אנציקלופדיה תלמודית:תנופה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - מצות הנפת קרבנות ומנחות ומתנות כהונה מסוימים בעזרה.

Contents

המצוה וגדרה

המצוה

מצוה להניף את הקרבנות* והמנחות* ומתנות-הכהונה* שטעונים תנופה[1]. והתנופה היא שמוליכים ומביאים ומעלים ומורידים אותם[2].

במנין המצוות

התנופות, יש מן הראשונים שמנו אותן למצוה מיוחדת במנין המצוות[3], שלדעתם עבודות הכהנים נחשבות למצוות מיוחדות[4]. ויש חולקים וסוברים שהתנופות אינן נמנות במנין המצוות[5], אם מפני שהן חלק ממלאכת הדבר המונף, ואין החלקים נמנים אלא המקובץ מכל חלקי העבודה[6], או מפני שנכללות בכלל מצות עבודת הכהנים[7].

על כללי מנין המצוות ע"ע תריג מצוות.

ברכה

יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שמברכים על התנופה[8], מהם שכתבו כן בדעת הסוברים שתנופה חשובה מצוה בפני עצמה[9], ומהם שכתבו כן אף בדעת הסוברים שאינה חשובה מצוה בפני עצמה[10]. וכשהתנופה נעשית על ידי הכהן והבעלים יחד[11], מי מברך, כתבו אחרונים שלסוברים שעיקר התנופה בבעלים[12], הבעלים מברך[13], ובדעת הסוברים שאין תנופת האחד עקרית יותר מחברו[14], צדדו לומר ששניהם מברכים[15]. וכשהכהן מברך, נוסח הברכה הוא: אשר קדשנו בקדשותו של אהרן וצונו גו'[16]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שתנופה אינה אלא חלק מכלל עבודת הקרבן, ומטעם זה אינה נמנית למצוה בפני עצמה[17], שמטעם זה אף אין מברכים עליה, אלא על העבודה הגדולה[18].

עיכוב

תנופה, שירי מצוה היא[19], כלומר מצוה שהיא שיריים, ואינה עיקר מצוה, ואינה מעכבת כפרה[20], וכן דרשו על הכתוב: לתנופה לכפר[21], וכי תנופה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: כי הדם הוא בנפש יכפר[22], אלא לומר לך, שאם עשאה לתנופה שירי מצוה, כלומר שלא חש לחשוב אותה מצוה, ולא הניף[23], מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, וכיפר[24], כלומר שכיפר, אבל לא עשה מצוה מן המובחר[25]. תנופת בכורים*[26], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמעכבת[27].

על תנופה בקרבנות נזיר*, שנחלקו תנאים אם מעכבת בשתיית יין וטומאה למת, ע"ע איל נזיר[28], וע' נזירות; על תנופה שהיתה במלואים*, אם היתה מעכבת, ע"ע.

בבמה

תנופה היא מהדברים שבין במת יחיד לבמת ציבור[29], שבבמת ציבור מניפים, ובבמת יחיד אין מניפים, לפי שנאמר בתנופה: לפני ה'[30]. וע"ע במה[31].

חשיבותה

תנופה, אף על פי שהיא שירי מצוה[32], היא מעכבת את הפורענות, שהרי מבטלת רוחות רעות וטללים רעים[33].

דיני עבודה בה

התנופה, שהיא מעבודות הכהנים[34], דיני עבודה* בקדשים יש לה, ומטעם זה זר*, אם אינו הבעלים, פסול בה[35], אלא שהבעלים המניף עם הכהן[36], חידש הכתוב שאינו חשוב זר לגבי אותה תנופה[37].

על המניף בחוץ, עם חייב משום העלאת-חוץ*, ע"ע[38]; על טמא שהניף, אם חייב, ע"ע עבודה; על שלא רחוץ ידים ורגלים שהניף, אם חייב, ע"ע קדוש ידים ורגלים; על זר שהניף, אם חייב, ע"ע זר[39].

כהן שאינו מודה בה

תנופה היא מהעבודות שכהן שאינו מודה בהן אין לו חלק בכהונה[40], וע"ע כהן[41], וע' מתנות כהונה.

חשיבותה כעין הקרבה

תנופה חשובה כעין הקרבה, לענין שהמכניס חולין לעזרה לשם הנפתם, חייב משום הכנסת חולין לעזרה, אף לסוברים שאין חייבים אלא בהכנסה דרך קדושה וכעין הקרבה[42].

סדרה ודיניה

סדר התנופה

כיצד מניפים: מוליך ומביא – לצפון דרום מזרח ומערב[43] - מעלה מוריד[44], שנאמר במלואים*: אשר הונף ואשר הורם[45], ותנופה היינו הולכה והבאה, ותרומה היינו העלאה והורדה[46], וממילואים למדים לשאר תנופות[47]. ואמר רבי יוחנן, מוליך ומביא, למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד, למי שהשמים והארץ שלו[48], ובארץ ישראל אמרו שאמר רב חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר רבי חנינא, מוליך ומביא, כדי לעצור רוחות רעות[49], הבאות מארבע רוחות[50], מעלה ומוריד, כדי לעצור טללים רעים[51], הבאים מלמעלה למטה[52]. ויש מן הראשונים שנסתפקו שמא דוקא בתנופת שתי-הלחם* שבעצרת* מניפים לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, לפי שבעצרת נידונים על פירות האילן[53], אבל בשאר תנופות אין מניפים לארבע רוחות[54], אלא לרוח אחת[55], או שבשאר תנופות מוליך ומביא ואינו מעלה ומוריד[56].

זמנה

התנופה, זמנה ביום*[57], שנאמר: ביום הניפכם את העומר[58], או שלמדים מהכתוב: ביום צותו[59], שכל עבודות הקרבנות ביום[60]. ואף על פי שזריזים-מקדימים-למצוות*, כל היום כשר לתנופה[61].

קדימתה להגשה

בכל מקום שיש תנופה והגשה*, תנופות קודמות להגשות[62]. על מקור הדין ע"ע הגשה[63].

מקום הלחם

כל מקום שיש לחם בתנופה, הלחם למעלה[64], שכן מצאנו במלואים*, שנאמר: ומסל המצות וגו' לקח וגו' וישם על החלבים ועל שוק הימין[65].

על פרטי הדין ע"ע חזה ושוק[66]; על שתי הלחם, שיש סוברים שלא היו למעלה, עי' להלן[67].

חציצה

בתנופה, לא יהא דבר חוצץ בין יד המניף לבין המונף[68], ולפיכך הכהן המניף לא יניח מפה על ידו[69].

יד חבירו

יד חבירו אף היא חוצצת בתנופה, ולפיכך קרבן של כמה שותפים, אין למדים תנופתו מסמיכתו, שכשם שבסמיכה כולם סומכים יחד[70], אף בתנופה יניפו יחד, לפי שבתנופה ידו של זה חוצצת בין ידו של האחר לבין הקרבן[71]. ויש סוברים שיד חבירו אינה חוצצת בין יד המניף למונף, לפי שמין במינו אינו חוצץ[72], ומטעם זה, בתנופות שעושים הכהן והבעלים יחד, שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף[73], אין יד הבעלים חוצצת בין יד הכהן למונף[74].

בתנופת כהן עם הבעלים

תנופה שעושים הכהן והבעלים יחד, שהכהן מניח את ידו תחת יד הבעלים ומניף[75], יש מן הראשונים סוברים שידו של הבעלים אינה חוצצת בין יד הכהן לבין המונף[76] – אף לסוברים שיד אדם אחר חוצצת[77] – לפי שגזירת הכתוב היא שיניפו יחד[78], והתורה עשתה יד שניהם כאחת[79], או לפי שאין קפידא על חציצה אלא בתנופה העיקרית, ותנופת הבעלים היא העיקרית, ולא תנופת הכהן, לסוברים כן[80]. ויש סוברים שאף יד הבעלים חוצצת בין יד הכהן למונף, ולדעתם כשמניפים יחד אין הכהן מניח ידיו ממש תחת יד הבעלים[81].

תנופה לפנים מן המניף

התנופה, כלומר הדבר המונף, צריך שיהיה בשעת התנופה לפנים מן המניף[82], שהמניף - העומד ממזרח למזבח[83] - עומד ופניו למערב, והתנופה לפניו[84], שנאמר: והניף אותם הכהן תנופה לפני ה'[85].

הטעונים תנופה

הטעונים תנופה

התנופה נוהגת בחלק מקרבנות היחיד, כגון שלמי-יחיד*, ובחלק מקרבנות הצבור, כגון כבשי-עצרת*[86]. ונוהגת בחיים ובשחוטים[87], כגון כבשי עצרת, שמניפים אותם חיים ושחוטים[88]. ונוהגת בדבר שיש בו רוח חיים, כגון קרבן בהמה[89], ובדבר שאין בו רוח חיים, כגון לחמי-תודה* ולחמי-נזיר* ומנחת העומר* ומנחת-סוטה*[90]. אבל אינה נוהגת בעופות ובמנחות[91], מלבד מנחת העומר ומנחת סוטה[92], וכן אינה נוהגת בבכור* ומעשר* ופסח* וחטאת* ואשם*, מלבד אשם-מצורע*[93].

ואלו הטעונים תנופה:

אמורים וחזה ושוק של שלמי יחיד

אמורים* וחזה-ושוק* של שלמי יחיד – היינו שלושת סוגי שלמי יחיד: שלמים* סתם, ושלמי תודה*, ואיל-נזיר*[94] - טעונים תנופה[95], שנאמר: שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו'[96], ומניפים אותם יחד[97], שמניח אימורין על פיסת היד וחזה ושוק עליהם[98], שנאמר: שוק וגו' וחזה וגו' על אשי החלבים וגו'[99]. ויש שכתבו שנותן את החלבים על ידי הבעלים, וחזה ושוק למעלה, ושתי הכליות* ויותרת-הכבד* למעלה מהם[100]. על אופן החזקת האמורים והחזה והשוק, עי' להלן[101]; מי המניף, עי' להלן[102].

