משה רבינו

משה רבינו בן עמרם היה "אדון הנביאים"[1], שליח ה' לגאול את עם ישראל ממצרים, מוסר התורה לישראל ומנהיגם במדבר.


חייו

לידתו וינקותו

משה נולד במצרים בזמן שבני ישראל היו משועבדים שם, לעמרם בן קהת, ממנהיגי שבט לוי[2] וליוכבד בת לוי. אחיו הגדולים היו מרים ואהרן. הוא נולד לאחר שעמרם אביו החזיר את יוכבד אִשׁתו לביתו, לאחר שגרשה בעקבות גזירת פרעה שאסרה על הולדת בנים, והחזיר אותה בזכות עצתה של מרים בתו. בלידתו היתה מאו בת 130. רבנו בחיי כתב שהקב"ה "מכין" את גואלם של ישראל, משה רבנו ולכן: "סמך פרשת הגואל (הולדת משה) לפרשת השעבוד והגלות, להורות - שהזמין הקב"ה רפואה למכה".

בסיפור הולדת משה בספר שמות פרק ב לא מוזכרים שמות הוריו אלא רק: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". המהר"ל מפראג[3] מסביר את הסיבה לדבר: "ולא הזכיר הכתוב שם עמרם ושם יוכבד... רק כתב שם איש, שהוא שם לכל איש, ואינו שם פרטי מיוחד, וזה מורה על מדרגה נבדלת אלקית..." עם זאת התורה ציינה כי הוא משבט לוי "זהו להודיע לך כי לא היה ראוי לצאת הגואל רק משבט לוי... במה שאמרו רז"ל כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ולפיכך היה ראוי לצאת מהשבט הזה הגואל אותם מן השעבוד וכל זה מפני קדושת השבט הזה... "

בת פרעה בוחרת את השם של התינוק שמצאה, משה רבינו, וכך נאמר: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, י). רבי אברהם אבן עזרא כתב: "שם משה, מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניום. וכך כםתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים, אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים" - מכאן תשובה על המקור העברי של השם.

רבי עובדיה ספורנו כבר קושר את השם למדרש: וַתִּקְרָא שְׁמו משֶׁה - כלומר: "מְמַלֵּט וּמושֶׁה אֶת אֲחֵרִים מִצָּרָה. וַתּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. הַטַּעַם שֶׁקְּרָאתִיו 'משֶׁה' לְהורות שֶׁיְּמַלֵּט אֶת אֲחֵרִים הוּא, כִּי אָמְנָם מְשִׁיתִיהוּ מִן הַמַּיִם אַחַר שֶׁהָיָה מוּטָל בְּתוכָם. וְזֶה לא הָיָה כִּי אִם בִּגְזֵרַת עִירִין[4], כְּדֵי שֶׁיְּמַלֵּט הוּא אֶת אֲחֵרִים".

במסכת סוטה (י"ב) מובאים פרטים נוספים על ילדותו של משה רבינו.

  • על שמו הראשוני שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא– תניא: 'רבי מאיר אומר: "טוב"שמו. רבי יהודה אומר: "טוביה" שמו. רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות (ראתה ברוח הקודש שעתיד [להיות הגון] לנבואה). * אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול.
  • וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור. כתיב הכא: 'ותרא אותו כי טוב הוא', וכתיב התם [5] וירא אלהים את האור כי טוב [ויבדל אלקים בין האור ובין החשך].
  • ותקח לו תבת גומא - מאי שנא 'גומא'? אמר רבי אלעזר: מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן (שדמיו מועטין, ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל [בתיבה של] עצים שקשים וחזקים), וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. לרבי שמואל בר נחמני יש הסבר אחר מדוע נבחר הגומא לאחסון משה רבינו:" אמר: דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה (בזה הוא משתמר יפה מן הכל, לפי שהדבר הקשה - כשהמים מוליכין אותו בחזקה - הוא נתקל והוא נישוף ונשבר, אבל דבר קל - נתקל ונזדקר באבן לאחוריו).
  • ותחמרה בחמר ובזפת' - תנא: 'חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע (של זפת)'. - אפילו לזה משפחתן דאגה.
↑חזרה לקטע הקודם

צעירותו של משה במצרים

אין אלוהים

משה רבינו גדל והתחנך בבית פרעה. בן עשרים שנה היה משה באותה שעה, ויש אומרים בן ארבעים [6] והוא יצא וראה את סבלות בני עמו. היכה את המצרי, הטמין אותו בחול ונאלץ לברוח למדיין (ב',י'-ט"ז). חז"ל מפרטים מעט על חייו בתקופה זו. רש"י כתב על ד"ה ויגדל משה " והלא כבר כתיב ויגדל הילד ( י') אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו" - דהיינו הוא קבל מינוי ממלכתי "הממונה על הבית". המפגש עם אחיו מתרחש והם שני אנשים עברים - "דתן ואבירם הם שהותירו מן המן" - ומדרש רבה כבר מספר לנו על עתידם:

  • הם היו שהותירו מן המן.
  • הם היו שאמרו (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה.
  • הם שהמרו על ים סוף.

אנו גם מודעים לקיומם של מלשינים. אם כי הפרשנים אומרים שמכך שהוזכר אחד, סימן שרק הוא היה. וכך כותב רש"י על ד"ה 'מי שמך לאיש - "ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין (מלשינים) , אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל". גם רבי עובדיה ספורנו מודע לקיומם של "המוסרים" :"וַיּאמַר אָכֵן נודַע הַדָּבָר. כְּשֶׁאָמַר זֶה הַמּוסֵר אֶת דְּבָרָיו אֵלֶּה בִּפְנֵי רַבִּים, וְלָכֵן לא הָרַג אֶת הַמּוסֵר מִבְּלִי אֵין תּועֶלֶת בַּהֲרִיגָתו אַחַר שֶׁכְּבָר מָסָר" - אם כי משה רבינו לא נהג בהתאם למקובל.

