דרשני:מנהג שריפת החמץ ודיני תשביתו (הרב יהודה רוט)

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

מנהג ישראל לבער חמץ בערב פסח דווקא בשריפה, כפי שנזכר ברמ"א אורח חיים תמה א. כלומר, למרות שיש דרכים נוספות לבער את החמץ, כגון לפורר אותו ולזרות לרוח, או לכלות אותו בשירותים, המנהג הוא לעשות כן דווקא בשריפה.

במאמר זה נדון במנהג וטעמו יחד עם דעות הפוסקים השונות אודות מצוות השבתת חמץ – זמנה ואופן קיומה.

מחלוקת הראשונים

ידועה המחלוקת בין הראשונים האם מצוות התורה "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" כוללת דין ביטול חמץ או לא. לפי רש"י (ד': ד"ה בביטול), הרמב"ם (תחילת פרק ב'), והר"ן (על הרי"ף, בתחילת המסכת) ועוד – יש מצווה לבטל את החמץ בלב. הביטול הוא חידוש מיוחד של התורה כאן, שנלמד מהמילה 'תשביתו', שכלולה במשמעותה גם השבתה בלב, מזה שהתורה לא אמרה 'תבערו' (כך ברש"י הנ"ל). הרמב"ן (בתחילת המסכת) סובר כראשונים הללו שיש אפשרות לבטל חמץ ובכך להינצל מאיסורי החמץ, אך לדעתו אין זו דרך של קיום מצוות תשביתו, אלא חידוש אחר של התורה שנלמד מהפסוק: ולא יראה לך, ודרשו בספרי שמספיק שלך לא ייראה, כלומר שתבטל בליבך. ודעת התוספות (ד': ד"ה מדאורייתא) שביטול הוא לא חלק מקיום מצוות תשביתו, וגם אין בו חידוש דין של התורה כאן, אלא ביטול הוא הפקר, וכיוון שכדי לעבור על חמץ צריך שיהיה בבעלותו של האדם (כמו שכתוב בגמרא בדף ה':), אם מפקירו ודאי שלא עובר עליו.

לכולי עלמא מצוות תשביתו כוללת ביעור של החמץ מן העולם. לפי מי שאומר שאין קיום של תשביתו ע"י ביטול, הפירוש של תשביתו הוא רק ביעור. ולפי מי שאומר שתשביתו כולל גם ביטול, עיקר הפירוש של ההשבתה הוא ביעור, ורק משינוי הלשון שהתורה כתבה תשביתו ולא תבערו למדו גם ביטול, כנ"ל.

דרך ההשבתה

בהשבתה זו של ביעור נחלקו רבי יהודה וחכמים פסחים כז ב, שלפי ר' יהודה השבתת חמץ בשריפה דווקא, ולפי חכמים בכל דרך מציאותית של ביעור החמץ מן העולם מקיימים מצוות תשביתו. הרמב"ם (פ"ג הי"א) וכן רוב הפוסקים פסקו כחכמים, וכך נפסק בשולחן ערוך אורח חיים תמה א.

והנה הגמרא פסחים יב ב מביאה ברייתא: "אמר רבי יהודה: אימתי? שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר". כלומר יש חילוק בשיטת ר' יהודה, שיש זמן שהוא אומר שביעור חמץ בשריפה דווקא, ויש זמן שהוא מודה לחכמים שביעורו בכל דרך. ונחלקו הראשונים שם מהי אותה 'שעת הביעור' שבה ר' יהודה מודה, ומהו הזמן שאיננו שעת הביעור, שבו הוא חולק על חכמים:

לדעת רש"י שם, שעת הביעור פירושו בשעה שהוא מוזהר באיסור חמץ, כלומר משש שעות ולמעלה בערב פסח, ושלא בשעת ביעורו פירושו לפני שמגיע זמן זה של האיסור. כלומר שעת ביעורו פירושו השעה שצריך לבער, כי כבר נכשל באיסור.

מנגד, דעת תוספות שם להיפך, ששעת ביעורו פירושו הזמן הראוי לבער, ושבו בדרך כלל נוהגים לבער, וזאת כדי שלא להיכשל באיסור חמץ. ושלא בשעת ביעורו פירושו לאחר שהגיעה כבר שעת האיסור, ואז זו לא השעה שרגילים לבער בה.

