אנציקלופדיה תלמודית:שוטה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - אדם חסר דעת, מהותו ודיניו.

מהותו וגדרו

סימניו

איזה הוא שוטה – האמור בכל מקום, שפטור מן המצוות ומן העונש[1], וקנינו אינו קנין וממכרו אינו ממכר[2] - בתוספתא ובברייתא בירושלמי מנו ארבעה סימנים: היוצא בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו והמאבד מה שנותנין לו[3]. היו בו חלק מן הסימנים, ולא כולם, נחלקו אמוראים בירושלמי: רבי יוחנן אמר שהוא שוטה, לפי שלדעתו די באחד מן הסימנים, ורב הונא אמר שדוקא מי שיש בו את כולם, הוא הנחשב שוטה[4], לפי שכל סימן לבדו, תולים אותו בדבר אחר, שהיוצא בלילה, תולים שאינו שוטה אלא קיניטרוקוס[5], שהוא חולי הבא מדאגה, או שנתחמם גופו ויוצא להתקרר[6], והלן בבית הקברות, תולים שאינו אלא מקטיר לשדים[7], והמקרע את כסותו, תולים שהוא סוליקוס[8], היינו בעל מחשבות[9], והמאבד מה שנותנים לו, תולים שהוא קודייקוס[10], שאף הוא חולי של מחשבות[11], ולפיכך דוקא מי שיש בו את כל הסימנים, אין תולים כל אחד מהם בדבר אחר אלא אומרים שודאי הוא שוטה[12]. ורבי אבון חילק ואמר שהמאבד מה שנותנים לו, מאחר ואפילו מי שהעולם מחשיבים אותו כשוטה אינו עושה כן, ודאי אינו אלא שוטה גמור, אבל מי שיש בו אחד או יותר מן הסימנים האחרים, אינו שוטה עד שיהיו בו כולם[13].

ובבברייתא בבבלי מנו שלשה סימנים בלבד: היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו[14], ואמרו בבבלי שבשלשתם נחלקו רב הונא ורבי יוחנן, שרב הונא אמר עד שיהו כולם בבת אחת, לפי שכל אחד מהם לבדו אפשר לתלות בטעמים האמורים, ורבי יוחנן אמר שאפילו מי שאין בו אלא סימן אחד הרי הוא שוטה[15]. והביאו ברייתא שהביאה את הסימן הרביעי: המאבד מה שנותנים לו, ודייק רב פפא מן הברייתא שסימן זה לבדו, די בו כדי להחשיב אדם כשוטה[16], ואמר רב פפא שאם רב הונא היה שומע את הברייתא הזו, היה חוזר בו, אלא שנסתפקו בגמרא ממה היה חוזר בו, אם היה חוזר מכל דבריו, וסובר שכל אחד מארבעת הסימנים די בו לבדו, או שהיה חוזר דוקא בענין המקרע את כסותו, שהוא דומה למאבד מה שנותנים לו, ששני אלו, שהם סימנים מובהקים לשטות, כל אחד מהם לבדו די בו להחשיב אדם כשוטה, אבל הסימנים האחרים, עדיין יסבור רב הונא שאין די בכל אחד מהם לבדו, עד שיהיו כולם יחד[17].

להלכה מי שיש בו אחד מארבעת סימני השוטה, אף על פי שאין בו את שאר הסימנים, הרי הוא שוטה[18].

כל הדברים שאמרו שהם סימני שוטה, אינם אלא כשעשאם דרך שטות[19].

מעשי שטות אחרים

מי שאין בו את סימני השוטה שנשנו בברייתא – עי' עליהם לעיל – אבל עושה מעשי שטות אחרים, כגון שהוא משבר כלים או זורק אבנים, וכן כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, יש ראשונים שכתבו שאף הוא בכלל השוטים[20], ולדעתם סימני השוטה שנשנו בברייתא אינם אלא דוגמא, והוא הדין שאר דברים[21]. וראשונים אחרים חולקים וסוברים שאין מחזיקים אדם בחזקת שוטה עד שיראו בו סימני השטות שנתפרשו בברייתא, וכל שלא נראו בו סימנים אלו, אפילו שעשה מעשי שטות אחרים, הרי הוא בחזקת פיקח, ואפילו בדיקה אינו צריך[22].

פיקח בענינים אחרים

מי שיש בו סימני שוטה, ובשאר דברים הוא פקח, כתבו ראשונים שדינו כשוטה[23]. ויש חולקים וסוברים שאין דינו כשוטה[24]. ויש מן האחרונים שחילקו בדעת ראשונים שמי שהוא שוטה לדבר אחד, אם הוא מסימני השוטה שבברייתא, הוא נחשב שוטה לכל דבר, אבל אם הוא דבר שטות אחר, אינו נחשב שוטה אלא לאותו דבר שנטרפה דעתו בו, ולפיכך בכל המצוות ששייכות לאותו דבר, הוא אינו מצווה, אבל בשאר דברים דינו כפקח[25].

דיבור של שטות

המדבר דיבורים של שטות בענין אחד, אבל לא ראינו בו מעשים של שטות, כתבו אחרונים שאף לסוברים שהעושה מעשי שטות בדבר אחד בלבד נחשב שוטה, המדבר אינו נחשב שוטה, אלא אם מדבר דברי שטות בכל הענינים[26]. ויש חולקים וסוברים ששוטה בדיבור דינו כשוטה במעשה[27].

החזקה בשטות

כמה פעמים יעשה אדם מעשי שטות, עד שיחשב שוטה, נחלקו ראשונים: יש שכתבו שדוקא כשדרכו בהם[28], ובארו אחרונים שהיינו כשעשה שלש פעמים[29]. ויש שכתבו אפילו בעשה פעם אחת[30].

פתאים

הפתאים ביותר, שאינם מכירים דברים שסותרים זה את זה, ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ, כתבו ראשונים שהם בכלל השוטים, וכתבו שדבר זה הוא לפי ראות עיני הדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב[31]. ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שאין דינם כשוטים אלא לענין עדות, שבזה יש לחוש שנתחלף דבר בזולתו, אבל לענין מקח וממכר וגיטין וקידושין, מאחר וכשמסבירים להם הם מבינים, הרי הם כפקחים[32]. ויש חולקים וסוברים שהפתאים ביותר הם כשוטים לכל דבר[33].

מבוהלים נחפזים ומשתגעים

המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, היינו שאינם מתונים בעניניהם, אלא כל מעשיהם עושים במהירות ואינם מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה[34], כתבו ראשונים שהם בכלל השוטים, וכתבו שדבר זה הוא לפי ראות עיני הדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב[35].

