פולטת שכבת זרע
|
|
בהלכה, פולטת שכבת זרע היא אישה שיצא מגופה - מאותו מקום, שכבת זרע, במהלך שלושה הימים הראשונים שלאחר קיום יחסי אישות. בשלשת הימים הראשונים, הזרע נחשב עדיין כ"זרע" כי הוא ראוי להזריע. אישה כזו טמאה במשך יום אחד כבעל קרי.
מקור במקרא ובמשנה[עריכה]
בפרשת יתרו, לאחר ציוויו של הקב"ה למשה רבינו לקדש את בני ישראל ולהכין אותם לקבלת התורה, נאמר בפסוק: "וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה"[1]. קבלת התורה הייתה בשבת, והציווי היה ביום רביעי (לפי דעת רבי יוסי) או ביום חמישי לפי דעת שאר החכמים. ביום זה הוא אסר עליהם לקיים יחסי אישות עם נשותיהם, כדי שבשבת, היום בו עתידה התורה להנתן, יהיו הנשים טהורות לקבלת התורה. מכאן למדו חז"ל כי פולטת שכבת זרע בתוך שלושה ימים אחרי קיום יחסים, טמאה.
|
מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה? שנאמר היו נכונים לשלשת ימים |
|
| – תבנית:משנה | ||
בברייתא מפורשים שלושה דיעות אודות דין זה: "ת"ר פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ד' עונות פעמים שהן ה' עונות פעמים שהן ו' עונות רבי עקיבא אומר לעולם ה' ואם יצאתה מקצת עונה ראשונה נותנין לה מקצת עונה ששית". בבית מדרשו של רב פפא פירשו החכמים את המשנה. רבי אלעזר בן עזריה סבור כי האזהרה ניתנה ביום חמישי, ובשלושת הימים ניתן למנות גם את היום שבו ניתנה האזהרה, על פי הכלל מקצת היום ככולו, וגם את יום השבת, על פי הכלל הנ"ל, וממילא נראה שהפולטת ביום השלישי, לאחר שכבר עברו יומיים - טהורה. רבי ישמעאל סבור גם הוא שמקצת היום ככולו, אלא שהוא סבור שהאזהרה ניתנה ביום רביעי, והכלל הוא שהפולטת ביום השלישי טמאה, ורק הפולטת ביום הרביעי טהורה. לעומת זאת, רבי עקיבא סבור שהאיסור אינו נקבע לפי מספר הימים אלא לפי מספר ה"עונות" (עונה היא יום או לילה), ולאחר חמשה עונות, האשה אינה מטמאה יותר. לפי כל הדיעות, הנשים טבלו בליל שבת, מכיוון שבליל שבת כבר עבר הזמן שבו אם האישה פולטת זרע היא טמאה שבת פ"ו ע"א.
מחלוקת הראשונים[עריכה]
הגישה המקובלת לפי רוב הראשונים היא שדין טומאה זו הוא בהלכות טהרת המשפחה וגורם לאישה טומאה לבעלה. זו הסיבה שנוהגים להמתין חמשה ימים מהיום הראשון שבו החל דם הנידה לזוב, ומאז וודאי לא קויימו יחסים. לפי כמה דיעות, לאחר היום הראשון, יש להמתין שלושה ימים, כך שלללא ספק לאחר קיום היחסים היו שלושה ימים תמימים מעת לעת. לפי דיעות אחרות - וכך מנהג האשכנזים, יש להמתין ארבעה ימים אחר היום הראשון, כי חששו שמא קיום היחסים היה בבין השמשות ומיד אחר כך ראתה דם נידה, ובעוד שהם יחשבו שבאותו זמן היה עדיין יום, האמת תהיה שבאותו זמן כבר שקעה החמה והוא נחשב כלילה, וכדי למנוע טעויות בנושא חמור זה ממתינים חמשה ימים מהיום שבו החל דם הנידה לזוב, ולאחר מכן סופרים שבעה נקיים (לממרות שמהתורה נידה אינה צריכה לספור שבעה נקיים, אנו נוהגים לספור שבעה נקיים כחלק מחומרא דרבי זירא שהתקבלה להלכה).
עם זאת דיעות בודדות בראשונים סבורים שדין זה אמור רק לדיני טומאה וטהרה לעניין אכילת קדשים ותרומה, אך לא לענין טהרת המשפחה[2].
