הארץ ישראלי המדגיש את הלאומית הטבעית.
  4. עיקר שמחתנו היא על נס הנצחון, אלא שהיו הרבה ספקות פרקטיים ורוחניים האם נכון להכנס למערכה, אולם נס פך השמן מברר שכל מעשה זה היה צודק ונכון.
  5. אין לשמוח על הנצחון ומפלת האוייבים, שנאמר בנפול אויבך אל תשמח, והשמחה בזה רעה בעיני ה', אלא השמחה על היותו של עם ישראל מושגח למעלה מדרך הטבע, וחביב לה', גם בזמן שאין נביאים ((משך חכמה על שמות יב, טו: "לדעתי הא דאמר להם עתה דבר שלדורות הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויביהם לחג הנצחון, לא כן בישראל המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה ע"ז וכמו שאמר בנפול אויבך אל תשמח כו' פן יראה ד' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו, (משלי כד, יז) הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו משום שהשמחה רע בעיני ד' הלא רע בעיני ד' צריך לשנאותו ולכן לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים רק כי הוציא ד' את ב"י ממצרים אבל על מפלת האויבים אין חג ויו"ט לישראל. ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ד' וטהרתו והשגחת אלקים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בישראל ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם ההדלקה שמונה ימים בהיכל משום שהמנהיגים והשרי צבאות היו הכהנים הגדולים החשמונאים והיה חוששת ההשגחה שמא יאמרו כחם ועוצם ידם ובתחבולות מלחמה נצחו הראתה להן ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע רק לכהנים למען ידעו כי יד אלקי עשה זאת והם מושגחים דרך נסיי למעלה מן הטבע. וכן בנס פורים לא עשו יו"ט ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל רק היו"ט הוא בימים אשר נחו מאויביהם וכמו שהיו צריכים למנוחה והיה נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים היתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים כי רק השמחה על המנוחה לכן ויכתוב מרדכי (אסתר ט, כ) את הדברים האלה וישלח ספרים כו' לקיים עליהם להיות עושים כו' כימים אשר נחו בהם שלכן לא היה חושש לקנאה את מעוררת עלינו בין האומות (מגלה ז) (שאנו שמחים במפלתן רש"י) שאין השמחה רק על המנוחה לא על יום ההרג בשונאיהם")).

חנוכה במקורות הקודש[עריכה]

פרשיות נבואה על חנוכה[עריכה]

  • נבואת זכריה, פרק ט, יב-יז - "כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן..." עוסקת על פי רש"י ופרשנים נוספים(דרוש מקור)[12] (שם) במלחמת החשמונאים נגד היוונים, ומבטיחה את נצחונם של החשמונאים [13].
  • בנבואת דניאל, בכמה מקומות, ובעיקר בפרק ח, יש כמה מקראות שמתפרשים על פי רש"י, אבן עזרא ומלבי"ם על תקופת אנטיוכוס[14].

חנוכת המשכן בחנוכה[עריכה]

פרשת נשא מסתיימת בחנוכת המזבח ע"י קורבנות הנשיאים, ומיד מתחילה פרשת בהעלותך שפותחת בציווי להדליק אור במנורה. ורש"י שם מביא את דברי חז"ל:

"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו שלא היה עימהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה, חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

הרמב"ן שואל: מדוע ניחמו דווקא במנורה ולא בקטורת ובשאר הקורבנות המיוחדים לשבטו, ובפרט עבודת יום הכיפורים שאנה כשרה אלא בו? והרמב"ן עונה:

"אבל עניין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהייתה בבית שני ע"י אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו... ובלשון הזה מצאתיה במגילת סתרים לרבנו ניסים שהזכיר האגדה הזו, ואמר ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו' אמר לו הקב"ה למשה, דבר אל אהרון ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל ע"י בניך ניסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בית חשמונאי ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח".

