אנציקלופדיה תלמודית:מראות נגעים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - צבעם של הנגעים השונים וצירופם זה לזה.

פתיחה

ערך זה עוסק בפרטי הצבעים של מראות הנגעים השונים: נגעי-אדם*, נגעי-בגדים* ונגעי-בתים*, וכן בצירופם של המראות השונים זה לזה להיותם נגע אחד. על פרטי הדינים של סוגי הנגעים השונים, ע"ע גבחת; קרחת וע' נגעי אדם וע' נגעי בגדים וע' נגעי בתים וע' נתק וע' שחין; מכוה. על אופן ראייתם של הנגעים השונים, ע"ע ראית נגעים. על דיניהם של אדם או בגד או בית בזמן שיש בהם נגע, בין כשהם מוסגרים ובין כשהם מוחלטים, ע"ע מצורע וע' בגד המנוגע וע' בית המנוגע.

בנגעי אדם

מראות הלובן

מראות נגעים – שמטמאים, מלבד המראות המעורבים[1], בנגעי צרעת עור בשר[2], והוא הדין בשאר הסוגים של נגעי-אדם*: שחין ומכוה וקרחת וגבחת[3], ועל המראות המטמאים בנתק*, ע"ע נתק – שנים - ששמותיהם נכתבו בפירוש בתורה[4] - שהן ארבע[5]: הבהרת* ותולדתה, והשאת* ותולדתה[6], שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת[7], ואין ספחת אלא לשון טפלה, שנאמר: ספחני נא אל אחת הכהֻנות[8], ואף על פי שספחת נאמרה אחר שאת, אמר ר' זירא שאנו למדים שיש טפלה אף לבהרת, מכך שנאמר "לבנה" בשאת - והנה שאת לבנה בעור[9] - ונאמר "לבנה" בבהרת - ואם בהרת לבנה היא[10] - מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפלה אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפלה[11]. בברייתא אמרו שלמדים זאת ממה שהטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת, לומר לך כשם שטפלה לשאת כך טפלה לבהרת[12], ומן האחרונים יש מפרשים שהוא נלמד מכתוב אחר: ולשאת ולספחת ולבהרת[13], והוא"ו של הבהרת מוסיפה על העניין הראשון לומר שיש ספחת אף לבהרת[14]. בתורת כהנים למדו לתולדה נוספת ממה שנאמר: ומראה הנגע עמוק[15], ולדעתם "ספחת" זו היא תולדת הבהרת, "ומראהו עמוק" זו היא תולדת השאת[16]. ובדעת ר' עקיבא, שחולק על משנת מראות נגעים[17], יש מן הראשונים סוברים שלבהרת אין תולדה, ושתי התולדות נקראות תולדת השאת[18], שהספחת נאמרה דוקא לאחר השאת[19].

צבעם

כל ארבעת המראות שאמרנו שמטמאים בנגעי אדם, הרי הם בצבע לבן[20], שנאמר בבהרת: בהרת לבנה[21], ונאמר בשאת: שאת לבנה[22], ויש לרבות אף את שאר המראות שהם לבנים, שנאמר: ואם בהרת[23], והוא"ו באה לרבות אף את שאר מראות הנגעים[24]. ונחלקו מראות אלו ביניהם בחוזק הלבנות שלהם[25]. על צבעה הבהרת, ע"ע בהרת[26]. על צבעה של תולדת הבהרת, ע"ע הנ"ל[27]. על צבעה של השאת, ע"ע שאת. על צבעה של תולדת השאת, ע"ע הנ"ל. על הבוהק*, שהוא מראה לבן שלבנוניתו כהה משאר מראות הנגעים ואינו מטמא בנגעים, ע"ע בוהק. על מראות המעורבים מאדום ולבן, שמטמאים אף הם בנגעים, עי' להלן[28].

היחס בין מראות הלובן

מראות הלובן, לבנוניתם היא זו למעלה מזו[29]. הבהרת חזקה בלובנה מכל המראות[30], שנאמר: אם בהרת לבנה היא[31], היא לבנה ואין אחרת לבנה[32], שאין לבנה למעלה ממנה[33], ועוד נאמר: ומראֶהָ עמוק מן העור[34], כמראה חמה העמוקה מן הצל[35], שעקב חוזקו מראה הלבנונית נראה לעין הרואה עמוק משאר העור[36]. השאת היא מראה חלש יותר בלבנוניתו[37], ששאת הוא לשון גבוה[38], שנאמר: על כל ההרים הגבוהים ועל כל הגבעות הנִשאות[39], והיינו שהיא אינה נראית עמוקה כל כך למראית עין[40]. ביחס סדר הלובן בין מראות הבהרת והשאת לבין תולדותיהם, נחלקו תנאים ואמוראים, וכן ראשונים ואחרונים בדעתם: א) בדעת חכמים, שאומרים שבהרת עזה כשלג[41], ותולדת הבהרת כסיד ההיכל[42], ושאת היא כצמר לבן, ותולדת השאת היא כקרום ביצה[43], והלכה כמותם[44], יש מן הראשונים סוברים שסדר הלבנונית מהחזק לחלש הוא: בהרת, שאת, תולדת הבהרת ותולדת השאת, שלדעתם חוזק המראות הוא: שלג, צמר לבן, סיד ההיכל, קרום ביצה[45], והם נותנים את שני המראות הלבנים ביותר לאבות, והשנים שאחריהם הם נותנים את התולדה הלבנה יותר לאב הלבן יותר[46]. ואף בדעת ר' עקיבא, אמר ר' נתן בברייתא שחוזק המראות הוא לפי סדר זה[47]. ומכל מקום, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו חכמים על ר' עקיבא, שלדעת ר' עקיבא החילוק בין המראות השונים הוא רק בחוזק שלהם, ואילו לדעת חכמים, מלבד השוני בחוזק הלובן שבין המראות השונים, יש שוני נוסף ששאת ותולדתה חלוקים מבהרת ותולדתה אף במראה הלובן שלהם שהוא סוג צבע שונה[48]. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים ששאת ותולדת הבהרת שוות בחוזק הלבן שלהן, שלדעתם צמר לבן וסיד ההיכל שוים בחוזק לבנוניתם[49], ורק שונים הם במראה הלובן שלהם[50], או שהם שונים בממשות מגעם[51]. ג) ובדעת ר' עקיבא שבמשנה ובתורת כהנים, שאמר שמראה של שלג עז ומראה של סיד דהה ממנו[52], יש מן הראשונים סוברים שסיד ההיכל חזק בלבנוניתו יותר מצמר לבן, ולכן הם סוברים בדעתו שסדר הלבנונית מהחזק לחלש הוא: בהרת, תולדת בהרת, שאת, תולדת שאת[53]. ויש מן האחרונים סוברים שאף חכמים מודים לדבריו[54]. וכן בדעת ר' מאיר, שחולק בגדרי שאת ותולדתה, ולדעתו שאת היא כקרום ביצה, ותולדת השאת היא כצמר לבן[55], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שסדר הלבנונית מהחזק לחלש הוא: בהרת, תולדת בהרת, שאת, תולדת שאת, שלדעתם צמר לבן בדברי ר' מאיר שונה בלבנוניתו מהצמר הלבן של חכמים, והוא פחות לבן מקרום ביצה[56]. ד) ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים בדעת ר' מאיר שסדר הלבנונית הוא: בהרת, תולדת בהרת, תולדת שאת, שאת, שלדעה זו שאת היא המראה החלש ביותר בלבנוניתו – שהרי שאת הוא מראה גבוה[57] – ומסתבר שתולדת השאת קרובה אליה[58], וצמר לבן לדעת ר' מאיר שונה בלבנוניתו מצמר לבן של חכמים והוא חזק פחות מסיד ההיכל[59], או שלדעתם כולם מודים שצמר לבן חלש בלבנוניתו מסיד ההיכל[60]. ה) ויש מן הראשונים סוברים שאף לדעת ר' מאיר צמר לבן חזק בלבנוניתו יותר מסיד ההיכל, ולכן סדר הלבנונית מהחזק לחלש לדעתו הוא: בהרת, תולדת שאת, תולדת בהרת, שאת[61], שכיון שהשאת נדרשת ללשון מראה גבוה[62], הרי היא המראה הפחות לבן שבמראות[63], ומכל מקום כיון שנאמר בה: שאת לבנה[64], על כרחך יש לומר שנתן הכתוב את הלובן לתולדתה, שהיא לבנה יותר מתולדת הבהרת[65], או שכמו שהאבות מצטרפים זה לזה, לסוברים כן[66], אף על פי שהם רחוקים ביותר זה מזה, כך יש לומר שהתולדות – שמצטרפים רק לאבות שלהם ולא לאב האחר, לסוברים כן[67] – מרוחקות בחוזקן מהאבות שלהן[68], או שלדעתו אבות צריכים להיות שתי הקצוות והתולדות הן מה שביניהן, ויש ליתן תולדה חלשה לאב חזק ותולדה חזקה לאב חלש, על מנת שישלימו זה את זה, ואף הכתוב שם את התולדות בין שני האבות[69].

מראות פתוכים

מלבד המראות הלבנים, ישנם מראות נוספים המטמאים בנגעי אדם, שהם מראות פתוכים[70], והיינו שבתוך המראה הלבן מעורב מראה אדום[71], שנאמר בנגעי שחין: או בהרת לבנה אדמדמת[72], וכן נאמר בנגעי מכוה: בהרת לבנה אדמדמת[73], וכן נאמר בנגעי גבחת וקרחת: נגע לבן אדמדם[74], ועוד נאמר שם: שאת לבנה אדמדמת[75]. ונחלקו ראשונים באופן העירוב של מראות האדום והלבן בנגע פתוך: יש סוברים שאין מראות האדום והלבן מעורבבים זה בזה, אלא שהמראה האדום נמצא במרכז, וסביבותיו לבן[76], שהרי קרא הכתוב את הנגע הפתוך "בהרת", והיינו שבמקום שהוא אינו אדמדם הוא עדיין בהרת[77]. ויש מן הראשונים סוברים שאין האדמימות נמצאת במקום אחד בנגע הפתוך אלא היא מעורבבת בכל הנגע[78].