נטמאו האמורים ונשתייר אחד מהם, מנין שיטעון תנופה, תלמוד לומר: החזה להניף אותם[103], אפילו כוליא אחת[104].

על מהות האמורים ע"ע אמורים[105], וע' אליה[106] וע' יותרת הכבד[107]; על תנופתם ותנופת חזה ושוק, ע"ע חזה ושוק[108]; על מספר הכהנים בעסק התנופה, ע"ע ברב עם הדרת מלך[109]; על ולד שלמים, שדינו כשלמים לענין תנופה, ע"ע ולדות קדשים[110]; על חגיגת-ארבעה-עשר*, שדינה כשלמים לענין תנופה, ע"ע[111].

תרומת לחמי תודה

ארבעה לחמים של תרומת לחמי-תודה*, טעונים תנופה[112], ומניחים אותם מעל האמורים והחזה והשוק של השלמים, ומניפם יחד[113].

על דיני תרומת לחמי תודה, ועל תנופתה, ע"ע לחמי תודה[114].

זרוע ולחמים של נזיר

זרוע בשלה של איל-נזיר* וחלת מצה אחת ורקיק אחד מלחמי הנזיר, טעונים תנופה יחד[115], שנאמר: ולקח הכהן את הזרוע בשלה וגו' וחלת מצה אחת וגו' ורקיק מצה אחד וגו' ונתן על כפי הנזיר וגו' והניף וגו'[116], ומניפים אותם יחד עם החזה והשוק והאמורים של האיל, שטעונים אף הם תנופה[117]. על המניף עי' להלן[118].

על פרטי תנופת הזרוע והחלות, ע"ע איל נזיר[119], וע' נזירות; על נזיר שאין לו כפים, אם מקריב קרבנותיו בלא תנופה, ע"ע גדם[120].

בכורים

בכורים*, נחלקו תנאים אם טעונים תנופה: רבי אליעזר בין יעקב סובר שטעונים תנופה[121], שנאמר: ולקח הכהן הטנא מידך[122], ולמדים "יד יד" משלמים – שבבכורים כתוב: ולקח הכהן הטנא מידך[123], ובשלמים כתוב: ידיו תביאנה[124] - שטעונים תנופה[125]. ואף רבי יהודה סובר שביכורים טעונים תנופה[126], שדרש: והנחתו[127], זו תנופה, אתה אומר: זו תנופה, או אינו אלא הנחה, כשהוא אומר: והניחו[128], הרי הנחה אמור, הא מה אני מקיים והנחתו, זו תנופה[129]. ויש סוברים שמניפים שתי פעמים, אחת בשעת קריאה, ואחת בשעת השתחויה, שנאמר: והנחתו לפי ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך[130]. ויש חולקים וסוברים שבכורים אינם טעונים תנופה כלל[131]. הלכה שטעונים תנופה פעם אחת בשעת קריאה[132]. על אופן החזקת הבכורים, עי' להלן[133]; מי המניף, עי' להלן[134].

על סדר עבודת הבכורים, ופרטי וזמני התנופות, ע"ע בכורים[135]; על קריאת הלל* בעת הנפת ביכורים, ע"ע הלל[136].

אשם ולוג שמן של מצורע

אשם-מצורע* - קודם שחיטתו[137] - ולוג-שמן-של-מצורע*, טעונים תנופה[138] כאחד[139], שנאמר: ולקח הכהן את כבש האשם ואת לג השמן והניף אתם וגו'[140]. הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא[141], שנאמר: והקריב אתו לאשם ואת לג השמן והניף וגו'[142], שמשמע שתנופה נאמרה אף בלוג לבדו[143]. יכול יניף שניהם כאחד, ויחזור ויניף כל אחד לעצמו, לקיים מה שנאמר ואת לוג השמן והניף, תלמוד לומר: תנופה, ולא תנופות[144].

על מקום תנופת האשם והשמן עי' להלן[145]; על המניף עי' להלן[146]; על פרטים נוספים בתנופתם ע"ע אשם מצורע[147] וע' לוג שמן של מצורע[148].

שתי הלחם וכבשי עצרת

שני כבשי-עצרת* – הנקראים "זבחי שלמי ציבור"[149] - טעונים תנופה מחיים עם שתי הלחם הבאים עמהם, שנאמר: ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים והניף הכהן אתם על לחם הבכרים תנופה לפני ה' על שני כבשים[150]. כיצד היו מונחים בעת התנופה, נחלקו תנאים: א) יש סוברים שנותן שתי הלחם על גבי שני כבשים, ומניח שתי ידיו מלמטן, ומניף[151], ומנין שהלחם למעלה, דרשו: יכול יניח כבשים על גבי הלחם, תלמוד לומר: על שני כבשים, יכול לחם על גבי כבשים, תלמוד לומר: על לחם הבכרים, נישתקל הכתוב, ואיני יודע אם לחם על גבי כבשים ואם כבשים על גבי לחם, מה מצינו בכל מקום לחם למעלה, אף כאן לחם למעלה[152], שכן מצינו במלואים[153], שנאמר: ומסל המצות וגו' וישם על החלבים ועל שוק הימין[154]. ב) רבי יוסי בן המשולם אומר, כבשים למעלה, ומה אני מקיים על שני כבשים, להוציא שבעה[155], ששבעה כבשים הבאים עם הלחם לחובת היום של עצרת*, אינם טעונים תנופה עם הלחם[156]. ג) חנינא בן חכינאי אומר, מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף[157], כלומר שמשכיב הכבשים על מתניהם על ידו, ונותן הלחם על ירך התחתון, וירך העליון מוטל על הלחם[158], ונמצא מקיים שני מקראות הללו, לחם על גבי כבשים וכבשים על גבי הלחם[159]. ד) רבי סובר שמניח זה בצד זה ומניף[160], ואף על פי שנאמר: על, לדעתו בכל מקום "על" אינו על ממש, אלא בסמוך[161]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שכן הלכה[162]. על מספר הכהנים המניפים, עי' להלן[163].

הניף הכבשים אחד אחד יצא[164].

על דיני תנופת הכבשים והלחם, ע"ע כבשי עצרת[165]; על שתי הלחם והכבשים שהונפו, אם התנופה עושה זיקה, שאם אבד אחד מהם אבד הכל, וכן אם תמצא לומר שאינה עושה זיקה, אם אבד הלחם והביא לחם אחר, אם הלחם האחר צריך תנופה, ע"ע שתי הלחם.

כבשי עצרת אחר שחיטתם

כבשי עצרת, מלבד תנופתם מחיים עם הלחם[166], טעונים תנופה לאחר שחיטה[167], שכך למדים מזבחי יחיד, שחזה ושוק שלהם טעון תנופה אחר שחיטתם[168]. וכיצד היא הנפתם, נחלקו תנאים: א) חכמים אומרים שמניפים חזה ושוק שלהם בלבד[169], שלדעתם אומרים "דון-מנה-ומנה*", ומאחר והתנופה בכבשי עצרת השחוטים, נלמדת מתנופת שלמי יחיד שחוטים, מה שלמי יחיד, הנפתם בחזה ושוק[170], אף שלמי ציבור בחזה ושוק[171], או שלמדים ממה שנאמר בשלמי יחיד: את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם[172], "שלמיהם" לשון רבים, ללמד על שלמי ציבור, שתנופתם שחוטים בחזה ושוק[173]. ב) ורבי סובר שמניפים אותם כמות שהם[174], שלמים[175], שלדעתו אומרים "דון-מנה-ואוקי-באתרה*", שאף על פי שתנופת שלמי צבור שחוטים נלמדת מתנופת שלמי יחיד שחוטים, דין תנופתם דומה לתנופה אחרת שמצינו בשלמי ציבור, שכשם שתנופתם בחיים היא בשלמותם, אף תנופתם אחר שחיטה היא בשלמותם[176], או שלדעתו אומרים "דון מנה ומנה", מה בשלמי יחיד, מניפים דבר שמתנה לכהן – שהחזה והשוק של שלמים מתנה לכהן[177] – אף בשלמי ציבור דבר שמתנה לכהן, היינו הכבשים בשלמותם[178]. הלכה שמניף חזה ושוק בלבד[179].

תנופת כבשי עצרת אחר שחיטתם, כתבו ראשונים שעושים אותה יחד עם שתי הלחם הבאים עמהם, כדרך שאמרו בתנופתם מחיים[180].

הניף הכבשים אחד אחד יצא[181].

על תנופת כבשי עצרת אחר שחיטתם, ע"ע דון מנה ואוקי באתרה; דון מנה ומנה[182], וע' כבשי עצרת[183].

מנחת העומר

מנחת-העומר* טעונה תנופה[184], שנאמר: והבאתם את עמר וגו' אל הכהן וגו' והניף את העמר וגו' יניפנו הכהן[185].

על פרטי עבודתה ותנופתה ע"ע מנחת העמר.

מנחת סוטה

מנחת-סוטה* טעונה תנופה[186], שנאמר: ולקח הכהן וגו' והניף את המנחה לפני ה'[187]. על המניף עי' להלן[188].

על סדר עבודת מנחת סוטה, ע"ע מנחת סוטה; על סוטה גידמת, אם שייכת בה תנופה, עי' להלן[189], וע"ע גדם[190].