סתירת שבעה נקיים[עריכה]
במסכת נידה [3] מסופר על דיון בין רמי בר חמא ורבא, האם דינה של אישה כזו, שפלטה שכבת זרע, שווה לאישה שראתה דם זיבה שסותרת את ספירת השבעה נקיים, ובמילים אחרות - האם הטומאה שחלה על האישה היא מכיוון שהזרע יצא מגופה והרי זה מטמא אותה באותו אופן שהוא מטמא זכר שיצא מגופו שכבת זרע שהוא טמא טומאת ערב, או שמא הטומאה שחלה עליה הוא רק מדין טומאת מגע, על ידי נגיעת השכבת הזרע בחלקי גופה.
|
|
בעי רמי בר חמא: פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה? רואה היתה וסותרת או דילמא נוגעת היתה ולא סתרה? |
|
על שאלה זו של רמי בר חמא התפלא רבא, והתבטא כדרכו על רמי בר חמא "לפום חורפא שבשבתא" - בגלל חריפותו המופלאה אינו מעיין די הצורך לפני שאומר את דבריו. תמיהת רבא היא, כיצד ייתכן לומר שיציאת שכבת זרע מגופה של האישה יגרום לסתור את ספירת שבעת הנקיים, הרי לא ייתכן לומר שראיית שכבת הזרע יסתור את כל שבעת ימי הנקיים שספרה שהרי אפילו הבעל עצמו שיצא שכבת זרע מגופו אינו סותר את כל שבעת הנקיים, והרי לא ניתן לומר שראיית הזרע יסתור רק יום אחד, שהרי אמרה התורה "ואחר תטהר" - שלא טומאה מפסקת ביניהם. אך חכמי התלמוד דחו את דבריו של רבא, והביאו ראיה מזב שסותר יום אחד למרות שגם בו נאמר שאסור שתהא טומאה מפסקת בין שבעת הנקיים לטהרתו.
לעומת זאת, בהמשך המסכת נכתב כי פולטת שכבת זרע מטמאה מדין "רואה" ולא מדין נוגעת, לדעת רוב החכמים. בברייתא, למדו זאת מהפסוק "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ" [4]. המילים "דם יהיה דמה בבשרה" נראים מיותרים לכאורה, ומכאן למד בברייתא כי גם כאשר הדם הוא בבשרה ולא יצא עדיין לחוץ הוא גורם לה טומאה. [5]. " תנו רבנן בבשרה, מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה, זבה מנין? תלמוד לומר זובה בבשרה. פולטת שכבת זרע מנין? תלמוד לומר "יהיה"". מכאן נראה לכאורה, כי דינה של הפולטת שווה לדם נידה, שאינו נטמא מדין טומאת מגע שאינו קיים על ידי נגיעה במקום "בית הסתרים" הנחשב כחלק הפנימי של הגוף, אלא מדין ראייה הדומה לראית דם נידה.
לעומת זאת, רבי שמעון חלוק על כך וקובע: "דיה כבועלה, מה בועלה אינו מטמא עד שתצא טומאה לחוץ אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ". לדבריו של רבי שמעון, רק באופן אחד יש גזירת הכתוב שנגרם לאישה טומאה על ידי שכבת זרע, הוא על ידי תשמיש המיטה עם זב "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע; וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב" [6], שבו האישה נהיית טמאה על ידי קיום יחסי אישות עם הזב למרות שמגע בית הסתרים הוא, ובתלמוד הוסבר כי טומאת פולטת נאמרה באופן שהאישה לא טמאה בתור משמשת עם זב, למשל כאשר לאחר תשמיש המיטה היא נותרה שכובה במיטתה ולא הניעה את גופה כך ששכבת הזרע לא ימאה מגופה במשך שלושת הימים, והטבילוה כאשר היא במיטתה, שאז - כאשר קמה לאחר שלושת הימים, אם יצא זרע מגופה, היא טמאה. משיטתו של רבי שמעון נראה כי הוא סובר שיש לאישה דין "נוגעת" בשכבת זרע ולכן פולטת שכבת זרע טמאה. אם כי למרות זאת הסתפק רב שמואל בר ביסנא, שמא לעניין סתירת שבעה נקיים מודה גם רבי שמעון שדינה כרואה, ולפי גרסא אחרת רב שמואל בר בסינא לא שמע את אשר כתוב בברייתא, ולכן הסתפק מסברא אם דינה כרואה או לא. הוא שאל שאלה זאת את אביי, רבא ורב יוסף וכולם השיבו לו כי היא "רואה" ולא "נוגעת" לעניין סתירה. ומכאן מסיקים חכמי התוספות כי רבא חזר בו מהתקפתו על דברי רמי בר חמא וגם הוא מסכים כי האישה דינה כ"רואה".