אנציקלופדיה תלמודית:מת מצוה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דיני מת שנמצא ואין לו קוברים.

גדרו ומהותו

שמו

מת מצוה כתבו ראשונים שנקרא בשם זה משום שיש מצוה על כל אדם לקברו[1].

גדרו

גדרו של מת מצוה, שנינו בבריתא שהוא כל שאין לו קוברים, אבל קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה[2], וכעין זה שנינו בבריתא אחרת, שהוא כל צווח ואין בני העיר באים[3].

בגדר אין לו קוברים נחלקו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים שהיינו שאין שם מי שיתעסק בקבורתו מלבד המוצא, אבל אם יש מי שיתעסק בקבורתו, אפילו אינו מקרוביו של המת, חשוב יש לו קוברים, ולדעה זו "קורא ואחרים עונים אותו" הכוונה שהמוצא את המת קורא ואחרים עונים אותו לבוא לקבור המת[4], וכן שנינו בירושלמי: איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר באים, באו בני העיר הרי זה מושך את ידיו[5]. וכתבו ראשונים הטעם, שהרי לא הותר ליטמא למת מצוה אלא מפני כבוד הבריות, וכאשר יש אחרים שיטפלו בקבורתו, שוב אין כאן פגיעה בכבוד המת[6]. ויש מן הראשונים סוברים שהיינו שאין שם קרובים שיתעסקו בקבורתו או ישכרו אחרים שיעשו זאת, ו"קורא ואחרים עונים אותו" היינו שאם המת היה חי היה קורא וקרוביו היו עונים[7], אבל אם אין הקרובים כאן, או שאינם יכולים לטפל בקבורתו בעצמם או על ידי אחרים, חזר להיות כמי שאין לו קרובים[8], ואפילו יש ישראל במקום קרוב, כיון שאין שם קרובי המת במקום קרוב שיתעסקו בו חשוב מת מצוה[9], ולדעתם זהו שאמרו בכהן שנשא קטנה, שבעלה הכהן מיטמא לה, משום שהיא מת מצוה[10], שכיון שקרוביה אינם יורשים אותה, לא יתעסקו בקבורתה, וחשוב שקוראת ולא עונים[11].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שמת מצוה היינו שמצאו במקום שאין לו קוברים ובמקום שנמצא אינו יכול לקרוא לישראל שיענהו ויבוא לטפל במת, אבל אם היו ישראל קרובים למקום המת, שהמוצא את המת קורא אותם והם עונים לו ובאים לקוברו אין זה מת מצוה[12].

מנין האנשים המתעסקים

במנין האנשים הנצרכים להתעסקות בו, אמר רבי שלעולם הוא מת מצוה שיהיה שם כדי נושאי המטה וקובריה[13], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה[14]. ויש מן הראשונים שכתבו שצריך שיהיה שם אנשים בשיעור כל צרכו, ולמת שלא קרא ולא שנה השיעור הוא כדי שיתעסקו עמו, ולמת שקרא ושנה השיעור הוא ששת אלפים אנשים, ולמי שגם לימד, וכן לנשיא אין לו שיעור[15]. וכתבו ראשונים אחרונים שכל עוד אין שיעור כל צרכו, מותר לכהנים להיטמא לו[16].

קרובים שמתרשלים בקבורה

כאשר יש למת קרובים אלא שהם מתרשלים בקבורתו, יש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שכיון שיש אחרים שיתעסק בקבורה, מן הדין אינו חשוב מת מצוה, לדעתם[17], חכמים עשאוהו כמת מצוה, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אף בקום ועשה כאשר יש טעם בדבר[18], ולדעתם זה הטעם לאותה שאמרו שכהן שנשא קטנה, בעלה מיטמא לה משום שהיא מת מצוה[19], שאף על פי שיש לה קרובים, כיון שהם אינם יורשים אותה, הרי הם מתרשלים בקבורתה, ונתנו לה חכמים דין של מת מצוה ובעלה הכהן יכול ליטמא לה[20],

שמע שיש מת מצוה

השומע שיש מת מצוה במקום פלוני, והוא עצמו לא מצאו, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שחשוב המת לגביו כמת מצוה[21]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין חשוב מת מצוה אלא כלפי המוצא אותו, בין לסוברים ש"קורא ואין אחרים עונים אותו" הכוונה למוצא עצמו[22], ובין לסוברים שהכוונה למת[23].

יכול לקברו על ידי גוים

כאשר אין יהודים לקבור המת מלבד הכהן המוצא, יש מן האחרונים שכתבו שאם אפשר לקבור על ידי גוים באופן שלא יצטרך לשלם להם, אינו חשוב מת מצוה שמותר להיטמא לו, אבל אם הגוים דורשים תשלום, שאין הכהן מחויב לשלם, לסוברים כן[24], ויכול להיטמא לו[25].

כשהאחרים דורשים שכר

הכהן המוצא את המת אינו מוצא מי שיקבור אלא בשכר, כתבו ראשונים, וכן כתבו אחרונים להלכה, שאינו מחויב לשכור ויכול להיטמא לו[26], ואף על פי שכדי להימנע מלעבור על לאו, אדם מחויב להוציא כל ממונו[27], כתבו אחרונים שבמת מצוה אין רצון הכהן לעבור על האיסור להיטמא למת, ומצידו היה הולך לדרכו, אלא שהתורה הטילה עליו לקברו, ולמה יוציא מכיסו, ולא זה הוא מה שהטילה עליו התורה[28]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שדוקא בדרך אינו צריך לשכור אחרים, שעשאוהו כמי שאין לו לשכור אחרים, שכיון רוב הפעמים לא מצוי אנשים, לא חלקו חכמים, אבל כשאינו בדרך, יש לו לשכור[29].

מת חסר

מת שנחסרו מאיבריו, אמרו בתלמוד שהוא בכלל מת מצוה שכהן מטמא לו[30], וכתבו אחרונים הטעם, כיון שההיתר של טומאה למת מצוה היא משום כבוד הבריות ושאין לו קוברים כלל[31].

עד כמה ייחסרו מאיבריו וייחשב מת מצוה, לדעת תנא קמא צריך שישאר ראשו ורובו, ובירושלמי דרשו כן מהכתוב "כי קבר תקברנו"[32], מכאן שאין נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו[33], ולדעת ר' יהודה, השדרה והגולגולת הן הן רובו[34], ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יהודה שדי בשדרה או גולגולת ואין צריך שניהם[35] שר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי תנא קמא[36].

להלכה, כתבו אחרונים שצריך שיהיה ראשו ורובו[37], ויש מן הראשונים שכתבו שצריך שיהיה או ראשו ורוב או שדרה או שדרה או גולגולת[38], ויש מן הראשונים שכתבו שצריך שיהיה או ראשו ורובו או שדרה וגולגולת[39], והיינו שאם מצא איברים איברים, צריך שיהיה גם הראש עמהם, כשהוא שלם, ואם מצא גולגולת ושדרה, די בכך[40].