דעה דלה וקלושה

מי שדעתו צלולה, ומבין ומשיג הדברים על בוריים, אף על פי שדעתו דלה וחלושה, אין דינו כשוטה אלא כפקח, שקידושיו וגירושיו חלים[36].

עתים חלים עתים שוטה

מי שהוא לעיתים שוטה ולעיתים פקח, כשהוא פקח, הרי הוא כפקח לכל דבריו, וכשהוא שוטה, הרי הוא כשוטה לכל דבריו[37], אלא שכשעשה מעשה בעת שהוא בריא, תמיד צריך לחקור היטב, שמא עשה בסוף שטותו או בתחלת שטותו[38]. וכן הנכפה – חולי שממנו החולה נופל לארץ, ויש לו זמנים שבהם הוא בא[39] - בעת כפייתו הוא פסול לעדות, כשוטה, ובעת שהוא בריא הוא כשר, כפיקח, אחד הנכפה מזמן לזמן, או הנכפה תמיד בלא עת קבוע[40].

על גירושין של אשה שהיא עתים חלומה ועתים שוטה, ע"ע גירושין[41].

לא החלים לגמרי

מי שהיה שוטה ונתרפא, ולא נתרפא לגמרי אלא הוא כאדם המתחזק מחוליו, שסימני חוליו ניכרים בו, כל שהוא מדבר בעניניו ואין בו את סימני השוטה, הרי הוא כפקח לכל דבריו[42].

רפואה

סתם שוטה, אמרו בגמרא שאין בידינו לרפאותו[43].

מי שאחזו קורדייקוס

על מי שאחזו קורדייקוס – רוח רעה שגורמת לבלבול הדעת[44] - שנחלקו אמוראים אם מאחר ורפואתו בידינו, שיודעים כיצד לרפאותו, אין דינו כשוטה אלא כישן, או שמאחר ואינו נרפא מאליו, אלא הוא מחוסר-מעשה, דינו כשוטה[45], ע"ע גט[46] וע' גרושין[47].

מי שאחזו קורדייקוס, אף אם אין דינו כשוטה לכל דבר, מל מקום מאחר ואין דעתו מיושבת עליו, אין דבריו כלום, לפיכך אם אמר שיכתבו גט לאשתו, אין כותבים, וכן מי שאמר שיכתבו גט לאשתו, ואחר כך אחזו קורדייקוס, ואמר שלא יכתבו, אין דבריו האחרונים כלום[48].

נשתתק

על מי שנשתתק, כלומר שנעשה אלם מחמת חולי, שקודם שיעשה דברים הצריכים דעת, צריך לבדקו אם יש בו דעת, ועל אופן הבדיקה, ע"ע אלם.

ביחס לחרש ולקטן

אף על פי שברוב דיניו, שוטה שוה לחרש ולקטן, שלשלשתם אין דעת[49], השוטה פחות מכולם, שאין לו דעת כלל, ואף לא יבא לכלל דעת, ולפיכך מי שהחשיך בדרך, שדינו שכשאין עמו נכרי ובהמה להוליך את כיסו, פעמים שמותר לו לתת אותו לחרש או שוטה או קטן[50], כשיש עמו חרש ושוטה, או קטן ושוטה, יתן לשוטה דוקא, ולא לאחרים[51].

נבואה

מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות[52]. וע"ע נביא וע' נבואה.

סכנה

השוטה, צדדו ראשונים לומר שהוא נחשב מסוכן, ולפיכך כדי לרפאו מותר לחלל שבת ולעבור על איסורים, כדין פקוח-נפש[53].

שיכור

השיכור, עד שלא הגיע לשכרותו של לוט, אין דינו כשוטה, אבל משהגיע לשכרותו של לוט, שעושה ואינו יודע מה עושה, הרי הוא כשוטה[54], וע"ע שכור.

במצוות, איסורים ודינים

חיובו במצוות

השוטה אינו בן מצוות[55] ועונשים[56], ולפיכך אף אינו מוציא את הרבים ידי חובתם[57]. על פרטי הדינים, ואם צריך להפריש שוטה מאיסורים, ע"ע חרש שוטה וקטן[58].

ספיית איסורים

אם מותר לספות איסור לשוטה בידים, ע"ע לא-תאכילום[59].

קרבנות

השוטה, מאחר ואינו בר עונשים, הוא פטור מקרבנות שמביאים על חטא, ואף אין מביאים עליו קרבן שבא על חטא[60].

קרבן יולדת*, מאחר ואינו בא על חטא, הבעל מביא אותו על אשתו היולדת כשהיא שוטה[61], וכן קרבנו של זב*, שבא להתירו בקדשים, כתבו ראשונים שמביאים אותו על שוטה[62], וע"ע מחסר-כפרה[63].

החלת חלות

השוטה אינו בן החלת חלות, כגון קידושין* ונישואין*[64], גירושין*[65] ותרומות-ומעשרות*[66].

על מי שעשה מעשה שיחול לאחר זמן, כגון שגרש את אשתו לאחר זמן, או שתרם תרומה ואמר שהתרומה לא תחול אלא לאחר זמן, וקודם החלות נשתטה, אם המעשה יכול לחול, ע"ע מהיום-ולאחר-זמן[67].

מחשבה וכוונה

השוטה אין לו מחשבה, ולפיכך דברים התלויים במחשבה, השוטה אינו יכול לעשותם[68], על פרטי הדינים ע"ע חרש-שוטה-וקטן[69] וע' מחשבה.

על הדין בגדול עומד על גבו ע"ע חרש-שוטה-וקטן[70].

על דינים התלויים בכונה, שהשוטה, מאחר ואין לו דעת, אינו יכול לעשותם, ע"ע חרש-שוטה-וקטן[71].

חיוב על הריגתו

שוטה, כתבו ראשונים שמוזהרים על הריגתו, וחייבים עליה, כעל הריגת שאר ישראל הפקחים[72]. ומן האחרונים יש שכתבו שאין חייבים על הריגתו[73].

קיום פריה ורביה בו

שוטה, כתבו ראשונים שאביו מקיים בו מצות פריה-ורביה*[74], וע"ע פריה-ורביה.

הצלתו

שוטה, כתבו אחרונים שמצוה להצילו, לפי שאף הוא בכלל הכתוב: לא תעמוד על דם רעך[75], ואף מחללים שבת כדי להצילו, שהרי פקוח-נפש* דוחה שבת[76]. ויש שנראה מדבריהם שנסתפקו אם מחללים שבת להצילו[77].