וגם הצלתו ממצרים הייתה בנס שנאמר ויבקש להרג את משה - "מסרו לקוסטינר להרגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה [7] ויצילני מחרב פרעה. גירסה אחרת על הצלתו במדרש רבה:"ויבקש להרוג את משה, שלח פרעה והביאו סיף שאין כמותה, נתנו עשר פעמים על צוארו, ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו, שנאמר: [8] צוארך כמגדל השן."


הרמב"ן מתיחס להכשרתו של משה רבינו לעתיד וכתב ואחרי כן גדל - "ויהי לאיש דעת". עך כך גם נדרש מדרש רבה היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו, כאלו הוא בנה... והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול...והיו שם יושבין חרטומי מצרים, ואמרו: מתיראין אנו מזה, שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהן, ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב, יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת, אין בו דעת, ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו, ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו, ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה [9] כבד פה וכבד לשון. המדרש מסביר כי נכותו של משה קבינו בלשון נבעה מרצון המלאך להציל אותו בבית פרעה.

מדרש רבה מוסיף כי בזכות משה רבינו זכו בני ישראל לשמור את השבת. לפי ד"ה וירא בסבלותם -כתב המדרש :" ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע, הוא מת! ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע, הם מתים! אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח."

↑חזרה לקטע הקודם

צפורה ומשה רבינו

צפורה מוזכרת בפרשה בשני אירועים: היא נבחרת להיות אשתו של משה והיא מצילה את חייו. וכך נאמר בפרשה: "ותִַּקַּח צִפֹּרָה צֹר ותִַּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ" - צִפֹּרָה עושה ברית מילה בצֹר לבן שלה ובכך היא מצילה את משה רבינו מסכנת חיים שנאמר:" "ויַהְִי בַדּרֶךְ בַּמָּלוֹן ויַּפְִגּשְֵׁהוּ ד' ויַבְַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ"

הרב שמואל אליהו רבה של העיר צפת מציג את השאלה[10] של חז"ל: למה משה בעצמו לא לקחת את הצֹר כדי לעשות ברית לבנו בעצמו, הרי זוהי מצווה שנצטוו בה האבות? ועוד, איפה מצאנו שאישה עושה ברית לבן שלה? שאלה נוספת :למה הוא לוקח לו גיורת מדיינית לאישה?

התשובה טמונה בידיעה שהאישה אמורה להיות השלמה לאיש בכל מה שחסר לו. משה רבינו היה חסר בשני תחומים מרכזיים:

  • "פֶּה" - כוח הדיבור - "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" - כמו כל מי שנמצא בגלות.
  • "צֹר" - גם כאן, בברית המילה, וגם בחטא מי מריבה, משה לא נוהג נכון עם הצֹר. בחטא מי מריבה אלוקים אומר לו לדבר אל הַצּוּר והוא מכה אותו. בגלל זה הוא לא נכנס לארץ ישראל. בברית המילה

משה כמעט מת בגלל שלא השתמש בצֹר.

את ההשלמה לשני הדברים שחסרים במשה - משלימה צִפֹּרָה. וזה רמוז בשמה צִפֹּרָה, שהוא מורכב מהמילים "צֹר" ו"פֶּה".

למרות שהכתוב מספר כי צפורה הייתה בדרך למצרים, קיימת הדעה כי היא לא הגיעה לשם. במכילתא דר' ישמעאל מובא המדרש הבא: "באותה שעה נאמר לאהרן (שהיה במצרים): לך לקראת משה (שבא ממדיין). יצא לקראת משה וחבקו ונשקו. אמר לו: משה היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין. אמר לו: מה טף ונשים אלו עמך? אמר לו אשתי ובני. אמר לו: ולאן אתה מוליכם? אמר לו: למצרים. אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו. באותה שעה אמר לצפורה: לכי לבית אביך. ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה".

הרב בנימין לאו המצטט מדרש זה [11] מגדיר כך את מעשיהו של אהרן. הוא אוהב שלום ורודף שלום, גם בין ציפורה למשה והיות והוא רואה לנוכח את השליחות המצפה למשה , הוא יוזם את השילוחין-גירושין. " משה הולך להאיר לישראל את עתידם ולהחשיך למצרים את ארצם." -את זה לא קל לעשות כאשר יש משפחה עימו וכך ציפורה נעלמת בביתה לכמה שנים.

לאחר קריעת ים סוף ולפני מתן תורה. יתרו מביא אותה אל משה למדבר סיני שנאמר בפרשת יתרו: "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה". אך גם במחנה בני ישראל המשפחה אינה מתאחדת. היא מבקשת להצטרף לעם ישראל, אשר עבר תהליך של גיבוש במהלך יציאת מצרים. מסיים הרב לאו: משה רבינו, "כבר נתון בעולמות עליונים. האור שלו הלך וגבר, עד שהכה בסנוורים. אם חזר לגרושתו, לא היה זה אלא לזמן קצר, עד שנטה את אוהלו מחוץ למחנה. אור גאולת ישראל ממצרים כיסה את אור הברית של האחת שביקשה לכרוך עצמה בחיי האומה."

עוד אזכור נוסף בספר במדבר [12] מצביע עך כך שחייה לא היו קלים. - מרים הנביאה מתלוננת באוזני אחיה, אהרן, על אודות האישה הכושית אשר לקח משה. על פי הפירוש המקובל האישה הכושית הינה ציפורה. אך אז מתערב הקב"ה :"וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה". מרים נענשת וצפורה חוזרת לאלמוניות שלה בתור רעייתו של משה ואם בניו.

↑חזרה לקטע הקודם

תגובת משה לשליחות

בגיל שמונים, משה רבינו גילה את הקב"ה במראה הסנה. הוא התקרב לבדוק "מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה" [13] . הוא שמע קול קורא אליו בשמו, שהציג עצמו כאלוקי אביו ואלוקי שלושת האבות, והודיע לו שהוא עומד לשחרר את בני ישראל מעבדות מצרים ולהעלותם לארץ המובטחת. והוא מקבל תפקיד ראשי במשימה הלא קלה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" [14].