איבר כלשהו, אמרו בירושלמי, שאינו חשוב מת מצוה, אבל חוזר על איבר אחד[41], היינו שאין נעשה מת מצוה אלא אם כן מצא ראש ורובו, ואז חוזר אפילו על איבר אחד לקברו[42], וכן הלכה[43]. יש מן האחרונים שכתבו שהיינו שבשעה שהיו לפני ראשו ורובו וקברן, נשכח ממנו איבר אחד שהניח ולא קברו, וחוזר להיטמא לאותו איבר אף על פי שכבר פירש[44]. ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו מצא בתחילה ראשו ורוב וקברו, ואחר כך מצא עוד אבר ממנו קוברו[45], ואף על פי שכבר קבר מה שמצא תחילה והתחיל להיטהר ואחר כך מצא עוד איבר אחר חייב לחזור ולהיטמא[46].

בקידושי קטנה

קטנה שהשיאוה אחיה ואמה לכהן, שקדושיה אינם אלא מדרבנן[47], אמרו בתלמוד שבעלה הכהן מיטמא לה משום שהיא מת מצוה[48]. ונחלקו ראשונים: מן הראשונים הסוברים שגדר מת מצוה הוא שאין קרובים שיתעסקו בקבורתו[49], יש שכתבו שקטנה זו הואיל וקרוביה אינם יורשים אותה, הרי שלא יבואו להתעסק בקבורתה, והיא בגדר "קורא ואין עונים לו" ולכן חשובה היא מת מצוה גמור[50]. ומן הראשונים הסוברים שמת מצוה הוא שאין שום אדם שיתעסק בקבורתו מלבד המוצא[51], יש שכתבו שחכמים הטילו קבורתה על הבעל[52], מהם שכתבו שכיון שקרוביה מתרשלים בקבורתה, עשאוה חכמים כמת מצוה[53], ומהם שכתבו שכיון קרוביה לא ישמעו לקברה, כי אינם יורשים אותה, ואחרים לא ישמעו לקברה, שיש לה יורשים וקוברים, הרי שקבורתה בספק וביאוש, והטילוה חכמים על בעלה הכהן ואפילו כשימצא אחרים כדי שקבורתה תהיה מזומנת ולא תהיה מוטלת על המחלוקת ועל הקטטה[54].

יש מן הראשונים שכתבו שאף בקידושי גדולה, בעלה הכהן מיטמא לה מדבריהם, שעשאוה כמת מצוה, כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה[55], ותמהו ראשונים ואחרונים על דבריהם, שהרי טומאת בעל על אשתו היא מן התורה[56].

נשיא

נשיא שמת, אמרו בירושלמי, וכן הלכה, שעשאוהו כמת מצוה וכל הכהנים מיטמאים לו[57], מפני כבודו[58].

גדול הדור

גדול הדור, נחלקו ראשונים אם עשאוהו כמת מצוה: יש מן הראשונים שנסתפקו אם דינו כנשיא, והכל נטמאים לו, או שאין דינו כנשיא[59]. ויש מן הראשונים שכתבו שדינו כנשיא[60]. ויש מן הראשונים שכתבו שדוקא בטומאה דרבנן נטמאים לו, אך לא בטומאה דאוריתא[61].

הרוגי בית דין

הרוגי בית דין, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שיש להם דין מת מצוה, וכהן מטמא להם[62].

הרוגי מלחמה

הרוגי מלחמה, חשובים הם מת מצוה[63], ואף על פי שיש שם רבים, הם טרודים במלחמה[64].

החיוב להתעסק בקבורתו

מצוה להתעסק בקבורתו

מת מצוה, יש מן הראשונים שכתבו שיש מצות עשה להתעסק בקבורתו, מהכתוב: קבור תקברנו[65], ומנאוה ראשונים בכלל המצוה לקבור כל מת בישראל ביום מותו[66].

כתבו ראשונים שאין לך מצוה גדולה ממצות קבורת מת מצוה, שהרי דוחה היא את המצוות החמורות שבתורה, כפסח ומילה[67]. יש מן הגאונים שכתבו מת מצוה כולם מחויבים להתעסק בו שכתוב אחרי ה' ילכו כאריה ישאג אחר מדותיו של הקב"ה שהוא גומל חסדים[68].

ההתעסקות במת מצוה, מצינו שדוחה מצוות ואיסורים, כמצוות עבודה ומילה, ואיסור טומאה למת בכהן גדול בכהן הדיוט ובנזיר. ובכל אחד מהענינים נאמר מקור אחר:

בביטול עבודה ומילה

מבטלים עבודה ומילה מפני מת מצוה, וכן שנינו: הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, מיטמא למת מצוה, שנאמר "ולאחֹתו וכו' לא יטמא להם במֹתם"[69], לאחותו הוא שאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה[70]. יש מן הגאונים והראשונים שכתבו שמדובר בישראל[71], והדרשה היא, שהרי הכתוב מדבר בנזיר, שכבר נאמר בו "על נפש מת לא יבא"[72], ונזיר שהוא כהן או נזיר שהוא כהן גדול שנטמא למת מצוה נלמד מתיבות אחרות, ואם כן "ולאחותו" מיותר ואם אינו ענין לנזיר תנהו ענין לביטול עבודה ומילה מפני מת מצוה, בישראל שאינו נזיר שהולך לשחוט את פסחו או למול את בנו, ואף על פי שאם יטמא למת מצוה לא יוכל לשחוט הפסח או למול את הבן[73], ואילולא הכתוב היינו אומרים שלא יבטל הפסח והמילה מפני המת, משום שהן מצוות עשה שיש בהן כרת[74]. ויש מן הראשונים שכתבו שהלימוד הוא לענין נזיר שהוא כהן גדול שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו[75], שאף על פי שיש עליו מצוות הרבה - כהונה, נזירות, פסח או מילה - עליו להיטמא למת מצוה[76], וכתבו אחרונים בדעתם שאף בישראל שאינו נזיר ההולך לשחוט את פסחו, מיטמא הוא למת מצוה[77]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שקבורת מת מצוה אינה דוחה הקרבת קרבן פסח, שלדעתם הלימוד מ"ולאחותו" נצרך ללימוד אחר[78].

בכהן

כהן הדיוט, מיטמא הוא למת מצוה, מהכתוב: לנפש לא יטמא בעמיו[79], ודרשו בתורת כהנים: בעמיו, בזמן שעמיו שם אינו מיטמא, מיטמא הוא למת מצוה[80].

כהן-גדול*, אף על פי שאסור לו להיטמא לכל מת, אף לקרובים שכהן הדיוט מיטמא להם[81], מכל מקום מיטמא הוא למת מצוה, ולמדו זאת מהכתוב: על כל נפשֹת מת לא יבֹא לאביו ולאמו לא יטמא[82], לאביו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה[83]. ויש מן הראשונים שכתבו שהלימוד הוא מתיבת "ולאחותו שבכתוב לגבי נזיר "ולאחתו לא יטמא להם במותם"[84]. ובירושלמי אמרו, שאחר שכבר הוזהר כהן הדיוט על סתם מתים שלא יטמא להם, אם כן האזהרה בכהן גדול "על כל נפשות" וכו', מיותרת היא, ונדרשת במידה שאין איסור אחר איסור בתורה אלא להתיר, ובאה להתיר מת מצוה[85]. ויש בירושלמי שדרשו מהכתוב "לנפש לא יטמא בעמיו", ויש שדרשו מהתיבה "להחלו" שבכתוב "לא יטמא בעל בעמיו להחלו"[86], להחלו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, ויש שדרשו מן הכתוב "כי קללת אלהים תלוי"[87], את שמוזהר על קללת השם מוזהר הוא על מת מצוה ושאינו מוזהר על קללת השם אינו מוזהר על מת מצוה[88], שתחילת הכתוב היא "כי קבור תקברנו" וכל שמוזהר בקללת השם מוטלת עליו חובת הקבורה[89].