קרבן נשים

אף על פי שנשים – מלבד במנחת סוטה ובקרבן נזירה[191] - אינן מניפות[192], קרבנן טעון תנופה[193], על ידי הכהן[194], ואין אומרים שכשם שמצינו בסמיכה*, שאשה, שאינה סומכת, קרבנה פטור מסמיכה[195], כך בתנופה, אשה, שאינה מניפה, קרבנה ייפטר מתנופה, שדוקא בסמיכה, שאינה אלא בבעלים[196], אומרים כן, אבל תנופה, שהיא בכהנים, והם יכולים להניף בשליחות האשה, אין הקרבן נפטר כשאינה יכולה להניף[197]. ויש מן הראשונים שכתבו שקרבן אשה, בעלה או קרובה מניף אותו עבורה[198]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת הספרא שקרבן נשים פטור מתנופה[199].

על תנופה בקרבן אשה ע"ע אשה[200].

קרבן גוים

קרבן גוים, נחלקו ראשונים אם טעון תנופה: יש סוברים שאף על פי שגוים אינם מניפים[201], קרבנם טעון תנופה על ידי כהן[202], ואין אומרים שכשם שמצינו בסמיכה, שגוי, שאינו סומך, קרבנו פטור מסמיכה[203], כך בתנופה, גוי, שאינו מניף, קרבנו ייפטר מתנופה, שדוקא בסמיכה, שאינה אלא בבעלים[204], אומרים כן, אבל תנופה, שהיא בכהנים, והם יכולים להניף בשליחות הגוי, אין הקרבן נפטר מחמת שאינו יכול להניף[205]. ויש מן הראשונים שכתבו שקרבן גוים אינו טעון תנופה[206].

על תנופה בקרבן גוי ע"ע גוי[207].

הלויים בחינוכם

לחינוכם, הוצרכו הלויים תנופה, שנאמר: והניף אהרן את הלוים וגו' והנפת אתם תנופה לה' וגו' והנפת אתם תנופה[208].

על טעם הנפתם ואופן התנופה ועל המניף, ע"ע לוי[209].

המניף

כהן

התנופה היא מעבודות הכהנים[210], וכל התנופות נעשות על ידיהם, יש שהכהן מניף לבדו, כגון מנחת העומר[211], וכבשי עצרת ושתי הלחם[212], ויש סוברים שאף אשם מצורע ולוג שמן שלו[213], ויש שהכהן מניף יחד עם הבעלים[214].

על זר* שהניף, אם חייב מיתה, ע"ע זר[215]; אם עבודתו פסולה, ע"ע זר[216].

הבעלים והכהן יחד

הטעונים תנופה שיש להם בעלים, יש מהם שהבעלים משתתפים בתנופה עם הכהן: א) אמורים וחזה ושוק של שלמים, הבעלים משתתפים בתנופתם[217], שדרשו: המקריב את זבח שלמיו יביא וגו' להניף[218], או אינו אלא זה כהן המקריב, כשהוא אומר: ידיו תביאנה[219], הרי בעלים אמור, הא כיצד, כהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף[220]. ובמקום אחר דרשו להפך, שהבינו מפשטות הכתוב בשלמים שהבעלים הוא המניף, ואמרו: מנין שאף כהן מניף, גזרה שוה "יד יד" מביכורים – שבבכורים כתוב: ולקח הכהן הטנא מידך[221], ובשלמים כתוב: ידיו תביאנה[222] - מה בביכורים כהן, אף בשלמים כהן, ומה בשלמים בעלים, אף בביכורים בעלים, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף[223], וכן דרשו גזרה שוה "יד יד" מסוטה – שאף בסוטה כתוב "יד": ולקח הכהן מיד האשה[224] - מה בסוטה כהן, אף בשלמים כהן, ומה בשלמים בעלים, אף בסוטה בעלים, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף[225]. ב) זרוע בשלה של איל נזיר וחלות של נזיר, הבעלים משתתפים בתנופתם[226], שלמדים גזרה-שוה* "כף כף" ממנחת סוטה – שבסוטה כתוב: ונתן על כפיה[227], ובנזיר כתוב: ונתן על כפי הנזיר[228] - וכשם שבסוטה מניפים הסוטה והכהן יחד[229], אף הנזיר והכהן מניפים יחד[230]. ג) לחמי תודה, המונפים עם האמורים והחזה והשוק של שלמי תודה, הבעלים משתתפים עם הכהן בתנופתם[231]. ד) מנחת סוטה, הסוטה משתתפת עם הכהן בתנופתה[232], שלמדים בגזרה שוה "יד יד" משלמים[233]. ה) בכורים, הבעלים משתתפים בתנופתם עם הכהן[234], שלמדים בגזרה שוה "יד יד" משלמים[235]. ו) לוג שמן ואשם של מצורע, יש סוברים שהבעלים משתתפים בתנופתם, ויש חולקים וסוברים שהכהן לבדו מניף אותם[236].

הטעם שבעלים שאינו כהן יכול להניף, ואינו נאסר מדין זר*, עי' לעיל[237].

צורת אחיזתם

בתנופת ביכורים, שנעשית בכהן ובבעלים יחד, הבעלים אוחזים בשפת הכלי, וכהן מניח ידו תחתיו[238]. ובשאר התנופות שעושים יחד, שנאמר בהם שכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף[239], נחלקו ראשונים בצורת אחיזתם: יש סוברים שאין הכהן מניח תחת יד הבעלים ממש, שהרי יד הבעלים חוצצת בין יד הכהן לכלי - עי' לעיל[240] - אלא מניפים כדרך תנופת ביכורים, שהבעלים אוחזים באוגני הכלי, והכהן בשוליו מלמטה[241], וכן בתנופת אמורי שלמים, שאינם בכלי, מניחים אותם על פסת יד הבעלים, והכהן אוחז באמורים הוציאם חוץ לפסת היד[242]. ויש סוברים שהכהן והבעלים אוחזים יחד מלמטה זה אצל זה[243]. ויש סוברים שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש[244].

לסוברים שכהן מניח ידו תחת יד הבעלים, הטעם שאין בנתינת ידי הכהן תחת ידי הסוטה משום כעור*, ע"ע מנחת סוטה.

המניף העיקרי

בתנופת הכהן עם הבעלים, יש מן הראשונים שכתבו שתנופת הבעלים היא העיקרית[245], לפי שכל התנופות הכתובות בתורה, בבעלים הם כתובות[246] - בשלמים: ידיו תביאנה וגו' להניף[247], בנזיר: ונתן על כפי הנזיר וגו' והניף[248], ובסוטה: ולקח הכהן מיד האשה וגו' והניף[249] - ומטעם זה חציצה, אינה פוסלת לדעתם אלא בתנופת הבעלים, ולא בתנופת הכהן[250]. ויש שנראה מדבריהם שמאחר ותנופת הבעלים והכהן שתיהן כתובות בתורה, אין תנופת האחד עיקרית יותר מחבירו[251]. ומן האחרונים יש שכתבו שמאחר והתנופה עצמה לא נאמרה בתורה אלא בכהן: והניף הכהן[252], ובבעלים לא נאמר אלא: ידיו תביאנה וגו' להניף[253], ולא מפורש שהוא מניף, עיקר התנופה היא בכהן, אלא שצריך שהמונף יהיה מונח בידי הבעלים, והכהן מניף את ידי הבעלים ואת הקרבן[254].

בבעלים כהן

קרבן הטעון תנופת בעלים וכהן, כשהבעלים כהן, כתבו אחרונים שמניף לבדו, ואין צריך כהן אחר עמו[255].

בסוטה גדמת

סוטה גדמת, בבבלי אמרו שאין שייכת בה תנופה[256]. ובירושלמי אמרו ששני כהנים מניפים על ידה[257]. וע"ע גדם[258].

מספר הכהנים בכבשי עצרת ושתי הלחם

תנופת כבשי עצרת ושתי הלחם, יש סוברים בתוספתא שנעשית בשני כהנים, כהן אחד מניח ידו תחת ידו של כבש, וכהן אחר מניח ידו תחת ידו של כהן[259]. בטעם הדבר צדדו אחרונים שהוא משום טרחת הכהן, שיש שם כובד גדול, שמניף שני כבשים ושתי לחם, ולפיכך צריך כהן אחר לחזק ידיו[260]. ובדעת תנאים ואמוראים אחרים, ובדעת ראשונים, כתבו אחרונים שכהן אחד בלבד מניף את כבשי העצרת ושתי הלחם[261].

בעלים באשם ולוג שמן של מצורע

אשם ולוג שמן של מצורע, נחלקו ראשונים מי מניפם: יש סוברים שהכהן לבדו מניף[262]. ויש סוברים שאף המצורע משתתף, שמניח ידו תחת הכבש, והכהן מניח ידו תחת יד המצורע, ומניפם ביחד[263]. וע"ע אשם מצורע[264].

אשה

אשה, אפילו היא בעלת הקרבן, אינה מניפה[265] - מלבד סוטה ונזירה, עי' להלן - שנאמר בתנופה: דבר אל בני ישראל לאמר המקריב וגו' להניף וגו'[266], ודרשו: בני ישראל מניפים, ולא הנשים מניפות[267], אבל הכהן מניף את קרבן הנשים, שקרבנן טעון תנופה[268]. וע"ע אשה[269].

סוטה ונזירה

סוטה מניפה עם הכהן את מנחתה[270], שלמדים גזרה שוה "יד יד" משלמים, שהבעלים מניף עם הכהן[271]. וכן נזירה מניפה עם הכהן את קרבנה[272]. וע"ע אשה[273].