סוגי המראות הפתוכים

כשם שמראות הלובן יש בהם שנים שהם ארבע: בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[79], אף המראות הפתוכים יש בהם את כל המראות הללו[80], שכל אחד ממראות הלובן שנתערב בו מראה אדום חשוב הוא כנגע[81]. ואף על פי שהכתוב שמלמד על המראות הפתוכים בשחין ובמכוה נאמר בבהרת[82], ואילו בשאת נאמר באותו כתוב: שאת לבנה[83], נאמר: נגע צרעת[84], ליתן את של זה בשל זה[85], שכיון שחזר הכתוב וכלל את שניהם בשם אחד, בא לומר שהם שוים ובשניהם מטמא לבן ופתוך[86], או שכיון שנאמר "נגע צרעת" לאחר בהרת ונאמר "נגע צרעת" לאחר שאת, בא הכתוב להקיש אותם זה לזה שבשניהם מטמא לבן ופתוך[87], או שכיון שאמר הכתוב: שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת[88], יש לפרש שהמילה "אדמדמת" מתייחסת לא רק ל"בהרת לבנה" שנאמרה לפניה אלא אף ל"שאת לבנה" שנאמרה קודם לכן[89]. וכן אף על פי שהכתוב שמלמד על המראות הפתוכים בקרחת ובגבחת נאמר בשאת[90], מכל מקום נאמר קודם לכן: נגע לבן אדמדם[91], לרבות שאר המראות[92], ואף התולדות בכלל זה[93]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת עקביא בן מהללאל – שמנה שבעים ושתים מראות נגעים[94] - ובדעת ר' חנינא - שאמר שלר' עקיבא המראות הפתוכים דומים לכוסות חלב שנפלו בהן טיפות יין, ומנה עד שש עשרה טיפות[95] - שיש ששים וארבעה סוגי מראות פתוכים, שלכל אחד מארבעת מראות הלובן יש ששה עשר מראות פתוכים, שנבדלים זה מזה בכמות האדמימות שיש בהם, שהיא בין טיפה אחת של יין שנפלה בכוס חלב לבין שש עשרה טיפות של יין שנפלו בכוס חלב[96].

צבעם והיחס ביניהם

בצבעם של המראות הפתוכים וביחס ביניהם, נחלקו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם: א) ר' ישמעאל אומר שהפתוך שבשלג – בהרת פתוכה[97] – כיין המזוג בשלג – ואין הכונה ליין שמעורבב בשלג ממש, שהרי שלג אינו מתערבב ביין בזמן שהוא שלג, ולאחר שנמס ומתערבב ביין הוא אינו לבן[98], אלא הכונה ליין שמעורבב במשקה לבן כשלג[99], או שהכונה לאופן שנתן את היין בסמוך לשלג, שטבעו של השלג לשאוב את היין שבצדו, ואותו הצבע שיהיה לשלג לכשיבלע בו כל היין, הוא המראה הפתוך שבשלג[100], או שמדובר ביין המעורבב בשלג ממש, והא מתערב בו כשהשלג נימוח ואינו נימוח[101] - והפתוך שבסיד – תולדת בהרת פתוכה[102] – כדם המזוג בחלב[103], והוא באדמומיתו חזק יותר מהפתוך שבשלג, שכן הדם בטבעו עבה יותר מיין, ואף כשמערבים אותו בחלב, נשארים כמה מחלקיו מעורבים ואינם מעורבים, ובאופן כזה מתחזקת האדמימות המעורבת בלובן[104]. והשאת הפתוכה לדעתו, יש מן האחרונים סוברים שלבנוניתה פחותה מהלבנונית של דם בחלב בדרגה אחת, וכן תולדת השאת הפתוכה פחותה בלבנוניתה בשתי דרגות[105]. בשיעור המזיגה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מן הראשונים סוברים שאין לאותה אדמומית שיעור מוחלט בכמות, אלא שבהרת פתוכה היא מראה של יין שנמזג לתוך שלג באופן שהם מתערבבים זה בזה ושניהם ניכרים, ותולדת בהרת פתוכה היא מראה של דם שנמזג לתוך חלב באופן שהם מתערבבים זה בזה ושניהם ניכרים[106]. ויש מן האחרונים שאף הם לא נתנו שיעור מוחלט בכמות המזיגה לדעת ר' ישמעאל[107], אלא שלדעתם שיעורה של האדמימות בכל המראות הפתוכים הוא חזק, שנאמר: אדמדמת[108], ואדמדם הוא אדום שבאדומים[109], או שלדעתם שיעור האדמומית הוא כפי שיראה השתנות המראה באופן שרואים אדמומית בלובן ולא יותר[110]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' ישמעאל, ששיעור מזיגת היין בשלג, וכן שיעור מזיגת הדם בחלב, הוא כפי השיעור של מזיגת יין[111]: חלק אחד יין ושני חלקים מים, לסוברים כן[112], או חלק אחד יין ושלושה חלקים מים, לסוברים כן[113]. ב) ובדעת ר' עקיבא שאומר שאת כל המראות הפתוכים משערים ביין המזוג במים, אלא שהמראות שונים בחוזקם, שמראה הבהרת חזק מתולדת הבהרת[114], ואמר ר' חנינא שהדבר דומה לכוס – בשיעור רביעית[115] - של חלב שנפל לתוכה דם, שלאחת נפלו שתי טיפות - גדולות[116] – של דם, ולאחת ארבע טיפות, ולאחת שמונה טיפות, ולאחת שתים עשרה או שש עשרה טיפות[117], והיינו שטיפה אחת או שתיים חשובה מראה ראשון, ושלוש או ארבע חשובות מראה שני, וחמש עד שמונה חשובות מראה שלישי, ותשע עד שתים עשרה או עד שש עשרה חשובות מראה רביעי[118], אבל יותר משש עשרה טיפות שוב אינו חשוב מראה פתוך אלא מראה אדום וטהור[119], יש מן הראשונים סוברים שאף הוא מודה שמראות אלו, מלבד השוני ביניהם בכמות האדמימות שנפלה לתוכם, שונים אף בחוזק לבנוניתם[120], אלא שנחלקו ביניהם בסדר החוזק של אדמומיתם: יש סוברים שבהרת היא המראה האדמומי ביותר, שנפלו לתוכו הכי הרבה טיפות, ותולדת השאת היא המראה הכי פחות אדמומי, שנפלו לתוכו הכי מעט טיפות[121], שכיון שבהרת היא המראה החזק ביותר בלבנוניתו[122], צריך הרבה טיפות אדומות על מנת שיראה אדמדם[123]. ויש סוברים שהבהרת היא המראה הכי פחות אדמומי, ואילו תולדת השאת היא המראה האדמומי ביותר[124], שכל שהלובן שלו מתמעט, האודם שלו מתרבה[125]. ומכל מקום, שיעורה של האדמימות בכל המראות הפתוכים לדעת ר' עקיבא, יש מן האחרונים סוברים שהוא חלש יותר מזה של ר' ישמעאל, שכיון שנאמר: לבנה אדמדמת[126], משמע שיש להפחית את אדמומיתו של הנגע[127]. ג) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא, שכל המראות הפתוכים דומים הם זה לזה בחוזק הלבנונית שלהם, ולא נחלקו זה מזה אלא בכמות האדמומית שיש בהם[128]. הלכה כר' עקיבא[129].

סוגי הנגעים שהמראות השונים מטמאים בהם

כל מראות הנגעים, בין המראות הלבנים ובין המראות הפתוכים, מטמאים בסוגים השונים של נגעי אדם[130], בין בנגעי עור בשר, בין בנגעי שחין ומכוה ובין בגבחת וקרחת[131], שבנגעי שחין נאמר: שאת לבנה[132], מלמד שמיטמאת חלקה – לבנה ללא אדמומית[133] - ונאמר: בהרת לבנה אדמדמת[134], מלמד שמטמא בפתוך[135], ובנגעי מכוה נאמר: לבנה אדמדמת או לבנה[136], ואף על פי שבנגעי צרעת עור בשר נאמר רק: לבנה[137], ובנגעי גבחת וקרחת נאמר רק: לבנה אדמדמת[138], נאמר בנגעי גבחת וקרחת: כמראה צרעת עור בשר[139], הרי עור הבשר כזו, מה זו מטמאה בפתוך, אף נגעי צרעת עור בשר מטמאים בפתוך, ורבי אומר הרי היא כעור הבשר, מה עור הבשר מטמא חלק - לבן[140], ללא ערבוב[141] - שאינו פתוך, אף זו מטמאת חלק שאינו פתוך[142]. על נתק, שמיטמא אף במראות אחרים, ע"ע נתק.

הצורך במראה שנראה עמוק

מראות הנגעים המטמאים, נחלקו גאונים וראשונים אם צריכים כולם שייראו עמוקים מעור הבשר: יש סוברים שכולם צריכים להיראות עמוקים, בין המראות הלבנים ובין המראות הפתוכים – היינו הלובן שבאותם מראות[143] - אבל מראה הנראה שוה לעור או גבוה מן העור אינו חשוב נגע אלא כמו צמח מצמחים העולים בגוף[144], שנאמר: ומראה הנגע עמֹק מעור בשרו[145], וכתוב זה נאמר על כל הנגעים שנאמרו קודם לכן בכתוב[146], או שנאמר בהמשך בנגעי שחין: והנה מראהָ שפל מן העור[147], והרי שפל הוא עמוק, וכתוב זה נאמר אף על השאת שנאמרה קודם לכן בכתוב[148]. ויש סוברים שאין צריכה להיראות עמוקה אלא הבהרת – וכן תולדתה[149] - אבל שאת – וכן תולדתה[150] - אינה צריכה להיראות עמוקה, שהרי עניינה של שאת שהיא גבוהה[151], ומהם מוסיפים שאדרבה, שאת המטמאת היא דוקא כשהיא נראית גבוהה מן העור[152]. ויש מן האחרונים סוברים שלא נחלקו בדבר, שכל מראות הנגעים לבנוניתם חזקה מלבנונית העור ועל כן הם נראים עמוקים יותר ממנו, אך דוקא הבהרת ותולדתה יש בהן זוהר, ורק בהן עומק המראה נראה כעומק של מראה חמה מן הצל[153]. ומכל מקום, אף לסוברים שכל המראות צריכים להיראות עמוקים, אין זה אלא במראית העין, אבל אינם צריכים להיות עמוקים בפועל במישוש היד[154], שנאמר: מראה הנגע עמֹק[155], ואין ממשו עמוק[156]. היה הנגע ממשו עמוק, אף על פי שאין צורך בכך כדי לטמא, מכל מקום אף נגע כזה מטמא, שלא בא הכתוב למעט כשממשו עמוק, אלא לרבות אף כשאין ממשו עמוק[157].

בנגעי בגדים ובתים

הצבעים המטמאים

מראות הנגעים המטמאים בנגעי בגדים ובנגעי בתים, אינם מראות בצבע לבן[158], אלא דוקא ירקרק או אדמדם[159], שנאמר בנגעי בגדים: והיה הנגע ירקרק או אדמדם[160], וכן נאמר בנגעי בתים: והנה הנגע בקירֹת הבית שקערורֹת ירקרקֹת או אדמדמֹת[161]. ויש מן הראשונים סוברים שבנגעי בתים יש מראה נוסף מטמא הנקרא: שקערורות[162], והוא מין שחור[163].