בטעם שהוצרכו לדרוש מהכתובים הן לענין כהן גדול והן לענין כהן הדיוט, ואין די בדרשה לכהן גדול ונלמד לכהן הדיוט בקל וחומר, יש מן האחונים שכתבו שאם היה רק כתוב אחד, היינו אומרים שאין חשוב מת מצוה שהכהן מיטמא לו אלא כשאינו קרוב לעיר ואינו יכול לקרוא לאחרים להתעסק בקבורתו, ובא הכתוב השני ללמדנו שכיון שבאותו מקום בו המת נמצא, אין מי שיעסוק בקבורתו, אף שיכול ללכת לעיר ולקרוא לאחרים, חשוב מת מצוה והכהן מטמא לו[90], ויש שכתבו שאילו היה נאמר רק הכתוב של "לאביו ולאמו לא יטמא" היינו אומרים שמטמא למת מצוה דוקא כשהוא אביו ואמו, ולכך נצרך הכתוב "בעמיו" שמטמא אף לרחוקים, ואחרי שנאמר "בעמיו" שמטמא כהן למת מצוה אף שהוא רחוק לו, מהכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" מרבים שכהן גדול נטמא למת מצוה שהותר אצל כהן הדיוט, היינו אף שהוא רחוק ולא דוקא אביו ואמו[91].

בנזיר

נזיר*, מיטמא הוא למת מצוה, מהכתוב: על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחֹתו לא יטמא להם במותם[92], ודרשו, שכיון שכתוב שלא יטמא לאביו, כל שכן שלא יטמא לשאר קרובים, אלא מה תלמוד לומר "לאחיו", לאחיו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה[93]. ויש מן הראשונים שכתבו שהלימוד הוא מהתיבות "לאביו ולאמו"[94]. יש מן הראשונים שכתבו שאפשר היה ללמוד מגזירה שוה "אמו אמו" מכהן - כשם שלמדו כהן מנזיר בגזרה שוה זו, לענין שמטמא בנגעם וזיבתם[95] - אלא שעדיף היה ללמוד מפסוק שנאמר בפרשת נזיר[96].

יש מן הראשונים שכתבו שהיטמאות כהנים ונזיר למת מצוה היא הלכה מדברי קבלה[97], ונחלקו אחרונים בדעתם: יש שכתבו עיקר הדין שכהנים מיטמאים למת מצוה הוא מדברי קבלה, והדרשות מהכתובים אינם אלא אסמכתא*[98], ויש שכתבו שהדרשות מהכתובים דרשות גמורות הן[99], אלא שאותם ראשונים מכנים "דברי קבלה" כל דין שאינו מפורש בכתובים[100], או שאין בדינים אלו מחלוקת כבדברי קבלה[101]. ויש שכתבו שדוקא הכתוב לענין כהן גדול "לאביו ולאמו לא יטמא" הוא דברי קבלה, כי אין פשט הכתוב להתיר מת מצוה, וכן הכתוב בנזיר, אבל הכתוב לענין כהן הדיוט "בעמיו" פשוט בא להתיר מת מצוה, שמת שאינו בתוך עמיו מטמא לו, והוא דרשה גמורה[102]. ויש שכתבו שמהכתובים לא לומדים אלא למקרה שאם לא יקברנו הכהן אלא ישתדל להביא אחרים, תהיה הלנת המת ולא יובא לקבורה באותו יום, ובאה ההלכה למשה מסיני וחידשה שכל שאין מי שיקבור את המת מיד, אפילו יכול להביא קוברים מהעיר באופן שלא תהיה הלנת המת, מצוה על הכהן להיטמא[103].

טעם ההיתר להיטמא למת מצוה

טעם ההיתר להיטמא למת מצוה, אמרו בתלמוד וכן כתבו ראשונים שהוא משום כבוד הבריות[104]. וכתבו ראשונים שאף על פי שאין דוחים איסור מפני כבוד הבריות[105], במת מצוה יש גנאי גדול שמת יהיה מוטל בביזיון ולכן קבורתו דוחה איסור[106]. יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום כבוד הבריות בלבד, בלא הצירוף של מצות הקבורה[107], וזהו הטעם לדעתם לאותה שכתבו ראשונים שנשיא שמת עשאוהו כמת מצוה לכל והכל מטמאים לו[108], ואף על פי שיש מי שיתעסק בקבורתו, שבנשיא שמת אם לא יטמאו לו הכל יש יותר בזיון[109], וכן זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שמותר לכהן לטלטל מת מצוה מחמה לצל ביום הכיפורים, ואף על פי שאסור אז לקוברו, מותר לכהן להיטמא לו שמשום בזיון בלבד נדחית הטומאה[110]. ויש מן האחרונים שנראה בדעתם שדחיית הטומאה במת מצוה היא בין משום הבזיון ובין משום מצות הקבורה[111]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא מצד מצות קבורה[112], וכתבו שלכן במופלא-הסמוך-לאיש* שנדר נזירות, שנזירותו חלה[113], או קטן שהזירו אביו, שנזירותו חלה[114], אסור להם להיטמא למת מצוה, כיון שאין על הקטן מצות קבורה[115].

הותר או נדחה

המצוה להתעסק במת מצוה שמוטלת על הכהנים והנזיר, נחלקו ראשונים ואחרונים באופן שהיא מבטלת את האיסור שלהם להיטמא למת: יש שכתבו שמתחילה כשנכתב האיסור להיטמא למתים, לא נכתב על מת מצוה[116]. וביארו ראשונים, שכיון שאי אפשר לקיים המצוה של מת מצוה בלא לעבור על איסור טומאה, הכרח הוא שהאיסור לא נאמר במת מצוה[117], ויש מן האחרונים שביארו, שכיון שבאותה פרשה של איסור הטומאה נכתב מת מצוה, הרי זה ככתוב מפורש שמותר להיטמא למת מצוה והאיסור לא חל לגביו, כשם שכתוב שמצוה להיטמא לקרובים ואיסור טומאה לא חל כלפיהם[118]. ויש שכתבו שאף בטומאת כהנים ונזיר, המצוה להתעסק במת מצוה דוחה את האיסור, בגדר של "דחויה"[119]. על הדינים היוצאים ממחלוקת זו אם טומאת כהנים הותרה אצל מת מצוה או נדחית מפני מת מצוה, ע"ע טמאת כהנים; טמאת קרובים: שלא לצורך ואחר סתימת הגולל[120].

המצוה להתעסק במת מצוה שקודמת לשחיטת פסח או למילה, לדברי הכל היא קודמת למצוות אלו בגדר של "דחויה"[121].

קדימה בטומאה

כהן גדול ונזיר - וכן כהן הדיוט ונזיר[122] - שפגעו במת מצוה, לדעת ר' אליעזר יטמא כהן גדול, ולא יטמא נזיר, שהכהן אינו מביא קרבן על טומאתו ואילו נזיר מביא קרבן על טומאתו[123], ואם כן קדושתו של הנזיר עדיפה[124], ולדעת חכמים יטמא נזיר ולא יטמא כהן גדול, שנזיר אין קדושתו קדושת עולם, ואילו כהן קדושתו קדושת עולם[125]. הלכה כחכמים, שיטמא נזיר ולא יטמא כהן[126].