גוי

גוים אינם מניפים[274], שנאמר בתנופה: דבר אל בני ישראל לאמר המקריב וגו' להניף וגו'[275], ודרשו: בני ישראל מניפים, ואין העובדי כוכבים מניפים[276]. על קרבנם אם טעון תנופה, עי' לעיל[277]. וע"ע גוי[278].

עבד

עבד אינו מניף[279].

קטן

קטן אינו מניף[280].

גרים ועבדים משוחררים

גרים ועבדים משוחררים מניפים[281], וכן שנינו: דבר אל בני ישראל לאמר המקריב וגו' להניף וגו'[282], אין לי אלא בני ישראל, גרים ועבדים משוחררים מנין, תלמוד לומר: המקריב[283], כל שהוא[284].

בקרבן שותפים

חמשה שהביאו קרבן אחד, אחד מניף על ידי כולם[285], שאי אפשר שיניפו בבת אחת - כדרך שמצינו בסמיכה, שסומכים יחד[286] - לפי שידו של זה חוצצת בין יד חבירו לזבח[287], ובתנופה צריך שלא תהא חציצה[288], ושיניף אחד ויחזור חבירו ויניף אי אפשר, שתנופה אמר הכתוב, ולא תנופות[289].

השולח קרבנו

השולח קרבנותיו ממדינת הים, כהן מניף על ידו[290]. ויש מן האחרונים שכתבו ששני כהנים מניפים, האחד מדין הכהן, והאחד במקום הבעלים[291].

שליחות

תנופה, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאינה נעשית על ידי שליח[292]. ויש שנראה מדבריהם שנעשית על ידי שליח[293].

מקומה

בעזרה

תנופה אין עושים אותה אלא בעזרה*, ולא בחוץ, שנאמר בה: לפני ה'[294].

על המניף בחוץ, עם חייב משום העלאת-חוץ*, ע"ע[295]; על כניסת טמא לתנופה בטמאת צבור, ע"ע טמאה בצבור[296].

זר בעזרת כהנים

אף על פי שתנופה כשרה בעזרת ישראל[297], ולעזרת-כהנים* הזר* אינו נכנס אלא לצורך[298], מותר לישראל להכנס לעזרת כהנים לתנופה[299], וע"ע ביאת מקדש[300].

במזרח

תנופה נעשית במזרח[301], של מזבח[302], שנאמר: והניף וגו' לפני ה'[303], ובכל מקום שנאמר לפני ה', הוי אומר במזרח, עד שיפרוט לך הכתוב[304]. ונחלקו ראשונים: א) יש סוברים, וכן נראה בספרי, שדוקא במזרח המזבח מניפים[305]. בטעם הדבר, יש שכתבו שהבעלים, שהוא זר, צריך להניף[306], וזר אינו רשאי להכנס אלא למזרח המזבח, ולא בין-האולם-ולמזבח*[307], ואף תנופות שעל ידי הכהנים לבדם[308], כתבו אחרונים שאין עושים אלא במזרח, לפי שלא חילקו בדבר (לא-פלוג*)[309]. ויש שכתבו בטעם שהתנופה במזרח, שלמזרח מגיעים תחלה, ואין-מעבירין-על המצוות*[310], ולדעתם אם לא הניפו במזרח והגיעו למערב, יניפו שם[311]. ב) ויש סוברים שאין צריך להניף דוקא במזרח, ולא אמרו אלא שאפילו המזרח, שאינו קרוב להיכל, נקרא לפני ה', ומניפים בו, וכל שכן שמניפים במערב[312]. ג) ויש מן האחרונים שחילקו בדעת ראשונים, שתנופות הנעשות על ידי כהנים לבד - כגון התנופה שבכבשי עצרת, ובמנחת העומר, ובאשם מצורע לסוברים כן[313] – נעשות אף במערב, אבל תנופות הנעשות עם הבעלים[314], שאסור להם להכנס למערב, אין נעשות אלא במזרח[315].

תנופת קרבנות מצורע

במקום תנופת לוג שמן ואשם מצורע, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמניפים אותם בפנים העזרה, ממזרח למזבח, כשאר כל התנופות[316], לפי שאף בתנופתם נאמר: לפני ה'[317], ויש סוברים שמניפים אותם על יד שער נקנור שבפתח העזרה[318].

על סדר תנופת אשם ולוג של מצורע, ע"ע אשם מצורע[319].

על תנופה שהיא חלק מעבודת המולך*, ע"ע מולך[320].