גדר ירקרק

מראה ירקרק הוא ירוק שבירוקים[164], והיינו שהוא ירוק הרבה[165], שאין ירוק למעלה ממנו[166], שנאמר בנגעי בגדים: ירקרק[167] - ולא נאמר: ירוק[168] - והיינו ירוק שבירוקים[169], ובנגעי בתים: ירקרקֹת[170] - ולא נאמר: ירוקות[171] - והיינו ירוק שבירוקים[172], שתוספת הסוף עניינה להורות חיזוק והפלגה[173]. איזה הוא הירוק שבירוקים? ר' אליעזר אומר: כשעוה וכקורמל[174], שלדעתו הירוק הוא הצבע שאנו קוראים בלשוננו צהוב, ואלו הם המראות הצהובים ביותר[175], או שלדעתו שני מראות הם החשובים ירקרק, הצהוב והירוק שיש בו מן הצהוב[176], או שהם הגוונים הירוקים שאין למעלה מהם[177]. וסומכוס אומר: ככנף טווס[178] וכהוץ של דקל[179], והיינו לולב[180], שלדעתו הירוק הוא הצבע שאף אנו קוראים בלשוננו ירוק, ואלו הם המראות הירוקים ביותר[181], או שלדעתו דוקא מראה שעיקרו צהוב מטמא, בין יש בו ירוק ובין אין בו ירוק, אך לא ירוק שיש בו מן הצהוב[182], או שהוא מטמא אף גוונים ירוקים שיש ירקות למעלה מהם[183]. הלכה כסומכוס[184], ואף על פי שר' אליעזר מבוגר ממנו, ואין-הלכה-כתלמיד-במקום-הרב*[185], יש לפסוק כסומכוס כיון שמסתבר טעמו, שהוא מטמא דוקא במין אחד של ירקרק, ומצינו שהתורה קראה לו "ירקרק" בלשון יחיד[186], או שסומכוס אינו תלמיד של ר' אליעזר ולא היה בדורו, ומן הסתם קיבל מרבותיו שהיו בני מחלוקתו של ר' אליעזר[187], או שמכיון שיש להסתפק אולי אין הלכה כר' אליעזר, כיון שהוא שמותי – מתלמידי שמאי[188], או שהיה בנידוי[189] - יש לפסוק כסומכוס שהוא מחמיר יותר[190], או שיש לפסוק כסומכוס כיון שהוא בקי ביותר בטומאות וטהרות[191].

גדר אדמדם

מראה אדמדם הוא אדום שבאדומים[192], והיינו שהוא אדום הרבה[193], שאין אדום למעלה ממנו[194], שנאמר בנגעי בגדים: אדמדם[195] - ולא נאמר: אדום[196] - והיינו אדום שבאדומים[197], ובנגעי בתים: אדמדמֹת[198] - ולא נאמר: אדומות[199] - והיינו אדום שבאדומים[200], שתוספת הסוף עניינה להורות חיזוק והפלגה[201]. איזה הוא האדום שבאדומים? כזהורית יפה[202], שבים[203], והיינו זהורית שמביאים אותה ממדינת הים[204], והיא אדומה הרבה[205], ויש גורסים: שבדם[206].

על מראה שהיה בתחילתו ירוק שבירוקים ואדום שבאדומים, שפחת חוזק מראהו והרי הוא ירוק או אדום בינוני, שבאופנים מסוימים הרי הוא מטמא בנגעי בגדים, לסוברים כן, אף על פי שאילו היה כן בתחילתו לא היה מטמא, ע"ע נגעי בגדים.

מראה פתוך

מראה פתוך – מעורב[207] - אינו מטמא בנגעי בגדים[208], ואפילו הוא מעורב מירקרק ואדמדם[209] – שהם המראות המטמאים בנגעי בגדים[210] – שנאמר: ירקרק או אדמדם[211], שהמילה "או" מפרידה בין שני המראות, לומר שצריך שיהיה כל אחד לבדו[212], והוא הדין שמראה המעורב מלבן ואדמדם או ירקרק אינו מטמא[213]. על מראה שחציו ירקרק וחציו אדמדם, כששני החצאים אינם מעורבים זה בזה, שמצטרפים לשיעור אחד לטמא בנגעים, עי' להלן[214].

מראה הנגע בנגעי בתים

אין מראות נגעים מטמאים בנגעי בתים, אלא אם כן הם נראים שוקעים, שנאמר: שקערורֹת[215], שיהיו שוקעות[216], שהיא מילה מחולקת לשתים: "שקע" ו"רור", היינו נגע[217], או "שקע" ו"רו", היינו ראיה[218]. ממשות הנגע, אם היא צריכה להיות שוקעת, נחלקו בה אחרונים: יש סוברים שאין ממשות הנגע צריכה להיות שוקעת, אלא מראהו של הנגע צריך להיראות כאילו הוא שוקע, שנאמר: ומראיהן שפל מן הקיר[219], והיינו שרק מראיתו נראית שוקעת[220]. ויש מן האחרונים סוברים שממשות הנגע צריכה להיות שוקעת, אלא שדיו שישקע בכל שהוא, ובאופן כזה הוא נראה שוקע הרבה[221].

צירוף המראות

במראות הלובן

מראות הלובן – בהרת ותולדתה ושאת ותולדתה[222] – יש מהם שמצטרפים זה עם זה[223], להחשב כמראה אחד[224], כגון שאם היה הנגע חצי גריס ממראה אחד וחצי גריס ממראה אחר, הרי הנגע חשוב כמראה אחד בשיעור גריס שמטמא בנגעים[225], וכן נגע שהיה במראה אחד והשתנה למראה אחר, חשוב הוא כאותו נגע ולא כנגע חדש[226], וכן נגע במראה אחד שפשה במראה אחר, חשוב פשיון שהוא סימן טומאה בנגעים[227], שנאמר: שאת או ספחת או בהרת והיה[228], ומכך שנאמר "והיה" בלשון יחיד ולא "והיו", אנו למדים שהם חשובים כמראה אחד[229], או שנאמר: לנגע צרעת[230], ומכך שנאמר "נגע" ולא "נגעי" אנו למדים שהם מצטרפים זה עם זה[231], שנגע משמעותו שכל הנגעים הם אחד[232], או שצירוף האבות נלמד מכך שהם כתובים סמוך אחד לשני[233], ואף התולדות שנלמדו מריבוי מצטרפים[234], או שצירוף התולדות לאבות נלמד במכל שכן, מה האבות שהם מין בשאינו מינו מצטרפים זה לזה, כל שכן שהתולדות שהם מין במינו מצטרפים לאבות שלהם[235]. ובצרוף המראות, אלו מהם מצטרפים זה עם זה, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים: א) בדעת ר' עקיבא, שאמר שמראות הנגעים מצטרפים זה עם זה, ושהמשמעות של חלוקת מראות הנגעים לשמות שונים היא בכך שכהן שאינו בקיא בהם ובשמותיהם לא יראה את הנגעים[236], יש מן הראשונים סוברים שכל ארבעת המראות מצטרפים זה עם זה, שכולם חשובים כמראה אחד[237]. וכן בדעת ר' חנינא סגן הכהנים, שאמר שמראות נגעים ששה עשר[238], יש מן האחרונים סוברים שכל מראות הנגעים מצטרפים זה לזה וחשובים כמראה אחד, וששה עשר דינים יש למראות אלו[239]. וכן נראה מדברי רבי מנא בירושלמי, שכל ארבעת מראות הנגעים מצטרפים זה לזה[240]. וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת חזקיה ור' יוסי בן ר' בון בירושלמי, שכל ארבעת מראות הנגעים מצטרפים זה לזה, שהרי הם דרשו את הנגעים בלשון יחיד לומר שהם מצטרפים[241]. וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' אלעזר בן אבין בירושלמי, שכל ארבעת המראות מצטרפים זה עם זה, ונלמד בקל וחומר, מה תולדה מצטרפת עם אביה אף על פי שהיא רחוקה ממנו במראיתה - שהאב לבן ביותר והתולדה כהה יותר[242] - קל וחומר ששתי התולדות שהן כהות יותר יצטרפו זה עם זה[243]. וכן יש מן הראשונים סוברים שכל מראות הנגעים מצטרפים זה לזה[244]. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' עקיבא, שאמר שמראות הנגעים זו למעלה מזו[245], שדוקא השאת מצטרפת לכל שאר המראות[246], וכן התולדות מצטרפות זו לזו[247], אבל הבהרת אינה מצטרפת עם התולדות[248], שלדעתו יש לצרף רק מראות שרחוקים זה מזה דרגה אחת - בהרת עם שאת ושאת עם התולדה שמראיתה כסיד ההיכל[249] – וכן יש לצרף שאת עם תולדתה, לפי שנתרבתה לה בפירוש מן הכתוב[250]. וכן בדעת ר' חנינא סגן הכהנים, שאמר שמראות נגעים ששה עשר[251], יש מן הראשונים סוברים שאלו הם המראות המצטרפים זה לזה, שיש כאן ארבעה צירופים – השאת עם שלוש האחרים, וצירוף רביעי של התולדות זו עם זו[252] - וביחד עם ארבעת מראות הנגעים יש כאן שמונה, וכנגדם המראות הפתוכים, וביחד ששה עשר מראות[253]. ואף בדעת עקביא בן מהללאל, שאמר שמראות נגעים שבעים ושתים[254], יש מן הראשונים סוברים כן, שלדעתו מלבד ארבעת מראות הלובן וארבעת הצירופים, יש עוד ששים וארבעה מראות פתוכים[255]. ג) ובדעת התנא של המשנה, ששנה את מראות הנגעים בלשון אבות ותולדות[256], ואמר ר' חנינא[257] שהוא חולק על ר' עקיבא[258], יש מן הראשונים סוברים שדוקא בהרת ושאת מצטרפות זו לזו, וכן תולדת הבהרת מצטרפת לבהרת ותולדת השאת מצטרפת לשאת[259], אבל תולדת הבהרת אינה מצטרפת לתולדת השאת[260], והוא הדין שאין תולדה מצטרפת לאב שאינו שלה[261], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אלעזר בן אבין בירושלמי, שרק האבות מצטרפים זה לזה וכן כל תולדה עם אביה[262], שהלימוד לצרוף מראות שונים[263] נאמר דוקא על האבות ולא על התולדות[264], ותולדה שמצטרפת לאב שלה נלמדת במכל שכן, שאם האבות מצטרפים למרות שאינם מינם, כל שכן שתולדה תצטרף לאב שלה שהוא מינה[265], או שכיון שהלימוד לצירוף נאמר בלשון "והיה"[266], ולא בלשון "והיו" שהוא לשון רבים, יש ללמוד שאין כולם מצטרפים זה עם זה[267]. ד) ויש מן הגאונים שנראה מדבריהם שדוקא תולדה מצטרפת לאב שלה, אבל האבות אינם מצטרפים זה לזה[268], שהם אינם דורשים את הכתובים לצירוף מראות נגעים, ולדעתם הצירוף הוא מסברא, ודוקא מראות הדומים זה לזה כגון אב ותולדתו, יש סברא לצרפם[269]. וכן בדעת ר' ישמעאל בתוספתא, שאמר שמראות נגעים שנים עשר[270], יש מן הראשונים סוברים שדוקא תולדה מצטרפת לאב שלה, אבל האבות אינם מצטרפים זה לזה, ולכן יש בסך הכל שש מראות לובן, ארבעה רגילים ועוד שני צירופים, וכן שש מראות פתוכים, וביחד שנים עשר[271]. וכן בדעת ר' דוסא בן הרכינס, שאמר שמראות נגעים שלושים וששה[272], יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שדוקא תולדה מצטרפת לאב שלה[273], שאף הוא סובר כר' ישמעאל שיש שנים עשר מראות, אלא שהוא מחלק כל מראה לשלושה חלקים: בנגעי עור בשר, בשחין ובמכוה[274], או שלדעתו שמונה עשר דינים יש למראות הללו, וכל אב ותולדה חשובים כמראה אחד כיון שהם מצטרפים זה לזה[275]. ואף בדעת עקביא בן מהללאל, שאמר שמראות נגעים שבעים ושתים[276], יש מן הראשונים סוברים כן, שאף הוא סובר כר' ישמעאל שיש שנים עשר מראות, אלא שהוא מחלק כל מראה לחמשה חלקים: נגעי עור בשר, שחין, מכוה, קרחת וגבחת, ומוסיף עוד שנים עשר מראות בנגעי בתים ובנגעי בגדים, או שהוא מחלק כל מראה לארבעה חלקים, שקרחת וגבחת חשובים כאחד, אבל הוא מוסיף עשרים וארבעה מראות בנגעי בתים ובנגעי בגדים[277]. ה) ויש מן האחרונים סוברים בדעת עקביא בן מהללאל - שאמר שמראות נגעים שבעים ושתים[278] - שכל המראות מצטרפים זה לזה, מלבד תולדה של אב אחד שאינה מצטרפת עם האב האחר, שאף לדעתו יש שמונה עשר דינים למראות הללו, ויש להם ארבעה צירופים, והיינו אב עם אב, ותולדה עם תולדה, ובהרת עם תולדתה ושאת עם תולדתה, וביחד הם חשובים כארבעה[279]. ו) ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ראשונים שכשהן בפני עצמן אין התולדות מצטרפות זו לזו, וכן אין תולדה מצטרפת לאב שאינו שלה, אבל כשהן כולן ביחד באותו מראה, שני אבות ושתי תולדות, כולם מצטרפים זה לזה לנגע אחד, שהתולדות מצטרפות לאבות, והאבות מצטרפים זה לזה, ואגב כך גם התולדות מצטרפות[280]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' יוסי בן ר' אבין וחזקיה בירושלמי שהם חולקים בכל זה, ולדעתם מראות הנגעים אינם מצטרפים זה לזה כלל, שהם דורשים את הכתוב שנאמר בלשון יחיד - "והיה"[281] או "לנגע"[282] – לומר שדוקא כשכל הנגע כולו הוא ממראה אחד מטמא, ולא כשהוא מצורף מכמה מראות[283].