כהן גדל וכהן הדיוט, יטמא ההדיוט, וכל הקודם את חברו במעלה מתאחר בטומאה, סגן ומשוח מלחמה, יטמא משוח מלחמה ולא יטמא סגן[127].

לוי וישראל שפגעו במת מצוה, אמרו בברייתא שיטמא לו הישראל ואל יטמא הלוי[128], ואמר ר' אבין בירושלמי, שאינו אלא בשעת הדוכן[129], שבשעה שהלויים שרים על הדוכן, הלוי צריך להיות טהור שלא יתבטל ממצותו[130]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהבבלי חולק, וסובר שקבורת מת מצוה, כיון שהיא מצוה העומדת לפניו, עדיפה ממצות שירה שאינה אלא לאחר זמן, שחביבה-מצוה-בשעתה*[131].

ממזר וישראל, כתבו ראשונים שיטמא ממזר[132].

היו שניהם שוים במעלה, יטמא הזריז שביניהם, היו שניהם זריזים, יטמא איזה מהם שירצה[133]

יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שסדר הקדימה בטומאה אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא כולם שווים ליטמא למת מצוה[134], וכן כתבו אחרונים שבין לכהן ובין לנזיר אין איסור להיטמא למת מצוה, אלא נחלקו התנאים מי עדיף שיהיה במצב של טומאה[135]. ויש מן האחרונים שכתבו שאותו שאין לו להיטמא, אם עבר ונטמא, לוקה[136]. בדעת הירושלמי, יש מן האחרונים סוברים שעובר על איסור טומאה[137]. ולדעה זו ביארו אחרונים, שמת מצוה מוטל על אחד ולא על שנים, וכאשר יש אחד שהוא פחות במעלה מחבירו, אזי כלפי יש כאן דין של מת מצוה ואילו כלפי החשוב יותר אין כאן מת מצוה כלל[138].

תלמוד תורה

קבורת מת מצוה דוחה תלמוד תורה[139], כשאין אחרים כדי צרכו[140].

מקרא מגילה

קבורת מת מצוה קודמת למקרא מגילה, משום כבוד הבריות[141], ואף על פי שכל שאר מצוות נדחות מפני מקרא מגילה[142]. וכתבו אחרונים שדוקא אם יש שהות לקרוא המגילה אחר הקבורה, אבל אם אין שהות, יקרא מגילה ואחר כך יקבור, הרי אפשר לקוברו גם בלילה[143], ויש מן האחרונים סוברים שאפילו כשאין שהות לקרוא המגילה אחר הקבורה, דוחה מת מצוה את מקרא המגילה מפני כבוד הבריות[144].

הכנסת כלה

מת מצוה יש סוברים שקודם להכנסת כלה[145]. ויש מן הראשונים סוברים שאף למת מצוה הכנסת כלה קודמת[146]

שבת ויו"ט

קבורת מצוה אינה דוחה שבת[147], ואף על פי שדוחה עבודה[148], ואם כן יש לומר בקל וחומר שידחה שבת, מה מת מצוה דוחה עבודה, שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שמת מצוה ידחה אותה, מכל מקום יש פירכא לקל וחומר שהרי רציחה דוחה עבודה ואינה דוחה שבת[149]. במכילתא למדו שקבורת מת מצוה אינה דוחה שבת, מהכתוב: כי קבור תקברנו ביום ההוא[150], ביום שאתה רוצחו אתה קוברו[151]. בדעת ר' שמעון הסובר שמלאכה-שאינה-צריכה-לגופה* פטור עליה, ולסוברים בדעתו שקיום מצוה אינו חשוב תיקון בגופו של דבר ומלאכה שלא לצורך היא[152], יש מן הראשונים שכתבו שקבורת מת מצוה מותרת בשבת[153].

קבורת מת מצוה אינה דוחה יום טוב[154]. על יום-טוב-שני-של-גלויות* שלענין קבורת מת עשאוהו כחול, ע"ע: בצרכי המת[155].

כאשר יש חשש שיאכלוהו הכלבים, כתבו אחרונים שיש להתיר לקברו בשבת ויום טוב על ידי גויים ואפילו במלאכה גמורה[156].

דחיית איסור

על מת מצוה שנחלקו אם דוחה איסור שנמשך זמן רב באופן שעובר עליו בשב ואל תעשה, ע"ע כבוד הבריות[157].

על כבוד-הבריות*, אם דוחה הוא שאר מצוות שבתורה, כשם שדוחה במת מצוה, ואם לומדים ממת מצוה לשאר מצוות, ע"ע[158].

עוסק במצוה ופגע במת מצוה

העוסק במצוה ופגע במת מצוה, יש מן האחרונים שכתבו שעליו להפסיק מהמצוה שעוסק בה ולעסוק במת מצוה, ואף על פי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, לדעתם הכתוב "ולאחותו" ממנו למדנו שמת מצוה דוחה קרבן פסח[159], מדבר בפוגע במת מצוה בערב פסח אחר חצות, שהוא כבר עוסק במצות הפסח, וחידש הכתוב שעליו לעסוק במת מצוה[160]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו פוסק ממצותו בשביל לעסוק במת מצוה[161]

קונה מקומו

הכלל

אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע בכניסת ישראל לארץ, שיהיה מת מצוה קונה מקומו[162], והיינו שמקום שנפל שם בעת מותו, קנאו לקבורה, ואין בעל השדה מעכב עליו[163], ודוקא כשמצאו חוץ לתחום[164]. ואמר ר' עקיבא, שפעם אחת מצא מת מצוה והוליכו ד' מילים עד לבית הקברות לקברו, ואמרו לו ר' אליעזר ור' יהושע שעל כל פסיעה ופסיעה שפסע מעלה עליך הכתוב כאילו שפכת דם נקי[165].

כאשר המת מוטל על המיצר, היינו ברוחב הדרך, ועוברים ומאהילים עליו עושי טהרות והן נטמאות, מתוך שניתנה רשות לפנותו, וכם אם מצאו ברשות הרבים, מפנהו לכל מקום שירצה, ואם יש מצד אחד שדה בור - שאינה חרושה ואינה זרועה - ומהצד שני שדה ניר - חרושה ולא זרועה - מפנהו לשדה בור, ואם מצד אחד שדה ניר, ומצד שני שדה זרע, מפנהו לשדה ניר, ואם היו שתיהן שוות מפנה לאיזו מהן שירצה[166]. יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבמצאו על המיצר אינו רשאי להוליכו לבית הקברות[167], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף במצאו על המיצר, מוליכו לבית הקברות[168].

ואם מצאו בתוך התחום, מביאו לבית הקברות[169].