צדקה

מי שנשתטה, בית דין יורדים לנכסיו ונותנים מהם צדקה[78], אם היה ראוי לכך[79], לפי שמן הסתם נח לו בכך, ועוד, שממונו משועבד לעשות ממנו צדקה[80]. ובדעת רב חסדא יש ראשונים שכתבו שאין נותנים צדקה מממונו[81].

חנוך

על שוטה קטן, אם אביו חייב לחנכו, כדרך שהאב חייב בחנוך* שאר הקטנים, ע"ע חנוך[82].

שליחות

שוטה, מאחר ואין בו דעת, אינו בן שליחות[83], שאינו עושה שליח ואינו נעשה שליח[84], על פרטי הדינים והטעמים ע"ע חרש-שוטה-וקטן[85] וע' שליחות.

צירופו לדברים שבקדושה

צירוף שוטה לדבר-שבקדושה*, כתבו ראשונים שהוא תלוי בדין קטן לדברים שבקדושה, שלסוברים שקטן מצטרף[86], אף השוטה מצטרף[87], ולהלכה, כתבו שהשוטה אינו מצטרף[88].

על צירופו לזימון* ע"ע[89].

גוי שוטה בנגיעה ביין

על נגיעת גוי שוטה ביין, שלעולם חשובה נגיעה שלא בכונה, ועל דינו של היין, ע"ע יין-של-גוים[90].

הפרשת תרומות ומעשרות

שוטה הוא מן החמשה שלא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתם תרומה[91]. על פרטי הדין והטעמים ע"ע הפרשת-תרומות-ומעשרות[92] וע' חרש-שוטה-וקטן[93].

אכילת תרומה

אם שוטה מותר באכילת תרומה, ואם מחלקים לו תרומה בבית הגרנות, ע"ע חרש-שוטה-וקטן[94] וע' מתנות כהונה.

עדות

שוטה פסול לעדות[95]. על פרטי הדינים ע"ע חרש-שוטה-וקטן[96] וע' עדות.

בטול עבודה זרה

שוטה, מאחר ואינו יודע בטיב עבודה זרה, אין בכחו לבטל עבודה זרה[97], וע"ע בטול-עבודה-זרה[98].

הפרת נדרים

השוטה אינו מפר נדרים, בין נדרי אשתו ובין נדרי בתו[99], שמאחר ואין לו דעת, אין מעשיו כלום[100]. וע"ע הפרה[101].

גיורו

שוטה, יש מן הגאונים שכתבו שאם בא להתגייר אין מקבלים אותו, לפי שאינו כשר להתנות עליו[102], אבל עבד שוטה, מטבילים אותו על דעת בית דין, שמאחר ורשות רבו עליו, הרי זה כגר קטן שמטבילים אותו על פי אבותיו[103]. וע"ע גרות[104] וע' חרש-שוטה-קטן[105].

ברכת משנה הבריות

הרואה את השוטה, יש גורסים בתוספתא שמברך משנה הבריות[106], וע"ע ברכת-הראיה.

חשיבותו בעל מום

השוטה נחשב בעל מום לענין מומי-איש*[107] ולענין מומי-אשה*[108] ולענין מומי-כהן*[109], על פרטי הדינים וטעמיהם, עי' ערכיהם; על בהמה שוטה אם נחשבת בעלת מום לענין מומי-קרבן* ע"ע[110].

באישות ועניניה

נישואין

איש שוטֶה ואשה שוטָה אינם בתורת נישואין*, לא מן התורה ולא מתקנת חכמים[111], וכמו כן אינם בתורת קידושין*, לא מן התורה ולא מתקנת חכמים[112], לפי שמאחר ואין להם דעת, אין קנינם קנין[113], והטעם שחכמים לא תקנו להם קידושין ונישואין – כדרך שתקנו לחרש* וחרשת[114] - הוא שנישואיהם אינם יכולים להתקיים, שאין-אדם-דר-עם-נחש-בכפיפה-אחת*[115]. על פרטי הדינים והטעמים ע"ע נישואין וע' קידושין.

בקטנה על ידי אביה

שוטָה קטנה, אביה מקבל קידושיה, והיא מקודשת מן התורה[116].

גירושין

בעל שנשתטה אינו יכול לגרש את אשתו[117]. על פרטי הדינים והטעמים ע"ע גרושין[118]; על מי שהיה בן דעת בזמן מעשה הגירושין, ולא היה בן דעת בזמן חלותם, ע"ע מהיום-ולאחר-זמן[119].

אשה נשואה שנשתטית, אם אינה יודעת לשמור את גיטה, מן התורה אי אפשר לגרשה[120] על טעם הדין ופרטיו ע"ע גרושין[121].

שוטָה שיודעת לשמור את גיטה, מן התורה אפשר לגרשה[122], ומכל מקום אם אינה יודעת לשמור את עצמה, תקנו חכמים שאסור לגרשה, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר[123], ואם היא יודעת לשמור את עצמה, מותר לגרשה[124]. על טעמי הדינים ופרטיהם, והדין בדיעבד בגירש אשה שאינה יודעת לשמור את עצמה, והדין בעיתים חלומה ועתים שוטה, ע"ע גרושין[125].

כתיבת גט

אם שוטה כשר לכתיבת גט* ע"ע גט[126].

יבום

שוטֶה שבא על יבמתו קנאה, ופטר את צרתה[127], לפי שביבום* אין צריך את דעת היבם[128]. וע"ע יבום[129].

וכן יבמה שוטה מתיבמת[130]. וע"ע יבום.

חליצה

יבמה שוטה וכן יבם שוטה אינם בני חליצה[131]. על פרטי הדינים והטעמים ע"ע חליצה[132].

חובות בעל אשה שנשתטית

מי שנשתטתה אשתו, שמדרבנן אסור לו לגרשה[133], כתבו ראשונים שאינו חייב במזונותיה משלו, אלא מאכילה ומשקה משלה, וכן אינו חייב לפדותה ולרפאותה[134], שמאחר והוא היה רוצה לגרשה, אלא שחכמים מנעוהו, לא חייבוהו אלא שייקרא שמו עליה, כדי לאסוף חרפתה, אבל לא חייבוהו בחיובי ממון[135], וכן כתבו ראשונים שאינו חייב בשאר-כסות-ועונה* שלה, לפי שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים[136]. ויש חולקים וסוברים שברפואתה הוא חייב[137]. וכן במזונותיה יש שכתבו שהוא חייב[138], וכן יש שכתבו שחייב בכל תנאי-כתובה* שלה, מלבד תשמיש המטה[139].