הערות שוליים

  1. עי' להלן: הטעונים תנופה. עי' ביכורים פ"ב מ"ד, ופ"ג מ"ו, ומשנה קידושין לו א, ומשנה נזיר מה ב, ומשנה סוטה יט א, ומשנה מנחות סא א; עי' רמב"ם ביכורים פ"ג הי"ב וסוטה פ"ג הט"ו ונזירות פ"ח ה"ד ומעה"ק פ"ט ה"ו - ט ותמידין ומוספין פ"ז הי"ב ופ"ח הי"א ומחו"כ פ"ד ה"ב.
  2. עי' להלן: סדרה ודיניה. משנה מנחות סא א; תוספתא שם פ"ז; ספרי פרשת נשא פיסקא לז; ספרא צו פרשה יא פרק טז אות ג; רמב"ם סוטה שם ומעה"ק שם ותמידין ומוספין שם ושם. ועי' ציון 54 ואילך, שיש שנסתפקו בחלק מן התנופות, שמא אינם בהולכה והבאה והעלאה והורדה.
  3. בה"ג בהקדמה מ"ע קפז; יראה"ש סי' תנב; אזהרות רשב"ג אות מז, והסכים עמו בזהר הרקיע שם אות מה.
  4. השגות רמב"ן על סהמ"צ סוף שורש יב; זהר הרקיע שם. וע"ע הגשה ציון 7 ואילך.
  5. רמב"ם סהמ"צ שם; השגות רמב"ן שם.
  6. רמב"ם שם.
  7. השגות רמב"ן שם. וע"ע הנ"ל שם.
  8. רש"י עירובין נ א ד"ה והרי; השגות רמב"ן על סהמ"צ שורש יב. וע"ע ברכת המצוות ציון 136 ואילך.
  9. עי' לעיל. רמב"ן שם.
  10. עי' לעיל. מגילת אסתר שם; מל"מ מעה"ק פ"א ה"א.
  11. עי' ציון 217 ואילך.
  12. עי' ציון 245.
  13. מנ"ח מ' קמא.
  14. עי' ראשונים שבציון 251 ואילך.
  15. מנ"ח שם.
  16. מל"מ שם; מנ"ח שם. וע"ע הנ"ל ציון 245.
  17. עי' לעיל.
  18. לב שמח על סהמ"צ שם ד"ה אך מה. ועי' מל"מ שם, שמצדד לחלק, שכהן אחד שעשה את כל עבודות הקרבן, מברך ברכה אחת על כולן, אבל כהן שעשה עבודה אחת בלבד, כגון שמניף, מברך עליה לבדה. וע"ע הנ"ל ציון 136 ואילך.
  19. סוכה לח א; נזיר מו א; מנחות סב א.
  20. רש"י סוכה שם ד"ה שירי, רש"י מנחות שם ד"ה שירי. ועי' רש"י מגילה כ ב ד"ה ביום צוותו.
  21. ויקרא יד כא.
  22. ויקרא יז יא. ע"ע זריקה ציון 72.
  23. עי' רש"י יומא ה א ד"ה שירי.
  24. ברייתא יומא ה א ומנחות צג ב; ספרא מצורע פרשה ד אות ה.
  25. רש"י יומא שם ד"ה כאילו וד"ה וכיפר, ורש"י מנחות שם ד"ה כאילו.
  26. עי' ציון 121 ואילך.
  27. רדב"ז ביכורים פ"ג הי"ד, וערל"נ מכות יח ד"ה אלא שראיתי, בד' רמב"ם שם, ועי' דרך אמונה שם אות צח, שחולק.
  28. ציון 87 ואילך.
  29. משנה זבחים קיג א.
  30. ויקרא י טו, יד יב, במדבר ה כה, ועוד. זבחים קיט ב.
  31. ציון 163 ואילך.
  32. עי' ציון 19.
  33. עי' ציון 49 ואילך. ר' יוסי בר אבין או ר' יוסי בר זבילא בסוכה לז ב, לח א, ור' יוסי בר אבין במנחות סב א.
  34. עי' ציון 210. ועי' ציון
  35. ע"ע זר ציון 159. מקדש דוד קדשים סימן יח סוף אות ב, שמטעם זה כשהבעלים אינו מניף, וכהן מניף במקומו, עי' ציונים 257, 290, דוקא כהן אמרו, אבל זר אינו יכול להניף במקומו. ועי' חי' הגרי"ז מנחות סב א בתוס' ד"ה כהן, שנ' שנסתפק אם תנופה חשובה עבודה.
  36. עי' ציון 217 ואילך.
  37. מקדש דוד שם.
  38. ציון 405 ואילך.
  39. ציון 39.
  40. ספרא צו פרשה יא פרק טז; חולין קלב ב; מנחות יח ב.
  41. ציון 381 ואילך.
  42. ע"ע חלין שנשחטו בעזרה ציון 171. וע"ע לינה (בקדשים) ציון 74, שי"ס שאף לסוברים שהזבחים הנשרפים, מחמת שאין בהם הקרבה, אינם נפסלים בלינה, אם טעונים תנופה, נפסלים בלינה.
  43. רש"י מנחות סב א ד"ה מוליך. ועי' טהרת הקדש שם, שמניף דוקא לפי סדר זה, ועי' תוי"ט סוכה פ"ג ה"ט.
  44. משנה מנחות סא א, ותוספתא שם פ"ז, לענין שתי הלחם וכבשי עצרת; תוספתא שם, וספרא צו פרשה יא פרק טז אות ג, לענין שלמי יחיד; ספרי פרשת נשא פיסקא לז, לענין איל נזיר; רש"י מכות יח ב ד"ה והנחתו, לענין בכורים; רמב"ם סוטה פ"ג הט"ו, לענין מנחת סוטה, ומעה"ק פ"ט ה"ז, לענין שלמי יחיד, ותמידין ומוספין פ"ז הי"ב לענין מנחת העומר, ופ"ח הי"א, לענין שתי הלחם וכבשי עצרת. ועי' ציון 47, שכן הדין בכל התנופות.
  45. שמות כט כז. משנה מנחות שם; ספרי שם; ספרא שם.
  46. עי' ספרי שם; רש"י שמות כט כד, כז, וויקרא ז לד, י טו; רע"ב מנחות פ"ה מ"ו. ועי' רש"י סוכה לז ב ד"ה הורם, שהתרומה היא העלאה, אלא שאין העלאה בלי הורדה. ועי' רגמ"ה מנחות סב א שפי' בע"א, שהורם היינו מוליך, כלומר שמפרישן ממנו.
  47. רש"י מנחות שם ורע"ב שם. ועי' רש"י ויקרא כג יא, וקר"א מנחות סב א בד' ספרא הנ"ל, וכ"מ ברמב"ם הנ"ל, שבכל התנופות מוליך ומביא ומעלה ומוריד, ועי' להלן שי"ח.
  48. סוכה לז ב; מנחות סב א.
  49. סוכה שם ומנחות שם.
  50. רש"י מנחות שם.
  51. סוכה שם ומנחות שם. וע"ע טל ציון 31.
  52. רש"י מנחות שם.
  53. ע"ע עצרת. תוס' ותוס' הרא"ש סוכה לז ב ד"ה כדי; תוס' מנחות סב א ד"ה כדי.
  54. תוס' הרא"ש סוכה שם.
  55. כפות תמרים סוכה שם, בד' תוס' שם, פי' א.
  56. כפות תמרים שם, בד' תוס' שם, פי' ב. וע"ש פי' נוסף, שבכל התנופות מוליך ומביא לד' רוחות ומעלה ומוריד, ולא נסתפקו ראשונים אלא בכוונת התנופה, אם בכולם היא לעצור רוחות רעות וטללים רעים, או רק בכבשי עצרת, ובשאר התנופות הכוונה היא למי שהשמים והארץ והרוחות שלו.
  57. עי' משנה מגילה כ ב, וגמ' שם; ירושלמי מגילה פ"ב ה"ו; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ד ה"ו. וע"ע יום ציון 403.
  58. ויקרא כג יב. מגילה שם.
  59. ויקרא ז לח.
  60. ירושלמי מגילה שם. ועי' רש"י מגילה שם ד"ה ביום, ותוס' שם ד"ה לקמיצה, הטעם שבבבלי לא למדו מביום צותו, וע"ע עבודה.
  61. משנה מגילה שם, ורש"י שם; רמב"ם שם. וע"ע זריזין מקדימין למצוות ציון 42, וע' עבודה.
  62. משנה מנחות סא א; עי' משנה סוטה יט א, לענין מנחת סוטה; ספרא צו פרשה יא פרק טז אות ג; רמב"ם מעה"ק פ"ט הט"ז.
  63. ציון 153 ואילך.
  64. ספרא צו פרשה יא פרק טז אות ג; מנחות סב א; רמב"ם מעה"ק פ"ט ה"ח.
  65. ויקרא ח כו. עי' מנחות שם, ורש"י שם.
  66. ציון 44 ואילך.
  67. ציון ציון 155 ואילך.
  68. עי' מנחות צד א: קא הוי חציצה, ורש"י שם; עי' ירושלמי סוטה פ"ג ה"א: ואינו חוצץ וגו', הובא בתוס' סוכה מז ב ד"ה כהן ומנחות סא ב ד"ה כהן.
  69. ירושלמי שם.
  70. ע"ע סמיכה.
  71. עי' ציון 287. מנחות שם, ורש"י שם. ועי' ציון 78 ואילך, ראשונים נוספים הסוברים שיד חבירו חוצצת. ועי' תוס' סוכה דלהלן, הטעם שיד חוצצת אף לסוברים שמין במינו אינו חוצץ. ועי' להלן, הטעם שאין חציצה לדעה זו בתנופת הכהן עם הבעלים.
  72. עי' תי' א בתוס' סוכה לז א ד"ה כי, וכפות תמרים שם בדעתו, וע"ש הטעם לפ"ז שאין למדים מסמיכה שיניפו כולם יחד.
  73. עי' ציון 220 ואילך.
  74. כפות תמרים שם.
  75. עי' ציון 220 ואילך.
  76. ראשונים דלהלן.
  77. עי' לעיל.
  78. תוס' קידושין לו ב ד"ה מכניס, תי' א.
  79. ריטב"א מכות יח ב, בשם תוס'.
  80. עי' ציון 245 ואילך. רש"י כת"י מנחות צד א, הובא בתוס' סוכה מז ב ד"ה כהן ומנחות סא ב ד"ה כהן ובר"ש ורא"ש ביכורים פ"ג מ"ו, וכעי"ז בתוס' רי"ד קידושין שם. ועי' תוס' שם ושם ור"ש ורא"ש שם, שתמהו על רש"י, מנין לו שתנופת הכהן אינה עיקרית, ועי' תו"ט מנחות פ"ט מ"ט, שסברא היא.
  81. עי' ציון 241 ואילך. ועי' ירושלמי שבציון 69, שמשמע שיש חציצה בתנופת הכהן.
  82. ספרי זוטא במדבר ו כ; ילקו"ש שם רמז תשי סוף ד"ה ולקח הכהן.
  83. עי' ציון 301 ואילך.
  84. זית רענן על ילקוט שם (מה ב).
  85. במדבר ו כ. ספרי זוטא שם וילקו"ש שם.