גדר התקנה

גדר התקנה שמת מצוה קונה מקומו, יש מן האחרונים שכתבו שאפשר לפרשה בב' אופנים, האחד, שאין קפידא שיהיה נקבר דוקא היכן שנמצא, אלא מאחר שהוא נמצא במקום שאין למוצאו מסייעים בקבורתו, אם לא נפקיר את השדות הקרובות לקבורתו לפעמים יישאר מוטל בבזיון שיכבד על מוצאו להוליכו לבית הקברות, ולכן הפקירו את השדה שבמקומו, ואולם יש רשות ביד מוצאו להוליכו לכל מקום שירצה, וזה הטעם שאם מצאו ברשות הרבים מפנהו לכל מקום שירצה, כדי שלא להכשיל את הרבים[170], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שר' אליעזר ור' יהושע הקפידו על ר' עקיבא שהוליך מת מצוה לבית הקברות[171], שהוא משום שביטל עצמו משימוש תלמידי חכמים בזמן הולכת המת, אבל לא משום עצם הולכת המת לבית הקברות[172]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהתקנה היתה שאין בעל השדה יכול לעכב מלקבור את המת בשדהו, אבל אם בעל השדה בעצמו או מישהו אחר רוצה להוליך המת למקום אחר, רשאי[173]. והשני, שיש חובה לקוברו דוקא במקום בו הוא נמצא ואינו רשאי לקוברו במקום אחר, שאם יהיה רשאי לקוברו במקום אחר, לפעמים ירצה המוצאו להוליכו לבית הקברות, וכיון שאין לו מסייעים, עלול להתעייף ולשהות בדרך, וזהו לשון "מת מצוה קונה מקומו" משמע שהוא חובה, ולפי זה צד זה, כאשר אי אפשר לקוברו במקומו ממש - כגון ברשות הרבים או בדרך הרבים - בכלל התקנה שיכול לקברו במקום אחר שבו ירצה לקברו, והוא החשוב "מקומו" של המת, אולם על המוצא למעט בהיזק השדה[174], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שר' אליעזר ור' יהושע הקפידו על ר' עקיבא שהוליך מת מצוה לבית הקברות[175], שהוא משום שהיה לו לקברו במקומו דוקא[176], וכן כתבו אחרונים שמשמעות הפוסקים שיש איסור לפנות המת ממקומו[177].

גדר הקנין

קנין המקום של מת מצוה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו קנין ממש, שהרי אין קנין למת[178], אלא רק איסור להזיזו ממקומו[179]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא חשוב קנין גמור[180].

מצאוהו רבים

מצאוהו רבים, כתבו אחרונים שאינו חשוב מת מצוה ולא קנה מקומו, ואין רשאים לקברו בשדה שלא ברשות הבעלים, ומוליכים אותו לבית הקברות, אולם אם נהרג במלחמה, אזי אף על פי שמצאוהו רבים, כיון שהם טרודים במלחמה ואי אפשר להטריחם להוליך כל מת לבית הקברות, קונה מקומו, ואפשר שאפילו נמצא בתוך התחום[181].

פינויו מקברו

פינוי מת מצוה מקברו, כתבו אחרונים שאינו חמור משאר פינוי מת, ובמקום שמותר לפנות שאר מתים[182], מותר לפנות גם מת מצוה, ואף על פי שבשעת מציאתו יש לקברו במקומו דוקא, לסוברים כן[183], זהו משום שבשעת מציאתו אין לו קוברים, אבל כשבאים לפנותו הרי יש לו מפנים ויש לו קוברים[184].

קבורתו בתנאי

מת מצוה שנקבר במקומו, כתבו אחרונים שרשאים לקוברו שם על מנת לפנותו לבית קברות קבוע, ואז יהיה מותר לפנותו[185], וכן הנהרגים במלחמה שדינם כמת מצוה[186], רשאים לקוברם על מנת לפנותם לאחר מכן לבית קברות, ואם יש יותר כבוד להם להיקבר בבית קברות, אפילו קברום במקומם בסתם, הרי זה כמו שהתנו[187]. ואם קברו שלא כהלכה, כגון שקברו שנים בקבר אחד בלא מחיצה ביניהם של ו' טפחים, כתבו אחרונים שלא קנו מקומם ומותר לפנותם, ואף כשקברום בסתם, חשוב כקברום בתנאי, ואפשר שאף אם קברום במחשבה שלא לפנותם מותר לפנות כיון שאין לפי כבוד הקבורה[188].

כאשר יכול לבוא לידי בזיון

כאשר יכול לבוא לידי בזיון אם ייקבר במקומו, כגון שהמקום אינו משומר מן העכו"ם, כתבו אחרונים שאין קוברים אותו במקומו, ולכן אין נוהגים היום דין מת מצוה קונה מקומו[189].

בזמן הזה

בזמן הזה, כתבו אחרונים שכיון שאין לנו בתי דין כימים ראשונים שיפקחו על ציון הקברים, ראוי להיזהר שלא לקבור אלא בבתי קברות, ויש בזה הגנה על טהרת ארץ ישראל, ומניעת תקלה מהכהנים, וכן במלחמה ראוי לקבור על מנת לפנות ויהיה ראוי לפנותם, ומה גם שיש עגמת נפש למשפחה כאשר יודעים שההרוג קבור באדמת שממון ורצונם בבית קברות, ואם היו שואלים אותם בשעת הקבורה היתה דעתם לקברו על מנת לפנותו, ואם כן אף כשקברו בסתם חשוב כקברו על מנת לפנות[190].