במראות פתוכים

מראות פתוכים, יש מן הראשונים סוברים שהם מצטרפים למראה אחר להחשב כמראה אחד, בין למראות פתוכים אחרים ובין למראות לבנים[284]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהם מצטרפים בינם לבין עצמם באופן שהמראות הלבנים מצטרפים בינם לבין עצמם[285], אבל הם אינם מצטרפים למראות הלבנים[286].

צירוף מראה לשני מראות שאינם מצטרפים

מראה הסמוך לשני מראות אחרים, באופן שהוא מצטרף לכל אחד מהם, אך הם אינם מצטרפים זה לזה, לסוברים שאין כל המראות מצטרפים זה לזה[287], כגון שאת שנמצאת בין בהרת לבין תולדת השאת - שהשאת מצטרפת הן לבהרת והן לתולדת השאת, לסוברים כן[288], אך הבהרת אינה מצטרפת לתולדת השאת, לסוברים כן[289] - יש מן האחרונים מצדדים לומר שאותו מראה המצטרף לשני המראות האחרים מצרף את כולם להיות מראה אחד[290].

בנגעי בגדים

שני המראות המטמאים בנגעי בגדים – ירקרק ואדמדם[291] – מצטרפים זה עם זה[292], כגון שאם היה הנגע חצי גריס ממראה אחד וחצי גריס ממראה אחר, הרי זה כנגע אחד בשיעור גריס שמטמא בנגעים[293], וכן נגע במראה אחד שפשה במראה אחר, חשוב פשיון שהוא סימן טומאה בנגעים[294], שנאמר: והיה הנגע ירקרק או אדמדם[295], ומכך שנאמר "והיה" בלשון יחיד ולא "והיו", אנו למדים שהם חשובים כמראה אחד[296].

על מראה אחד שנשתנה למראה אחר בנגעי בגדים, אם חשוב הוא כאותו מראה או כמראה אחר, ע"ע נגעי בגדים.

בנגעי בתים

שני המראות המטמאים בנגעי בגדים – ירקרק ואדמדם[297] – כתבו ראשונים שאף הם מצטרפים זה עם זה[298], ששני המראות מצטרפים ביחד לשיעור המטמא בנגעי בתים שהוא שני גריסים[299], וכן נגע במראה אחד שפשה במראה אחר, חשוב פשיון שהוא סימן טומאה בנגעים[300], שיש ללמוד זאת מנגעי בגדים, שמצטרפים זה לזה[301], והם מטמאים באותם מראות כמו בנגעי בתים[302], או שיש ללמוד זאת מכך שנגע החוזר – שדינו של הבית בנתיצה[303] – שחשוב חוזר אף כשחזר במראה אחר[304].

