א - זמן ראש השנה מהתורה יום אחד על פי התורה ראש השנה הוא יום אחד בלבד, שנאמר (ויקרא כג, כד): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ". וכן נאמר בספר במדבר (כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". אולם בפועל אנו מקיימים את ראש השנה במשך יומיים. כדי להבין את טעם הדבר צריכים לבאר תחילה כיצד נקבע זמנו של ראש חודש.
ב - כיצד נקבע ראש חודש החודש העברי נקבע על פי הלבנה, כשבכל חודש משלימה הלבנה מחזור שלם. בתחילת החודש הלבנה נראית לעינינו קטנה מאוד, כקו דק, ובאמצע החודש הלבנה נראית במילואה ושוב חוזרת ומתקטנת, עד שבסוף החודש היא נעלמת מעינינו לחלוטין למשך כעשרים וארבע שעות. לאחר מכן היא שוב חוזרת להיראות, וגילויה החדש נקרא 'מולד הלבנה'.
המחזור השלם של הלבנה אורך מעט יותר מעשרים ותשעה ימים וחצי. 1 וכיוון שמחזור הלבנה אינו תואם את מחזור היממה, אלא הוא עשרים ותשעה ימים ומחצה, נמצא שפעמים החודש נמשך עשרים ותשעה ימים ופעמים שלושים יום. כאשר הוא נמשך עשרים ותשעה ימים הוא נקרא 'חודש חסר', וכאשר הוא נמשך שלושים יום הוא נקרא 'חודש מלא'.
אולם עצם מולד הלבנה אינו קובע את החודש, אלא בית הדין הוא שמקדש את החודש, והוא עושה זאת על סמך עדות של שניים מישראל. אם ראו עדים את 'מולד הלבנה' בליל השלושים, והספיקו לבוא לפני בית הדין ולהעיד על כך באותו היום, היה בית הדין מקדש את החודש ביום השלושים, ומיד היו מקריבים את קורבנות ראש חודש, ואותו היום, במקום להיות יום השלושים של החודש שעבר, היה נעשה ליום הראשון של החודש החדש. ואם לא באו עדים באותו יום, החודש היה מתחיל מאליו ביום השלושים ואחד, ובו היו מקריבים את קרבנות ראש חודש (רמב"ם הל' קידוש החודש ב, ח).
וכל זה הוא דווקא בשעה שיש בית דין שיכול לקדש חודשים, וכשאין בית דין כזה, הלכה למשה מסיני שראש החודש מתקדש על פי חשבון הלוח העברי. ולאיזה בית דין היתה סמכות לקדש חודשים? לבית דין שדייניו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו. אולם לקראת סוף תקופת האמוראים חרבה הארץ לגמרי, וכבר לא נשאר בארץ ישראל בית דין קבוע, ונתבטלה הסמיכה, והחודשים החלו להיקבע על פי החשבון (רמב"ם הל' קדוש החודש, ה, א-ג).
ג - זמן החגים לקביעת החודש ישנה חשיבות עצומה, שהרי כל החגים שלנו תלויים בתאריך החודשי, חג הפסח בט"ו בניסן, יום כיפור בי' בתשרי, סוכות בט"ו תשרי. וכל כך חשובה עדות החודש, עד שהתירה התורה לעדים שראו את המולד לחלל שבת כדי ללכת לירושלים ולהעיד עליו בפני בית הדין הגדול (שם ג, ב). ואחר שנתקדש החודש היו יוצאים שליחים מבית הדין להודיע לכל ישראל אימתי נקבע ראש חודש. במיוחד חשובה היתה השליחות בחודשים שיש בהם חגים, שכן מועד החג תלוי בשאלה מתי התחיל ראש החודש.
לכל הקהילות שבארץ ישראל היו השליחים מספיקים להגיע לפני תחילת חג הסוכות. אולם לקהילה הגדולה שבבבל לא הספיקו השליחים להגיע לפני חג הסוכות, וכיוון שהיו בספק אימתי קדשו בית הדין את החודש, היו צריכים להחמיר ולקיים את כל החגים יומיים. והיו קהילות בחוץ לארץ, שהשליחים היו מספיקים להגיע אליהם עד חג הפסח ולא הספיקו להגיע עד חג הסוכות, מפני שלא יכלו ללכת בראש השנה וביום הכיפורים, ותקנו חכמים, שבאותם המקומות יקיימו גם את חג הפסח במשך יומיים, כדי שלא לחלק בין החגים (רמב"ם שם ג, יא-יג).