הערות שוליים

  1. ↑ סהמ"צ לרמב"ם עשה רלא, ועי' ציון 65.
  2. ↑ בריתא נזיר מג ב.
  3. ↑ שמחות פ"ד הכ"ט.
  4. ↑ ר"י בתוס' נזיר שם; ר"א מן ההר שם; פסקי רי"ד עירובין יז ב ד"ה דאית; ר"י מלוניל שם בפי' הב'; רמב"ן יבמות פט ב בפי' הב', שכ"ה בירו' וכן נראים הדברים, ובתורת האדם שער הסוף ענין הכהנים אות לה; רשב"א שם; עי' רא"ש הל' טומאה סי' ב; רבנו ירוחם תא"ו נכ"ח ח"ד בפי' הא'; מאירי נזיר שם בדעה הג', ושכן כתבו גדולי המחברים; רמב"ם אבל פ"ג ה"ח, ורדב"ז בדעתו. ועי' לח"מ שבציון 90.
  5. ↑ ירו' נזיר פ"ז ה"א.
  6. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם; עי' מאירי שם.
  7. ↑ תוס' נזיר שם ד"ה והאי וברכת ראש בדעתם; ר"י מלוניל הל' טומאה (א א מדפי הרי"ף) בפי' הא'; פי' הרא"ש שם ד"ה כל; רבנו ירוחם תא"ו נכ"ח ח"ד בפי' הב'; מאירי שם ד"ה כל שאמרו בפי' הא'. ועי' קר"א שם שמוכח כן מהגמ' שם: והא אית ליה ברא וכו'.
  8. ↑ מאירי שם.
  9. ↑ עי' פי' הרא"ש נזיר שם בשטמ"ק בדחייתו לפי' הא': וחומרא גדולה היא וכו'; תמת ישרים אהלי תם סי' קיד.
  10. ↑ יבמות פט ב.
  11. ↑ ראשונים הנ"ל, ועי' רא"ש שם שהגי' ביבמות שם היא קריא וכו' והיינו שהאשה המתה קוראת.
  12. ↑ טושו"ע יו"ד שעד ג.
  13. ↑ מסכת שמחות פ"ד הט"ז.
  14. ↑ רא"ש הל' טומאה סי' ב; רוקח סי' שטו; מהרש"ל בביאורו לטור יו"ד סוף סי' שעג; ט"ז שם א.
  15. ↑ טור יו"ד שסא ושעד, ועי' ערוה"ש שכ"מ בירו' נזיר פ"ז ה"א, שהפוסקים לא הביאו דברי הטור, אולם עי' באר הגולה יו"ד שעד אות ה שציין לדברי הטור בגדר "כל צרכו", וכן מהריק"ש ולבוש ושלחן גבוה, ציינו לסי' שסא.
  16. ↑ רמב"ן בתורת האדם שער הסוף ענין הכהנים אות לה, והו"ד בב"י יו"ד סי' שעד.
  17. ↑ עי' ציון 4.
  18. ↑ ר"י בתוס' נזיר מג ב ד"ה והאי.
  19. ↑ יבמות פט ב.
  20. ↑ ר"י נזיר שם; רמב"ן יבמות פט ב. ועי' שם ושם שהגי' יבמות שם: קרי וכו' והיינו שהכהן קורא.
  21. ↑ עי' תשו' הרשב"ץ ח"א סי' כב לענין מת שנמצא רחוק ממקום יישוב, הו"ד בב"י או"ח תקכו, ועי' הערת המאסף בשכנה"ג יו"ד סי' שעד הג' הב"י אות א; מהר"י טייטצאק, הובא בתמת ישרים אהלי תם סי' קיד.
  22. ↑ עי' ציון 4
  23. ↑ עי' ציון 7. תמת ישרים שם.
  24. ↑ עי' ציון 26.
  25. ↑ ערוה"ש יו"ד שעד ב.
  26. ↑ רשב"א יבמות פט ב ד"ה הכא וריטב"א שם ד"ה והתניא ונמוק"י שם (כח ב) בשמו; רמ"א יו"ד שעד ג. וצ"ב, שהרי ד' הרשב"א היא שמת מצוה היא דחויה, עי' ציון 119, וא"כ מדוע יהיה מותר לו לעשות בעצמו, ולא יצטרך לשכור, ועי' קובץ הערות סי' יד ס"ק ו.
  27. ↑ ע"ע לא תעשה ציון 146.
  28. ↑ ערוה"ש שם ג.
  29. ↑ דברי חמודות לרא"ש הל' טומאה אות ח, בד' התוס' נזיר מג ב ד"ה והאי.
  30. ↑ עי' נזיר מג ב: נקטע ראשו של אביו וכו' מת מצוה קאמרת וכו'.
  31. ↑ קר"א שם ד"ה מת מצוה.
  32. ↑ דברים כא כג.
  33. ↑ ירו' נזיר פ"ז ה"א. ועי' מעדני יו"ט לרא"ש הל' טומאה סי' ג אות ר, שהכונה כמו בדרשה לגבי הומת בבי"ד ונתלה, תקברנו כולו ולא מקצתו.
  34. ↑ מס' שמחות פ"ד ה"ח.
  35. ↑ קצור פסקי הרא"ש הל' טומאה סי' ג.
  36. ↑ ב"י יו"ד שעד בד הטור.
  37. ↑ שו"ע יו"ד שעד ב, ועי' קר"א נזיר מג ב ד"ה מת מצוה, שפסק כת"ק, ועי' או"ש אבל פ"ג ה"ח שהשו"ע השמיט שדרה וגולגולת, לפי שהלכה כת"ק.
  38. ↑ קצור פסקי הרא"ש שם.
  39. ↑ טור יו"ד סי' שעד, ועי' קר"א נזיר מג ב ד"ה מת מצוה, שתמה על הטור מדוע פסק שצריך גם שדרה וגם גולגולת, והרי גם בקרוב שאינו מת מצוה מטמא לשדרה או גולגולת. ועי' הג' רעק"א יו"ד שעד ס"ק ב, שכ': או שדרה וגולגולת, וצ"ב אם בא לפסוק כטור ושלא כשו"ע שבציון 37, או שהבין כן אף בד' השו"ע, ועי' גל' דפוס וילנא.
  40. ↑ פרישה יו"ד שסד טו.
  41. ↑ ירו' נזיר פ"ז ה"א.
  42. ↑ רמב"ן בתורת האדם שער הסוף ענין הכהנים אות לה; רא"ש הל' טומאה סי' ג.
  43. ↑ טוש"ע יו"ד שעד ב וש"ך שם א.
  44. ↑ ב"ח שם.
  45. ↑ שלחן גבוה שם; חכמ"א כלל קס סעיף ח.
  46. ↑ שלחן גבוה שם.
  47. ↑ ע"ע קדושי קטנה.
  48. ↑ יבמות פט ב.
  49. ↑ עי' ציון 7.
  50. ↑ עי' תוס' נזיר מג ב ד"ה והאי בקושיתם על ר"י שם; רמב"ן יבמות שם ד"ה הכא בפי' הא'; רשב"א שם ד"ה הכא בפי' הא'; פי' הרא"ש נזיר שם; ריטב"א שם ד"ה והתניא בפי' הא'.
  51. ↑ עי' ציון 4
  52. ↑ עי' ראשונים להלן.
  53. ↑ ר"י בתוס' נזיר שם.
  54. ↑ רמב"ן בתורת האדם שער הסוף ענין הכהנים אות לה, ובחי' יבמות שם; רשב"א שם.
  55. ↑ רמב"ם אבל פ"ב ה"ז, ועי' לח"מ שם א בדעתו.
  56. ↑ עי' נו"כ לרמב"ם שם; רמב"ן יבמות פט ב ד"ה הכא נמי.
  57. ↑ ירו' ברכות פ"ג ה"א: דמך ר' יודא נשיאה וכו' אין כהונה היום וכו' עשו אותן כמת מצוה, ועי' בבלי פסחים ע ב: דמית נשיא ורש"י שם: ומצוה לכל ישראל להתעסק בו, וכתובות קג ב ותוס' שם ד"ה אות; רמב"ם אבל פ"ג ה"י; טוש"ע יו"ד שעד יא. ועי' או"ש שבציון 109.
  58. ↑ רמב"ם שם.