הערות שוליים

  1. עי' פיהמ"ש נגעים פ"א מ"א: מראה הלובן. ועי' ציון 70 ואילך.
  2. ע"ע נגעי אדם. תוספתא נגעים פ"א; רמב"ם טו"צ פ"א ה"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם.
  3. תוספתא שם.
  4. רש"י שבועות ב א ד"ה מראות; רע"ב שבועות פ"א מ"א ונגעים שם. ועי' ציון 7.
  5. נגעים שם ומשנה שבועות שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות ד.
  6. עי' נגעים שם: שניה לה, ור"ש שם: שני תולדות, ורע"ב שם; עי' תו"כ שם ופ"א אות ד; עי' שבועות ו א; רש"י שם ד"ה שהן; רמב"ם שם; רע"ב שבועות שם. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ג ותוס' שבועות שם ד"ה אע"ג ורשב"א שבועות ה ב, שאף ר"ע שחולק על משנת מראות נגעים, עי' ציון 17, אינו חולק במספר המראות ובשמותיהם, אלא נחלק בע"א, עי' ציונים 53, 250, ועי' ציון 18.
  7. ויקרא יג ב.
  8. שמו"א ב לו. תו"כ פ"א שם; ברייתא בגמ' שם ב.
  9. ויקרא שם י.
  10. ויקרא שם ד.
  11. גמ' שם.
  12. ברייתא בגמ' שם. ועי' תוי"ט נגעים שם מ"א, שאילו היתה ספחת רק לשאת, היה לו לכתוב לומר לפי סדר הלבנונית: בהרת ושאת וספחת, עי' ציון 30 ואילך.
  13. ויקרא יד נו.
  14. משנ"א נגעים שם.
  15. ויקרא יג ג.
  16. תו"כ שם, לגי' שלפנינו. ועי' ר"ש שם וק"א לתו"כ שם, שהאריכו לישב מדוע לפי"ז ספחת הוא דוקא תולדת הבהרת, אע"פ שנאמרה אחרי שאת, ועי' ציון 61. וגי' הראב"ד לתו"כ שם היא להפך, שספחת היא תולדת השאת ו"מראה עמוק" היא תולדת הבהרת.
  17. שבועות ה ב.
  18. רש"י שם ו א ד"ה אע"ג; ר"י מיגאש שבועות ה ב; רמב"ן שבועות שם; מאירי שבועות שם; חי' הר"ן שבועות שם. ועי' ציון 250. ועי' ציון 6, שי"ס שר"ע נחלק על חכמים בע"א. וע"ע ראית נגעים, שלר"ע נפ"מ בשמו של המראה, שכל כהן שאינו בקיא בנגעים ובשמותיהם אינו רואה את הנגעים.
  19. עי' ציון 7. רש"י שם; ר"י מיגאש שם; עי' רמב"ן שם; חי' הר"ן שם.
  20. עי' נגעים פ"א מ"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות א.
  21. ויקרא יג ד.
  22. שם י.
  23. שם ד. תו"כ שם. ועי' ציון 65, שי"ס שאפשר ללמוד לצבע הלבן מכתוב אחר.
  24. רבנו הלל לתו"כ שם.
  25. עי' משנה שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' תו"כ שם אות ד. ועי' ציון 29 ואילך.
  26. ציון 1 ואילך.
  27. ציון 13 ואילך.
  28. ציון 70 ואילך.
  29. עי' להלן. ועי' ציון 25.
  30. עי' נגעים פ"א מ"א: בהרת עזה כשלג, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש ורא"ש ורע"ב שם; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות ב; ברייתא בשבועות ו ב.
  31. ויקרא יג ד. תו"כ שם; אביי בגמ' שם.
  32. אביי בגמ' שם.
  33. תו"כ שם.
  34. ויקרא יג כה.
  35. ברייתא שם.
  36. מאירי שבועות שם.
  37. עי' ציון 30. ועי' להלן.
  38. תו"כ שם פ"א אות ד, לגי' ר"ש שם ורבנו הלל לתו"כ שם וסמ"ג עשין רלד והג' הגר"א לתו"כ שם, וכ"ה גי' כל כתה"י לתו"כ, והגי' בתו"כ לפנינו: מובהקת, ועי' ק"א לתו"כ שם, שטס"ה; ברייתא שם.
  39. ישעיהו ב יד. ברייתא שם.
  40. מאירי שם. וכעי"ז ברבנו הלל שם ובק"א שם. ועי' ציון 144, שי"ס שמ"מ צריך הנגע להיראות מעט עמוק.
  41. עי' נגעים פ"א מ"א ותו"כ שם פרשתא ב אות ד, שאלו דברי ר' מאיר, אך חכמים לא נחלקו עליו בכך. וע"ע בהרת ציון 1.
  42. עי' משנה שם ותו"כ שם, שאלו דברי ר' מאיר, אך חכמים לא נחלקו עליו בכך. וע"ע הנ"ל ציון 13.
  43. משנה שם; תו"כ שם. וע"ע שאת.
  44. רמב"ם טו"צ פ"א ה"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; ריטב"א שבועות ה ב; מאירי שבועות שם; רע"ב נגעים שם.
  45. רש"י שבועות ה ב ד"ה שניה; עי' תוס' שבועות שם ד"ה שנים; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם ומ"ג; ר"ש נגעים שם מ"א, ע"פ שבועות שם; רמב"ן שבועות שם, ובמלחמות שבועות שם (א ב); רא"ש נגעים שם; חי' הר"ן שבועות שם; רע"ב שם; ק"א לתו"כ פ"א שם, ובד' התו"כ שם, ואע"פ שהשאת הוא לשון גבוה, והיינו שאינו חזק (עי' ציון 38), ותולדת השאת לדברי התו"כ שם היא עמוקה (עי' ציון 16), והיינו חזקה (עי' ציון 35 ואילך), אין הכונה ביחס של אחד לשני, אלא השאת אינה חזקה ביחס לבהרת שהיא חזקה ממנה, ואילו תולדת השאת חזקה ביחס לעור, ועי' ציונים 61, 144.
  46. רש"י שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  47. עי' שבועות ה ב – ו א, וברייתא שם ו ב, ועי' ראשונים שבציון 49, שאע"פ שלדעתם חכמים חולקים בסדר הלבנונית, מ"מ אותם ראשונים מודים שזהו הסדר לר"ע. ועי' ציון 18, שי"ח בשמות התולדות לר"ע, ומ"מ אף לדעתם סדר הלבנונית הוא אותו סדר, והיינו שצמר לבן חזק בלבנוניתו יותר מסיד ההיכל, ורק נחלקו בד' ר' עקיבא שסיד ההיכל אף הוא תולדת שאת, לפי שלדעתם אין תולדה לבהרת. ועי' ציון 53, שי"ח בד' ר"ע.
  48. רמב"ן שם, ובמלחמות שם; חי' הר"ן שם.
  49. ראב"ד טו"צ שם; בעה"מ שבועות שם (א א-א ב); רמב"ן שבועות שם בשם י"א; רשב"א שבועות שם; מאירי שם.
  50. ראב"ד שם; רמב"ן שם; עי' מאירי שם, בפי' שני.
  51. בעה"מ שם (וכ"ה ברשב"א שם בשמו); מאירי שם, בפי' ראשון.
  52. משנה שם מ"ב; תו"כ שם פרשתא ב אות ה.
  53. פיהמ"ש להרמב"ם שם סוף מ"ג. ועי' א"ר נגעים שם מ"א, שהוא ע"פ דברי הגמ' שם ו א, ואע"פ שבמסקנתה הביאה הגמ' שם ב את דברי ר' נתן בברייתא שר"ע סובר שצמר לבן חזק מסיד ההיכל, עי' ציון 47, אין כונתה לומר שכך יש לפרש אף את דברי ר"ע שבמשנה, אלא שנחלקו תנאים בדעתו של ר"ע.
  54. א"ר שם (אך בבהגר"א נגעים שם כ' כדעה שבציון 45 ואילך, וצ"ב).
  55. משנה שם מ"א; תו"כ שם אות ד. וע"ע שאת.
  56. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"א, לגי' מלאכ"ש נגעים שם ולגי' ר"י קפאח (וכ"ה במהד' עוז והדר, ע"פ כת"י), והמגיה במלאכ"ש שם. ובפיהמ"ש להרמב"ם שבדפוסים נשמט מפני הדומות.
  57. עי' ציון 37 ואילך. ועי' ציון 63.
  58. תוס' שם ד"ה שאת; א"ר שם.
  59. תוס' שם, ע"פ הדעה שבציון 45 בד' חכמים.
  60. א"ר שם, ע"פ הדעה שבציון 54, שאף חכמים סוברים כן ונחלקו בהגדרת שאת ותולדתה ולא במשמעות צמר לבן.
  61. ר"ש שם, ובד' התו"כ שבציון 16, שתולדת השאת נלמדת מן הכתוב "ומראהו עמוק", והיינו שהיא לבנה יותר, ושאלו דברי ר"מ, ועי' ציון 45; עי' מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם, בשם ר"ש מקשטילטירי; עי' ריטב"א שם; רא"ש שם, ובתוס' הרא"ש שבועות שם; רע"ב שם.
  62. עי' ציון 37 ואילך.
  63. ר"ש שם; עי' מהר"ם מרוטנבורג שם בשם ר"ש מקשטילטירי; ריטב"א שם בשם יש מרבותינו שבתוס'; רא"ש שם, ובתוס' הרא"ש שם; רע"ב שם; ק"א לתו"כ שם.
  64. עי' ציון 22.
  65. ר"ש שם; ריטב"א שם בשם יש מרבותינו שבתוס'; רא"ש שם, ובתוס' הרא"ש שם; רע"ב שם. ועי' ר"ש שם וריטב"א שם ורא"ש שם, שלולי דרשת הכתובים, תמוה לומר שהתולדה לבנה מהאב, ועוד שהתולדה של המראה הכהה יותר לבנה מהתולדה של המראה הלבן יותר. ועי' תוי"ט נגעים שם, שהקשה ש"לבנה" נצרך לומר לנו שאע"פ שהשאת גבוהה, מ"מ היא צריכה להיות לבנה, עי' ציון הנ"ל, ועי' משנ"א נגעים שם, שת' ששאת לבנה נלמד מכתוב אחר, ועי' ציון 23, וצ"ב.
  66. עי' ציון 237 ואילך, ורוב הדעות המובאות שם סוברות כן, מלבד הדעות שבציון 268 ואילך, 283.
  67. עי' ציון 259 ואילך.
  68. מהר"ם מרוטנבורג שם בשם ר"ש מקשטילטירי.
  69. עי' ציון 7 ואילך. ק"א שם.
  70. נגעים פ"א מ"ב; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות ה ופרשתא ד אות ג ופ"ז אות ה ופי"א אות א ואות ג; תוספתא נגעים סופ"ז; רמב"ם טו"צ פ"א ה"ד.
  71. עי' משנה שם, ורה"ג ופיהמ"ש להרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם; עי' תו"כ שם ושם ושם ושם, וק"א פרשתא ב שם ופרשתא ד שם ופי"א שם ושם; רמב"ם שם.
  72. ויקרא יג יט. תו"כ פרשתא ד שם; רמב"ם שם.
  73. ויקרא שם כד. תו"כ פ"ז שם.
  74. ויקרא שם מב. תו"כ שם פי"א אות א.
  75. ויקרא שם מג. תו"כ שם אות ג.
  76. רש"י שבועות ו א ד"ה שבזה. ועי' ציון 111.
  77. מהרש"א שבועות שם.
  78. רמב"ן שבועות שם ב.
  79. עי' ציון 5 ואילך.
  80. עי' להלן.