  86. משנה מנחות צג ב, צד א, ורע"ב ותפא"י מנחות פ"ט מ"ט. ועי' להלן על כל אחד ואחד מהם. ועי' ספרא צו פרשה יא סוף פרק טו, שהתנופה אינה נוהגת אלא בקרבנות יחיד, וקרבן אהרן שם, שמשנה הגירסא. ועי' להלן קרבנות ומנחות יחיד נוספים הטעונים תנופה: אשם ולוג של מצורע, ומנחת קנאות, ולחמי תודה ונזיר, וזרוע של איל נזיר, וביכורים, וכן מנחת ציבור נוספת: מנחת העומר.
  87. משנה מנחות שם.
  88. עי' להלן. רש"י מנחות שם, ורע"ב ותפא"י שם. ועי' להלן על שלמי יחיד, שאף אותם מניפים שחוטים, ועל אשם מצורע, שאף אותו מניפים חי.
  89. משנה מנחות שם, ורע"ב ותפא"י שם. ועי' להלן על קרבנות בהמה הטעונים תנופה: שלמי יחיד ושלמי ציבור ואשם מצורע.
  90. משנה מנחות שם, ורש"י שם ורע"ב ותפא"י שם. ועי' להלן על כל אחד מהם. ועי' להלן על טעונים תנופה נוספים שאין בהם רוח חיים: ביכורים, לוג שמן של מצורע ושתי הלחם.
  91. עי' ספרא צו פרשה יא סוף פרק טו אות ד: יכול כל הקרבנות כולן יטענו תנופה, תלמוד לומר (ויקרא ז כט): זבח, יצאו עופות ומנחות שאינן זבחים. ועי' משנה מנחות סא א: לחם הפנים ומנחת נסכים אין טעונות תנופה, ומשנה שם ס א: ואלו וגו' אין טעונות תנופה: מנחת הסלת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקין מנחת כהנים מנחת כהן משיח מנחת גוים מנחת נשים מנחת חוטא; רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"א, לענין מנחת נסכים, ופי"ב ה"ו, לענין כל המנחות.
  92. רמב"ם שם פי"ב ה"ו. ועי' עליהן להלן.
  93. על אשם מצורע עי' להלן. עי' ספרא שם: אוציא עופות ומנחות שאינן זבחים, ולא אוציא את הבכור והמעשר והפסח שהם זבחים, תלמוד לומר (ויקרא שם): מזבח שלמיו, ולא כל זבחים. אוציא הבכור והפסח והמעשר שאין טעונים סמיכה, ולא אוציא חטאת ואשם שהם טעונים סמיכה (ע"ע סמיכה), תלמוד לומר (שם): שלמיו. אוציא חטאת שאין למינה תנופה ולא, אוציא אשם שיש למינו תנופה, אוציא את כל אשמות, ולא אוציא את אשם מצורע, (כלומר, שיהיה אף אשם מצורע טעון תנופה שחוט, כשלמי יחיד, עי' ציון 137) ודין הוא ומה אם שלמי יחיד שאין טעונים תנופה חיים, טעונים תנופה שחוטים, אשם מצורע שטעון תנופה חי אינו דין שיטעון תנופה שחוט, תלמוד לומר שלמיו ולא אשם מצורע, כלומר שאינו טעון תנופה שחוט, ועי' ציון הנ"ל.
  94. עי' ערכיהם. רמב"ם מעה"ק פ"ט ה"ה – ו.
  95. משנה מנחות סא א; תוספתא שם פ"ז; רמב"ם שם ה"ו. ועי' ד' ר"ש במשנה שם, שזבחי שלמי יחיד טעונים תנופה שחוטים, ולא חיים, ועי' גמ' שם סב ב: ויהיו זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה חיים מקל וחומר: ומה זבחי שלמי צבור שאין טעונין סמיכה חיים, טעונין תנופה חיים (עי' ציון 150) זבחי שלמי יחיד שטעונין סמיכה חיים (ע"ע סמיכה) אינו דין שטעונין תנופה חיים, מיעט רחמנא גבי זבחי שלמי צבור (ויקרא כג כ): והניף הכהן אתם, אותם למעוטי זבחי שלמי יחיד.
  96. ויקרא י טו. רש"י מנחות שם; רע"ב מנחות פ"ה מ"ו. ועי' יראים סי' תנב, שהביא מויקרא ז ל – לד, וכן דרשו בספרא צו פרשה יא סוף פרק טו אות י, על הכתוב שם ל: ידיו תביאנה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו, יכול כל הזבח כולו יטעון תנופה תלמוד לומר חלב, אין לי אלא חלב, מנין לרבות את החזה, תלמוד לומר חלב חזה, כשהוא אומר יביא לרבות את האליה, מאשי ה' (שם לה) לרבות שתי הכליות, יביאנו לרבות יותרת הכבד.
  97. עי' להלן; תוספתא שם.
  98. מנחות סב א; עי' ראב"ד לספרא שלהלן, שכן הלכה, ולא כספרא שלהלן.
  99. ויקרא י טו. מנחות שם. ועי' תוספתא מנחות פ"ז ה"ט, ומנחת ביכורים שם, שמשמע שאחר תנופתם יחד, מניף הכהן שנית את יותרת הכבד והאליה והחזה והשוק, ועי' חסדי דוד שם, שנ' שלא גרס כן.
  100. ספרא צו פרשה יא פרק טז אות ג, ועי' פירוש ראב"ד שם, טעם הדבר; רמב"ם מעה"ק פ"ט ה"ח.
  101. ציון 242 ואילך.
  102. ציון 217 ואילך.
  103. ויקרא ז ל.
  104. ספרא צו פרשה יא פרק טז אות ב.
  105. ציון 1 ואילך.
  106. ציון 52.
  107. ציון 28 ואילך.
  108. ציון ציון 35 ואילך.
  109. ציון 13 ואילך.
  110. ציון 54.
  111. ציון 40.
  112. עי' מנחות פא א: ארבע להניף, ורש"י שם ד"ה משום; רמב"ם מעה"ק פ"ט ה"ז.
  113. עי' לעיל, על תנופת האמורים והחזה והשוק. עי' מנחות סב א: כ"מ שיש לחם הלחם מלמעלה, ועי' ציון 64. ועי' רמב"ם שם: מניחו עם החזה והשוק והאימורים.
  114. ציון 513 ואילך.
  115. משנה נזיר מה ב; רמב"ם נזירות פ"ח ה"ד ומעה"ק פ"ט ה"ט.
  116. במדבר ו יט - כ.
  117. עי' ציון 94 ואילך. רמב"ם מעה"ק שם.
  118. ציון 226 ואילך.
  119. ציון 82 ואילך.
  120. ציון 62 ואילך.
  121. משנה מנחות סא א; ברייתא מכות יח ב. ועי' סתם משנה ביכורים פ"ב מ"ד (וכן שם פ"ג מ"ו) שבכורים טעונים תנופה, וגמ' סוכה מז ב, שדנה אם הם דברי ראב"י או ר' יהודה שלהלן.
  122. דברים כו ד. ברייתא סוכה שם ומכות שם ומנחות שם; ספרי דברים פיסקא ש.
  123. דברים שם.
  124. ויקרא ז ל.
  125. עי' ציון 95. סוכה שם; מכות שם; מנחות שם א, ב.
  126. עי' להלן; עי' משנה ביכורים פ"ג מ"ו.
  127. דברים כו י.
  128. דברים שם ד.
  129. ברייתא סוכה שם ומכות שם ומנחות שם ב.
  130. דברים כו י. עי' ספרי פיסקא שא, ורש"י עה"ת שם, ור"א מזרחי שם, ותוס' סוכה מז ב ד"ה הביכורים ור"ש ורא"ש ביכורים פ"ג מ"ו, בדעתו, ועי' תוס' מכות יח ב ד"ה ומאן. ועי' שנות אליהו שם, וכ"ה בספרי שלפנינו: הנחה שתי פעמים.
  131. עי' משנה מנחות שם, ותוס' סוכה שם: ועוד תנא שלישי, בבאורה.
  132. רמב"ם בכורים פ"ג הי"ב.
  133. ציון 238 ואילך.
  134. ציון 234 ואילך.
  135. ציון 282 ואילך.
  136. ציון 194.
  137. משנה מנחות סא א: טעון תנופה חי, ואין בו תנופה שחוט; רמב"ם דלהלן. ועי' מנחות סב ב: ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט מקל וחומר: מה זבחי שלמי יחיד, שאין טעונין תנופה חיים, טעונין תנופה שחוטין (עי' ציון 95) אשם מצורע שטעון תנופה חי, אינו דין שטעון תנופה שחוט, מיעט רחמנא גבי זבחי שלמי יחיד (ויקרא ז ל): להניף אתו, אותו, למעוטי אשם מצורע, וכעי"ז בספרא צו פרשה יא סוף פרק טו אות ו, אלא שמיעט מן הכתוב שם ז כט: זבח שלמיו, ולא אשם מצורע.
  138. משנה מנחות סא א; ספרא מצורע פרשה ג סוף פ"ב אות ז; רמב"ם מחו"כ פ"ד ה"ב.
  139. ברייתא מנחות שם; ספרא שם; רמב"ם שם.
  140. ויקרא יד כד. ברייתא שם; ספרא שם.
  141. ברייתא מנחות שם; ספרא שם; רמב"ם שם.
  142. ויקרא שם יב. עי' מנחות שם ורש"י שם.
  143. רש"י שם. ועי' ספרא שם.
  144. ברייתא מנחות שם, ורש"י שם; ספרא שם.
  145. ציון 316 ואילך.
  146. ציון 262 ואילך.
  147. ציון 53 ואילך.
  148. ציון 216 ואילך.
  149. ע"ע כבשי עצרת.
  150. ויקרא כג יט – כ. עי' משנה מנחות סא א: זבחי שלמי צבור טעונים תנופה חיים ושחוטים, ושם צג ב: שהתנופה נוהגת וגו' בחיים ובשחוטים, ורש"י שם צד א ד"ה בחיים; עי' רמב"ם תמידין פ"ח הי"א ולח"מ שם.
  151. משנה מנחות שם; עי' תוספתא מנחות פ"ז: נותן חלה אחת על כבש זה וחלה אחת על גבי כבש זה, וכעי"ז "אמרו לו" בתוספתא שם.
  152. ברייתא מנחות סב א; תוספתא שם; ספרא אמור פרשה י תחילת פרק יג אות ח. ועי' ציון 64, שהלחם בכל מקום נמצא למעלה.
  153. תוספתא שם; רב פפא במנחות שם.
  154. ויקרא ח כו. תוס' שם ד"ה במלואים. וע"ע מלואים.
  155. ברייתא מנחות שם; עי' תוספתא שם; ספרא שם.
  156. רש"י מנחות שם.