על פרטי הדינים וטעמיהם ע"ע בעל[140] וע' תנאי כתובה.

על מי שנשתטתה אשתו, אם מותר לו לישא אשה אחרת במקום שנהגו בחרם-דרבנו-גרשם*, ע"ע[141].

בעל שנשתטה

בעל שנשתטה, בית דין יורדים לנכסיו וזנים את אשתו ובניו ובנותיו, וכן מפרנסים אותם[142] בלבוש וכסות[143], וכן נותנים לאשתו תכשיט מנכסיו[144], לפי שמן הסתם נח לו שיעשו כן[145]. על פרטי הדין, ואם מדובר דוקא בבנים ובנות קטנים או אף בגדולים, ע"ע תנאי כתובה.

כתובה

על דין כתובה* באיש שוטה או אשה שוטה שנישאו – שאין נישואיהם כלום[146] – ונשתפו, ע"ע כתובה[147].

טענת בתולים

על טענת-בתולים* באשה שוטה ע"ע טענת בתולים[148].

יחס

על זרעו של שוטה, אם הוא מתייחס אחריו, ע"ע יחס[149]. על ולד שילדה אשת שוטה, אם תולים אותו בבעל השוטה, ע"ע יחס[150].

קינוי לסוטה שבעלה נשתטה

אשה שבעלה נשתטה, היא מאותן שבית דין מקנאים להן, לא להשקותה כסוטה*, אלא לפוסלה מכתובתה[151]. על פרטי הדין והטעם ע"ע סוטה.

פיתוי בשוטָה

על שוטָה שנתפתתה, אם היא נחשבת אנוסה, כקטנה שנתפתתה, ע"ע אונס[152] וע' חרש-שוטה-וקטן[153].

בטומאה וטהרה

טמאת זיבה

שוטה נטמא בזיבה[154], וע"ע זב[155]. על הבאת קרבן לכפרתו עי' לעיל[156].

בדיקת אשה שוטה

אשה שוטה שרוצה לאכול בתרומה* - שהדין הוא שצריכה בדיקה, שמא ראתה דם ונטמאה[157] - צריך שאשה פיקחת תתקן אותה - כלומר תבדוק אותה ותטביל אותה[158] – ואחר כך תהיה מותרת לאכול בתרומה[159]. וכן להתירה לבעלה צריך שפקחת תתקן אותה[160].

טהרת שוטה לתרומה

כהן שוטה, אחר שטבל והעריב שמשו, מאכילים אותו תרומה כל זמן שלא ישן, ואם ישן טמא[161], שמא נתחמם וראה קרי בשנתו[162]. רבי אלעזר ברבי צדוק אמר עושים לו כיס של עור, וכשירצו להאכילו בודקים בכיס, ואם אין בו שכבת-זרע*, אף אחר שישן הרי זה טהור, ומותר לו לאכול בתרומה[163], ונחלקו עליו חכמים ואמרו שכיס של עור, כל שכן שהוא מביא לידי חימום, ואף אינו מועיל לברר אם ראה קרי או לא, לפי שיש לחוש שראה טפה כחרדל, ונבלעה בכיס[164]. ומשום רבי אלעזר אמרו שעושים לו כיס של מתכת, ואמר אביי שעושים אותו מנחושת, שאינה בולעת [165].

להלכה כתבו ראשונים שאם לא עשו לו כיס, אחר שישן הוא אסור בתרומה, ואם עשו לו כיס מנחושת וראו שאין בו שכבת זרע, אף אחר שישן הוא מותר בתרומה[166].

כהן שוטה בראית נגעים

כהן שוטה רואה את הנגעים*, כיצד, החכם רואה אותם, ואומר לכהן: אמור טמא, והוא אומר טמא, אמור טהור, והוא אומר טהור[167], וכן החכם אומר לו אם להחליט או לפטור או להסגיר את הנגע[168]. על פרטי הדין ע"ע נגעים.

הרגשת דם נדה

שוטָה אינה מרגישה ביציאת דם-נדה* מגופה[169], ולפיכך לסוברים בטעם שאשה שראתה דם נדה אינה טמאה למפרע, לסוברים כן, שהוא משום שאם היתה רואה קודם ודאי היתה מרגישה[170], שוטה, שאינה מרגישה, טמאה למפרע[171].

טומאת הרוקים כששוטה בעיר

עיר שיש בה אשה שוטה, כל הרוקים שנמצאו בה טמאים[172], לפי שהשוטָה הזו, כשאר הנשים, ודאי היא רגילה בטומאת נדה[173], והיא הרי אינה משמרת את עצמה, ואינה יודעת את זמני נידותה[174], ודרכה להלך בכל העיר[175], ואינה נזהרת מלהטיל רוק בכל מקום[176]. ובתוספתא אמרו שאלו דברי רבי מאיר – וכן כתבו ראשונים להלכה[177] - אבל רבי יהודה אומר שאם השוטה היתה רגילה להכנס בתוך מבוי אחד, אותו מבוי בחזקת טומאה, ושאר המבואות בחזקת טהרה, ורבי שמעון אומר שכל המבואות בחזקת טומאה חוץ מחצר המשתמרת, ורבי אלעזר ברבי צדוק אומר שאף החצר המשתמרת בחזקת טומאה, עד שיאמר ברי לי שלא בא לכאן[178].

על פרטי הדינים, ואם הרוק טמא בודאי או בספק, ע"ע ספק-טמאה.

דעת להישאל

השוטה נחשב כמי שאין בו דעת להישאל, שדינו שספק-טומאה שבו טהור[179], על פרטי הדינים ע"ע דבר-שאין-בו-דעת-להשאל.

בממון

מקח וממכר ומתנה

שוטה, קנינו אינו קנין וממכרו אינו ממכר[180], וכן מתנותיו אינן קיימות[181], על פרטי הדינים והטעמים ע"ע חרש-שוטה-וקטן[182].

על מציאת שוטה, שיש בה גזל משום דרכי-שלום*, ע"ע[183].

טענות

על טענת שוטה, שאין נזקקים לה, ע"ע חרש-שוטה-וקטן[184]; אם בית דין טוענים לשוטה ע"ע טוען-ונטען[185].

על שבועה על טענת שוטה ע"ע חרש-שוטה-וקטן[186].

זכיה

השוטה אינו זוכה לא לאחרים ולא לעצמו[187], ואפילו כשדעת-אחרת-מקנה* לו[188].

