דרשני:מלאכת קוצר

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

מלאכת קוצר מוגדרת כאיסור לנתק דבר ממקור יניקתו ובמאמר זה יידונו גדרי המלאכה וכן שיטת הירושלמי המרחיבה אותה גם לאיסור "קצירת דג".

הגדרת המלאכה

לכאורה קצירה היא חיתוך דבר ממקור יניקתו. אך על פי הגדרה זו, האם יהיה חייב גם כאשר הדבר הנקצר יבש, אך עדין מחובר למקור יניקתו? לכאורה הוא כבר לא יונק, ולא שייך בו ניתוק יניקה, ואמור להיות פטור.

הרמב"ם פוסק: "גבשושית של עפר שעלו בה עשבים, הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות- חייב משום תולש... תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהן בשבת חייב"[1], משמע שהרמב"ם מחייב גם על הגבהת גבשושית, אף על פי שלא ניתק לגמרי את יניקתה, וגם על תלישת תאנים יבשות, אף על פי שאינן יונקות. אז מה תהיה הגדרת המלאכה על פי הרמב"ם? לכאורה לדעתו, קוצר פירושו עקירה ממקום הגידול, בין אם יונק ובין אם לא.

לעומתו, רש"י כותב לגבי הגבהת גבשושית: "ולי נראה: דהאי חייב לאו דווקא, אלא אסור משום דדמי לתולש"[2] וכן כותבים התוס'[3]. כלומר, לפי רש"י ותוס' ההגדרה היא כמו שהבנו תחילה, הפסק היניקה. ולכן אם לא הפסיק את היניקה לגמרי יהיה חייב רק מדרבנן, אף על פי שעקר את הדבר הנקצר ממקום גידולו.

ומה דין פרות שיבשו באילן? רש"י כותב: "יבש - שאין בו לחלוח, ולאו מחובר הוא"[4], כלומר מה שיבש באילן אינו נחשב מחובר ובאמת לא יהיה איסור בקצירתו. וכן כותבים התוספות אצלנו: "אע"ג שמחובר לארץ- אין בו איסור תלישה, כיון שיבש אינו יונק מן הארץ"[5]. ומה יעשו רש"י ותוס' עם הדין שכותב הרמב"ם לגבי תלישת תאנים, הרי זו גמרא מפורשת בחולין: "תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין, והתולש מהן בשבת חייב חטאת"[6], משמע שחייב גם לאחר שיבש? אלא מבאר התוס'[7] ש'צמקו' בדווקא, בשונה מהרמב"ם שכתב 'יבשו', כי ב'צמקו' הכוונה שעדיין לא יבשו לגמרי ועוד יונקים קצת, ורק במקרה כזה יהיה חייב.

החלשת היניקה

הלבוש[8] כותב שגם מי שממעט ביניקת הצמח חייב, בדומה למסתפק מן השמן שבנר, שחייב משום מכבה. לעומתו, האור שמח[9] שדן במקרה של צמח שיונק משני מוקדי שורשים, וחתך את אחד המוקדים, כותב שבמקרה כזה יהיה פטור, שהרי רק ממעט את היניקה ולא מפסיק אותה. לכאורה כל הדיון הזה הוא רק לפי שיטת רש"י ותוס', אבל לפי הרמב"ם הדיון לא מתחיל, כי החיוב הוא על עקירה ממקום הגידול, ולא על הפסקת היניקה. וכן כותב הלבוש, שחייב גם על קצירה מעציץ שאינו נקוב, וכאן לכאורה אין העציץ נקרא מקום גידולו, אלא רק מקום יניקתו, ולכן שוב משמע כרש"י ותוס'.

קצירת דג

בירושלמי[10] מבואר שגם מי ששולה דג מן המים בשבת חייב משום קוצר. אולם לפי הבבלי אין קצירה אלא בגידולי קרקע[11], ולכן אינו חייב משום קוצר, וכך גם פוסק הרמב"ם. לכאורה, קשה לומר לדעת הירושלמי שהוצאה מהמים תחשב ניתוק ממקום יניקתו של הדג, שהרי הוא לא מחובר למים, וגם המים זה לא בדיוק מקור יניקתו, אלא נראה שהאיסור כאן הוא מפני שעוקר דבר ממקום גידולו, כדברי הרמב"ם. אך רש"י ותוס' לכאורה יצטרכו לומר שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בדין זה, ורק לפי הירושלמי קוצר זה ממקום גידולו, אך לפי הבבלי זה ממקום יניקתו, וכמותו הם סוברים.

הערות שוליים

  1. הלכות שבת פ"ח ה"ד
  2. שבת פא: ד"ה 'חייב משום תולש'
  3. שם, ד"ה 'והניחו'
  4. עירובין ק: ד"ה 'יבש'
  5. שבת קנ: ד"ה 'במחובר'
  6. חולין דף קכז' ע"ב
  7. קנ: ד"ה 'במחובר'
  8. סימן שלו' סעיף ח'
  9. על הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פי"ד הט"ו
  10. שבת פ"ז ה"ב, דף מח:
  11. חידושי הרמב"ן, שבת קז: ד"ה 'הא דאמרינן', ועיין מהרי"ט אלגאזי על הלכות בכורות לרמב"ן, פרק שלישי אות מ' השני סעיף ב'