קבלת יסורים באהבה

חז"ל הפליגו מאוד במעלתו של המקבל את יסוריו באהבה, ואמרו: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

בין מצוות העשה התלויות בלב שאפשר לקיימן בכל יום, מונה ב"ספר החרדים" את המצוה הזו: "להצדיק הדין על המאורע, בין בגופו, בין בבניו, בין בממונו, שנאמר: 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך' (דברים ח). ויקבע זה בלבבו, ויכוף ראשו וישתוק, שנאמר: 'וידום אהרן...' וזה חלק עיקרי ממצות: 'ואהבת את ה' אלקיך', שנאמר 'בכל מאדך', ודרשו חז"ל (ברכות נד): בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, בין טוב ובין יסורין, לקבלן בשמחה, דכתיב: חסד ומשפט אשירה - אם חסד אשירה ואם משפט אשירה".

התורה דורשת מאתנו להיות בעלי הכרה ברורה השולטים בעצמם בכל מצב. משמעות הדברים היא, שהציווי לאהוב את ה' נאמר לכל אדם, בכל זמן ובכל מצב. גם בשעות הקשות ביותר מחוייבים אנו באהבתו יתברך.

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רכב, ג) נפסק: "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל באהבה מה שגזר עליו ה', נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה' שהיא שמחה לו".