  157. ברייתא מנחות שם; ספרא שם. ועי' ד' רבי שם ושם, שתמה: לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין כן.
  158. רש"י מנחות שם.
  159. מנחות שם; ספרא שם.
  160. ברייתא שם; ספרא שם.
  161. א"ל רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא, בגמ' שם.
  162. לח"מ שם, בד' רמב"ם שם.
  163. ציון 259 ואילך.
  164. רמב"ם תמידים ומוספים פ"ח הי"א, ועי' כ"מ שם, שמקורו מאשם ולוג של מצורע, עי' ציון 141. ועי' תוס' מנחות מז א ד"ה שיהא, שנסתפקו אם צריך שיהא לחם בשעת תנופת הכבשים.
  165. ציון 105 ואילך.
  166. עי' לעיל.
  167. משנה מנחות סא א: זבחי שלמי צבור טעונים תנופה חיים ושחוטים; ברייתא שם סב א, ב; עי' משנה שם צג ב: שהתנופה נוהגת וגו' בחיים ובשחוטים, ורש"י שם צד א ד"ה בחיים.
  168. עי' ציון 95. עי' ברייתא דלהלן; רש"י מנחות סא א ד"ה שלמי צבור. ועי' ספרא צו פרשה יא סוף פרק טו אות ז ואילך, שדרש מן הכתוב בשלמי יחיד בויקרא ז לב: מזבחי שלמיכם, לרבות שלמי ציבור שטעונים תנופה שחוטים.
  169. ברייתא שם סב א.
  170. עי' ציון 95.
  171. א"ל רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא, במנחות סב א, ב.
  172. ויקרא ז לד.
  173. רבינא במנחות שם, ורש"י שם.
  174. ברייתא שם.
  175. רש"י שם ד"ה כמות.
  176. א"ל רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא, במנחות שם.
  177. ע"ע חזה ושוק וע' מתנות כהונה.
  178. רב פפא שם.
  179. רמב"ם תמידין ומוספין פ"ח הי"א.
  180. עי' לעיל. רמב"ם תמידין ומוספין פ"ח הי"א, ולח"מ שם בדעתו. ועי' רש"ש מנחות סא א, בדעת רמב"ם שם, שאמורי כבשי עצרת אינם טעונים תנופה עם חזה ושוק. ועי' שפ"א מנחות סא ב, בדעת תוס' שם ד"ה ויהא, שבתנופה שלאחר שחיטה אין מניפים את שתי הלחם, אלא את הכבשים לבדם.
  181. רמב"ם שם. ועי' כ"מ שם, שמקורו מאשם ולוג של מצורע, עי' ציון 141.
  182. ציון 28 ואילך.
  183. ציון 120 ואילך.
  184. משנה מנחות סא א; רמב"ם תמידין ומוספין פ"ז הי"ב.
  185. ויקרא כג יא.
  186. משנה סוטה יט א; משנה מנחות סא א; רמב"ם סוטה פ"ג הט"ו.
  187. במדבר ה כה. רש"י מנחות שם.
  188. ציון 232.
  189. ציון 256 ואילך.
  190. ציון 59.
  191. עי' ציון 272 ואילך.
  192. עי' ציון 265 ואילך.
  193. עי' משנה מנחות סא א: אחד האנשים ואחד הנשים, ור' יהודה בגמ' שם ב, ורש"י שם ד"ה קרבנן; עי' ברייתא וספרא דלהלן; רמב"ם מעה"ק פ"ט הט"ז.
  194. ברייתא שם סב ב, ותוספתא שם פ"י: כהן מניף על ידה; רמב"ם שם. ועי' להלן שי"ח.
  195. ע"ע סמיכה.
  196. ע"ע הנ"ל.
  197. ר' יוסי בברייתא מנחות סא ב (וכעי"ז בספרא צו פרשה יא סוף פרק טו אות ב) ורש"י שם ד"ה שהתנופה; עי' ברייתא שם סב ב, ותוספתא שם פ"י: כהן מניף על ידה. ועי' ציון 292 ואילך, על שליחות בתנופה.
  198. פסקי רי"ד מנחות שם. ועי' ציון 293.
  199. ראב"ד על ספרא שם, הפירוש השני.
  200. ציון 299.
  201. עי' ציון 276.
  202. רגמ"ה ורש"י מנחות סא ב.
  203. ע"ע סמיכה.
  204. ע"ע הנ"ל.
  205. ר' יוסי בברייתא מנחות שם ורש"י שם ד"ה שהתנופה. ועי' ציון 292 ואילך, על שליחות בתנופה. ועי' רש"ש מנחות שם, שתמה שהרי אין שליחות לגוי, ע"ע גוי ציון 770 ואילך, וע' שליחות, וע"ע מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ציון 122.
  206. עי' תוס' מנחות שם ד"ה בישראל, ושטמ"ק שם, לפי גרסתם בד' ר' יוסי שם, וכ"ה גי' ספרא צו פרשה יא סוף פרק טו אות ב; ראב"ד על ספרא שם, הפירוש השני בדעת ספרא שם. ועי' שטמ"ק שם, שכ"כ אפילו לסוברים שגוי מביא קרבן שלמים, ע"ע גוי ציון 234 ואילך, ועי' קר"א מנחות שם, בד' רמב"ם שהשמיט דין תנופה בקרבנות גוים, שמאחר ולדעתו קרבן גוים אינו אלא עולה, ע"ע הנ"ל שם, ל"ש בו תנופה, שאין תנופה בעולה.
  207. ציון 308 ואילך.
  208. במדבר ח יא – טו.
  209. ציון 513 ואילך.
  210. ע"ע עבודה, וע' זר ציון 159. עי' ספרא צו פרשה יא פרק טז וחולין קלג א ומנחות יח ב: עבודה המסורה לבני אהרן, ועי' ציון 40.
  211. ויקרא כג י – יא.
  212. ויקרא שם כ; תוספתא מנחות סוף פ"ז.
  213. רמב"ם מחו"כ פ"ד ה"ב, עי' ציון 262, ושם להלן שי"ח.
  214. עי' להלן.
  215. ציון 34.
  216. ציון 159.
  217. תוספתא מנחות פ"ז; עי' להלן; רמב"ם מעה"ק פ"ט ה"ו.
  218. ויקרא ז כט - ל.
  219. ויקרא שם ל.
  220. ספרא צו פרשה יא סוף פרק טו; מנחות סא ב, ורש"י שם.
  221. דברים כו ד.
  222. ויקרא ז ל.
  223. עי' סוכה מז ב ומכות יח ב ומנחות סא א, ב, ורש"י מכות שם. ועי' רש"ש מנחות שם ב ד"ה הא.
  224. במדבר ה כה.
  225. קידושין לו ב וסוטה יט א.
  226. תוספתא שם; עי' להלן; רמב"ם שם ה"ו - ט.
  227. במדבר ה יח.
  228. במדבר ו יט.
  229. עי' להלן.
  230. קידושין לו ב, ורש"י.
  231. תוספתא שם; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ט ה"ו - ח.
  232. משנה סוטה יט א; רמב"ם סוטה פ"ג הט"ו.
  233. עי' לעיל.
  234. בכורים פ"ג מ"ו; רמב"ם בכורים פ"ג הי"ב.
  235. עי' לעיל.
  236. עי' ציון 262 ואילך, מחלוקת, ועי' ציון 213.
  237. ציון 37.
  238. משנה ביכורים פ"ג מ"ו; רמב"ם ביכורים פ"ג הי"ב. ועי' המקנה קידושין לו ב, ותורת זרעים ביכורים פ"ג מ"ו, בד' רמב"ם שם ובמעה"ק פ"ט ה"ו, שאע"פ שבשאר תנופות הנעשות יחד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים, עי' להלן, בביכורים הבעלים אוחזים בשפת הכלי. ועי' תוס' קידושין לו ב ד"ה מכניס, גי' אחרת במשנה, ורש"ש שם ומלאכת שלמה ביכורים שם בדעתו. ועי' מנחות סא א, ב, שמ' שבתנופת ביכורים כהן מניח ידו תחת יד הבעלים, ועי' ציון 244, שי"ס שמחלוקת תנאים היא בצורת האחיזה בתנופת ביכורים.
  239. עי' ציון 220 ואילך.
  240. ציון 68 ואילך, 81.
  241. יראה"ש סי' תנב; תוס' מנחות סא ב ד"ה כהן, ותוס' סוכה מז ב ד"ה כהן, וכעי"ז תוס' קידושין לו ב ד"ה מכניס, תי' ב; ר"ש ורא"ש ביכורים שם.
  242. תוס' סוכה שם; ר"ש שם.
  243. תוס' רי"ד קידושין לו ב בשם: ראיתי מתרצים, ודוחה. ועי' ריטב"א סוכה מז ב ד"ה הא, שמ' כעי"ז.
  244. רש"י כת"י מנחות צד א ד"ה קא הויא, הובא בתוס' סוכה שם ומנחות שם ור"ש ורא"ש שם; תוס' רי"ד קידושין שם; רמב"ם מעה"ק פ"ט ה"ו, ט, ועי' ציון 238. ועי' ציון 74 ואילך, הטעם שאין בדבר חציצה. ועי' תוס' ור"ש ורא"ש שם, שדייקו כן מירושלמי סוטה פ"ג ה"א: ואין הדבר כעור וגו', שמ' שבתנופת מנחת סוטה הכהן נוגע באשה, ודוחים שאע"פ שזה למטה וזה למעלה, פעמים נוגעים ידיו בידה על ידי שמתייחד בתנופה. ועי' מנחות סא א, ב, שמ' שאף בביכורים הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, ועי' רע"ב ביכורים שם, שמ' שמחלוקת תנאים היא לענין כל המונפים, כולל ביכורים, אם הכהן מניח ידיו תחת יד הבעלים, או שהבעלים אוחזים בשפת הכלי, ועי' תוי"ט שם, ועי' ציון 238.
  245. רש"י כת"י מנחות צד א, הובא בתוס' סוכה מז ב ד"ה כהן ומנחות סא ב ד"ה כהן ובר"ש ורא"ש ביכורים פ"ג מ"ו; עי' תוס' רי"ד קידושין שם; עי' ריטב"א סוכה מז ב ד"ה הא; רע"ב מנחות פ"ט מ"ט. ועי' תוס' שם ושם ור"ש ורא"ש שם, שתמהו על רש"י, מנין לו ד"ז, ועי' תו"ט מנחות פ"ט מ"ט, שסברא היא.
  246. תוס' רי"ד שם, וכעי"ז רש"י כת"י שם.
  247. ויקרא ז ל. תוס' רי"ד שם.
  248. במדבר ו יט – כ. רש"י שם; תוס' רי"ד שם.
