שמחה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עשרה שמות נרדפים לשמחה נמצאים במקרא: "בעשרה שמות נקראת השמחה - ואלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, צהלה וכו'" (אבות דרבי נתן, פרק לד-ט).


כותבי רשומות מציינים ריבוי זה של ביטויי השמחה,כסימן היכר יחודי ליהדות. השמחה מקפת את כל הליכות היחיד והכלל: "ושימח את אשתו"; "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם"; "והיית אך שמח"; "ושמחת בחגיך"; "ושמחת אתה וביתך"; "אין עצבות לפני הקב"ה"; "הוי מקבל את כל האדם בשמחה"; "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה"; "אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח". אלה הם כמה מן הביטויים במקרא ובדברי חז"ל שמתוכם אנו למדים על מרכזיותה של השמחה בכל הליכות חיינו.


צא ולמד למה מסוגלת השמחה. יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה. בשמחת בית השואבה בחג הסוכות, מרוב שמחתו, שרתה עליו השכינה ונהיה לנביא. ללמדנו שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח. כמו כן, גילה האר"י ז"ל שכל מה שזכה להשיג בחכמה אלוקית ורוח הקודש, היה בשכר שהיה שמח שמחה גדולה בלימוד התורה ובקיום המצוות.


במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ד) מובא: "אם עשית דברי בשמחה, פמליא שלי תצא לשחרך! ואף אני בעצמי אצא לקראתך".


על אדם שאינו שמח בעבודת ה' קיימת תביעה ממרומים, ועל כך אומר הפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל... ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא..." (דברים כח, מז-מח).


בספרי הפוסקים מובא, כי למרות שיש להצטער על חורבן בית המקדש, מכל מקום בשעה שאדם מתפלל, לומד תורה ומקיים מצוות, הוא צריך להיות בשמחה.


במדרש (רבה פרשת פקודי) מובא: "אמר רבי יוחנן: כיפה של חשבונות (בית מיוחד לחשוב בו חשבונות) היתה מחוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשוב הולך לשם. למה? שלא יחשוב בירושלים וייצר (שלא יבוא לידי צער אם לא יעלה חשבונו יפה, ובירושלים אסור להצטער), לפי שנקראת "קרית מלך רב - משוש כל הארץ".


ומדוע היה כן? בשביל מה היתה צריכה ירושלים להיות שמחה כל כך? - אומר על כך הסבא מסלבודקא: "בשביל שירושלים היתה צריכה להיות קדושה לאלוקים! מלאה תורה ויראת שמים! כל פגימה בשמחה ובעונג, היא פגימה גם ביראת השם ובחיי התורה. כל כך היה נדרש רגש השמחה בירושלים, עד שבשביל אי שביעות רצון בלתי מורגשת של איזה אדם היושב על ספר חשבונותיו והחשבון אינו יוצא לו כהוגן, בנו כיפה מיוחדת מחוץ לעיר. היה נחוץ להוציא מן העיר גם את נדנוד הצער הזה, למען תשאר בעיר אוירה של שמחה שלמה, שלא נפגמה במשהו.


השמחה היא אמנם מצוה גדולה, אולם יש להבחין בינה לבין ליצנות, שחוק וקלות ראש, שאותם יש להרחיק. וכך כותב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ב הלכה ז): "לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן, אלא שמח". גם בהלכות יום טוב (פרק ו הלכה ב) מבחין הרמב"ם בין השמחה שהיא מצוה לבין שחוק וקלות ראש שיש להרחיקם: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה - ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'. הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות".


ה"עצבות" הינה מידה רעה המפריעה מאוד לאדם לעבוד את ה'. היא גוררת בעקבותיה מידות רעות נוספות כנרגנות, קנאה, עצלות ורפיון ידיים, ומביאה לעוונות רבים וביניהם: מחלוקת, כעס ועוד.


על האדם להתרחק מהעצבות ולהפנות אל לבו לדברים משמחים ולעסוק בתורה שעליה נאמר (תהלים יט, ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

כלים אישיים

גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
קהילה
Yeshiva.org.il
מיקרופדיה תלמודית
תיבת כלים