הרמב"ן מביא שבמדרש תנחומא (בהעלותך ה, - ומופיע גם במדרש רבה):

".. וכל הנשיאים הקריבו, חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיא לוי? זה אהרן, שנאמר, ואת שם אהרון תכתוב על מטה לוי, ואהרון לא הקריב עם הנשיאים. והיה אומר אוי לי, שמא בשבילי אינו מקובל שבט לוי. אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן: אל תתיירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר, דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך. הקורבנות - כל זמן שבית המקדש קיים - נוהגין, אבל הנרות - לעולם - אל מול פני המנורה. וכל הברכות שנאמר לך לברך את בני, אינן בטלין לעולם".

ומקשה על כך הרמב"ן:

"והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים, והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות". אלא מסיק מכך הרמב"ן "אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו" ומוסיף הרמב"ן בהתייחסות לסוף דברי המדרש "וכן ברכת כוהנים, הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם. דרשו סמוכין לחנוכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרון שלא נמנה עימהם"הרי לנו שכבר בזמן חנוכת המזבח במדבר נרמז לנו נס החנוכה והדלקת נרות חנוכה".


מלבד שחנוכה הוא מעין 'פיצוי' לשבט לוי, ישנו בעצם גם 'פיצוי' לתאריך. שכתוב במדרש (פסיקתא רבתי - איש שלום, פיסקא ו ד"ה ד"ה ד"א ותשלם):

"אמר רבי חנינא בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן[15] ועשה מקופל עד אחד בניסן, שהקימו משה אחד בניסן... וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלאין על משה לומר למה לא הוקם מיד שמא דופי אירע בו... כיון שבא ניסן והוקם המשכן עוד לא לימלם אדם אחר משה. - ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה מלאכה בו? לאו, ...שילם לו הקדוש ברוך הוא חנוכת בית חשמנאי..."

כמו כן, כאשר חזרו עולי הגולה מבבל והתחילו בבניין בית המקדש השני, ובעצת המשטינים נפסקה העבודה עשרים ושתים שנה, ואחר כך חזרה ונתחדשה עבודת הבניין, הקימו את יסודותיו ביום עשרים וארבעה בכסלו, ובלילה שלאחריו, אור לכ"ה בכסלו, שמחו בשמחת היסוד, כמו שכתוב (חגי ב, יח): "שימו נא לבכם מן היום הזה ומעלה, מיום עשרים וארבעה לתשיעי (כסלו) למן היום אשר יוסד היכל ה' שימו לבבכם[16]".


רמזים במקרא לחנוכה[עריכה]

בתנ"ך יש רמזים לחג החנוכה[17]:

  • המילה העשרים וחמש בתורה היא 'אור' - "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" (בראשית א, ג).
במקביל, חז"ל דורשים הפסוק (שם א, ב): "והארץ הייתה תֹהו ובֹהו וחושך על פני תהום": "תהו - זה בבל, ובהו - זה פרס, וחושך - זה יון, על פני תהום - זה גלות אדום (ב"ר ב, ד; ילקו"ש שם רמז ד).
הרי שיון הם חושך, וחג החנוכה - כ"ה בסכלו - הוא האור.
יש לזכור, האור שעליו מדובר בפסוק אינו אור השמש, שנבראה כידוע רק ביום הרביעי, אלא זהו האור הגדול שה' גנז לצדיקים לעתיד לבוא, וכתוב בספרי הקבלה שחג החנוכה מגלה את האור הגנוז.
  • ברשימת המסעות שבפרשת מסעי, המסע העשרים וחמישה (25): "ויסעו ממתקה ויחנו בחשמונה" (במדבר לג, כט), וזהו רמז לחשמונאים. ואפשר להוסיף שאת שם החג "חנוכה" ניתן לחלק חנו-כ"ה, כלומר החניה ה-25 שהייתה כאמור בחשמונה.
  • בפרשת אמור התורה מונה את כל החגים לפי סידרם בלוח השנה החל מחג הפסח וכלה בחג הסוכות. מיד לאחר מכן מופיע הציווי (ויקרא כד, א-ד): "צו את בני ישראל, וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד. מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד, יערוך אותו אהרון מערב עד בוקר לפני ה' תמיד, חוקת עולם לדורותיכם. על המנורה הטהורה יערוך את הנרות, לפני ה' תמיד". - נשאלת השאלה: מה הקשר בין פרשיית החגים להדלקת הנרות?
אלא שרמז יש פה לחג החנוכה, בו מדליקים נרות לאחר חג הסוכות.