משה רבינו לא נוטה לקבל עליו את השליחות. מצד אחד, הוא ראה את סבלם של אחיו ורוצה לעזור להם, אך מצד אחר הוא ברח ממצרים תחת איום של עונש מוות. [15]

המקרא מציג חמישה תירוצים לסירובו:

  1. "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם" [16]
  2. "וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם." (י"ג)
  3. "וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"[17]
  4. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי." (י')
  5. " וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח." (י"ג)


ד"ר שמעון אליעזר הלוי (שוברט) ספירו מאוניברסיטת בר-אילן במאמרו תגובת משה לשליחות בדף השבועי לפרשת השבוע שאל: "מדוע על כל טענה, שאלה ודרישה, ה' עונה לו לעניין בסבלנות מופלאה עד שבאה האִמירה האחרונה של משה: "שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח", ואז תגובת ה' משתנה באופן דרסטי: "וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה" [18] מה קרה ? במה שונים דבריו אלה מטיעוניו הקודמים ? איך אפשר להבין תגובה כזאת מצד ה' ?

ההסבר שלו כי משה רבינו היה שונה משאר הנביאים. הוא קבל לידו משימה כמעט בלתי אפשרית " להוציא עם שלם משעבוד מהרודן הכי חזק בעולם דאז. כדי להצליח בזה הוא יצטרך לא רק לשכנע את פרעה לשחרר עם שעבד שם מאות שנים, אלא לשכנע עם קשה-עורף לצאת מעבדות לחירות." בארבעת התגובות הוא מתגבר על אי-האימון מצד העם ועל ספקותיו על כישרונו. התגובה החמישית היא בעלת אופי אישי : "שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח" . רש"י כבר מרחיב את התפקיד ורואה את עתידו שלא יוכל לממש את הגאולה עד לסופה - הכניסה לארץ כנען והוא כתב : "שלח נא ביד אחר שתרצה לשלוח שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד".

מסכם ספירו:" כיוון שאני לא יכול להשלים את המשימה שהיא להכניס את בני ישראל לארץ, מוטב שלא להתחיל בה בכלל; "או הכול או כלום!" ואז: "וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה". זאת אומרת, זאת גישה פסולה לחובתנו לעבוד למען הכלל: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להִבטל ממנה" [19] .

והוא מוסיף אספקט אקטואלי לכל אדם ואדם , רש"י מציין בשם חז"ל "שכל חרון אף בתורה עושה רושם, חוץ מפה , שלא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון". אולי יכולים לומר שה"חרון אף" פה אינו באמת ביטוי של מורת רוחו של ה' ממשה, משום שה' התחשב בכל הקשיים שעמדו לפניו והבין את פקפוקיו. מטרת חרון האף היא לרמוז לדורות הבאים, שכאשר ישנה הזדמנות לקום ולעשות בעד עמנו ואלוקינו, מותר להסס רק בכדי לבדוק אם יש לנו את הכלים המתאימים לביצוע המשימה."

↑חזרה לקטע הקודם

יציאת מצרים

ערך מורחב - יציאת מצרים


מבחנו המעשי הראשון של משה רבינו היה ההוצאה הפיזית של בני ישראל ממצרים. הוא סיכם עם פרעה שיותר הוא לא יבקש דבר. וכל מה שנותר לו לעשות היה להמתין. הוא מורה לבני ישראל להיכון ליציאה. הכנה זו לוותה בכל הסימנים הדרושים על מנת שהעם המצרי ייחוש כי עומד להתרחש אירוע מיוחד במינו. וכך משה מצוה על עמו: השאלת דברי ערך , לקיחת שה לבית ועריכת פסח מצרים ביום "אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה" [20] . לערב היציאה נועדו שלוש פעולות : שחיטת השה, מתן הדם על המזוזות ואכילה זבח הפסח.

לשם השלמת ההכנות ליציאה, בני ישראל נצטוו עוד: "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ (מזבח הפסח) עַד-בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (י')-לא להשאיר מזכרת, להיכון לדרך :" "תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" (י"א)- ולאכול בחפזון לקראת היציאה לדרך בבוא העת.

לאחר מכת המכורות פרעה קרא למשה ןלאהרן ואמר להם: " קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָֹה כְּדַבֶּרְכֶם" (ל"א) והוא מוסיף ללא היסוס:" גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם-אֹתִי(ל"ב). והתוצאה : " וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" ( ל"ג). המצרים בקשו להיפטר מבני ישראל מהר ככל האפשר. נותרו דברים אחרונים לביצוע: הכנת צידה לדרך והשלמת הביזה מהמצרים.

והסיכום: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (מ') - לפי ברית בין הבתרים. ולעתיד לבוא :" ...הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (מ"א)

↑חזרה לקטע הקודם

הנהגת העם במדבר

↑חזרה לקטע הקודם

ארגון המחנה והנסיעה

התחנות

האירועים המיוחדים

↑חזרה לקטע הקודם

שלמותו ביחס לאחרים

  • שלמות בגופו שהיה נפרד מחומריות, דבר שבא לידי בנאמר "ותרא אותו כי טוב הוא" תבנית:שמות ב, ה שפירשו חז"ל תבנית:סוטה יב, א שנולד מהול, או שנולד מוכן לנביאות. גם ישיבתו בהר בלי אוכל ומשקה, ועוד אירועים מחייו מבטאים שלמות זו[21].
  • שלמות במידות טובות [22].
  • שלמות חכמתו בנבואה, שהשיג בנבואה טבעי הדברים כולם עליונים ותחתונים [23].
  • מוכנותו לנבואה בכל עת, כשכל נבדל, למרות היותו בעל גוף [24].
  • שלמות מדרגתו שהושיע את ישראל במופתים ולחם מלחמותיהם - הוציאם ממצרים באותות ובמופתים, לחם מלחמת עמלק, מדיין, סיחון, עוג, בניצחון אלוהי מופלג[25].
  • התחברו בו מעלת שופט, ראש סנהדרין, מלך, לוי, כהן, ונביא גם יחד[26].
  • נבואתו נגלית בפשוטה ואינה במשל ובחידה[27].
  • נבואתו אינה פועלת על ידי כוח המדמה אלא על ידי כוח השכל[28].
  • כל הנביאים מתנבאים מכוחו, הוא הסיבה המקור והמבוע ממנו נמשכה הנבואה אל שאר הנביאים[29].
  • נבואתו מהקב"ה באופן ישיר לא על ידי מלאך[30].
↑חזרה לקטע הקודם

ההבדל בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים

התורה מבארת שיש הבדל מהותי בין משה לשאר הנביאים. באחד המקומות בהם מתואר הבדלים אלה נאמר: ספר במדבר פרק יב ו-ח - "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְדֹוָד בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְדֹוָד יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה". בפסוקים אלה נאמרו כמה הבדלים מהותיים בין משה לשאר הנביאים. הרמב"ם מונה ההבדלים שבין משה לשאר הנביאיםר[31].