  81. עי' נגעים פ"א מ"ב ותו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות ה, שהביאו אופנים של פתוך בבהרת ובתולדתה, ועי' תו"כ שבציון 85, שיש להשוות שאת לבהרת במראות הפתוכים; עי' דברי ר' חנינא בשבועות ו א: לארבעה כוסות של חלב, ור"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם; רמב"ם טו"צ פ"א ה"ד, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  82. עי' ציון 72 ואילך. ועי' משנ"א נגעים שם, שאע"פ שבנגעי קרחת וגבחת נאמר בשאת לבנה אדמדמת, עי' ציון 75, מ"מ אין ללמוד משם לשאר נגעים, וכעי"ז בערה"ש העתיד סי' עט סי"ז, ועי' ציון 93.
  83. ויקרא יג יט.
  84. שם כ, לפי' הק"א דלהלן, ושם ב וט, לפי' הקר"ס דלהלן.
  85. תו"כ שם פרשתא ד אות ג.
  86. ק"א לתו"כ שם. וכעי"ז ברבנו הלל לתו"כ שם.
  87. קר"ס טו"צ שם.
  88. ויקרא שם יט.
  89. תפא"י נגעים שם יכין אות יב.
  90. עי' ציון 75.
  91. עי' ציון 74.
  92. תו"כ שם פי"א אות ג.
  93. ק"א לתו"כ שם. ועי"ש, שלא נצרך הריבוי אלא לתולדות, לפי שבהרת פתוכה נאמרה קודם לכן בשחין ומכוה, עי' ציון72 ואילך, ועי' ציון 82, שי"ס שא"א ללמוד משחין ומכוה לגבחת וקרחת.
  94. עי' ציון 254.
  95. עי' ציון 117.
  96. ר"ש נגעים שם מ"ד בשם יש מדקדקים. ועי"ש, שדחה את דבריהם, לפי שלר"ע אין בכל מראה מארבעת המראות הלבנים את כל סוגי האודם, אלא שיש לכל מראה לבן כנגדו מראה פתוך, והם נבדלים זה מזה בחוזק האדמומית שלהם, עי' ציון 118.
  97. עי' ציון 41.
  98. עי' רא"ש ותפא"י דלהלן.
  99. עי' רא"ש למשנה דלהלן.
  100. תפא"י למשנה דלהלן יכין אות י. ועי"ש שא"א לשער בדם שמזוג בשלג באופן כזה, שכן טבעו של הדם שאינו נשאב ע"י השלג.
  101. ראב"ד לתו"כ דלהלן. ועי' ציון 106.
  102. עי' ציון 42.
  103. נגעים פ"א מ"ב; תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות ה.
  104. עי' רע"ב נגעים שם; תפא"י שם אות יב. ועי' תפא"י שם, שא"א לשער בדם שמזוג בסיד, לפי שהסיד טבעו לשאוב באופן שהאדמומית תהיה חלשה. וכעי"ז בציון 124 ואילך, בד' ר"ע, שבמראה חלש יותר בלבנוניתו יש צורך באדמימות חזקה יותר, ועי' ציון 121, שי"ח בד' ר"ע, וצ"ב אם יחלקו אף בד' ר' ישמעאל.
  105. תפא"י שם אות טו.
  106. ראב"ד שם, והובא בתוי"ט נגעים שם. ועי"ש, שדם שנמזג בשלג או בסיד אינו מתערבב בהם מחמת עוביים, וה"ה ליין שנמזג בסיד, ואילו יין שנמזג בחלב, אין החלב ניכר בו מפני קלישותו, ודוקא יין בשלג או דם בחלב מתערבבים זה בזה באופן שהם ניכרים, ועי' ציון 98, שי"ח וסוברים שיין אינו מתערב בשלג. ועי' חזו"א נגעים סי' ב אות ה, שלדעה זו אין שיעור מדויק, וכל ששני המראות ניכרים הרי זה פתוך, אלא שבאופן שהמראה האדום אינו ניכר הרי הוא מטמא מ"מ מדין מראה לבן, ואילו באופן שהמראה הלבן אינו ניכר, אין המראה מטמא כלל, וכעי"ז בציון 119 בד' ר"ע.
  107. משנ"א וערה"ש העתיד דלהלן.
  108. ויקרא יג יט.
  109. עי' ציון 192 ואילך. משנ"א נגעים שם. וכ"ה בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"ד, אלא שכ' בסתם, ולא בד' ר' ישמעאל דוקא.
  110. ערה"ש העתיד סי' פ ס"ב.
  111. אחרונים דלהלן. ועי' ערה"ש העתיד שם וס"ח, שהקשה שרואים בחוש שבשיעור מזיגה כזה המראה אדום לגמרי, ועי"ש ס"ט, שאפשר לישב דבריהם בדוחק לשיטת רש"י שבציון 76, שפתוך היינו שמסביב למראה יש לבן.
  112. ע"ע יין ציון 452 ואילך. א"ר נגעים פ"א שם.
  113. ע"ע הנ"ל ציון 444 ואילך. תפא"י שם יכין אות י, ביין בשלג, ואות יב, בדם בחלב.
  114. משנה שם; תו"כ שם. ועי' להלן, שנחלקו ראשונים אם האדמומית חזקה יותר או שדוקא הלבנונית חזקה יותר.
  115. מראה כהן לתפא"י אות ד. ועי' חזו"א נגעים סי' ב אות ה, שלדעתו אין שיעור מסוים בכוס, ולא בא ר' חנינא ללמדנו מהו שיעור המזיגה המדויק, אלא שבכל אחד ממראות הלובן השונים יש גבול מסוים שעד אליו נראה עדיין לובן המראה, וגבול זה הוא שיעורו.
  116. מראה כהן שם.
  117. שבועות ו א. ועי' תוס' שבועות שם ד"ה ואחד, שלדעה שדי בי"ב טיפות, אין צורך לכפול את מספר הטיפות כמו במראות האחרים, משום שכבר נפלו הרבה טיפות, ובדבר מועט שמוסיפים עליו ניכר.
  118. ר"ש נגעים שם מ"ד. ועי' ציון 96, שי"ח, ושא"א ליישב את דבריהם עם משמעות דברי ר' חנינא.
  119. מרכה"מ טו"צ פ"א ה"ד.
  120. עי' רבנו הלל לתו"כ שם; עי' ראשונים דלהלן, שאע"פ שנחלקו בכמות האדמומית של כל מראה, מודים שלבנונית המראות היא ע"פ הלבנונית של המראות הלבנים.
  121. עי' רמב"ם טו"צ שם, וראב"ד וכס"מ וקר"ס ומרכה"מ שם, בדעתו, ועי' מרכה"מ שם, שאע"פ שמדבריו בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ' להפך, עי' ציון 124, בטו"צ חזר בו, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א; עי' סמ"ג עשין רלד; מאירי שבועות שם.
  122. עי' ציון 30.
  123. כס"מ טו"צ שם; קר"ס טו"צ שם. וכ"מ במאירי שם.
  124. עי' רש"י שבועות ו א ד"ה אלא שאדמומיתו; עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ב, ומרכה"מ שם, בדעתו, ועי' ציון 121, ועי' ערה"ש העתיד שם ס"ו וס"ז, שיש לפרש כן אף את דברי הרמב"ם שבציון הנ"ל, ומש"כ: הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעי, אין כונתו למראה הרביעי שהזכיר קודם לכן בדבריו (שיש בו הכי הרבה טיפות), אלא על המראה שיש בו הכי מעט טיפות; ראב"ד טו"צ שם, ובראב"ד לתו"כ שם; עי' ר"ש שם; עי' ק"א לתו"כ שם.
  125. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; ראב"ד שם. וכע"ז בציון 104, בד' ר' ישמעאל, שבמראה חלש יותר בלבנוניתו יש צורך באדמימות חזקה יותר.
  126. ויקרא יג יט.
  127. משנ"א שם.
  128. רמב"ן שבועות שם ב.
  129. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; סמ"ג שם; רע"ב שם.
  130. עי' נגעים פ"א סוף מ"ג, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ורע"ב שם; עי' תו"כ דלהלן; תוספתא דלהלן; עי' רמב"ם טו"צ פ"א ה"ב וה"ד.
  131. תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ד אות ג בשחין, ושם פ"ז אות ה במכוה, ושם פי"א אות ו בצרעת עור בשר ובגבחת וקרחת; תוספתא נגעים פ"א, לגי' פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ד: מראות שעור הבשר מטמא בהן, השחין והמכוה והקרחת והגבחת טמאים, והגי' שלפנינו בתוספתא: ד' מראות, ולפי"ז אולי דוקא ד' מראות הלבן, אך עי' חס"ד לתוספתא שם, שהגי' שלפנינו: נטמא בהן ובהן, והיינו ד' לבנים וד' פתוכים.
  132. ויקרא יג יט.
  133. רבנו הלל וק"א לתו"כ דלהלן. וכעי"ז בציון 140 ואילך.
  134. שם.
  135. תו"כ פרשתא ד שם.
  136. ויקרא שם כד. תו"כ פ"ז שם.
  137. ויקרא שם ד וי.
  138. שם מב ומג.
  139. שם מג.
  140. רבנו הלל לתו"כ דלהלן.
  141. רבנו הלל שם; ק"א לתו"כ דלהלן. וכעי"ז בציון 133
  142. תו"כ פי"א שם. ועי' ק"א שם, שרבי אינו צריך ללמוד פתוך לצרעת עור בשר, שנלמד מנגעי שחין ומכוה, ועי' ערה"ש העתיד סי' עט סי"ד וסט"ו, שא"א ללמוד צרעת עור בשר מנגעי שחין ומכוה, שזמן הסגרם שונה וחלק מסימני הטומאה שלהם שונים (ע"ע נגעי אדם וע' שחין; מכוה), ומ' מדבריו שת"ק ורבי לא נחלקו כלל, אלא כל אחד אמר דין אחר. וע"ע גבחת; קרחת ציון 43 ואילך וע' נגעי אדם.
  143. ערה"ש העתיד סי' פ סי"ד. ועי"ש שאדמומית אינה יכולה להיראות עמוקה יותר מעור האדם שהוא לבן.
  144. רמב"ם טו"צ פ"א ה"ו; עי' רש"י ויקרא יג ג, ורמב"ן עה"ת שם ורא"ם שם ד, בדעתו; עי' ק"א שבציון 45; מקורי הרמב"ם לרש"ש טו"צ שם, בד' אונקלוס ויקרא שם ב, שתרגם שאת: עמקא, ושכן י"ל בד' הכס"מ שבציון 151, אלא שהודפס שלא במקומו. וכ"מ במאירי שבציון 40, שכ' שהשאת אינה עמוקה כל כך ביחס לבהרת, מ' שהיא עמוקה קצת. ועי' רמב"ן שם ורא"ם שם, בד' רש"י שם, וכס"מ טו"צ שם, שאע"פ שנאמר על השאת שהיא גבוהה, עי' ציון 37 ואילך, היינו ביחס לבהרת, אבל מ"מ אף היא עמוקה.
  145. ויקרא שם ג. מכתם לדוד טו"צ שם; ערה"ש העתיד שם סי"ג, ע"פ שבועות ו ב.
  146. עי' ויקרא שם ב. מכתם לדוד שם.
  147. ויקרא שם כ.
  148. עי' שם יט. רא"ם שם.
  149. שאילתות דלהלן.
  150. שם.
  151. עי' ציון 37 ואילך. שאילתות שאילתא פח; ראב"ד טו"צ שם; רמב"ן שם, ועי' ציון 153; כס"מ שם לגי' שלפנינו, בד' אונקלוס שם, ועי' מער"ק טו"צ שם שהקשה, שאדרבה מ' מלשון התרגום להפך, ועי' ציון 144.
