תכנון ערים לפי התורה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בתורה קיימים עקרונות בתכנון ערים בארץ ישראל. לעקרונות אלה יש השלכות ליצירת טבע קבוע במרחב העירוני, ויש לכך השלכות על חיי התושבים.

נאמר בתורה: "וּשֲׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהם" - ספר ויקרא פרק כה, לד.

רש"ר הירש, מבאר עקרונות בתכנון ערים בישראל, לפי מצווה זו, והמבואר בגמרא:

ושדה מגרש עריהם - ערי הלוויים היו מוקפות גבול עיר אלפיים אמה לכל רוח, ואלף אמה הפנימיות קרויות מגרש העיר. היקף פנימי זה היה מגרש פנוי המיועד "לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם" (במדבר לה, ג): לבעלי חיים למטלטלין ולשאר תשמישים חיוניים כגון כביסה (נדרים פא א). אלף אמה החיצוניות (לדעת הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פי"ג ה"ב אלפיים אמה), היו שדות וכרמים (סוטה כז ע"ב) נמצא שכלל תחום העיר היה כולל עיר, מגרש, ושדה. כאן נאמר 'ושדה מגרש עריהם לא ימכר' אין לומר שהוא בא לאסור כאן כל מכירה אפילו לזמן, שהרי המילים 'גאלת עולם תהיה ללוויים' מוכיחות שאחוזת הלוויים עשוייה להמכר... משום כך אמרו בערכין (לג ע"ב) שיש לבאר פסוק זה במשמעות מורחבת: לא רק שאין לשנות את בעליו אלא גם אין לשנות את ייעודו. "מאי לא ימכר? – לא ישנה אין עושין שדה - מגרש, ולא מגרש - שדה, (על ידי זריעה עי' בבא כד ע"ב) ולא מגרש - עיר (על ידי בניית בתים) ולא עיר - מגרש (ערכין שם) "כי אחזת עולם הוא להם" - דווקא מפני שניתן להם לדורות עולם אין שום דור רשאי לשנותו כרצונו. אין דור ההווה שליט יחיד עליו, אלא גם דורות העתיד שווים לו בזכויותיהם, וכדרך שקבלו אותו מקודמיו כן יניחו אותו לבאים אחריהם.

ויחס ערי הלויים ללויים כן יחס ארץ ישראל לכלל ישראל. גם היא אחוזת עולם לכל דורות ישראל, ומשום כך האמור בערי הלוויים אמור גם בערי ישראל: שום דור אינו רשאי לעשות שם שדה – מגרש, ולא מגרש –שדה, ולא מגרש – עיר, ולא עיר – מגרש. (שם) ולדעת משנה למלך הלכות שמיטה ויובל פי"ג ה"ה, דין זה איננו נוהג רק בערי חומה, אלא בכל ערי ישראל.

מגרש - "גרש" קרוב ל"ירש" (ראה פירוש בראשית כא, י). הוראת "ירש":לגרש מהתחום שהוא בבעלותי וגם להכניס לבעלותי. שתי ההוראות האלה מתאחדות להוראה אחת. לגרש מהתחום שהוא בבעלותי תוך כדי, או לצורך, הפעלת זכות בעלותי. וכעין זה כנראה גם הוראת גרש בלשון מגרש. המגרש שמסביב לעיר הוא ריק מבתים ומתושבים. אף על פי כן הוא חלק מן העיר, ובתוקף זכותה היא מגרשת משם כל זר. (מושג דומה מובע במילה הגרמנית weichhbuild מלשון weichen - לסור להתרחק. מכל מקום, האטימולוגיה של מילה זו איננה בחזקת ודאי).

הלכות אלה באות לשמור על אוכלוסיה עירונית העוסקת בחקלאות. זה יהיה הטיפוס היסודי של האומה, ויש למנוע את גידול הערים והפיכתן לכרכים המנותקים מן השדות. הערים הקיימות אינן יכולות להתרחב מעבר למגרשיהן על חשבון השדות. אף אין הם יכולות להתרחב על חשבון (כל?) תחום מגרשיהן. ובדרך כלל אין להפוך אדמת שדות לתחום עיר. עם ריבוי האוכלוסיה יש להקים ערים חדשות במקום שלא היו בו שדות עד כה…. בתי החצרים הקשורים לשדות לא יכלו להמכר לצמיתות, כמוהן כשדות עצמן. דבר זה גורם שהעיר והשדות היו קשורים והיו רכוש משפחה. בדרך כלל, כל שדה וכל כרם היו בבעלותו של בעל בית בעיר הסמוכה.

נמצא שתקנה זו טפחה אינטלגנציה עירונית הקשורה למוסריות ולפשטות כפרית.

רק ערים מוקפות חומה היו מנותקות מן השדות, שם יכלה הבעלות על הבית לעבור לצמיתות לידים אחרות, ושם יכלה להיווצר אוכלוסיה שאינינה קשורה לשדות שמסביב והיא נאלצה להתפרנס ממסחר ומתעשייה.

אולם אופי זה היה מוגבל רק לאותן ערים ש"הוקפו ולבסוף ישבו": תחומן היה מופרש מן השדות על ידי חומות - בטרם נבנו הבתים ונתיישבו התושבים. ואילו ערים ש"ישבו ולבסוף הוקפו" נידונו תמיד כערי פרזות….

נמצאת אומר: חיי כרכים מנותקים מן החקלאות היו מוגבלים למספר קבוע של מקומות ולא היהת כל אפשרות להוסיף על מספר זה. הרי זו מדינה שרוב אוכלוסיה מתגוררים בערי חצרים המוגבלות בגודלן, ומדינה כגון זו מוגנת מפני מותרות ומעמד עוני של כרכים - וגם מפני טמטום וצמצום אופקים של יושבי כפרים.

ראה גם[עריכה]