  1. כל נביאים רואים נבואתם בחלום או במראה הנבואה, ומשה מתנבא והוא ער ועומד.
  2. כל הנביאים מתנבאים על ידי מלאך, ועל משה נאמר "פה אל פה אדבר בו".
  3. כל הנביאים מתנבאים במשלים ובחידות, ומשה רואה הדבר על בוריו.
  4. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים, ומשה עומד על עומדו שלם.
  5. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, ומשה מתנבא כל זמן שיחפוץ, שהוא כמלאכי השרת.
↑חזרה לקטע הקודם

מעמד הר סיני

↑חזרה לקטע הקודם

כתביו

על פי הגמרא משה כתב חמשה חמשי תורה, ספר איוב, וכמה מזמורים מספר תהילים[32]. המשך חכמה כותב שמשה היה מתפלסף באלקות לחקור דרכי ה', וכך נראה מספרו, איוב, שכולו עוסק בפילוסופיה[33]. מזמור תפילה למשה איש האלוהים שבתהילים הוא תפילה שמשה רבינו חיבר לעם ישראל על הגלות. הוא אמרה ביום פטירתו, והמילים "וזאת הברכה" מתייחסות בו' החיבור לתפילה זו. אחר שאמר תפילה זו המשיך "וזאת הברכה"[34].

↑חזרה לקטע הקודם

פטירתו וקבורתו

יום פטירתו של משה רבינו הוא ז' אדר[35] שנת ב'תפ"ח(דרוש מקור) (2,488 לבריאת העולם), בן 120 שנה (נולד ב-2,368), 40 שנה אחרי יציאת מצרים (2,448). על פי המסורת זהו יום פטירתו של משה רבנו. וכך נכתב בספר דברים: "וימת שם משה עבד ה', ויקבור אותו בגיא, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" [36] . החברה קדישא נוהגים לקיים ביום זה עלייה לקברות וסעודת מצווה. הרבנות הראשית לישראל קבעה יום זה כיום זיכרון לחללי כוחות הביטחון וצה"ל אשר מקום קבורתם לא נודע.

חז"ל דרשו :" מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב``ה, שעתיד בית המקדש להיחרב, ולהגלות את בני ישראל מארצם. שמא יבואו בתפילה ויתחננו לפני משה, ויאמרו לו: משה, עמוד בתפילה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזירה".

↑חזרה לקטע הקודם

עדויות היסטוריות

ישנם עדויות הסטוריות אודות משה:

1. היסטוריונים של תקופת ה- 300 לפנה"ס, Eusebies & Artapanus, על פי תיעוד של הספרייה העתיקה של אלכסנדריה, מספרים על אדם בשם "משה", נסיך מצרי שהוביל מערכה צבאית נגד אתיופיה. גם בשבר של מצבה במוזיאון הבריטי ישנם סימנים לאירוע זה(דרוש מקור). והנה בדיוק עובדות אלו מתוארות במדרש ילקוט שמעוני (שמות רמז קסח) באריכות, שמשה רבינו בהיותו בן שמונה עשרה שנה (באותה תקופה היה עדיין נחשב נכדו של פרעה) יצא ממצרים, ונפגש עם מלך שנקרא קוקנוס, ונתמנה כיועץ המלך. כאשר קוקנוס מת, הכתירו את משה תחתיו. לאחר מכן, משה נלחם באתיופיה וכבש אותה. משה מלך 40 שנה, עד שהורד מהמלוכה. אחר כך משה נסע אל מדין, שם נעשה רועה צאן של יתרו.

2. החוקר M. Greentz מצטט תעודה מצרית קדומה[37], שמספרת על אדם שעמד לפני פרעה ובאופן ניסי עשה שהחפץ שבידו יהפך להיות נחש, ואח"כ הרים את הנחש בידו וחזרה להיות חפץ. והוא בדיוק כפי שמתואר בתורה‏[38](שמות ז, י).

3. בתעודה המצרית הנ"ל מסופר גם על לידתו של משה, ונקדים כמה נקודות: על הפרעה שאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"[39], חז"ל מבארים את הסיבה (על פי המסורת של התורה שבעל פה): ש"אמרו לו אסטרולוגים: גואל ישראל נתעברה הימנו אמו"[40]. הכוונה הייתה ליוכבד, אמו של משה רבינו, שנתעברה. יוכבד היתה ג"כ האם של שני הנביאים הנוספים של ישראל בדור המדבר: אהרן, מרים. משה היה מושיען של ישראל, ונאזר באהרן להיות הדובר[41], ומרים הדריכה את הנשים[42]. על לידת משה נאמר בחז"ל ש"נתמלא כל הבית אורה"[43] - זיו השכינה הקרינה מגופו של משה כבר מלידתו. משה היה בסכנת מוות ובת פרעה הצילתו. שפחותיה אמרו לה לקיים גזירת אביה ובא מלאך והרגן[44]. דברים דומים מאוד מופיעים גם בתעודה המצרית[45]: הובא לפני פרעה קוסם שסיפר כי אשה מעוברת נושאת ברחמה שלשה ילדים העתידים למלוך על ארץ מצרים. המלך הצטער למשמע הדברים והקוסם הרגיעו. האגדה ממשיכה לספר כי לאחר מכן נולדו הילדים ותואר אבריהם היה כזהב. שפחה בקשה להלשין למלך על הולדת הילדים, אך נאכלה ע"י תנין[46].

↑חזרה לקטע הקודם

משבחיו

בספר דברים כונה בשמות "איש האלקים" [47] ו"עבד ה'" [48] .

