שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חובו של בעל הבית כלפי הפועל חל רק עם סיום מלאכת הפועל ולא קודם לכן.ישנה גם דעה החולקת וסוברת, כי חובו של בעל הבית חל מתחילת עבודתו של הפועל ועד סיומה, על כל פעם ופעם שעשה הפועל מלאכה השווה פרוטה, כלומר, שלא בגמר עבודתו זוכה הפועל בשכרו אלא מהתחלת עבודתו ועד סיומה הולכת ומצטרפת לו שכירותו[1].

הערות שוליים[עריכה]

  1. לדעה זו, למשל, אדם שאמר לאשה: "הרי את מקודשת לי בשכר שאשתדל לטובתך אצל השלטון או בשכר שאעשה לך מלאכת יום כפועל" - אינה מקודשת לו אלא אם כן נתן לה פרוטה, אבל אם לא נתן לה פרוטה אינה מקודשת, שמאחר ולא בגמר עבודתו זוכה הפועל בשכרו אלא מהתחלת עבודתו ועד סיומה הולכת ומצטרפת לו שכירותו, נמצא שבגמר העבודה אין השכר אלא כמילווה - חוב, והמקדש במילווה אינה מקודשת.