חנוכה במשנה[עריכה]

חנוכה מוזכר במשנה בהקשרים עקיפים: ר' ביכורים פ"א מ"ו, ראש השנה פ"א מ"ג, תענית פ"ב מ"י, מגילה פ"ג מ"ד ומ"ו, מועד קטן פ"ג מ"ט..

על השאלה מדוע רבי יהודה הנשיא לא ערך מסכת חנוכה קיימות כמה שיטות:

  • הרמב"ם (בהקדמתו לפירוש המשנה) תולה זאת בפִרסומם של הלכות חנוכה (וכ"ה בחי' החת"ס גיטין עח.).
  • יש שכתבו שרבי עשה זאת ברוח קודשו כביקורת על החשמונאים שתפסו את המלוכה המיועדת לזרע דוד[18] (טעמי המנהגים עמ' שסה, בשם החתם סופר[19]). ורבים השיגו על טעם זה, והטילו ספק אם הדברים יצאו מפיו[20].
  • יש מי שכתב שהיות ורבי ידע שספרו יבוקר מאנשי מדע העומדים מחוץ ליהדות שיחרצו עליו משפט לפני ממשלת רומא, לכך השמיט עניינים מרכזיים בתורת ישראל, כגון: הגאולה ע"י המשיח. ומטעם זה הושמטו גם ענייני חנוכה, שחשבוהו הגויים כעניין פוליטי - חגיגת הניצחון הלאומי (יסוד המשנה ועריכה, הרב ראובן מרגליות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, עמ' כב; ודברים דומים כתב בשו"ת שואל ונשאל ח"ד או"ח סי' לז[21]).
  • יש מי שאמר שהיות והמאבק עם יון היה על כוחם של חכמי ישראל ותורה שבעל פה, השאיר רבי את חנוכה בגדר "תורה שבעל פה" מבלי להיזקק להיתר של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (הרב יעקב לבנון סיפר שהרב דב ליאור בצעירותו אמר תירוץ זה בפני הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, וקילסו מאוד[22]; שו"ר שכך מובא בפסקי תשובות, סי' עתר אות ב והערה 18, עמ' תסב, בשם רבי צדוק הכהן(דרוש מקור) מלובלין).
  • הרב יוסף בא-גד(דרוש מקור) כתב שרבי חשש שהעם ידגיש את הניצחון הצבאי החומרי, ויעדיף אותו על פני נס פח השמן שכולו משמים‏[23], ולכך לא האריך בענייני חנוכה.
  • יש מי שכתב שאם היה רבי מזכיר את חנוכה במשנה, זה היה עלול לעורר את היהודים הבריאים בתודעתם הלאומים למרוד ברומי במצב שאיננו כשר לזה מבחינה צבאית, פוליטית וכד', ולכן נמנע רבי מלהזכיר את חנוכה במ�נה.
  • יש מי ש�תב שרבי לא ראה צורך להזכיר את נס חנוכה, משום שהוא מופיע כבר במגילת תענית שהייתה ידועה ורגילה בפי הבריות בזמן כתיבת המשנה.

הקשר לחג הסוכות[עריכה]

בכמה מקומות מצינו שישנו קשר בין חג הסוכות לחנוכה[24]:

  • אחד הטעמים שמובא בגמ' (שבת כא:) לשיטת בית שמאי שביום ראשון מדליק שמונה נרות, מכאן ואילך פוחת והולך הוא "כנגד פרי החג", כלומר: שכמות הפרים שמקריבים בסוכות הולכת ופוחתת מיום ליום.
  • גם ספר מכבים מובאת אגרת ששיגר יהודה המכבי ומועצת הזקנים בירושלים ליהודי אלכסנדריה, בה חנוכה נקראת פעם 'חג טהרת המקדש' ופעם 'חג הסוכות' (ספר מכבים ב, א, יח).

ויש להבין מה הקשר בין סוכות לחנוכה?