↑חזרה לקטע הקודם

קישורים חיצוניים

↑חזרה לקטע הקודם

הערות שוליים

  1. ^ נקרא בכינויים שונים המורים על היותו גדול הנביאים: "רבן של כל הנביאים" (רמב"ם יסודי התורה ז ו); "ודבר ידוע כי משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים" (רבינו בחיי בראשית א א); ועוד
  2. ^ חז"ל מציינים כי היה "גדל הדור" (דרוש מקור).
  3. ^ בספרו "גבורות ה'" (פרק טז)
  4. ^ ע"פ (דניאל ד, יד).
  5. ^ בראשית א,ד
  6. ^ מדרש רבה
  7. ^ י"ח ד
  8. ^ שיר השירים ז, ה
  9. ^ שמות ד, י
  10. ^ בגליון מעייני הישועה לפרשת שמות
  11. ^ דמות שקטה ועלומה שמחפשת את מקומה במחנה ישראל
  12. ^ פרק י"ב
  13. ^ ג',ד'
  14. ^ ג',י'
  15. ^ רק אחרי מראה הסנה ואחרי שמשה החליט "אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי", אמר לו ה' "לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי-מֵתוּ כָּל-הָאֲנָשִׁים הַמֲבַקְשִׁים אֶת-נַפְשֶׁךָ" ד',ט'.
  16. ^ ג',י'
  17. ^ ד',א'
  18. ^ ד',י"ד
  19. ^ אבות ב, כא
  20. ^ י"ב ו'
  21. ^ אברבנאל על התורה - שמות פרק יט פסוק א-ב - האחת בגופו מזגו וטבע אבריו. אם בענין לידתו, שנאמר בו (לעיל ב, ב): "ותרא אותו כי טוב הוא". ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה יב, א) שנולד מהול, רוצה לומר נפרד מהחומריות והתאוות החמריות. ומהם אמרו (שם), שנולד מוכן לנביאות. ומהם אמרו (שם), שנתמלא הבית כלו אורה. ויראה גם כן שלמות גופו מישיבתו בהר שלשה פעמים, וכל פעם מבלי מאכל ומשקה, ומבלי יציאת המותרות הנמשכים אחר המאכל והמשתה, ומבלי שינה ותנומה שנמשך אחר האוכל. לפי שהיה גופו חזק ואמיץ, בלתי מתפעל מהאיכיות ההפכיים. עד שנעשה גופו כטבע הגרמים השממיים בדרך פלא, וקרן עור פניו בפעם האחרונה שישב בהר לחורב ביום ולקרח בלילה ומבלי מאכל ומשתה, שהיה ראוי מפני זה שיחשך משחור תוארו, אז קרן עור פניו והיה ספיריי כגרמיים השממיים. ויורה עוד על שלמות גופו, שבהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז). ולהיות גופו בכל כך מהמעלה והשלמות, גנזו הקדוש ברוך הוא ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, ו), כמו שנגנזו בחורבן בית המקדש ארון האלהים ויתר תשמישי קדושה שנגנזו תחת הארץ (יומא נג, ב):
  22. ^ אברבנאל שמות יט, א-ב - המעלה השנית היא היתה במדותיו. אם היותו מסתפק ומתרחק מהדברים הגשמיים, כמו שיורה עליו ישיבתו בהר זמן הרבה מבלי מאכל ומשתה. וקנה בזה תכונה קיימת, שעוד כל ימיו לא רעב ללחם ולא צמא למים, ולבד היה לוקח מהמזון כפי הנהגת השכל להעמדת החיות, לא לתאוה. ואם פרישותו מהאשה, עד שמפני זה נבהלו בני אדם ויקנאו בו אחיו. ואם יושר תכונותיו. שעם היות שנתגדל בבית המלכות בתכסיסי המלוכה, יצא אל אחיו לראות בסבלותם (לעיל ב, יא). ובהיותו נער קטן בן שנה הבט אל עמל לא יוכל והרג המצרי, וביום השני הוכיח את הרשע: "למה תכה רעך" (שם שם, יג). ובבואו אל ארץ מדין וראה את הרועים עושקים אל בנות יתרו על המים, קם ויושיען וישק את צאנם (שם שם, יז), לחמלו עליהן, הפך אכזריות הרועים. ויראה גם כן שלמות מדותיו, בהיותו משולל מהקנאה והתאוה והכבוד, כמו שהעידה תורה באומרו (במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". ואמר ליהושע בענין אלדד ומידד (שם יא, כט): "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם יי' נביאים" וגו'
  23. ^ אברבנאל על התורה - שמות פרק יט פסוק א-ב - המעלה והשלמות השלישית בידיעתו וחכמתו שהשיג בנבואתו. כי הוא השיג טבעי הדברים כלם, עליונים ותחתונים. הוא ראה וידע הבריאה הראשונה הכוללת כמו שנבראה, יום ליום יביע אומר, והסתעפות הדורות ומנין שנות הראשונות, והמבול והפלגה וספורי האבות. ראה עניני השכלים הנבדלים ובני האלהים והמלאכים שנראו לאברהם וללוט. וכן עניני הגרמים השממיים ופעולותיהם וממשלתם, שזכר במעשה בראשית. ומי הוא מניע הגלגל העליון, כמו שאמר (דברים לג, כו): "רוכב שמים בעזרך". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (ראש השנה כא, ב): חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר (תהלים ח, ו): "ותחסרהו מעט מאלהים". וכבר ביאר הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה ענין זה המאמר. אמנם שאר הנביאים, רובם לא היו נבואותיהם אלא יעודי עתידות ותוכחה ולמוד. וראה עוד בעניין זה הקדמת התורה לרמב"ן.