אם בן דעת יכול לזכות עבור שוטה, ע"ע זכין-לאדם-שלא-בפניו[189].

אפוטרופוס

שוטה, בית דין מעמידים לו אפוטרופוס*, כדרך שמעמידים לקטנים[190], וע"ע אפוטרופוס[191].

נזיקין

השוטה הוא מאותם שפגיעתם רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים[192]. על פרטי הדינים, ודין ממונו של שוטה המזיק, ודין שוטה שגזל או שגזלו ממנו ע"ע חרש-שוטה-וקטן[193].

על שור שהוא שוטה, שנפל לבור, אם חייבים עליו, ע"ע בור[194].

בושת

השוטה אין לו בושת*[195], על פרטי הדין וטעמו ע"ע בושת[196].

פגם

שוטָה שנאנסה, אין לה פגם[197], על פרטי הדין והטעם ע"ע אונס[198].

קנס

על שוטָה שנאנסה, אם יש לה קנס ע"ע אונס[199].

על השולח ערובו ביד שוטה ע"ע חרש שוטה וקטן[200].

על כלב* שוטה, שנשיכתו סכנה היא, ע"ע חולה[201] וע' כלב[202].

הערות שוליים

  1. עי' ציון 55 ואילך.
  2. עי' ציון 180 ואילך. רש"י חגיגה ג ב ד"ה איזהו.
  3. תוספתא תרומות פ"א; ברייתא בירושלמי תרומות פ"א ה"א וגיטין פ"ז ה"א. ועי' להלן, שבברייתא שבבבלי נמנו שלשה מהם.
  4. ירושלמי שם ושם.
  5. ירושלמי תרומות שם, וכעי"ז ירושלמי גיטין שם: קינטרופיס, וכעי"ז בבלי חגיגה ג ב דלהלן: גנדריפס.
  6. מהר"א פולדא ופנ"מ תרומות שם, ע"פ גמ' ורש"י חגיגה שם.
  7. ירושלמי שם ושם.
  8. ירושלמי תרומות שם וכעי"ז ירושלמי גיטין שם: קינוקוס.
  9. פנ"מ שם ושם, ע"פ בבלי חגיגה שם.
  10. ירושלמי תרומות שם וכעי"ז ירושלמי גיטין שם: קינוקוס.
  11. מהר"א פולדא תרומות שם.
  12. עי' ירושלמי שם ושם, ועי' חגיגה ג ב.
  13. ירושלמי שם ושם, ופנ"מ שם ושם בבאורו.
  14. ברייתא בחגיגה ג ב.
  15. חגיגה שם.
  16. חגיגה ד א, ורש"י. ועי' ב"ב קנה ב: שטותא יתירתא חזא ביה דהוה קא משחרר להו לעבדיה.
  17. חגיגה שם, ומאירי שם בבאורו.
  18. ב"י יו"ד א ואה"ע קכא בד' רמב"ם עדות פ"ט ה"ט; רא"ש חולין פ"א סי' ד; טוש"ע יו"ד א ה וטור חו"מ לה. ועי' מאירי חגיגה ג ב, שנ' שפסק שמקרע כסותו ומאבד מה שנותנים לו, כל אחד מהם לבדו די בו להחשיבו שוטה, אבל הסימנים האחרים, אינם מוכיחים עד שיעשה את כולם. ועי' רבינו יונה ב"ב קנה ב, שמי שרואים בו שטות בפיזור ממון שלא לשם תועלת, כגון שמשחרר את עבדיו לחינם, אבל אין בו שאר סימני השוטה, אינו נחשב שוטה אלא לענין מקח וממכר, ולא לשאר דינים, ועי' ציון 25, שיש שכ"כ לענין מי שיש בו סימני שוטה אחרים, שאינם מוזכרים בברייתא.
  19. חגיגה ג ב; טוש"ע יו"ד א ה; טור חו"מ לה.
  20. רמב"ם עדות פ"ט ה"ט, לענין עדות; טוש"ע חו"מ לה ח, לענין עדות; עי' שו"ת מהר"י וייל סוף סי' נב; עי' שו"ת מהרי"ק סוף סי' יט, שמצדד לומר כן בדעת השואל מהר"ר יעקב. ועי' תשו' בעל נוב"י שבציון 25.
  21. כ"מ עדות שם וב"י יו"ד א ואה"ע קכא, בד' רמב"ם שם; עי' שו"ת מהרי"ק שם. ועי' שו"ת או"ש ליקוטים סי' יג, שמי שמדבר דברים שאין להם שייכות, כדרך המשוגעים, הוא שוטה גמור אפ' אינו עושה מעשי שטות. ועי' תשו' בעל נוב"י בשו"ת אור הישר סי' ל ד"ה ואשר אני, שפחד חנם אינו בכלל דבר שטות, ועי' שו"ת בית אפרים אה"ע סי' פט ד"ה ואמנם מ"ש, שחולק וסובר שכל שאין לפחדו שום סבה, הרי"ז בכלל דבר שטות.
  22. עי' רש"י נדה מה ב ד"ה אפילו; שו"ת מהרי"ק סי' יט ושו"ת מהרי"ק החדשות סי' כ ומרדכי גיטין רמז תכא בשם רבינו אביגדור כהן; עי' ריב"ש סי' תסח, וב"י אה"ע סי' קכא בדעתו; ב"י אה"ע קיט בשם רבינו שמחה משפירא. ועי' שו"ת חכמי פרובינציה סי' נז, שחילק בין שוטה לענין פטור ממצוות, שזה אינו אלא בסימנים שהוזכרו בברייתא, ובין שוטה לענין שאינו יכול לצוות לכתוב גט, שזה אפ' במי שראינו בדיבורו או במעשיו מעט ערבוב. ועי' שו"ת דברי חיים אה"ע ח"א סי' נג, שמי שרואים עליו שהוא משוגע, לדברי הכל אפ' אין בו אחד מהסימנים שמנו חז"ל, דינו כשוטה, ולא נחלקו הראשונים אלא במי שהוא חכם בשאר הדברים, ובדבר אחד הוא שוטה, אם הוא נחשב שוטה דוקא אם נמצא בו מהדברים שמנו חז"ל, או אף כשנמצאו בו דברים אחרים.
  23. רמב"ם עדות פ"ט ה"ט, לענין עדות; טוש"ע חו"מ לה ח, לענין עדות; שו"ת חכמי פרובינציה סי' נח; עי' שו"ת מהר"י וייל סוף סי' נב. ועי' שו"ת דברי חיים שבציון 22.