ולכאורה מאז שראש חודש נקבע על פי החשבון, היה ראוי שבכל המקומות יעשו את כל החגים יום אחד, שכן הכל יודעים על פי הלוח אימתי יחול כל חג. מכל מקום כיוון שמעיקר הדין היה צריך לקדש את החודש על פי הראייה, תקנו חכמים שלא לשנות את המנהג, ובכל המקומות בחוץ לארץ ששליחי בית הדין לא היו מגיעים עד חג הסוכות, יקיימו כל חג במשך יומיים (רמב"ם שם ג, יב. אמנם את יום הכיפורים לא תקנו לקיים יומיים, מפני שהציבור אינו יכול לעמוד בתקנה זו, שעה"צ תרכד, כא, כה"ח כט).
נמצא אם כן, שבארץ ישראל נוהגים בכל החגים יום אחד כדין התורה, ואילו בחוץ לארץ יומיים, היום הראשון מהתורה, והיום השני על פי תקנת חכמים, והוא נקרא 'יום טוב שני של גלויות' (רמב"ם שם ה, ה-ו).
מהלכה זו ניתן ללמוד על מעלתה של ארץ ישראל, שהיא קרובה יותר לגילוי הקדושה, ועל כן החגים יכולים להתגלות בה ביום אחד, כפי שנאמר בתורה. אולם הנמצאים בחוץ לארץ רחוקים יותר מגילוי הקדושה, וכדי לקלוט את אורם של החגים נצרכים ליומיים. משל לפנס, שכאשר הוא מאיר למקום קרוב, אורו חזק וממוקד בשטח קטן, וכאשר הוא מאיר למקום רחוק, אורו חלש ומתפזר על בשטח גדול. כך אורם של החגים מתגלה בארץ ישראל ביום אחד ממוקד, ואילו בחוץ לארץ אורם נחלש ומתפשט על פני יומיים (האדמו"ר צמח צדק דרך מצוותיך קיד, א).
ד - ראש השנה יומיים זמנו של ראש השנה הוא מיוחד, מכוסה ונעלם. שהואיל וראש השנה הוא ראש חודש, אי אפשר לדעת מראש אימתי יחול. שכן למדנו, שזמנו של ראש החודש נקבע על ידי בית הדין שהיו מקבלים עדות על ראיית המולד. וכל ראש חודש יכול להיות באחד משני ימים, או לאחר עשרים ותשעה ימים מהחודש הקודם או לאחר שלושים יום מהחודש הקודם. נמצא אם כן שלא ניתן היה לדעת מראש אימתי יחול ראש השנה, אם יבואו העדים ביום השלושים לחודש אלול, אזי הוא יהפוך לראש השנה, ואם לא יספיקו לבוא באותו יום, ממילא ראש השנה יהיה למחרת.
וכיוון שבכל רחבי הארץ לא יכלו לדעת אימתי נקבע ראש החודש בבית הדין שבירושלים, לפיכך היו צריכים מחמת הספק לקיים את ראש השנה במשך יומיים. זהו אחד הביטויים לכך שראש השנה הוא חג עליון ומכוסה, כנאמר
ובירושלים מקום מושבו של בית הדין הגדול, היו מתחילים להיזהר בכל האיסורים של החג מליל שלושים לחודש אלול, כי אם יבואו העדים באותו יום עד שעת המנחה להעיד על המולד, יקדשו בית הדין את החודש, ונמצא שכל אותו יום הוא ראש השנה, וכבר מתחילת לילו היה אסור לעשות מלאכה. אולם למחרת היו מותרים במלאכה, שכן ידעו שהיום הראשון הוא היה ראש השנה. ואם לא היו העדים מספיקים להגיע ביום שלושים לחודש אלול, ממילא ראש השנה חל ביום השני, והיו ממשיכים להיזהר בו בכל איסורי המלאכה. הרי שבירושלים, פעמים שקיימו את ראש השנה במשך יום ופעמים במשך יומיים.
וכמו בכל החגים, לאחר שנתבטל בית הדין, תקנו חכמים להמשיך במנהג שהיה בזמן שקידשו את החודש על פי הראייה, נמצא שבראש השנה בכל רחבי ארץ ישראל צריכים לנהוג יומיים. אולם לגבי ירושלים התעוררה שאלה. יש מהראשונים שסברו שבירושלים יש לקיים את ראש השנה במשך יום אחד בלבד, שכן פעמים שנהגו בירושלים ראש השנה במשך יום אחד בלבד, כאשר החודש נתקדש ביום השלושים (רבנו אפרים והרז"ה). אבל למעשה דעת רוב רובם של הפוסקים שגם בירושלים יש לקיים את ראש השנה במשך יומיים, שכן למדנו שאם לא הגיעו העדים ביום השלושים גם בירושלים נהגו בפועל שני ימים (רמב"ם שם ה, ח).
וברוח ההסבר הפנימי שלמדנו בהלכה הקודמת אפשר לומר, שהואיל וראש השנה הוא חג עמוק ועליון, שבו נבראת השנה החדשה, אף שמן התורה הוא יום אחד, כדי לקולטו אפילו ברחבי הארץ, ואפילו בירושלים, אנו צריכים ליומיים.