יש המסבירים תופעה זו בהסבר היסטורי, עפ"י המסופר בספר המכבים על חג החנוכה הראשון: "ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות, בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה" (ספר חשמונאים ב, א, יח; שם י, ה). לפי זה קבעו לעשות חג חנוכת הבית שמונה ימים בתורת תשלומים לחג הסוכות שלא היה בידם לחגוג כדין בהיותם בעיצומה של מלחמה.

יתירה מזו, במדרש (מובא בספר 'ימי החנוכה', להרב דוד כהן שליט"א, ירושלים תשס"ה, ריש מאמר ח, עמ' עב) שהיוונים רצו לבטל דוקא את הדלקת המנורה ואת חג הסוכות ע"ש.

יש המעמיקים להסביר זאת, ...

בספר בני יששכר כתוב שישנם שלשה רגלים מהתורה, וכנגדם ניתן כוח ביד חכמים לקבוע שלושה חגים. אור שמונת ימי החנוכה נובע מאורו של חג הסוכות ושמיני עצרת. שניהם שמונה ימים. לפי בית שמאי מדליקים ביום הראשון שמונה נרות ואח"כ פוחת והולך כנגד פרי החג.
אור הפורים נוגה מאורו של חג השבועות (כפי שחז"ל דורשים על הפסוק "קיימו וקיבלו היהודים" - קיימו מה שכבר קיבלו במתן תורה).
ולעת קץ האחרון במהרה בימינו יאיר על ישראל אור חדש מאור הגאולה הראשונה שהייתה בפסח (- יום העצמאות).