  24. עי' תוס' חגיגה ג ב ד"ה דרך, שמי שיש בו את סימני השוטה שבברייתא, ודאי יש להחזיקו כשוטה לכל דבר, ושו"ת צ"צ אה"ע סי' קנב בדעתו, וכ"מ בתבואות שור סי' א ס"ק נב בדעתו, שזה דוקא בסתמא, אבל בידוע שאינו שוטה לכל דבר, אין לו דין שוטה. ועי' גיטין סח ב, ששוטה אין דרכו להיתפס תמיד בדבר שטות אחד.
  25. תשו' בעל נוב"י בס' אור הישר סי' ל ד"ה לפ"ז, בד' רמב"ם שם; עי' תשו' בעל שאג"א שם סי' כז ד"ה ודעת, בדעת רש"י. ועי' רבינו יונה שבציון 18.
  26. תשו' בעל נוב"י בס' אור הישר סי' ל ד"ה ועוד אני אומר.
  27. שו"ת בית אפרים אה"ע סי' פט ד"ה והנה ראיתי עוד.
  28. כ"מ עדות פ"ט ה"ט, וב"י חו"מ לה, ע"פ רמב"ם עדות שם.
  29. תשו' בעל שאגת אריה בס' אור הישר סי' כז; שו"ת חת"ס ח"ד אה"ע ב סי' ב ד"ה והנה אי סגי.
  30. תבואות שור סי' א ס"ק מו. ועי' פמ"ג שפ"ד יו"ד סי' א ס"ק כג, שנכון להחמיר כן.
  31. רמב"ם עדות פ"ט ה"י, לענין עדות; טוש"ע חו"מ לה י, לענין עדות. על ההבדל בין פתי לשוטה, עי' סמ"ע סי' לה ס"ק כא.
  32. שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' טז.
  33. עי' שו"ת בית אפרים אה"ע סי' פט ד"ה וראיתי בשו"ת מהרי"ט.
  34. סמ"ע סי' לה ס"ק כב, בבאור שו"ע דלהלן.
  35. רמב"ם עדות פ"ט ה"י, לענין עדות; טוש"ע חו"מ לה י, לענין עדות.
  36. ר' ירוחם תאו"ח נכ"ב ח"ה דף קצ טור ד; שו"ע אה"ע מד ב.
  37. ברייתא ר"ה כח א; תוספתא תרומות פ"א; עי' כתובות כ א ויבמות לא א: בר שטיא זבין נכסי וגו' כשהוא חלים זבין וגו; עי' יבמות קיג ב: עתים חלים ועתים שוטה, ורש"י שם ד"ה או דלמא; ירושלמי תרומות פ"א ה"א וגיטין פ"ז ה"א; רמב"ם מכירה פכ"ט ה"ה; טוש"ע חו"מ רלה כא ושו"ע אה"ע קכא ג, ועי' שו"ע אה"ע מד ב.
  38. רמב"ם מכירה שם; טוש"ע שם.
  39. רש"י כתובות עז א ד"ה נכפה.
  40. רמב"ם עדות פ"ט ה"ט; טוש"ע חו"מ לה ט. וע"ש ושם שצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה, שפעמים אף בעת בריאותם דעתם מטרפת עליהם.
  41. ציון 87 ואילך.
  42. שו"ת רשב"א ח"א סי' תשסה; שו"ע אה"ע קכא ג.
  43. גיטין ע ב. ועי' ציון 45.
  44. עי' משנה גיטין סז ב, ורמב"ם גירושין פ"ב הי"ד.
  45. עי' גיטין ע ב.
  46. ציון 121 ואילך.
  47. ציון 37 ואילך.
  48. משנה גיטין סז ב, ורש"י שם; עי' רמב"ם גירושין פ"ב הי"ד; טוש"ע אה"ע קכא ב.
  49. ע"ע חרש שוטה וקטן.
  50. עי' ציון הבא. ע"ע אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ציון 1א וע' חזקה ציון 226.
  51. שבת קנג א, ורש"י שם; רמב"ם שבת פ"כ ה"ז; טוש"ע או"ח רסו ד - ה.
  52. ר' יוחנן בב"ב יח ב.
  53. עי' שו"ת רשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפא, ע"פ שבת כט ב: המכבה את הנר וגו' מפני רוח רעה וגו' פטור. ועי' תענית כב ב: מפני רוח רעה, ורש"י שם ד"ה מפני. ועי' שיורי ברכה יו"ד סי' קנה ס"ק ב.
  54. רמב"ם אישות פ"ד הי"ח וגירושין פ"ב הי"ד ומכירה פכ"ט הי"ח, ועי' מ"מ שם ושם ושם, שמקורו מד' רבי חנינא בעירובין סה א, שהשיכור פטור מעונשים; טוש"ע אה"ע קכא א וחו"מ רלה כב.
  55. עי' משנה ר"ה כט א; ברייתא חגיגה ב ב, ג א; עי' ר"ה כח א: כפאו ואכל מצה וגו' כפאו שד וגו' והתניא וגו' הרי הוא כשוטה לכל דבריו; רש"י חגיגה ב א ד"ה חוץ וג ב ד"ה איזהו שוטה; רמב"ם חגיגה פ"ב ה"ד וחומ"צ פ"ו ה"ג ועדות פ"ט ה"ט. על גדר פטור השוטה ממצוות עי' שו"ת מהרי"ל סי' קצו, הובא בב"י אה"ע סי' א, ששוטה הוא בר מצוה, ופקחים מוזהרים עליו, (ועי' ציון 59) ועי' בית מאיר אה"ע סי' א ס"ו ושו"ת שו"מ תנינא ח"ד סי' פז ותשו' בעל נוב"י בס' אור הישר סי' ל.
  56. רש"י חגיגה שם. ועי' מכילתא דר"י משפטים מכילתא דנזיקין פרשה ד: להרגו בערמה, פרט לחש"ו שאינן מערימין.
  57. משנה ר"ה כט א; עי' משנה מגילה יט ב.
  58. ציון 3 ואילך.
  59. ציון 644 ואילך. ועי' שו"ת חת"ס ח"א או"ח סי' פג, על הכנסת שוטה למקום שירפאוהו ויעשוהו בן דעת, אלא שיאכילוהו שם מאכלות אסורות.
  60. נדרים לו א, ור"ן שם ד"ה אשתו.
  61. עי' נדרים לה ב, לו א. וע"ע יולדת ציון 647.
  62. רמב"ם מחו"כ פ"ג ה"ו. ועי' תוספתא כריתות פ"א.
  63. ציון 385 ואילך.
  64. עי' ציון 111 ואילך.
  65. עי' ציון 117 ואילך.