ובהקשר לכך אפשר לומר, שמאחר והיום הראשון הוא המקודש מן התורה והוא העליון יותר, ראוי להרבות בו בתפילות על ענייני הכלל, ואילו ביום השני שנקבע על פי חכמים, שמדרגתו נמוכה יותר והוא קרוב יותר לחיי היום יום שלנו, מתאים להדגיש בו יותר את ענייני הפרט.
ברכת שהחיינו ביום השני של ראש השנה דיני שני ימים של ראש השנה שונים במקצת מדיני שני ימים טובים בגלויות, מפני ששני ימים טובים של גלויות נעשים מפני שבזמן שקבעו את החודשים על פי הראייה היה ספק בחוץ לארץ אימתי קדשו את החודש, אבל ברור היה שרק יום אחד הוא היום טוב, אולם את יום טוב של ראש השנה פעמים רבות עשו יומיים אפילו בירושלים, כאשר לא נראה המולד בלילה הראשון, או כאשר נראה המולד אבל לא הספיקו העדים לבוא ולהעיד עליו בבית הדין ביום הראשון של ראש השנה. 2
למשל, ביצה שנולדה ביום הראשון של כל חג, מותרת בשני. שכן איסור הביצה נובע מכך שהיא מקוצה, ואם היום הראשון הוא יום טוב, נמצא שהשני הוא חול, ומותר לאוכלה. ואם השני יום טוב, נמצא שהיום הראשון הוא חול והביצה נולדה ביום חול ואיננה מוקצה. אולם בראש השנה, פעמים ששני הימים קודש, ועל כן דינם כיום אחד ארוך, וביצה שנולדה בראשון מוקצה גם בשני (שו"ע תר, א).
ולגבי ברכת "שהחיינו" נתעוררה מחלוקת. ביום טוב שני של גלויות מברכים "שהחיינו" בקידוש, מפני שהוא נקבע על הספק שהיה בזמן שהיו מקדשים על פי הראייה, וכיוון שאולי השני היה יום טוב האמיתי, צריך לברך בו "שהחיינו". אבל בראש השנה שמבחינה מסוימת שני הימים נחשבים כיום אחד ארוך, אולי ברכת "שהחיינו" של הקידוש בלילה הראשון תעלה גם ליום השני. למעשה, דעת רוב הפוסקים שצריך לברך "שהחיינו" גם בקידוש של הלילה השני, אלא שלכתחילה כדי לצאת מהספק, עדיף ללבוש אז בגד חדש או להביא פרי חדש, וכך ברכת "שהחיינו" תחול גם על הבגד או הפרי (שו"ע תר, ב).
ולגבי תקיעת שופר של היום השני, למנהג ספרדים אין מברכים "שהחיינו", ולמנהג אשכנזים מברכים "שהחיינו" ועדיף לפי מנהג אשכנזים שילבש התוקע בגד חדש, ויכוון בברכת "שהחיינו" גם עליו (שו"ע רמ"א תר, ג; מ"ב ז).
^ 1. משך מחזור הלבנה המדויק הוא עשרים ותשעה ימים, ועוד שתים עשרה שעות, ועוד תשצ"ג חלקי תתר"ף. כלומר כל שעה מתחלקת ל- 1080, לתועלת חשבונות מורכבים, ואם כן משך מחזור הלבנה הוא עשרים ותשעה ימים ושתים עשרה שעות ו- 793 חלקים מתוך השעה השלוש עשרה. וכל זה מבואר ברמב"ם הל' קידוש החודש ו, א-ג. ^ 2 הרא"ש (ביצה פ"א ד) חידד הדין יותר, ובאר שהיו מקרים שראש השנה מן הדין היה צריך להיות יומיים, למשל אם העדים היו מגיעים לקראת ערב, למרות שמן הדין ניתן היה לקבלם ולקדש את החודש ביום הראשון, קבעו חכמים שלא לקבל את העדים לאחר המנחה, וזאת מפני שלא נותר מספיק זמן לסדר את הקרבנות השייכים לראש השנה, ולומר את שירו המיוחד של ראש השנה שהלוויים היו אומרים בבית המקדש. נמצא אם כן שמעיקר הדין היה ראוי שהיום הראשון יתקדש אבל לפי תקנת חכמים לא קבלו את העדים והיום השני נתקדש, וכדי שלא יזלזלו ביום הראשון שהיה ראוי להיות קדוש, קבעו חכמים, שלמרות שלאחר המנחה כבר ברור שלא יקבלו עדים לקדש את הראשון בכל זאת ימשיכו לנהוג בכל האיסורים של יום טוב.. הרי שמהדין ולא מספק נהגו אז שני ימים.
ענינו של ראש השנה
הדפסה