ראו גם[עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. להבנת הערך של חנוכה כיום העצמאות של ימי בית שני - ר' שיעור מאת הרב חגי לונדין שליט"א.
  2. הדברים הובאו בסדר שונה מהמאמר, משום שהמאמר מתחיל מהסברים מקובלים ומחפש את שורשם, ובאנציקלופדיה יש להתחיל מההסברים המהותיים.
  3. הרב אהרן ליכטשטיין שליט"א במאמרו מסביר שיש כאן שתי סכנות: (א) "להעבירם" - בכח ובכפייה, "מחוקי רצונך" - מקיום המצוות בפועל. (ב) "להשכיחם תורתך" - ליצור אוירה תרבותית שתגרום לעם ישראל לשכוח מהתורה.
  4. המובא בכותר זה מתוך אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, וזכויות היוצרים שייכות לאנציקלופדיה תורנית מרוכזת.
  5. כ"ה מנהג רוב האשכנזים, אך מנהג אשכנז הקדום (הייקים) הוא לומר "נר שֵלַחנוכה".
  6. נחלקו הפוסקים (שו"ע סי' תרפו סע' א ומ"ב שם ס"ק א) אם מותר להתענות בערב חנוכה (- כד כסלו). ויש אומרים שיעשה סעודת סיום מסכת ואז יאכל (פסקי תשובות - סי' עתר הע' 1 - בשם שו"ת דברי משה סי' לז).
  7. ר' להלן בכותר: אמירת הלל כביטוי שמחה.
  8. במאמר בעלון ישיבת הר עציון הובאו הסברים נוספים לכך שבחנוכה ציון הנס ע"י הלל והודאה, ואילו בפורים ע"י סעודות ומשתה: (א) כאשר המקדש היה קיים - השמחה הייתה באה מאליה (ולכן נדב ואביהוא נענשו מפני שניסו לקיים שמחה והשראת קדושה באופן מלאכותי ע"י שתיית יין, ולא סמכו על קדושת בית המקדש שתאציל עליהם את ההשראה והשמחה). לכן, במגילת אסתר, שסיפורה קרה בזמן הגלות שלא היה כבר מקדש, היה צורך לשמוח שמחה יתרה באופן מלאכותי ע"י שתיית יין, לעומת זאת, בחנוכה, בית המקדש היה קיים, והוא שוחרר מידי היוונים, השמחה הייתה באה מאליה, וכל מה שנותר היה לקבוע להודות ולהלל לה' ( בשם בעל "וידבר משה"). (ב) רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל (דרשות מהרי"ץ, סוף דרוש טז) נתן לדבר הסבר נוסף: במגילת אסתר נכשלו חטא מסוים – המשתה אצל אחשוורוש, כאשר חזרו בתשובה היו צריכים תיקון נקודתי למעשה שבו חוטאים, לכן נקבעו משתה ושמחה בטהרה כתיקון למשתה אחשוורוש. בחנוכה, לעומת זאת, היוונים רצו לעקור את הדת היהודית, והחלו מצוות 'חוקיות' – שבת, מילה וקידוש החודש, שאין להם טעם, בחשבם שאח"כ יגררו להקל בשאר המצוות, אך האמת היא שע"י לימוד התורה מתברר שכל המצוות הן 'חוקיות', מאת ה' (וזו כוונת רש"י ויקרא כו, ג: "אם בחוקותיי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". ה' עשה את הנס – כדי שעם ישראל ישתחררו מהדעות הזרות הללו ויעמלו בתורה. לכן נקבעו ימים אלו דווקא להודות ולהלל לשמו הגדול ולעמול בתורה, כדי שיבואו לידי הכרה שכל המצוות מה' ואין להרהר אחריהן, אלא לעשותן ולקיימן. (ג) בחנוכה, הייתה מלחמה הפיזית, וכדרכן של מלחמות, היה חשש שהלוחמים עלולים להרגיש גיבורים ועטורי תהילה ולייחס לעצמם את הנצחון על היוונים, בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). לכן כאן נקבע "להודות ולהלל". קודם כל, להודות לה', שהכל בא ממנו, והם בעצם היו רק השליחים. בפורים, לעומת זאת, אופי הפעולה הציבורית נגד הגזירה היה רוחני: שלשה ימי צום ותפילה לה' לביטול הגזירה. המהפך בין מצב פטאלי כמעט להצלה מושלמת, בא במיידיות, בהשגחה ברורה מאת ה'. לא היה סיכוי שמישהו ייחס לעצמו משהו מן המהפך. לכן, כל מה שנותר לעשות הוא משתה ושמחה, כי בכל מקרה ההודאה וההלל ברורות מאליהן.
  9. הוצאת מפעל רש"י, פתח תקווה תשנ"ו.