  66. עי' ציון 91.
  67. ציון 357 ואילך.
  68. עי' חולין יג א; רמב"ם טומ"א פי"ד ה"ב וכלים פ"ח הי"א.
  69. ציון 193 ואילך.
  70. ציון 253 ואילך.
  71. ציון 233 ואילך.
  72. שו"ת מהרי"ל סי' קצו, הובא בב"י אה"ע סי' א; ביאור הלכה סי' שכט ס"ד ד"ה אלא לפי.
  73. שו"ת הלק"ט ח"ב סי' לז.
  74. שו"ת מהרי"ל סי' קצו, הובא בב"י אה"ע סי' א; רמ"א בשו"ע שם ו.
  75. ויקרא יט טז. וע"ע הצלת נפשות. ביאור הלכה סי' שכט ס"ד ד"ה אלא לפי.
  76. ע"ע פקוח נפש. ביאור הלכה שם.
  77. עי' שו"ת הלק"ט ח"ב סי' לח, ועי' באור הלכה שם, שתמה, וע"ע הנ"ל.
  78. כתובות מח א; רמב"ם נחלות פי"א הי"א; שו"ע חו"מ רצ טו. וע"ע צדקה.
  79. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  80. כ"מ שם. ועי' קצוה"ח רצ ס"ק ג. וע"ע הנ"ל וע' ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה.
  81. עי' כתובות שם: ודבר אחר, ורש"י שם ד"ה לא ניחא: ולי נראה, וע"ש גירסא אחרת.
  82. ציון 62 ואילך.
  83. מעילה כא א, ועוד; רמב"ם שליחות פ"ב ה"ב; טוש"ע חו"מ קפח ב.
  84. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  85. ציון 122 ואילך.
  86. ע"ע דבר שבקדושה ציון 92 ואילך, מחלוקת.
  87. שו"ת מהרי"ל סי' קצו.
  88. שו"ת מהרי"ל שם; עי' שו"ע או"ח נה ח. ועי' ביאור הלכה שם ד"ה הוא.
  89. ציון 568 ואילך.
  90. ציון 1106. ועי' שו"ת הר"ן סי' סז, הובא בשו"ע יו"ד קכד טו, ששוטה נחשב כמי אינו יודע בטיב ניסוך, ולפיכך כל שאין ידוע בודאות שנגע ביין, תולים בכל מה שאפשר ואומרים שלא נגע.
  91. תרומות פ"א מ"א; רמב"ם תרומות פ"ד ה"ב; שו"ע יו"ד שלא ל.
  92. ציון 112 ואילך.
  93. ציון 182 ואילך.
  94. ציון 50 ואילך.
  95. עי' ב"ב קכח א; רמב"ם עדות פ"ט ה"א וה"ט; טוש"ע חו"מ לה ח.
  96. ציון 166 ואילך.
  97. רמב"ם ע"ז פ"ח ה"ט, ושו"ע יו"ד קמו ה, ע"פ ע"ז מג א, לענין קטן.
  98. ציון 91.
  99. רמב"ם נדרים פי"ב הי"ד; טוש"ע יו"ד רלד כו.
  100. רדב"ז נדרים שם.
  101. ציון 130 ואילך.
  102. בה"ג הל' מילה, הובא בטור יו"ד רסח.
  103. טור יו"ד רסז בשם רב יהודאי גאון, וב"י שם רסח בבאורו, ושם שאף בה"ג שבציון הקודם מודה בזה; שו"ע שם רסז ו.
  104. ציון 320.
  105. ציון 63.
  106. עי' תוספתא ברכות פ"ו ה"ו, לגי' אור הגנוז שם אות ח.
  107. ע"ע מומי איש ציון 167. וע"ש ציון 125 ואילך, על סוגים שונים של שטות, לענין מומי איש.
  108. ע"ע מומי אשה ציון 136 ואילך.
  109. ע"ע מומי כהן ציון 931 ואילך.
  110. ציון ציון 1 ואילך.
  111. יבמות קיב ב; עי' משנה יבמות סט א, ורש"י שם, וגמ' שם ב; עי' רמב"ם אישות פ"ד ה"ט ופי"א ה"ו ויבום פ"ו ה"ח; טוש"ע אה"ע סז ז וי.
  112. רמב"ם אישות פ"ד ה"ט; טוש"ע אה"ע מד ב.
  113. רש"י יבמות קיב ב ד"ה דתקינו.
  114. ע"ע חרש ציון 74 ואילך.
  115. יבמות קיב ב. וע"ע אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ציון 1.
  116. רמב"ם אישות פ"ג הי"א ושו"ע אה"ע לז א. וע"ע אשת איש ציון 30 וע' חרש ציון 177 ואילך.
  117. משנה יבמות קיב ב; רמב"ם גירושין פ"ב הי"ז; עי' טוש"ע אה"ע קכא א – ג.
  118. ציון 27 ואילך.
  119. ציון 357 ואילך.
  120. יבמות קיג ב; עי' שו"ע אה"ע קיט ו.
  121. ציון 78 ואילך.
  122. יבמות קיג ב; עי' גיטין עא ב; רמב"ם גרושין פ"י הכ"ג; טוש"ע אבן קיט ו.
  123. עי' משנה יבמות קיב ב: נשתטית לא יוציא, וגמ' שם קיג ב בבאורה; גיטין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  124. עי' יבמות שם.
  125. ציון 76 ואילך.
  126. ציון 228 ואילך.
  127. עי' תוספתא יבמות פ"ב, הובאה ברי"ף שם (ג ב) וברא"ש שם פ"א סי' ט, שהשוטה מייבם; תוספתא יבמות סוף פי"א; תני רבי חייה בירושלמי יבמות פ"ו ה"א; עי' רמב"ם יבום פ"ו ה"ג; טוש"ע אה"ע קעב יב. ועי' קרן אורה יבמות נו א ד"ה ודין, שלא מצא מבואר דין יבם שוטה, ונסתפק אם קונה.
  128. ע"ע יבום. תוספתא יבמות סוף פי"א.
  129. ציון 1251 ואילך.
  130. תוספתא יבמות פ"ב, הובאה ברי"ף שם (ג ב) וברא"ש שם פ"א סי' ט; רמב"ם יבום פ"ו ה"ו; טוש"ע אה"ע קעב יא.