  152. שאלתות שם.
  153. ערה"ש העתיד שם סי"ז-ס"כ, וע"פ דברי הרמב"ן שם שפי' כן את ענין העמקות.
  154. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ה, ורבנו הלל שם וק"א שם, בפירושה; רמב"ם שם. וכעי"ז בציון 220 בנגעי בתים.
  155. ויקרא שם ג.
  156. תו"כ שם. ועי' קר"ס טו"צ שם, שאילו היה צריך להיות ממשו עמוק, היה הכתוב אומר: והוא עמוק.
  157. קר"ס שם.
  158. עי' להלן.
  159. נגעים פ"ג מ"ז, בנגעי בגדים, ושם מ"ח, בנגעי בתים; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות ב, בנגעי בגדים, ומצורע פרשתא ו אות ה, בנגעי בתים; תוספתא נגעים פ"א, בנגעי בגדים, ועי"ש פ"ו, בנגעי בתים; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א, בנגעי בגדים, ושם פי"ד ה"ב, בנגעי בתים.
  160. ויקרא יג מט. עי' תו"כ תזריע שם; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ז, ועי' רמב"ם פי"ב שם, וקר"ס שם.
  161. ויקרא יד לז. עי' תו"כ מצורע שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ח, ועי' רמב"ם פי"ד שם, וקר"ס שם.
  162. רשב"ם עה"ת שם. ועי' ציון 216, שי"מ שקעררות בע"א.
  163. הכתב והקבלה ויקרא שם, בשם רד"ק. ועי"ש, שתמה מהמשנה שבציון 159.
  164. נגעים פי"א מ"ד, בנגעי בגדים; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות ב, בנגעי בגדים, ומצורע פרשתא ו אות ה, בנגעי בתים; תוספתא נגעים פ"א, בנגעי בגדים, ועי"ש פ"ו, בנגעי בתים; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א, בנגעי בגדים.
  165. רמב"ם שם.
  166. ק"א לתו"כ תזריע שם, ועי' ק"א לתו"כ מצורע שם. ועי' ציון 183.
  167. ויקרא יג מט.
  168. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; ק"א לתו"כ תזריע שם.
  169. תו"כ תזריע שם.
  170. ויקרא יד לז.
  171. ק"א מצורע שם.
  172. תו"כ מצורע שם.
  173. פיהמ"ש להרמב"ם שם; ק"א תזריע שם.
  174. תוספתא פ"א שם, לגי' צוקרמנדל ואור הגנוז, וכ"ה גי' ק"א תזריע שם, ולפנינו: קורמן, וכ"ה גי' ר"ש שם ורא"ש שם, וגי' הג' הגר"א וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם: כחלמון, ועי' זר זהב ומנ"ב שם, שהיינו חלמון של ביצה; ירושלמי סוכה פ"ג ה"ו, ושם: שושנת קרמל, ועי' קה"ע לירושלמי שם, שהוא ע"ש מקומו.
  175. עי' קה"ע שם ועזרת כהנים לתו"כ תזריע שם ס"ק יח וערה"ש העתיד סי' צח ס"ד-ס"ו, שהוא מראה געהל, וגעהל הוא הצהוב. וכ"מ בתוס' סוכה לא ב ד"ה הירוק, ועי' תוס' נדה יט ב ד"ה הירוק. וכ"מ בזר זהב ומנ"ב דלעיל, שהרי חלמון של ביצה הוא צהוב.
  176. עי' חס"ד לתוספתא שם, בפי' ראשון.
  177. חס"ד שם, בפי' שני.
  178. תוספתא שם; ירושלמי שם.
  179. תוספתא שם.
  180. ערה"ש העתיד שם ס"ד.
  181. עי' עזרת כהנים שם וערה"ש העתיד שם ס"ד-ס"ו, שהוא מראה גרין, וגרין הוא הירוק שלנו. ועי' ערה"ש העתיד שם, שלדעתו סומכוס אינו חולק על המראות של ר' אליעזר, אלא בא להוסיף עליהם.
  182. עי' חס"ד שם, בפי' ראשון.
  183. חס"ד שם, בפי' שני. ועי' ציון 166, וצ"ב.
  184. רמב"ם שם; רע"ב נגעים שם.
  185. ע"ע. עי' כס"מ טו"צ שם, וחס"ד שם, בפירושו.
  186. חס"ד שם, בפי' ראשון, לשיטתו שבציונים 176, 182.
  187. חס"ד שם, בפי' שני. וע"ע הנ"ל ציון 2 ואילך, שנחלקו ראשונים באופנים שבהם אומרים שאין הלכה כתלמיד במקום הרב.
  188. ע"ע הלכה ציון 727.
  189. ע"ע הנ"ל ציון 732.
  190. חס"ד שם, בפי' שלישי, לשיטתו שבציונים 177, 183. וע"ע הנ"ל ציון 726.
  191. מתא דירושלים לירושלמי שם, ע"פ עירובין יג ב. ועי"ש, ראיה מכך שר' אליעזר נקט שני סימנים לירקרק, עי' ציון 174, מ' שלא היה ברור לו היטב, ואילו סומכוס (לירושלמי שבציון 178) נקט רק סימן אחד לירקרק.
  192. נגעים פי"א מ"ד, בנגעי בגדים; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות ב, בנגעי בגדים, ומצורע פרשתא ו אות ה, בנגעי בתים; תוספתא נגעים פ"א, בנגעי בגדים, ועי"ש פ"ו, בנגעי בתים; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א, בנגעי בגדים.
  193. רמב"ם שם.
  194. עי' ק"א לתו"כ שם ושם.
  195. ויקרא יג מט.
  196. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; עי' ק"א תזריע שם.
  197. תו"כ תזריע שם.
  198. ויקרא יד לז.
  199. ק"א מצורע שם.
  200. תו"כ מצורע שם.
  201. פיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' ק"א שם.
  202. תוספתא שם פ"א; עי' ירושלמי סוכה פ"ג ה"ו: זהורית עמוקה, ועי' מתא דירושלים לירושלמי שם, שהיינו הך; רמב"ם שם.
  203. תוספתא שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' ר"ש שם ורא"ש שם וק"א שם ותוי"ט נגעים שם.
  204. תפא"י נגעים שם יכין אות כג.
  205. פנ"מ לירושלמי שם.
  206. רע"ב נגעים שם.
  207. עי' ציון 71.
  208. תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות ב; תוספתא נגעים פ"א. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שתמה על הרמב"ם שהשמיטו. ונ' שה"ה בנגעי בתים שאין מראה פתוך מטמא, שהרי אף בכתוב המלמד בנגעי בתים על מראות הירקרק והאדמדם, עי' ציון 161, מצינו "או" המפריד בין שני המראות, עי' ציון 211 ואילך.
  209. עי' תו"כ שם, ורבנו הלל שם וק"א שם, בפירושה.
  210. עי' ציון 159.
  211. ויקרא יג מט. תו"כ שם.
  212. עי' רבנו הלל שם; ק"א לתו"כ שם.
  213. חס"ד שם.
  214. ציון 292 ואילך.
  215. ויקרא יד לז.
  216. תו"כ מצורע פרשתא ו אות ה; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ג. ועי' רשב"ם שבציון 162 וראב"ע דלהלן, בפי' ראשון, שפי' שקערורות בע"א. ועי' הכתב והקבלה ויקרא שם, שכל מראה שהוא כהה מאוד נראה שפל מן הקיר, וממילא אין כאן תנאי חדש, שהרי אין הנגע מטמא אלא כשהוא כהה מאוד, עי' ציונים 165 ואילך, 193 ואילך, אלא שבא הכתוב ללמדנו שבבית צבוע, שמטמא בנגעים (ע"ע נגעי בתים), אפשר לדעת מהו המראה הכהה מאוד, ע"פ זה שהוא נראה שקוע, ועי"ש שמזה הטעם הצורך במראה שקוע לא נכתב בנגעי בגדים, שכיון שבגד צבוע אינו מיטמא בנגעים, לסוברים כן (ע"ע נגעי בגדים), ממילא די לנו בראית מראה כהה מאוד כדי לטמא, וכל שהוא כהה מאוד נראה כן על בגד לבן.
  217. ראב"ע ויקרא שם, בפי' שני. ועי"ש, שפי' זה הוא רחוק.
  218. גור אריה ויקרא שם.
  219. ויקרא שם.
  220. ק"א לתו"כ שם, בפי' דברי התו"כ שם; עי' הכתב והקבלה שבציון 216. ועי' רא"ם עה"ת שם. וכעי"ז בציון 154 בנגעי אדם.
  221. ערוה"ש העתיד סי' קב ס"י, בפי' דברי התו"כ שם. ועי"ש, שדוקא בלובן ושחרות שייך מראה שנראה שקוע אע"פ שאינו שקוע כלל, אבל לא באדום וירוק.
  222. עי' ציון 6.
  223. נגעים פ"א מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ד; ר"ע בתו"כ שם פרשתא ב אות ה ובתוספתא נגעים רפ"א ובברייתא שבועות ו א, ועי' קה"ע לירושלמי שבועות פ"א ה"א, שכן יש לגרוס אף בדברי ר"ע שבברייתא בירושלמי שם; ר' מנא ור' אלעזר בשם ר' אבין בירושלמי שם, ור' יוסי בן ר' בון וחזקיה בירושלמי שם לגי' ר"ש נגעים שם מ"א ופנ"מ לירושלמי שם (והגי' לפנינו בירושלמי: שאין מצטרפים, ועי' תוס' שבועות ה ב ד"ה אם כן, שגי' זו אינה מתישבת עם דברי הירושלמי שם, ועי' ר"ש שם, שטס"ה, ועי' רידב"ז לירושלמי שם, שיש לפרש כן אף לגי' שלפנינו, שהא' בחיריק והוא כמו: שהן, וכעי"ז בקה"ע שם) ועי' ציון 283.
  224. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רבנו הלל לתו"כ שם ושם; ק"א לתו"כ פ"א שם.
  225. ע"ע גריס ציון 1 ואילך וע' נגעי אדם. שאילתות שאילתא פח; עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; רבנו הלל שם; ר"ש שם ומ"ג; עי' רא"ש נגעים שם מ"ג; רע"ב נגעים שם ושם; ק"א שם.
  226. ר"ש שם מ"ג; רע"ב שם מ"ג.
  227. ע"ע נגעי אדם. פיהמ"ש להרמב"ם שם. ועי"ש אופנים נוספים שבהם יש משמעות לצירוף הנגעים.
  228. ויקרא יג ב. תו"כ פ"א שם; ר' יוסי בן ר' בון בירושלמי שם, לגי' שבציון 223. ועי' משנ"א נגעים שם מ"א, שהקשה מדוע צריך כתוב לצירוף, ממשנה מעילה יז א, שכל שטומאתו ושיעורו שוים מצטרף, ות' שכיון שהקפידה התורה על שמותיהם, לולא היה כתוב לצרף היינו סוברים שאינם מצטרפים.