  249. במדבר ה כה. תוס' רי"ד שם. וצ"ע, שלכאו' משמע שם שהכהן מניף.
  250. רש"י שם; תוס' רי"ד שם; רע"ב שם. ועי' ציון 80.
  251. עי' תוס' סוכה שם ומנחות שם ור"ש ורא"ש ביכורים שם, שהק' על רש"י שם, מנין לו שתנופת הבעלים עיקרית, הרי שניהם כתובים בתורה, ומדוע לחלק ביניהם. ועי' מנ"ח שבציון 15.
  252. ויקרא יד כד.
  253. ויקרא ז ל.
  254. חי' מהרי"ט קידושין לו ב. ועי' חי' הגרי"ז מנחות סא ב בתוס' ד"ה כהן. וכעי"ז בחזו"י על תוספתא מנחות פ"ז ה"י, בדעת הסוברים בכבשי עצרת, ששני כהנים מניפים, עי' ציון 259, והסוברים בסוטה גידמת, ששני כהנים מניפים, עי' ציון 257, והסוברים בשולח חטאתו ממדינת הים, ששני כהנים מניפים, עי' ציון 291, שגדר תנופת כהן ובעלים היא שהכהן לבדו הוא המניף, אלא שדין יש בתנופתו שיניף אף את ידי הבעלים, ולפיכך כשאין בעלים, אין הכהן יכול להניף לבדו, שהרי העדר הבעלים הוא חסרון בתנופתו, עד שיבא כהן אחר תחת הבעלים, וע"ש שלחולקים וסוברים באשם מצורע ובכבשי עצרת שהכהן מניף לבדו, תנופת הבעלים אינה בגדר דין בתנופת הכהן, אלא דין תנופה נפרד יש לכל אחד מהם, ולפיכך כשאין בעלים, אי"ז חסרון בתנופת הכהן, אלא הכהן מקיים את דינו, ודיו.
  255. מנ"ח מ' קמא. ועי' מקדש דוד סי' יח אות ב ד"ה והנה זה, שמ' שצריך שני כהנים.
  256. סוטה כז א, ב.
  257. ר' חייה בירושלמי סוטה פ"ג ה"א. ועי' תוס' סוטה יט א ד"ה וכהן, בבאור מחלוקת התלמודים, שנחלקו אם צריך "קרא-כדכתיב", ע"ע קרא כדכתיב. בטעם שצריך שני כהנים, עי' מקדש דוד סי' יח אות ב ד"ה והנה זה, שכהן אחד כדינו, שהרי צריך כהן בתנופת מנחת סוטה, והאחר בשליחות הסוטה, ועי' באור הדבר בחזו"י שבציון 254. ועי' מקדש דוד שבציון 35, הטעם שדוקא כהן מניף בשליחותה, ולא זר. ועי' ציון 292 ואילך, על שליחות בתנופה.
  258. ציון 52 ואילך.
  259. תוספתא מנחות פ"ז.
  260. חסדי דוד שם. ועי' חזו"י שבציון 254, טעם אחר.
  261. חזון יחזקאל שם, בדעת סוגית הגמרא מנחות סא ב, ובדעת רמב"ם תמידים ומוספים פ"ח הי"א.
  262. רמב"ם מחו"כ פ"ד ה"ב, לשיטתו שתנופתם במזרח העזרה, עי' ציון 316, שאסור למצורע להכנס לשם, ע"ע אשם מצורע ציון 60.
  263. עי' ראב"ד שם, וכ"מ ולח"מ שם בדעתו, ע"פ תוספתא נגעים פ"ח, לשיטתם שתנופתם בשער נקנור, עי' ציון 318, שהמצורע מותר להכנס לשם, ע"ע הנ"ל שם.
  264. ציון 58 ואילך.
  265. משנה קידושין לו א; עי' משנה מנחות סא א: בישראל אבל לא באחרים, ור' יהודה בגמ' שם ב; ספרא פרשת צו פרשה יא סוף פרק טו; עי' תוספתא מנחות פ"י: תנופה אין נוהגת בנשים; רמב"ם מעה"ק פ"ט הט"ז. ועי' ציון 293, אם אשה מניפה בשליחות איש.
  266. ויקרא ז כט – ל.
  267. עי' ברייתא מנחות שם ב, ורש"י שם; ספרא שם; גמ' קידושין שם ורש"י שם ד"ה דבר. ועי' תוס' וריטב"א שם, הטעם שצריך מיעוט אע"פ שתנופה הזמן גרמא, שהרי אינה אלא ביום, עי' ציון 57 ואילך.
  268. עי' ציון 193 ואילך, ושם שי"ח.
  269. ציון 279.
  270. משנה קידושין לו א; רמב"ם מעה"ק פ"ט הט"ז וסוטה פ"ג הט"ו.
  271. עי' ציון 232.
  272. משנה קידושין שם; רמב"ם מעה"ק שם. ועי' רש"י קידושין שם שמניפה מנחתה, ורש"ש שם שהכוונה לחלה ורקיק של נזיר.
  273. ציון 280 ואילך.
  274. עי' להלן; עי' תוספתא מנחות פ"י: תנופה אין נוהגת בגוים.
  275. ויקרא ז כט – ל.
  276. ברייתא מנחות סא ב, ורש"י שם ד"ה בני ישראל; ספרא צו פרשה יא סוף פרק טו.
  277. ציון 202 ואילך.
  278. ציון 308 ואילך.
  279. תוספתא מנחות פ"י.
  280. תוספתא מנחות פ"י.
  281. תוספתא מנחות פ"י: תנופה נוהגת בכהנים בלוים וישראלים בגרים ועבדים משוחררין חללים נתינין ממזרין סריס אדם וסריס חמה פצוע דכה וכרות שפכה; ספרא וברייתא דלהלן.
  282. ויקרא ז כט – ל.
  283. ספרא צו פרשה יא סוף פרק טו אות ג; מנחות סא ב. ועי' תוס' שם ד"ה אין לי, הטעם שצריך ריבוי, וע"ע גר ציון 46.
  284. רש"י מנחות שם.
  285. משנה מנחות צג ב; תוספתא מנחות פ"י; עי' ברייתא שם צד א: תנופה וגו' נתמעטה בחוברין; ברייתא מנחות סב ב; רמב"ם מעה"ק פ"ט הט"ו.
  286. ע"ע סמיכה.
  287. מנחות צד א, ורש"י שם. ועי' תוס' רי"ד קידושין לו ב, שאע"פ שבחלק מן התנופות הכהן והבעלים אוחזים יחד זה לצד זה, לסוברים כן, עי' ציון 243, כשהם חמשה אי אפשר לעשות כן בלא חציצה, ועי' חי' מהרי"ט קידושין לו א ד"ה כהן מכניס, וטהרת הקדש מנחות סא א בתוס' ד"ה כהן מניח.
  288. עי' ציון 68 ואילך, ושם שי"ס שיד חבירו אינה חוצצת, ועי' ציון 72.
  289. מנחות שם.
  290. ברייתא מנחות סב ב; תוספתא שם פ"י. והרמב"ם השמיט, עי' או"ש פסוהמ"ק פ"ו ה"ד, וחזו"י מנחות סוף פ"ז.
  291. מקדש דוד קדשים סי' יח אות ב ד"ה והנה זה. ועי' באור הדבר בחזו"י שבציון 254. ועי' ציון 35, הטעם שדוקא כהן מניף בשליחות הבעלים, ולא זר.
  292. עי' ר"ש ורא"ש כלים מ"א מ"ח; ר"י קורקוס בית הבחירה פ"ז הי"ט.
  293. עי' ציון 198, שי"ס בקרבן אשה, שבעלה או אדם אחר מניפים בשליחותה. ועי' ציונים 197, 205, שהכהן מניף בשליחות הגוי והאשה, וציון 290, שהשולח חטאתו ממדה"י, כהן מניף על ידו, וציון 257, שסוטה גדמת, י"ס שכהנים מניפים על ידה. ועי' מנ"ח מ' קמא, שנסתפק אם שליחות מועילה בתנופה, ונסתפק אפ' באשה ועבד, שאינם מניפים בעצמם, אם יכולים להניף בשליחות החייב בתנופה.
  294. ויקרא י טו, יד יב, ועוד. עי' חולין קל א ורש"י שם ד"ה אי, ומנחות פא א, וזבחים קיט ב. ועי' ציון 318 ואילך, שי"ס בתנופת מצורע, שהמצורע המניף עומד בחוץ.
  295. ציון 405 ואילך.
  296. ציון 966.
  297. ר"ש ורא"ש כלים פ"ח מ"א. ועי' ציון 318 ואילך, שי"ס בתנופת מצורע שעושים אותה על יד שער נקנור, בעזרת ישראל.
  298. ע"ע ביאת מקדש ציון 105.
  299. משנה כלים שם; רמב"ם בית הבחירה פ"ז הי"ט. ועי' ציון 307, שי"ס שאסור להכנס בין-האולם-ולמזבח לתנופה.
  300. ציון 104.
  301. משנה מנחות סא א; ספרי נשא פיסקא לז; ספרא צו פרשה יא פרק טז אות ג ומצורע פרשה ג סוף פרק ב אות ז; רמב"ם סוטה פ"ג הט"ו ותמידין ומוספין פ"ח הי"א ומחו"כ פ"ד ה"ב ומעה"ק פ"ט ה"ו.
  302. רש"י מנחות שם.
  303. ויקרא י טו, יד יב, ועוד. ברייתא מנחות שם; ספרי שם; ספרא שם ושם.
  304. ספרי שם.
  305. עי' ספרי שם, וחשק שלמה מנחות שם בדעתו; עי' רגמ"ה וראב"ד שלהלן; רמב"ם שם ושם ושם ושם, וקר"א וחשק שלמה מנחות שם בדעתו, ועי' כ"מ מעה"ק שם, שתמה מדוע דוקא במזרח, הרי המערב הוא יותר לפני ה', ועי' להלן.
  306. עי' ציון 217 ואילך, התנופות שהבעלים משתתפים בהן.
  307. ע"ע ביאת מקדש ציון 107 ואילך, וע' בין האולם ולמזבח ציון 53 ואילך. רגמ"ה מנחות שם. וכעי"ז בראב"ד על ספרא צו פרשה יא פרק טז אות ג: שכיון שאפשר לעשות כלפי חוץ, אינו מן הדין שיכנס האדם לפנים שלא לצורך. ועי' לעיל, שלעזרת כהנים, אע"פ שאסור לזר להכנס שלא לצורך, מותר להכנס לתנופה.
  308. עי' ציון 211 ואילך.
  309. מרכה"מ (חעלמא) מעה"ק שם.
  310. קר"א שם. ועי' אבן האזל מעה"ק שם.
  311. קר"א שם.
  312. רש"י מנחות שם ד"ה במזרח.
  313. עי' ציון 211 ואילך.
  314. עי' ציון 217 ואילך.
  315. חשק שלמה שם, בד' רש"י שם.
  316. עי' לעיל. רמב"ם מחו"כ פ"ד ה"ב.
  317. ויקרא יד כד. לח"מ שם.
  318. ראב"ד שם, ע"פ תוספתא נגעים פ"ח. ועי' ציון 263.
  319. ציון 58 ואילך.
  320. ציון 151.