  59. ↑ הגהות מימוניות אבל פ"ג ה"י בשם אבי עזרי הל' אזהרות כהנים סי' אלף וקנג.
  60. ↑ ר"ח כהן בתוס' כתובות קג ב ד"ה אותו, שאילו היה בזמן שר"ת נפטר היה מטמא לו. ועי' ב"י יו"ד שעד שתמה שהרי ר"ת לא היה נשיא, ותי' שר"ח סובר שגדול הדור דינו כנשיא.
  61. ↑ תוס' שם בשם רבו.
  62. ↑ צ"פ נזירות פ"ז הי"ב.
  63. ↑ עי' עירובין יז ב; רמב"ם מלכים פ"ו הי"ב.
  64. ↑ חזו"א ב"ק סי' יח ס"ק טו.
  65. ↑ דברים כא כג.
  66. ↑ סהמ"צ לרמב"ם עשה רלא.
  67. ↑ השג' הרמב"ן לסהמ"צ שורש ב (מהד' פרנקל עמ' סח).
  68. ↑ שאילתות שאילתא לד.
  69. ↑ במדבר ו ז.
  70. ↑ ברייתא מגילה ג ב וש"נ. ועי' צל"ח ברכות כ א ד"ה שאני בטעם שהרמב"ם השמיט דין זה של דחיית מצות פסח מפני מת מצוה.
  71. ↑ ר' האי גאון באוצר הגאונים סנהדרין לה ב; רש"י ברכות יט ב ד"ה ולאחותו ומגילה שם ד"ה ולאחותו ; תוס' סנהדרין לה א ד"ה הרי, ושם שמוכיח כן מכך שלא אמרו הרי שהיה כ"ג ונזיר וכו'; רשב"א מגילה שם ד"ה יכול; ריטב"א שם ד"ה עבודה. ועי' תוס' ברכות שם ד"ה ואמרת בד' השר מוקצי שמ' לדעה זו שאף בכה"ג ונזיר ההולך לשחוט הפסח הדין כן שנטמא למת מצוה.
  72. ↑ במדבר שם ו.
  73. ↑ רש"י שם ושם.
  74. ↑ רשב"א שם; ריטב"א שם.
  75. ↑ רש"י סנהדרין שם ד"ה ולאחותו; ר"ח מגילה שם; תוס' ברכות יט ב ד"ה אמרת בשם השר מקוצי; ריב"ן מגילה שם; עי' ב"י יו"ד שעד.
  76. ↑ רש"י שם.
  77. ↑ פנ"י ברכות שם ד"ה ת"ש ולאחותו, ביישוב הסתירה בד' רש"י.
  78. ↑ עי' ציון 84. צל"ח ברכות כ א ד"ה שאני בד' הרמב"ם שהשמיט דין ההולך לשחוט את פסחו, עי"ש באריכות דבריו.
  79. ↑ ויקרא כא א.
  80. ↑ תו"כ אמור א ג; רי"ף הל' טומאה א א; רא"ש הל' טומאה סי' ב.
  81. ↑ ע"ע כהן גדול ציון 755
  82. ↑ ויקרא כא יא.
  83. ↑ נזיר מז ב.
  84. ↑ במדבר ו ז. רמב"ם כלאים פ"י הכ"ט, ועי' צל"ח ברכות כ א ד"ה שאני, ועי' ציון 78.
  85. ↑ ירו' נזיר פ"ז ה"א.
  86. ↑ ויקרא שם ד.
  87. ↑ דברים כא כג.
  88. ↑ ירו' שם.
  89. ↑ קרבן העדה שם, ועי' שירי קרבן שם.
  90. ↑ לח"מ אבל פ"ג ה"ה.
  91. ↑ מגילת ספר (קאזיס) ל"ת רלד.
  92. ↑ במדבר ו ו-ז.
  93. ↑ נזיר מח ב והמפרש שם, ועי' פי' הרא"ש שם א ד"ה לאביו שבהו"א של הגמ' למדו מתיבת לאביו, אולם התוס' שם ד"ה ולאביו כתבו שאף בהו"א ידעו שלומדים מלאחיו.
  94. ↑ פהמ"ש לרמב"ם נזיר פ"ז מ"א.
  95. ↑ עי' נזיר מח א.
  96. ↑ פי' הרא"ש שם ד"ה אאשכחן, ועי' תוס' שם ד"ה ה"ג שפי' באופ"א מדוע היה צריך ללמוד מפסוק בפרשת נזיר ולא בגז"ש זו.
  97. ↑ רמב"ם נזירות פ"ז הי"ב ואבל פ"ג ה"ח.
  98. ↑ רא"ם ויקרא כא א, בד' הרמב"ם שם ושם, ונשאר בצ"ע, שפשט הגמ' נזיר מח ב אינו כן.
  99. ↑ לח"מ אבל שם ה; מרכבת המשנה שם.
  100. ↑ לח"מ שם, והביא ראיה שהן דרשות גמורות מד' הרמב"ם כלאים פ"י הכ"ט: ולמה נדחה בטומאת מת וכו' מפי השמועה למדו לאחותו וכו'.
  101. ↑ מרכבת המשנה שם.
  102. ↑ מגילת ספר (קאזיס) ל"ת רלד.
  103. ↑ ברוך טעם דין עשה דוחה ל"ת דין ה סוף פ"ו.
  104. ↑ עי' מגילה ג ב; רמב"ן יבמות פט ב; רשב"א שם; מאירי נזיר מג ב.
  105. ↑ ע"ע כבוד הבריות ציון 25 ואילך.
  106. ↑ תוס' הרא"ש ברכות כ א ד"ה שב.
  107. ↑ או"ש אבל פ"ג ה"ח.
  108. ↑ רמב"ם אבל פ"ג ה"י. ועי' ציון 57.
  109. ↑ או"ש שם ה"ח.
  110. ↑ עי' תוס' נזיר מז א ד"ה וכן משוח. או"ש שם.
  111. ↑ פי' הרא"ם לסמ"ג הל' מגילה (מהד' מכון משנת ר' אהרן עמ' ז). ועי' ברוך טעם ענין עשה דוחה ל"ת, שלענין דחיית מצוות עשה שיש בהן כרת, כפסח ומילה, עי' ציון 69 ואילך, נקט שטעם הדחיה הוא משום כבוד הבריות, שהעשה לבד של הקבורה אינו מספיק לדחות עשה שיש בו כרת, ולענין טומאת כהנים, דוחה העשה של הקבורה את ל"ת ועשה של טומאת כהנים, שאינם שוים בכל.
  112. ↑ צ"פ נזירות פ"ז הי"ב ד' הרמב"ם שם. ועי' פנ"י ברכות כ א ד"ה וליגמר.
  113. ↑ ע"ע מופלא הסמוך לאיש ציון 229.
  114. ↑ ע"ע נזיר.
  115. ↑ צ"פ שם.
  116. ↑ רש"י ברכות כ א ד"ה שב; פסקי רי"ד שם ד"ה אבל; רמב"ן בתוה"א שער הסוף ענין הכהנים ד"ה ברם; ריטב"א שם יט ב ד"ה ת"ש; מאירי שם כ א ד"ה מת מצוה בשם גדולי הרבנים, לענין טומאת כהנים ונזיר, והביא ראיה לדבריהם. ועי' נודב"י מהדו"ק או"ח סי' לה ד"ה והנה לכאורה בד' הרמ"א יו"ד סי' שעב א, שנ' שפסק שהיא הותרה.
  117. ↑ רמב"ן בתוה"א שם ובחי' ברכות יט ב ד"ה פירוש; מאירי יבמות ג ב ואם. ועי' קובץ הערות סי' ט אותיות ב-ד, שסיבת האיסור נפקעה לגמרי.
  118. ↑ פנ"י ברכות שם כ א ד"ה וליגמר.
  119. ↑ תוס' שם כ א ד"ה שב; רשב"א שם ד"ה שב. ועי' רמב"ם כלאים פ"י הכ"ט לענין מת מצוה: ולמה נדחה בטומאת מת וכו', ומ' שהיא דחויה, ועי' צל"ח שם ד"ה שאני ומנ"ח מס' רסד אות ח, בדעתו, ועי' צל"ח שם שכ' נפק"מ שלד' רש"י הסובר שלגבי מת מצוה אין איסור, הרי שלאו של כהונה לא ניתן להידחות מפני כבוד הבריות, ואילו לתוס' שהוא משום דחיה, הרי שלאו של כהונה נדחה מפני כבוד הבריות.
