אריא הוא דרביע עליה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

אריא הוא דרביע עליה (מארמית, אריה הוא שרובץ עליו) הוא מושג הלכתי למקומות בהם דרוש שהחפצא של מצוה יהיה רק ראוי (בכח ולא בפועל) אך בגלל סיבה צדדית לא ניתן להשתמש בו ולכן הדבר נחשב כראוי ואין הסיבה הצדדית מפקיעה ממנו את כוחו. והמשל הוא שכשם שרביצת אריה על גבי חפץ, אינה עושה את החפץ לבלתי ראוי לשימוש, אלא רק מונעת את אפשרות השימוש בו, כמו כן איסור המוטל על דבר הראוי לשימוש, אינו עושה את הדבר לבלתי ראוי לשימוש, אלא רק מונע את אפשרות השימוש בו.

אמנם את המושג או את העיקרון שמסמל המושג עצמו ניתן להכיל על כמה סוגיות [1] אבל הביטוי מופיע במפורש רק בשתי סוגיות בש"ס:

  • במסכת שבועות: עפר הוא דבר שמעצם טבעו אינו ראוי לאכילה, אבל נבלה היא ראויה לאכילה, אלא ש"אריא הוא דרביע עליה" - אריה הוא שרובץ עליה, והוא איסור התורה שלא לאכול נבלה. משום כך, מי שנשבע שלא יאכל עפר, מסתבר שאף אם יאכל פחות מכזית יתחייב משום שבועת ביטוי, שכן, כאמור, עפר אינו בר אכילה שנאמר ששיעור אכילה הוא בכזית דווקא, מה שאין כן מי שנשבע שלא יאכל נבלה, לא יתחייב משום שבועת ביטוי אם יאכל פחות מכזית, שכן שיעור אכילה הוא דווקא בכזית, ונבלה בת אכילה היא, אלא ש"אריא הוא דרביע עליה".
  • במסכת עירובין: אילן הנטוע ליד כותל החוצץ בין שתי חצרות, ישנן דעות הסוברות שאם האילן משמש כסולם לעבור דרכו מחצר לחצר, נחשב האילן כפתח המחבר את שתי החצרות, וניתן לערב עירוב חצרות אחד לשתי החצרות, שעל ידו יהיה מותר לטלטל מחצר לחצר. ואף על פי שאסור להשתמש באילן בשבת, מכל מקום לא התבטל מהאילן שם פתח, לפי שמצד עצמו ראוי הוא לחבר את החצרות, אלא ש"אריא הוא דרביע עליה".

הערות שוליים

  1. כך למשל במסכת יבמות פרק מצות חליצה: "אמר רבא אלם ואלמת בני דעה נינהו ופומייהו הוא דכאיב להו" הפועל על אותו עקרון וניתן לראות דמיון גם ל"כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו" (מנחות קג)