  10. כ"ה למנהג האשכנזים (הגהה באו"ח סי' תרפד סעיף א), אך דעת השו"ע שם שמתחילין מברכת כהנים, שכן הנס נעשה ע"י הכהנים (ט"ז שם ס"ק ב, מובא במ"ב שם ס"ק ב). מנהג מקצת מקומות שקוראים לגבאי לעלות לתורה בקריאה זו במקום הכהן.
  11. ור' שערי תשובה (או"ח סי' תרצז ס"ק ב).
  12. יוצא דופן בעניין זה היא דעתו של רבי ישעיה מיטראני שכתב שאע"פ שיש לפרשו על החשמונאים, מ"מ אין כל הנבואה מתיישבת בפירוש זה.
  13. ספר זכריה פרק ט יב-יז: (יב) שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ: (יג) כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר: (יד) וַידֹוָד עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי יֱדֹוִד בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן: (טו) יְדֹוָד צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי קֶלַע וְשָׁתוּ הָמוּ כְּמוֹ יָיִן וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ: (טז) וְהוֹשִׁיעָם יְדֹוָד אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ: (יז) כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה יָפְיוֹ דָּגָן בַּחוּרִים וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת:. "ובפירוש רש"י על זכריה פרק ט פסוק יג: "(יג) כי דרכתי לי יהודה - סוף שאנטיוכס יטול המלוכה מיד מלכי פרס וירעו לכם ואני אדרוך יהודה להיות לי כקשת מלחמה וילחמו באנטיוכ' בימי חשמונאים. קשת מלאתי אפרים - מקרא קצר הוא כמו קשת מלאתי יד אפרים כמו (מלכים ב ט) ויהוא מלא ידו בקשת אפרים יהיה לי כאשפה מלאה חצים. ועוררתי בניך ציון - על חיל אנטיוכס". ושם בפסוק טז: "(טז) כצאן עמו - כצאן שהסיע ממצרים להיות לו לעם. כי אבני נזר - כי הכהנים בני חשמונאים המתפארים באבני נזר בטורי חושן ואפוד יהיו מתנוססים בניסים על אדמתן". וראה עוד מלבי"ם על זכריה שפירש כמה מקראות נוספים בזכריה על תקופת החשמונאים: מלבי"ם פרק ג פסוק ז - חלק באור הענין - "(ז) אם בדרכי תלך - שיתנהג במדות ה' מה הוא רחום וחנון כמש"פ חז"ל על והלכת בדרכיו, ואם את משמרתי תשמר - הוא משמרת תורת ה' ומצותיו, וגם אתה תדין את ביתי - שישגיח על עבודת הבית ודיני הקרבנות, וגם תשמר את חצרי - את חצרות המקדש להשגיח על משמרת הבית בכל פרטיו, אז אני מבטיח לך ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה - ר"ל שהגם שהכהנים בזמן הזה הם בני אדם שוכני בתי חומר ומדרגתם יהיה שפלה ממדרגת המלאכים, יצא ממך חוטר לעתיד לבא שישמשו בבית השלישי שהם יתקדשו כמלאכים והם יהיו מהלכים בין המלאכים הנצחיים העומדים לפני ה' ויתהלכו עמהם בחייהם, ונבואה זו מלבד שהיתה פרטית על יהושע כנז', היתה ג"כ כללית ונבואה עתידה על זרעו, שמצד זה ראה את יהושע ר"ל את זרעו שנקראו על שמו, שלפעמים יהיו עומדים במשפט והשטן יקטרג עליהם שישרפו באש, שזה היה בעת השמד בימי אנטיוכס אשר רצה לכלות כהני ה', וה' גער בהשטן והיה כאוד מוצל מאש כמו שהיה בימי החשמונאים שנצולו בנס ובהשגחת ה', וגם היה קטרוג על כהונתם וה' מחל עונם והלביש אותם מחלצות, בפרט למ"ש הרי"א שהבגדים הצואים רומז על דור החשמונאים שלבשו בגדי מלכות שהם בגדים הבלתי נאותים לכ"ג משרת בהיכל ה', וה' העביר אותם מעליהם בימי הורדוס, שאז סר מעליהם גאות המלוכה וגסות הרוח שזה רמז בצניף הטהור שיושם על ראשם, שהמצנפת בא לכפר על גסות הרוח, שלא יהיה עליהם עטרת המלוכה רק מנצפת הכהונה