  24. ^ אברבנאל על התורה - שמות פרק יט פסוק א-ב - המעלה והשלמות הרביעית כי היה מוכן לנבואה בכל עת, ושאר הנביאים לא היו כן. וכבר כתב ההבדל הזה הרב המורה. ואין ספק שזה הענין קשה לציירו. לפי שהדעת נותן שלא יתכן זה אלא בנמצא שלא ישיגהו ההפכיות, והיא מדרגת השכלים הנבדלים מחומר, שבעבור שאין בהם הפכיות ישארו תמיד על ענין אחד ולא יתפעלו מדבר. אבל משה רבינו עליו השלום שהיה מורכב מהיסודות, איך יתכן שיהיה מוכן בכל עת. אבל אמתת הדבר הזה הוא, שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את משה רבינו עליו השלום, ולהשפיע עליו נבואתו מבלי אמצעי, ולכן היה מוכן בכל עת לקבלו. כי אין השפעתו הראשונה יתברך מוגבלת כפי הכנת המקבלים, ומסודרת כפי שפע האמצעיים. וזה נרמז באומרו (דברים ה, כח): "ואתה פה עמוד עמדי". כי נרדמו כחותיו הגשמיות ומתו תאוותיו החומריות, באופן שנשאר מוכן תמיד להדבק בה' אלהים. ולא נשאר לנפשו הקשר עם גופו, אלא כהקשר שכל הגלגל המניע אותו עמו, כי הוא יניעהו והוא נבדל ממנו:
  25. ^ אברבנאל על התורה - שמות פרק יט פסוק א-ב - המעלה והשלמות החמישית שנמצא במשה רבינו עליו השלום, היה, שהוא היה מושיע ומציל ומוציא את ישראל מגלות מצרים ונוצח מלחמותיהם, מה שלא נמצא בנביא אחר. וכמו ששלחו לומר בני ישראל אל מלך אדום (במדבר כ, טו-טז): "וירעו לנו מצרים ולאבותינו, ונצעק אל יי' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים". כי הנה קראו את משה - "מלאך", לא להיותו שליח בלבד, אלא להיותו בערכם כמלאך האלהים להושיעם. וכמו שאמר ישעיהו הנביא (ישעיה סג, יא-יב): "ויזכור ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רועה צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו, מוליך לימין משה זרוע תפארתו". וכמו שפירשתי במקומו, שמשה קרע לפניהם את הים, והוא שהוציאם ממצרים במסות באותות ובמופתים, ולחם מלחמת עמלק ומלחמת מדין ומלחמות סיחון ועוג בנצחון אלהי מופלג. אמנם, שאר הנביאים ניבאו על גלותם ועל גאולתם, אבל לא הגיעה מדרגתם לגאול אותם במופתים ולא ללחום מלחמותיהם
  26. ^ אברבנאל על התורה - שמות פרק יט פסוק א-ב - המעלה והשלמות הששית היה, שמשה רבינו עליו השלום התחברו בו כל מדרגות מעלות האומה ומנהיגיה. כי הנה בישראל היה בית דין קטן היושב בשערים אם לדיני ממונות ואם לדיני נפשות (סנהדרין ב, א). והיה ביניהם עוד בית דין הגדול מסנהדרין גדולה (שם). והיה ביניהם עוד מלך. והיה ביניהם גם כן בענין הרוחני לויים כהנים ונביאים. שהם כלם שש מעלות, מחציתם בענין הגשמי תחתיים שניים ושלישים, ומחציתם בענין הרוחני. והנה במשה רבינו עליו השלום התחברו כל המנויים והמעלות האלה. כי הוא בראשונה שמש בבית דין קטן, וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב (לעיל יח, יג). והיה גם כן בית דין גדול וראש הסנהדרין, שנאמר (שם שם, כו): "את הדבר הקשה יביאון אל משה". והיה מלך, שנאמר (דברים לג, ה): "ויהי בישורון מלך", שדרשו חכמינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה לב, ב) עליו. הוא היה משבט לוי שבחר ה' בו. הוא היה כהן ושרת בכהונה גדולה שבעת ימי המלואים (זבחים קא, ב), והיה נכנס לפני לפנים בכל עת, וכמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז, ב): "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז, ב), אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא. והוא היה רבן של כל הנביאים. הנה אם כן כל המנויים והמעלות שהיו באומה התחברו בו. אבל שאר הנביאים לא היה אחד מהם מלך, וגם שופט לא היה כי אם שמואל הנביא.
  27. ^ אברבנאל על התורה - שמות פרק יט פסוק א-ב - המעלה והשלמות השביעית היא, האמות וההצדק שהיה בנבואת משה וכל חלקיה. מה שלא היה כן בשאר הנביאים, כי הנה נמצאו בדבריהם דברים מסופקים, להיות נבואותיהם במשלים וחידות, שמפני זה היו בהכרח בדבריהם דברים מדומים ומסופקים, והם פשוטי המשלים. כאלו תאמר: המנורה זהב כולה (זכריה ד, ב), והסיר נפוח (ירמיה א, יג) ודומיהם מהמשלים, שפשוטם ונגליהם היו דברים מדומים, ולא היו כן במציאות בפועל חוץ לנפש. והפתרון והנמשל במראה ההיא הוא האמת הברור. אמנם משה רבינו עליו השלום לא היו דבריו במשל וחידה, וכמו שנאמר (במדבר יב, ח): "ומראה ולא בחידות". ולזה יהיו כל דבריו אמתיים ולא היה בהם קליפה ודבר בטל, לפי שהפשט הנגלה והמכוון הנסתר כלם היו אמת ברור. וכבר פירש הר"ן על זה "בכל ביתי נאמן הוא" (שם שם, ז), רוצה לומר, בכל מה שידבר ויגיד בעולמי נאמן הוא כי אין בדבריו משל כוזב. וכבר העיד הוא עליו השלום זה על עצמו, באמרו (דברים לב, מו-מז): "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום... כי לא דבר רק הוא מכם". רוצה לומר, שלא יחשבו שיש בדבריו משל וקליפה, ראוי לעוזבו ולקחת הנמשל בלבד. אבל ישימו לב לכל הדברים, כי אין בהם שום דבר.רק ולא כוזב ובטל מעצמו. כי כל מלה ומלה שבאה בדבריו יש בה ענין אלהי נדרש לעצמו ואמתי כפי פשוטו:
  28. ^ אברבנאל על התורה - שמות פרק יט פסוק א-ב - המעלה והשלמות השמינית היא נבואתו של משה רבינו עליו השלום, שלא היה משתמש בנבואתו בכחו הדמיוני, וזה לא מעט ולא הרבה. כי היה הרוח והשפע הנבואיי המגיע אליו חל על שכלו בלבד במדרגה עליונה, מבלי שתוף המדמה כמו שהיה בשאר הנביאים. ולכן לא באו בדבריו משלים וחידות, כמו שבאו בדברי שאר הנביאים להשתמשם בכח המדמה. וזה הוא מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יבמות מט, ב) שכל הנביאים נבאו באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו עליו השלום ניבא באספקלריא המאירה. שהבלתי מאירה הוא הדמיון שיקבל השפע אבל חשוך, והמאירה הוא השכל שיקבלהו זך ובהיר. ואתה תדע, שבמעלה הזאת יוכללו כל ארבעת ההבדלים שזכר הרב המורה להבדל נבואת משה משאר הנביאים, כי כאשר תעיין בהם תמצאם כלם על זה היסוד. והמעלה הזאת השמינית היא סבה לשביעית שזכרתי קודם אליה:
  29. ^ אברבנאל על התורה - שמות פרק יט פסוק א-ב - המעלה והשלמות התשיעית, שמשה רבינו עליו השלום היה סבה, מקור ומבוע, שממנו נמשכה הנבואה אל כל שאר הנביאים. כי כמו שהעלול הראשון בשכלים הנבדלים, הוא מקבל השפע מהסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי. והשכל העלול השני נמשך מהעלול הראשון. וכן כלם באותו השתלשלות מקבלים השפע מהעלול הראשון ההוא, וכל מה שיתרחקו העלולים מהראשון תתמעט מעלתם. ככה היה בענין הנבואה, שמשה רבינו עליו השלום היה בה העלול הראשון במעלה, וממנו קבלו כל שאר הנביאים. כי עם היות ששפע האלהי היה חל עליהם כפי הכנותיהם בעצמם, הנה אותה הכנה ושלמות קנו הנביאים כלם ממשה, כי הוא היה אביהם שהולידם בה, והרב שהדריכם בקבלתה. ומניצוץ נבואתו העליונה הוכנה האומה כולה לחול באנשיה הרוח הנבואיי משאר האומות. ולכן אמר הוא עליו השלום (לקמן לג, טו): "ונפלינו אני ועמך", שזכר עצמו ראשונה, ואחר כך העם שזכו לנבואה באמצעותו, כמו שאמר (לעיל יט, ט): "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". ולכך נאמר בענין הזקנים (במדבר יא, יז): "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם". ואמרו במכילתא (לקמן כ, טז): מאותה שעה שעמדו ישראל בסיני זכו להעמיד מהם נביאים, שנאמר (דברים יח, יח): "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך". ובאלה שמות רבה (כח, ו): אמר רבי יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן אמר משה לישראל (דברים כט, יד): "ואת אשר איננו פה עמנו היום", וכן הוא אומר (מלאכי א, א): "משא דבר יי' אל ישראל ביד מלאכי", בימי מלאכי, שכבר היתה מידו מהר סיני, ועד אותה שעה לא נתנה רשות להתנבאות. ולהיות משה מאיר לכל הנביאים בנבואותיהם, אמרו חכמינו זכרונם לברכה (בבא בתרא עה, א): פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. כי כמו שהשמש משפיע אורו על הלבנה ועל שאר הכוכבים, וממנו אורם, כן היה משה בענין הנבואה עם כל שאר הנביאים:
  30. ^ אברבנאל על התורה - שמות פרק יט פסוק א-ב - המעלה והשלמות העשירית יהיו קדש לה', והוא שמשה רבינו עליו השלום היה מקבל נבואתו לא מהשכל הפועל ולא מאמצעי אחר מהנבדלים, כמו שאר הנביאים. אבל הפועל והמשפיע הקרוב בנבואתו היה הסבה הראשונה יתברך, מבלי אמצעי אחר. ועל זה העידה התורה (לקמן לג, יא): "ודבר יי' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו", ונאמר (דברים לד, י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יי' פנים אל פנים". ואין הכונה בזה שהיה מנבא מבלי תגבורת הכח המדמה, כמו שחשב הרב המורה, כי זה כבר פורש באומרו (במדבר יב, ח): "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות". אבל "פנים אל פנים" הוא הודעת הפועל והמשפיע בנבואת משה, שהיה הראשון יתברך. ועליו בקש משה רבינו עליו השלום באומרו (לקמן לג, טז): "ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו". כי שם בהליכת המלאך עמהם ידבר, לא בכח הדמיוני. והדעת הזה הוא יסוד התורה כלה, ועמוד שנשענים עליה שאר המעלות כלם אשר זכרתי, כי המעלה הזאת היתה סבה לכלם כמו שיראה מענינם. ולכן זכרתיה פה באחרונה, כי היא התחלת הכל ותכלית הכל:
  31. ^ מב"ם יד החזקה - הלכות יסודי התורה פרק ז - (ו) כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו כל הנביאים על ידי מלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם לפיכך אין פורשין מנשותיהם ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים:
  32. ^ תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יד/ב - משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה שמואל כתב ספרו ושופטים ורות דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים ע"י אדם הראשון על ידי מלכי צדק ועל ידי אברהם וע"י משה ועל ידי הימן וע"י ידותון ועל ידי אסף