  131. תוספתא יבמות פ"ב, הובאה ברי"ף שם (ג ב) וברא"ש שם פ"א סי' ט; תוספתא שם פי"א; רמב"ם יבום פ"ד הט"ז ופ"ו ה"ג, לענין יבם שוטה, ופ"ו ה"ו לענין יבמה שוטה; טוש"ע אה"ע קסט מג, לענין יבם שוטה; טוש"ע אה"ע קעב יא – יב, וסדר חליצה שאחרי סי' קסט אות טז.
  132. ציון 256 ואילך.
  133. עי' לעיל.
  134. רמב"ם גירושין פ"י הכ"ג, הובא בטור אה"ע קיט; שו"ע שם ו, וסותר לדבריו שבציונים 137, 138.
  135. מ"מ שם בבאור ד' רמב"ם שם.
  136. רמב"ם שם, הובא בטור שם; שו"ע שם.
  137. ראב"ד גירושין שם; שו"ת רשב"א ח"ב סי' שפב, הובא בב"י שם ע; שו"ע שם ע ד, וסותר לדבריו שבציון 134; רמ"א בשו"ע שם קיט ו בשם י"א.
  138. שו"ת רשב"א שם, הובא בב"י שם ע; טור יו"ד קיט בשם רמ"ה; שו"ע שם ע ד, וסותר לדבריו שבציון 134; רמ"א בשו"ע שם קיט ו בשם י"א.
  139. טור שם קיט בשם רמ"ה.
  140. ציון 64 ואילך.
  141. ציון 666 ואילך.
  142. רב חסדא בשם מר עוקבא בכתובות מח א; רמב"ם אישות פי"ב הי"ז; טוש"ע אה"ע עא ג.
  143. רש"י שם.
  144. עי' כתובות שם: ודבר אחר, ורש"י שם ד"ה לא ניחא: ולי נראה; טור שם עא, ושו"ע שם ע ו.
  145. עי' כתובות שם: ולא שאני לך, ורש"י שם.
  146. עי' לעיל.
  147. ציונים 414 ואילך, 468 ואילך.
  148. ציון 505 ואילך.
  149. ציון 120 ואילך.
  150. ציון 935.
  151. משנה סוטה כד א, וברייתא שם כז א; רמב"ם סוטה פ"א ה"י; טוש"ע אה"ע קעח יג.
  152. ציון 135 ואילך.
  153. ציון 62 ואילך.
  154. זבים פ"ב ה"א; רמב"ם מחו"כ פ"ג ה"ז.
  155. ציון 74 ואילך.
  156. ציון 62.
  157. ע"ע בדיקת אשה, ושם ציון 12 ואילך.
  158. רש"י נדה יג ב ד"ה מתקנות.
  159. משנה נדה יג ב; רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ד ה"ט.
  160. רמב"ם איסו"ב פ"ח הט"ו; טוש"ע יו"ד קצו ח.
  161. ברייתא נדה יג ב; תוספתא נדה פ"ב;
  162. רש"י נדה שם.
  163. תוספתא שם; ברייתא נדה שם ורש"י שם בבאורה.
  164. ברייתא נדה שם; תוספתא שם.
  165. נדה שם.
  166. רמב"ם תרומות פ"ז ה"ה.
  167. ספרא תזריע פרשת נגעים פרשה א פ"א אות ט; עי' רמב"ם שבציון הבא.
  168. רמב"ם טומאת צרעת פ"ט ה"ב. ועי' רא"ש נגעים פ"ג מ"א, שלאו דוקא שוטה, אלא צריך שכשמסבירים לו יבין, אלא שלגבי החכם הרואה הוא נקרא שוטה, ועי' כ"מ טומאת צרעת שם ה"א.
  169. נדה ג א.
  170. ע"ע טמאה למפרע ציון 44 ואילך.
  171. נדה שם. וע"ע הנ"ל ציון 50.
  172. טהרות פ"ה מ"ח.
  173. ר"ש טהרות שם, שמטעם זה לא אמרו כן אלא באשה שוטה, ולא באיש.
  174. פיהמ"ש לרמב"ם טהרות שם.
  175. ר"ש שם.
  176. רא"ש טהרות שם.
  177. רמב"ם אבוה"ט פי"ח הי"א.
  178. תוספתא טהרות פ"ו ה"י, הובאה בר"ש טהרות שם.
  179. ע"ע דבר שאין בו דעת להשאל ציון 15 ואילך.
  180. עי' כתובות כ א ויבמות לא א: תרי אמרי כשהוא שוטה זבין; עי' ב"ב קנה ב: שטותא יתירתא חזא ביה; עי' משנת רבי אליעזר פרשה ד: אין להם קנין; רש"י חגיגה ג ב; רמב"ם מכירה פכ"א ה"א וה"ד; טוש"ע חו"מ רלה כ. ועי' מ"מ מכירה שם ה"א, שמקורו של הרמב"ם הוא ממשנה גיטין נז: מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום, הרי שמדאורייתא אין בהם גזל לפי שאין להם זכיה, וע"ע חרש שוטה וקטן ציון 105 ואילך, וע' דרכי שלום ציון 66 ואילך.
  181. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  182. ציון 105 ואילך.
  183. ציון 66 ואילך.
  184. ציון 102.
  185. ציון 159 ואילך.
  186. ציון 86 ואילך.
  187. רמב"ם זכיה פ"ד ה"ז; טוש"ע חו"מ רמג טז.
  188. ע"ע דעת אחרת מקנה ציון 87.
  189. ציון 636 ואילך.
  190. רמב"ם מכירה פכ"ט ה"ד; טוש"ע חו"מ רלה כ ורצ כז. ועי' מ"מ מכירה שם וב"י חו"מ שם ושם, שהמקור מכתובות מח א, עי' ציונים 78 ואילך, 142 ואילך. ועי' תוספתא יבמות פ"ט: שמנו להם בי"ד אפטרופין.
  191. ציון 255.
  192. משנה ב"ק פז א; רמב"ם חובל פ"ד ה"כ; טוש"ע חו"מ תכד ח.
  193. ציון 65 ואילך.
  194. ציון 98 ואילך.
  195. ב"ק פו ב; רמב"ם חובל פ"ג ה"ד ונערה בתולה פ"ב הי"א; טוש"ע חו"מ תכ לז.
  196. ציון 97 ואילך.
  197. כתובות לב א; רמב"ם נערה בתולה פ"ב הי"א.
  198. ציון 111.
  199. ציון 88 ואילך.
  200. ציון 151 ואילך.
  201. ציונים 438 ואילך,
  202. ציון 20 ואילך.