לבד, והבטיח לו שלעתיד יתן לו בנים מהלכים בין המלאכים בבית עולמים:". ובמלבי"ם על זכריה פרק ו פסוק יג - חלק באור הענין "(יג) והוא - ר"ל שהגם שגם זרובבל בונה את ההיכל עתה, יש הבדל ביניהם כי הוא - ר"ל מלך המשיח הצומח מתחתיו, יבנה את היכל ה' וגם הוא ישא הוד ה' - לא כן זרובבל הבונה שאינו נושא הוד ה', וישב ומשל על כסאו - המשיח ישב וימשול לא כן זרובבל שאינו מושל כי הוא תחת רשות מלכי פרס, ואינו יושב על כסאו כי הוא נכנע, וגם יל"פ על כסאו של הוד ה' - שהמשיח ישב על כסא ה' למלך, והיה כהן על כסאו - ואז גם הכהן יהיה על כסאו הראוי, כי עתה גם הכהן אינו על כסאו הראוי לו, ואז עצת שלום תהיה בין שניהם - כי עתה לא יהיה שלום בין היושב על כסא ההנהגה ובין הכהן, שבימי החשמונאים לבשו הם עטרת מלכות וייחסו הגדולה לעצמם, ואח"כ היה עטרת הכהונה ירודה ע"י המלכות שמכרו אותה בדמים והית שפלה בעיניהם, אבל אז כ"א ישב על כסאו בשלום:". ובמלבי"ם על זכריה פרק ט פסוק יב - חלק באור הענין - "(יב) שובו לבצרון - שובו מן בור הגלות לבצרון, שציון תהיה מבוצרת, אז אתם אסירי התקוה - שהייתם מקוים זמן רב על הגאולה, גם היום מגיד משנה אשיב לך - יש לי להשיב לך דבר שיגיד לך משנה, היינו נסים כפולים שיהיה בשני זמנים, כי יודיעם מלחמות החשמונאים נגד היונים בימי אנטיוכוס, ומלחמת בני אפרים נגד גוג ומגוג לעתיד, ששניהם נבואות עתידות, ואמר גם היום - כי יכלול בזה הגדה אחת בדבר שיהיה היום בזמן הזה קודם הגאולה העתידה שהיא מלחמת המכביים עם בני יון:". ובמלבי"ם על זכריה פרק יא פסוק יא - חלק באור הענין "(יא) ותופר ביום ההוא - ר"ל שהגם שאח"כ חדשו את הברית כפעם בפעם עם היונים בימי החשמונאים ואח"כ עם הרומיים בימי הורדוס, עכ"פ הופר הברית ביום ההוא, ומאז לא היה ברית קבוע כי הופר בכל פעם, וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי - ר"ל החכמים ובעלי רוה"ק שהיו ביניהם אשר שמרו משמרת ה' הם ידעו אז כי דבר ה' הוא - הבינו שזה מאת ה' ושכבר נבאו ע"ז הנביאים יחזקאל וזכריה ודניאל שראו הארבע מלכיות אשר יעמדו להצר לישראל:".
  14. אבן עזרא על דניאל פרק ח פסוק יט - "באחרית הזעם - יספר זעם השם על ישראל בימי יון ובימי אנטיוכוס עד שיטהרו החשמונאים את הבית וזהו ונצדק קדש והנה שב לפרש כי המלך הראשון שהוא אלכסנדרוס הוא הקרן הנשברה מהרה ופירש ארבע מלכיות וטעם מגוי שכולם היו מגוי יון ולא א' בהם שהיה לו כח כמו אלכסנדרוס" וראה עוד במלבי"ם על דניאל פרק ח פסוק יא-יב - חלק באור הענין - "(יא) ועד שר הצבא הגדיל - ר"ל וכל זה ימשך עד שיגדל שר הצבא, שהוא מתתיהו הכהן ובניו המכביים, שהיה שר ישראל, מזה הצד שהם צבא ה', הגדיל עליו ונצחו, וממנו הורם התמיד, ומן השר הצבא הזה, ר"ל בסבתו נתרומם התמיד, שהתמיד שהיה בטל עד הנה על ידי היונים נתרומם ע"י כח החשמונאים ובזכותו והוחזר עבודת ה' על מכונו. והושלך מכון מקדשו - הוא חזון אחר, שמע בחזון שאחר שנתרומם התמיד והוקם המקדש על מכונו בימי החשמונאים, הושלך שנית מכון ממקדשו של התמיד ויובטל שנית ע"י הרומיים בעת החורבן. (יג) ואשמעה אחד קדוש מדבר - מוסב למעלה, שכ"ז שמע שדבר אחד קדוש, כי האיל והצפיר עד הקרן שיצא מצעורה ותפול ארצה מן הצבא כל זה ראה במחזה, אבל מן מ"ש ועד שר הצבא הגדיל וממנו הורם התמיד זה לא ראה בחזון, רק שמע מקדוש אחד מן המלאכים המשפיעים הנבואה שדבר כ"ז והודיעו כ"ז בנבואה ויאמר אחד - ואח"ז שמע שקדוש אחד אמר - להמלאך הנעלם