  120. ↑ ציון 547 ואילך. ועי' מרומי שדה נזיר מג ב בביאור הסוגיא שם למ"ד דחויה ולמ"ד הותרה.
  121. ↑ רש"י ברכות כ א ד"ה שב; עי' תוס' שם ד"ה שב; פסקי רי"ד שם ד"ה אבל; רמב"ן תוה"א שער הסוף ענין הכהנים אות לח; רשב"א שם ד"ה שב.
  122. ↑ רא"ש בשטמ"ק נזיר מז א, ועי' תוס' שם ד"ה ואל וד"ה יטמא שמ' שלא גרסו במשנה כהן גדול אלא כהן סתם.
  123. ↑ משנה נזיר מז א.
  124. ↑ תוס' שם ד"ה ואל יטמא.
  125. ↑ משנה שם.
  126. ↑ רמב"ם נזירות פ"ז הי"ג; אבל פ"ג ה"ט.
  127. ↑ נזיר מז ב; רמב"ם אבל פ"ג ה"ט.
  128. ↑ מס' שמחות פ"ד; ירושלמי נזיר פ"ז ה"א.
  129. ↑ ירושלמי שם.
  130. ↑ קרבן העדה ופני משה לירושלמי שם.
  131. ↑ שי"ק על הירושלמי שם, בדעת הרמב"ם שהשמיט, ועי' מל"מ אבל פ"ג ה"ט.
  132. ↑ תוה"א שם.
  133. ↑ תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הכהנים אות לה.
  134. ↑ טו"א מגילה ט ב ד"ה וא"ת.
  135. ↑ טעם המלך (נד' בשער המלך מאכ"א פי"ד הי"ז).
  136. ↑ מנ"ח מ' שעו אות ו.
  137. ↑ קרבן העדה ופנ"מ לירו' נזיר פ"ז סוף ה"א , ועי' דרך הקודש (אלאפנדרי) שבסו"ס מגיד מראשית (דף ג טור ד), הובא בהג' רעק"א לרמב"ם נזירות פ"ז הי"ג.
  138. ↑ חי' הגר"מ הלוי (סולובייצ'יק) אבלות (מהד' י- ם תשע"ב עמ' ריב).
  139. ↑ רבא מגילה ג ב; רמב"ם אבל פי"ד ה"ט; טוש"ע יו"ד שסא א.
  140. ↑ רמב" וטוש"ע שם ושם.
  141. ↑ רבא מגילה ג ב; רמב"ם מגילה פ"א ה"א; טוש"ע או"ח תרפז ב.
  142. ↑ רמב"ם שם.
  143. ↑ רמ"א שם.
  144. ↑ ט"ז שם ס"ק ב, וש"מ בגמ' וברמב"ם שם; מג"א שם ס"ק ו; בהגר"א שם; משנ"ב שם יב.
  145. ↑ 113 תוה"א לרמב"ן ענין ההוצאה; ש"ך יו"ד סי' שס ס"ק ג.
  146. ↑ 114 שאילתות שאילתא ג להבנת הרמב"ן שם בדעתו, ועי' העמק שאלה שם שהאריך להוכיח שאף השאילתות מודה במת מצוה שקודם לכלה.
  147. ↑ עי' גמ' להלן; ברכ"י או"ח שיא א.
  148. ↑ עי' ציון 69.
  149. ↑ עי' יבמות ז ב וש"נ.
  150. ↑ דברים כא כג.
  151. ↑ עי' מכילתא משפטים נזיקין פרשה ד, והובא בשאילתות שאילתא לד, ועי' העמ"ש שם.
  152. ↑ ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה
  153. ↑ רשב"א שבת קו א ד"ה כל המקלקלין.
  154. ↑ עולת שבת סי' תקכו אות ט; א"ר שם יט.
  155. ↑ ציון 709 ואילך.
  156. ↑ כה"ח או"ח סי' תקכו אות פא, ע"פ יש"ש ביצה פ"א סי' יא ועוד אחרונים.
  157. ↑ ציון 302 ואילך.
  158. ↑ ציון 65 ואילך.
  159. ↑ עי' ציון 70.
  160. ↑ שו"ת הר המור סי' כז ד"ה אמנם (הב') ומהר"ם שיק לתריג מצוות מ' קכג אות ג.
  161. ↑ המאיר לעולם ח"ב סי' יב ד"ה יומא.
  162. ↑ ב"ק פא א; רמב"ם נזקי ממון פ"ה ה"ג. על תנאים אלו אם נוהגים רק בארץ או גם בחו"ל, ע"ע תנאי יהושע.
  163. ↑ רש"י שם ד"ה מקומו.
  164. ↑ רמב"ם טו"מ פ"ח ה"ז וטוש"ע יו"ד שסד ג, ועי' להלן.
  165. ↑ מס' דר"א פ"ז ה"י. ועי' ציונים 163,
  166. ↑ גמ' ב"ק פא ב (וש"נ), ורש"י שם; רמב"ם טומאת מת פ"ח ה"ז, ועי' נזקי ממון פ"ה ה"ג ולח"מ שם, שסמך הרמב"ם על דבריו בהל' טו"מ; טוש"ע יו"ד שסד ג.
  167. ↑ לח"מ נזקי ממון פ"ה ה"ג וחזו"א ב"ק סי' יח ס"ק יד, בד' הרמב"ם.
  168. ↑ מלך שלם נזקי ממון שם, בד' הרמב"ם, ועי' הלכה למשה ומגן שאול שם. ועי' מהר"ץ חיות מגילה כט א לתוד"ה מבטלין שהק' איך נטלו את גופת עידו הנביא והוליכוהו למקום אחר (עי' מל"א יג כט), ולכאו' אפשר לומר שהיה קבור בדרך ולכן היה מותר לפנותו לבית הקברות.
  169. ↑ ירו' נזיר פ"ז ה"א; רמב"ם טו"מ פ"ח ה"ז; טוש"ע יו"ד שסד ג.
  170. ↑ בריתא ב"ק פא ב. חזו"א ב"ק סי' יח ס"ק יד.
  171. ↑ עי' ציון 153.
  172. ↑ תי' ר"י מקורביל בתוס' כתובות יז א ד"ה מבטלין. חזו"א שם ס"ק טו. ועי' שו"ת קול מבשר ח"א סי' ע' עמ' קפד, שהתקנה היא משום כבוד הבריות.
  173. ↑ מהרש"א ב"ק פא ב מהדו"ב בד' רש"י שם ד"ה מפנהו.
  174. ↑ חזו"א שם ס"ק יד.
  175. ↑ עי' ציון 153.
  176. ↑ תי' א בתוס' שם. חזו"א שם ס"ק טו.
  177. ↑ מהרש"א שם.
  178. ↑ עי' רמב"ם זכיה ומתנה פ"י הי"ב. וע"ע מת.
  179. ↑ שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' פז ד"ה ויש.
  180. ↑ שו"ת שבט סופר יו"ד סי' קד ד"ה נחזור, ועי"ש שהביא מהשלט"ג סנהדרין טו א אות ש שכל מת קונה את מקום קבורתו, וצ"ע אם מקום הקבר מותר בהנאה אחרי שפינו משם את המת, שהרי המת לא מחל על מקומו.
  181. ↑ עי' עירובין יז ב. חזו"א ב"ק סי' יח ס"ק טו.
  182. ↑ ע"ע פינוי קברים.
  183. ↑ עי' ציון 164
  184. ↑ חזו"א ב"ק סי' יח ס"'ק טו.
  185. ↑ עי' ציון 170 ואילך. חזו"א ב"ק סי' יח ס"ק טו.
  186. ↑ עי' ציון 63.
  187. ↑ חזו"א שם.
  188. ↑ חזו"א שם ס"ק טז.
  189. ↑ עי' דרישה יו"ד שסד ס"ק ד בשם המהרש"ל בביאורו לטור וחזו"א ב"ק סי' יח ס"ק טו בדעתו.
  190. ↑ חזו"א ב"ק סי' יח ס"ק טו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מת_מצוה&oldid=159777"