  33. ^ משך חכמה על דברים פרק לד פסוק ח והנה משה היה מתפלסף תמיד באלקות עד כי חקר בדרכי ד' והתפלסף [כמו שניכר מספרו איוב (ע' בבא בתרא יד:) שכולו התפלספות, וכמוש"א (שמות ב, יד) אכן נודע הדבר ופי' במדרש (שמות רבה א-לה) שלא היה יודע מפני מה ישראל גולים] עד כי הגיע לשורש דבר אמת תכלית השגה המדעית עד שיעור שיחול רוח הנבואי, והיה מתדבק עצמו לבורא יתברך עד כי היה בטל במציאותו נגד כבוד השי"ת השלם בלתי תכלית והיה מרגיש ביטול עצמו נגד השי"ת ונחשב לאין, ומזה זכה לחכמה אלדית וכמים שיורדים מגבוה לנמוך, וזה שאמר ונחנו מה (שמות טז, ז) [ומה הוא ביטול גמור ובחינת חכמה], כן עקר מלבבו כל תאוה עד כי נהיה כמלאך ד' צבאות, ואמר לו פה עמוד עמדי (דברים ה, כח), שפירש מן האשה (שבת פז), ולכן עכשיו כל המ' שנה הכירו אותו לשלם בכל דבר עד כי היה למלאך ד', אבל לא ידעו לספר טרם שהגיע לתכלית השלמות והיה מיגע עצמו להזדכך ולהשתלם, וכעת אינם מתפעלים מאתו כי ידמו כי הוא לא שוה עם ילדי אשה יצורי חומר, וזה שאמר (קהלת ח, א) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, הוא שפישר עם יצר המושכלי בדרכי החקירה, והחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב) הוא שבזה בא לתכלית הענוה שהתדבק אל השגת השי"ת עד כי שהיה לאין בעיניו, וימת שם משה עבד ד', שהיה דבוק לקונו ומצוי אצלו תמיד, לזה פירש מאשה והיה נבדל מן התאוה א"כ לא יוכלו הספידו, וסמליון אמר וימת משה ספרא רבא דישראל, פירוש כי מה שידעו מה שעשה באלו המ' שנה לא היה צורך להספידו, כי התורה נצחיות לא תשתכח מישראל מדור דור, ובה רשום וחקוק מפעלות משה ומעלותיו ועלילותיו להרים קרן ישראל, ודור לדור יביעו תהלתו בספר התורה אשר שם משה עפ"י ד' לבני ישראל. ודו"ק.
  34. ^ אגרת הנחמה - לרבנו מיימון אבי הרמב"ם ז"ל - "...וכבר נהגתי זה שנים רבות חוב על עצמי בכל יום אחרי מאה ברכות לפני ברוך שאמר לקרות זה המזמור תפלה למשה איש אלקים להתקרב אל אלקים במלות ולברך בלשון ולהדבק לאלקים בתפלת מבחר הנולדים: והייתי מתבונן לאיזה כוונה נקבעה התפלה הזאת בספר תהלים, ונמסרה בקבלה מדור אל דור עד ימי דוד, והוא קבעה בספרו הנחמד עם אלו אשר סדר מנבואת עשרה זקנים מהם אשר קדמו לו, ומהם אשר היו בדורו כמו בני קרח אשר היו בימי משה והיו אסיר, ואלקנה, ואבי אסף, אשר קבלו רז"ל אשר הם נצולו מטעות אביהם והלכו אחרי השליח האמתי, והופיע עליהם רוה"ק ונבאו, ונאמר לבני קרח מזמור, והימן, וידותון, ומשכיל, ואסף, ואיתן, וזולתם: והייתי בלתי יודע מדוע הוציא התפלה הקצרה הזאת משאר כל תפלות הנביא משה ונקבעה ונשארה בתהלים עד ימינו אלה, ופרשתי פרשת האזינו במה שמצאתי לרז"ל וכאשר הגעתי לכי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם ואז התפלל הוא תפלה למשה איש האלקים ובה נאמר "שובה ה' עד מתי והנחם על עבדיך". והתבוננתי על כל המזמור ונתגלה לי סודו כי התפללה בעבור הגלות ועל כן קימה דוד בתהלים שתהי' נחמה וצותא להאומה, ובארתי כל המזמור בעזר האל (ויירשירתהו) [ואישרתיהו] לכוונתו וסדרתיו במשך הספר אשר חברתי בבאור האזינו אשר בו נשלם ספרנו על התורה, ואמרתי בסוף זה המזמור ואין ספק כי ביום מותו התפלל זאת התפלה והשאירה תפלה לישראל ולא ידעתי זה בודאי אלא מסברא: אמנם אחרי כן ובמשך הימים ובארתי וזאת הברכה מצאתי זאת הסברא מנוסחה בפירוש לרז"ל בספרי בסוף פירוש התורה אמרו בפירוש כי ביום מיתת האדון משה עליו השלום התפלל זאת התפלה ואח"ב ברך את ישראל, וע"כ אמר וזאת הברכה בוא"ו העטוף, וזהו כי כבר קדם דבר אחר וזהו תפלה למשה ושמחתי מאוד כי נתישרתי לסברא אמיתית כאשר נמצאת לרז"ל מקובלת בשארי הקבלות שלהם. ושמחתי ג"כ כי מצאתי תולדות כונת זאת התפלה מפוזרים בלשונות הנביאים ובארתי זאת התפלה שתהי' עונג לנפש אשר נשתוממה בהשתוממות הגלות והוא ג"כ שולה ללבבות הכואבים אשר נבערו מרוב הפחד מהאומות ותתקן האמונה ותעזור אמונת הלב להצדיקים המעונים השבים והיראים והדבקים הנקשרים בחבלי הקשור המקשרת אמונתינו בנביאינו המכובד הטהור מכל אדם:
  35. ^ יש לציין, לדעה חריגה שמשה רבנו נפטר בא' אדר (רלב"ג לפרשת חוקת, תועלת שיט, ומקורו באסתר רבה פר' ז סוף אות יא; - הובאו שניהם בפורום אוצר החכמה).
  36. ^ ספר דברים ל"ד ה'-ו'
  37. ^ י. מ. גרינץ, מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, עמ' 78-88. מובא במאמרו של דניאל משה לוי שהזכרנו לעיל
  38. ^ העובדה שאח"כ לקח את הנחש וחזרה להיות חפץ, לא מופיעה במפורש בסיפור עם פרעה, אבל כן מופיעה לגבי הפעם הראשונה שמשה רבינו עשה זאת (שמות ד, ד).
  39. ^ שמות א כב.
  40. ^ מדרש שמות רבה פרשה א
  41. ^ שמות ז א.
  42. ^ שמות טו כ.
  43. ^ מדרש שמות רבה פרשה א.
  44. ^ שמות רבה א, יח-כג
  45. ^ י. מ. גרינץ, מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, עמ' 78-88.
  46. ^ כל זה מתוך מאמרו של דניאל משה לוי הנ"ל.
  47. ^ ספר דברים,ל"ג, א'
  48. ^ שם ל"ד ,ה'
↑חזרה לקטע הקודם

מיקרופדיה תלמודית