  229. עי' ר' יוסי בן ר' בון בירושלמי שם, לגי' שבציון 223, וקה"ע שם; ראב"ד לתו"כ שם; ר"ש שם ושם; רבנו הלל שם; רע"ב שם ושם; ק"א שם. וכעי"ז בציון 296. ועי' ציונים 267, 283, שיש שדרשו את לשון היחיד בע"א.
  230. ויקרא שם.
  231. חזקיה בירושלמי שם, לגי' שבציון 223.
  232. ר"ש שם מ"א; קה"ע שם.
  233. קה"ע שם, בד' ר' מנא ור' אלעזר בר אבין בירושלמי שם. ועי' ציון 268 ואילך, שי"ס שאין האבות מצטרפים אחד לשני.
  234. קה"ע שם, בד' ר' מנא בירושלמי שם.
  235. קה"ע שם, בד' ר' אלעזר בר אבין בירושלמי שם.
  236. תו"כ פרשתא ב שם; תוספתא שם; ברייתא בגמ' שם.
  237. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"א מ"ג; רבנו הלל לתו"כ שם. ועי' כס"מ טו"צ פ"א ה"א, שהקשה מהגמ' שבציון 245, שלכאורה מפורש בה שאין הבהרת מצטרפת לסיד ההיכל ולקרום ביצה, ותרץ, שדוקא בהו"א שר"ע סובר כתנא של המשנה שמנה אבות ותולדות, היה מקום לומר שר"ע סובר שאין כל המראות מצטרפים, אבל לאחר המסקנה בגמ' שם שר"ע חולק על המשנה, ממילא י"ל לדעתו שכולם מצטרפים זה לזה, ועי' חזו"א נגעים סי' ב אות ד, של"מ כן מדברי הגמ' שם, ועי' מרכה"מ טו"צ שם ה"ב, שהרמב"ם סבר כירושלמי שבציון 240, ושם הוא בא בהסבר ר"ע, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהקשה שלא היה לו לרמב"ם לפרש כירושלמי במקום שהוא חולק על הבבלי (אלא שהסכים לתירוצו של הכס"מ שם). ועי' ציון 246 ואילך, שי"ח בד' ר"ע.
  238. משנה שם מ"ד; תו"כ שם; תוספתא שם פ"א.
  239. א"ר נגעים שם. ועי"ש, פירוט ששה עשר האופנים, ועי' ציון 253, שי"מ את פירוט ששה עשר מראות נגעים בע"א.
  240. עי' דברי ר' מנא בירושלמי שם, ומרכה"מ שם, בדעתו.
  241. עי' ציונים 229, 231. מרכה"מ שם, בד' חזקיה ור' יוסי בן ר' בון בירושלמי שם.
  242. עי' ציון 45 ואילך. ועי' ציון 53 ואילך, שי"ס שאף האבות רחוקים זה מזה כמו התולדות או אף יותר מהתולדות, ושי"ס שתולדת השאת חזקה בלבנוניתה מהשאת עצמה.
  243. ערה"ש העתיד סי' עט ס"ח, בד' ר"א בר אבין בירושלמי שם. ועי' ציון 265, שי"מ את דברי ר"א בר אבין בע"א.
  244. עי' רמב"ם טו"צ פ"א ה"ג, ובפיהמ"ש שם, וראב"ד שם וכס"מ שם ה"א ומרכה"מ שם ה"ב, בדעתו, ועי' ציון 280, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א; רבנו הלל פ"א שם; סמ"ג עשין רלד; עי' החינוך מ' קסט. ועי' תוי"ט נגעים שם, שהוא ע"פ הגי' שלפנינו במשנה: ארבעה מראות נגעים מצטרפים, ועי' ציון 259.
  245. גמ' שם ה ב – ו א.
  246. רש"י שבועות ו א ד"ה אע"ג וד"ה ואילו; עי' תוס' שבועות שם ד"ה אע"ג; ר"ש שם מ"ד, ע"פ גמ' שם: כולהו לבהדי שאת מצטרפין; רמב"ן שבועות ה ב.
  247. ר"ש שם; עי' רמב"ן שם.
  248. רש"י שם; תוס' שם; רמב"ן שם. ועי' ציון 237, שי"ח בד' ר"ע.
  249. עי' ציון 45.
  250. רש"י שם; תוס' שם. ועי' ציונים 6, 18, שנחלקו ראשונים אם לדעה זו יש תולדה לבהרת או ששתי התולדות הן של השאת, ומ"מ עי' תוס' שם, שאף לדעה שסיד ההיכל הוא תולדה של בהרת, הוא מצטרף דוקא עם השאת, לפי שהוא רחוק ממנה דרגה אחת בלבד, וקרום ביצה מצטרף עם השאת אע"פ שהוא רחוק ממנה שתי דרגות, לפי שתולדה זו נתרבתה בפירוש בכתוב ולא רק מדקדוק הכתובים כמו בתולדת הבהרת, עי' ציון 8 ואילך.
  251. עי' ציון 238.
  252. עי' ציון 246 ואילך.
  253. ר"ש שם, בשם יש מדקדקים. ועי' ציון 239, שי"מ את פירוט ששה עשר מראות נגעים בע"א.
  254. משנה שם; תו"כ שם; תוספתא שם.
  255. עי' ציון 96. ר"ש שם, בשם יש מדקדקים. ועי' ציונים 277, 279, שי"מ את פירוט שבעים ושתים מראות נגעים בע"א.
  256. עי' משנה שם מ"א, ורש"י שבועות ה ב ד"ה מאן תנא.
  257. כ"ה הגי' בגמ' לפנינו, וכ"ה גי' הר"י מיגאש והרמב"ן שבועות שם, וכ"ה גי' כתי"מ וכת"י רומי וד' פיזרו וד"ו וכת"י פירנצה בגליון. וגי' בעה"מ שם (א א) והג' הב"ח: רבא. וגי' כת"י פירנצה בגוף כתה"י: רב חסדא.
  258. גמ' שם ה ב.
  259. רש"י שם ד"ה שניה וד"ה לאו; ראב"ד שם; ר"ש שם מ"א ומ"ג; עי' מהר"ם מרוטנבורג שבציון 68; רא"ש שם; רע"ב שם ושם. ועי"ש מ"ג, שלפי"ז יש לגרוס במשנה שם מ"ג: מארבעה מראות נגעים מצטרפים (וכ"ה גי' הרא"ש שם), והיינו יש מהם, אבל לא כולם, ועי' חזו"א שם, שיש ליישב דעה זו אף לגי' שלפנינו: ארבעה מראות נגעים מצטרפים, והיינו כל אחד כדינו, ועי' ציון 244.
  260. רש"י שם ד"ה טיהרת וד"ה לאו; ראב"ד שם, ובהשגות טו"צ שם; ר"ש שם מ"א; עי' רא"ש שם, וערה"ש העתיד שם ס"ו, בדעתו; רע"ב שם ושם. ועי' ראב"ד שם, ראיה משבועות ה ב, ששני מראות שאינם שייכים לאותו מין, אינם מצטרפים.
  261. ראב"ד לתו"כ שם; ר"ש שם מ"ג; עי' רא"ש שם ורע"ב שם מ"ג, וערה"ש העתיד שם, בדעתם.
  262. ר"ש שם מ"א, בפי' דברי ר' אלעזר בן ר' אבין בירושלמי שם: אם בשאינו מצטרף, במינו לא כל שכן.
  263. עי' ציון 228 ואילך.
  264. ר"ש שם מ"א; רע"ב שם מ"א.
  265. ר"ש שם בפי' דברי ר' אלעזר בן ר' אבין בירושלמי שם: אם בשאינו מצטרף, במינו לא כל שכן. ועי' ציון 235. . ועי' ציון 243, שי"מ את דברי ר"א בר אבין בע"א.
  266. עי' ציון 228.
  267. ערה"ש העתיד שם ס"ז. ועי' ציונים 229, 283, שיש שדרשו את לשון היחיד בע"א.
  268. עי' שאלתות שם, והעמק שאלה שם ס"ק ג, בדעתו.
  269. העמק שאלה שם.
  270. תוספתא שם.
  271. ר"ש שם מ"ד בשם יש מדקדקים.
  272. משנה שם מ"ד; תו"כ שם; תוספתא שם.
  273. ר"ש שם; א"ר שם.
  274. ר"ש שם. ועי' ציון 275, שי"מ את פירוט שלושים וששה מראות נגעים בע"א.
  275. א"ר שם. ועי"ש, בפירוט שני האופנים הנוספים לדעתו, ועי' ציון 274, שי"מ את פירוט שלושים וששה מראות נגעים בע"א.
  276. עי' ציון 254.
  277. ר"ש שם. ועי"ש, בפירוט המראות בנגעי בתים ובנגעי בגדים לדעתו, ועי' ציונים 255, 279, שי"מ את פירוט שבעים ושתים מראות נגעים בע"א.
  278. עי' ציון 254.
  279. א"ר שם. ועי' ציונים 255, 277, שי"מ את פירוט שבעים ושתים מראות נגעים בע"א.
  280. קר"ס טו"צ שם בד' הרמב"ם שם. ועי' ציון 290. ועי' ציון 244, שי"מ את ד' הרמב"ם בע"א.
  281. עי' ציון 228 ואילך.
  282. עי' ציון 231.
  283. ק"א לתו"כ שם פרשתא ב אות ד, בד' ר"י ב"ר בון וחזקיה בירושלמי שם, לגי' שלפנינו: אין מצטרפים, ועי' ציון 223. ועי' ציונים 229, 267, שיש שדרשו את לשון היחיד בע"א.
  284. רמב"ם טו"צ פ"א ה"ה; סמ"ג עשין רלד.
  285. עי' ציון 223 ואילך, שנחלקו ראשונים בסוגי מראות הלובן שמצטרפים זה לזה.
  286. עי' ר"ש נגעים פ"א מ"ד, שמנין מראות הנגעים במשנה שם שנחלקו בו תנאים, כולל את המראות הלבנים וצירופיהם, וכנגדם המראות הפתוכים וצירופיהם, וכ"ה בקרית מלך (לר"ח קניבסקי) טו"צ שם, בדעתו. ועי' חזו"א נגעים סי' ב אות יב, שמצדד לומר בד' הר"ש שבציון 259, שמראות פתוכים מצטרפים אף למראות הלובן, באותם אופנים שמראות הלובן מצטרפים בהם, וצ"ב.
  287. עי' ציון 248 ואילך.
  288. עי' ציונים 246, 259, 279.
  289. עי' ציונים 248, 261, 279.
  290. מק"ד סי' נ אות ד. ועי' קר"ס שבציון 280, וצ"ב בדעתו, אם דוקא כשכל ארבעת המראות נמצאים ביחד מצטרפים כולם, או אף בג' מראות שאחד מהם מצטרף לשנים האחרים.
  291. עי' ציון 159.
  292. עי' משנה דלהלן; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות ב; עי' תוספתא דלהלן; רמב"ם טו"צ פי"ב ה"א.
  293. ע"ע גריס ציון 1 ואילך וע' נגעי בגדים. תוספתא נגעים פ"ה, לגי' ר"ש נגעים פי"א מ"ד והג' הגר"א לתוספתא שם וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם: חצי גרס ירקרק וחצי גריס אדמדם, ולפנינו נשמט חצי גריס ירקרק.
  294. ע"ע נגעי בגדים. נגעים שם.
  295. ויקרא יג מט. תו"כ שם.
  296. עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם; תוי"ט נגעים שם, ע"פ רע"ב (ושא"ר) שבציון 229, בנגעי אדם.
  297. עי' ציון 159.
  298. רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ב; החינוך מ' קעז.
  299. ע"ע נגעי בתים. החינוך שם.
  300. תוי"ט נגעים פי"ב מ"ז; מנ"ח מ' קעז אות ב. וע"ע נגעי בתים.
  301. עי' ציון 292. כס"מ טו"צ שם; קר"ס טו"צ שם.
  302. עי' ציון 159 ואילך. קר"ס שם.
  303. ע"ע הנ"ל.
  304. ע"ע הנ"ל. תוי"ט שם.