שדבר את החזון הנזכר, ושאל אותו, עד מתי החזון - ר"ל עד מתי יתארך החזון שדברת, והוא החזון של התמיד היינו מה שראיתי שיתרומם התמיד תחלה בימי החשמונאים ע"י שר צבא ישראל, ואח"כ הפשע שומם תת - ואח"כ יתנהו הפשע שיהיה שומם, ושקודש - (דהיינו הבהמ"ק) יהי' מרמס - כמ"ש שיושלך מכון מקדשו וצבא והתמיד תנתן (ביד האויבים) ע"י הפשע, עד מתי יתארך זה". מלבי"ם סובר שגם חלקים מפרק יא עוסקים בתקופת החשמונאים: מלבי"ם על דניאל פרק יא פסוק ל - חלק באור הענין - "(ל) ובאו בו ציים כתים - שבאו הרומיים באניות ועי"ז ושב - הוכרח לשוב ממצרים, וזעם - ואז רצה לכלות חמתו בישראל, וז"ש וזעם על ברית קודש - שרצה להעבירם מברית תורתם שהוא ברית קדש, ושב - וכן שב שנית, כי בא עליהם כמה פעמים להעבירם מדתם, והכחיד כל אשר ישמור דת ישראל, ויבן על עוזבי ברית קדש - שהתחברו עמו רבים מישראל אשר עזבו ברית קדש ונכנסו בדתו והיטיב עמהם, עד כאן ספר מעשה אנטיכיוס הרשע, ולא גמר סוף הענין איך אח"כ גברה יד החשמונאים שזה כבר נאמר במראה השניה שנבא ג"כ עליו שהפיל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים וירמסם, ושם באר שזה יארך עד ששר הצבא הגדיל - שהוא מתתיהו ובניו, וממנו הורם התמיד - והושב עבודת המקדש על מכונו, וזה סיום מעשה אנטיכיוס וקיצו, כי במראה זו לא בא רק להגיד לו הצרות שיבואו על ישראל, ולא בא להגיד לו תשועתם ע"י מתתיהו, שהיה ג"כ רק לזמן קצר שאח"כ באו הרומיים, ומעתה יתחיל לספר תוקף הצרות והחורבן שיהיה ע"י הרומיים". רש"י דניאל פרק ז פסוק ו מפרש נבואת "(ו) גפין ארבע וגו' וארבעה ראשין - הם ד' מושלים שחלק להם אלכסנדרוס מוקדון במותו את מלכותו כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון שהחיה הזאת השלישית היא מלכות אנטיוכוס ונקרא נמר על שם שהיתה גוזרת גזרות על ישראל מנומרות ומשונות זו מזו. ושלטן יהב לה - וממשלה נתנה לה:".
  15. ור' לעיל שלכן קוראים בתורה את פרשת חנוכת המזבח בחנוכה.
  16. יש שרמזו שהמילה "לבבכם" בגימטריה שווה למילה "החנוכה"(94). - צבי שביט (שטרן) משילה.
  17. התקבל מצבי שביט (שטרן) משילה.
  18. כפי שהזכיר הרמב"ן בפר' ויחי (בראשית מט, י) את חטאם בזה. הראי"ה זצ"ל (בשו"ת משפטי כהן סי' קמד ריש אות טו - א, עמ' שלז) מסביר, שאמנם נפסקה מלכות בית דוד, ולכן החשמונאים תפסו המלכות בדין. אבל חטאם היה בכך שהם לא החזירו את המלכות לבית דוד.
  19. פורסם ברחבי האינטרנט (בהייד פארק וכן בפינת הידעת).
  20. הרב שלמה אבינר (עם כלביא ח"ב עמ' 213) תמה, שאם זהו הטעם, כיצד הסכימו תלמידי רבי להשמטה זו? "וגם היו הרבה מחקרים על לגיטימיות ממלכת החשמונאים, ואין הדבר מוכרע כ"כ. מ"מ אִמרה זו בשם החתם-סופר לא נמצאת באף אחד מספריו... וצריך בירור גדול אם יצאו דברים אלו מפי קודשו". (ובפרט שבחידושיו הביא טעם אחר וכנ"ל). גם הרב משה צבי נריה (מאורות נריה לחנוכה; צניף מלוכה, כפר הרא"ה תשנ"ב, עמ' 177-182) הרבה לתמוה על טעם זה, וכתב שוודאי הדברים לא יצאו מפי קודשו.
    וראה בפורום 'אוצר החכמה' שיש משערים שהדברים יצאו מפי "מי שהיה קרוב למשכילים".
  21. הובא ע"י הרב אליהו רחמים זיני שליט"א.
  22. וראה גם 'אל מול פני המנורה', חלק ראשון, הוצאת חוסן ישועות ירושלים תש"ע, עמ' קכב והערה 2.
  23. וראה מש"כ להעיר על זה הרב יונה מצגר בספר מים ההלכה ח"א עמ' רטז.
  24. ור' דיון על כך בפורום הישיבות.
  25. ניתן לקרא גם בפורום הישיבות.