ביעור וביטול

ביטול חמץ יכול להיעשות רק עד שעת האיסור של החמץ, כמו שמבואר בגמרא בדף ו' שאחר זמן איסורו א"א לבטל. ולכן אם נצרף את שיטת רש"י כאן לגבי ביעור עם דבריו לענין ביטול, נמצא שתשביתו מתקיים דווקא לפני זמן האיסור, בין בפן של ביטול ובין בפן של ביעור. ולכן מובן שר' יהודה מקפיד דווקא על דרך קיום המצווה לפני זמן האיסור, אך לאחר זמן האיסור אין דרך מסוימת לבער חמץ, כי אז כבר אין מצווה שצריך לקיים, אלא יש לאו, וכדי להינצל מן הלאו הדעת נותנת שמועיל כל ביעור מציאותי של החמץ.

ומהות מצוות תשביתו לפי רש"י, כפי שמבואר גם ברמב"ן ובר"ן לגבי הפן של ביטול בתשביתו, היא התכוננות לאיסור. כלומר בחג יש איסור חמץ בבל יראה ובל ימצא, והתורה נתנה מצווה חיובית שעוזרת להגיע לחג בלי חמץ; או ע"י ביטול או ע"י ביעור (ומדרבנן הצריכו לעשות את שני הדברים). בשיטה זו יש לעיין מאימתי מתחילה מצוות תשביתו. הרא"ש (פ"ב סי' ג') כתב שמצוות תשביתו לפי רש"י מתחילה רק בתחילת השעה הששית בערב פסח ולא קודם לכן. אך הטור הקשה על הרא"ש שכתב כך בשיטת רש"י, מזה שרש"י בדף כ"ז: אומר שלפי ר' יהודה גם היוצא בשיירה קודם הפסח צריך דווקא לשרוף ולא יוצאים בביעור אחר. ושם מפורש ברש"י ששלושים יום קודם הפסח מתחיל החיוב של ביעור, ודווקא בשריפה לפי ר' יהודה.

ולפי תוספות יוצא בדיוק להיפך. אין כלל את הפן של ביטול בתשביתו, כיוון שביטול הוא הפקר ואין כאן קיום מצווה אלא סברא בעלמא איך להימלט מאיסור חמץ שתלוי בבעלות. והפן של ביעור מתחיל דווקא לאחר זמן האיסור, כלומר אם עבר על הלאו יש מצוות עשה לתקן את הלאו, כמו שמבואר בתוספות (כ"ט: ד"ה רב אשי) שיש כאן לאו הניתק לעשה. ולכן מובן שר' יהודה מגדיר את המצווה דווקא לאחר זמן איסורו, אך לפני כן יש רק סברא שצריך להתכונן לזמן האיסור ע"י ביעור מציאותי של החמץ מהעולם, ובזה אפשר בכל דרך ולאו דווקא בשריפה.

לפי הר"ן יוצא גדר אחר, כיוון שלפיו תשביתו מתקיים גם בביטול, וא"כ ודאי שזמן קיום מצוות תשביתו הוא לפני זמן איסור החמץ. אך הר"ן מסכים לתוספות ששעת ביעורו פירושו הזמן שבד"כ מבערים, כלומר לפני זמן איסורו, וא"כ יוצא שר' יהודה מקפיד על שריפת חמץ דווקא לאחר זמן האיסור. וזה מראה שתשביתו מתקיים לפיו לאחר זמן האיסור, כי אם לא כן אין הקפדה דווקא על שריפה. נמצא שלפי הר"ן תשביתו מתחיל לפני זמן האיסור ונמשך לאחריו, וא"כ גם מה שאומר ר' יהודה שלפני זמן האיסור ביעורו בכל דבר וגם מה שהוא אומר שלאחר זמן האיסור ביעורו בשריפה דווקא – שני הדברים שייכים למצוות תשביתו.

שינוי גדרי המצווה

אך עדיין יש לשאול איך ייתכן שהמצווה משנה את גדריה לפי ר' יהודה, ומנין למד לומר כן. בשלמא לגבי הפן של ביטול בתשביתו פשוט לומר שבסברא למדו חז"ל שהוא לא שייך לאחר זמן האיסור, כי אז אין החמץ ברשות האדם לבטלו, כמו שהגמרא אומרת בדף ו'. אך בענין ביעור קשה מה הסברא לחלק בין קודם זמן האיסור לאחריו, ולשנות את גדר קיום המצווה.

ניתן לתרץ שכיוון שמפורש בפסחים כז ב. שר' יהודה לומד את דינו שאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר, שצריך דווקא לשרוף אותו, ממילא מובן שהחיוב לשרוף יהיה דווקא לאחר זמן איסורו כמו שכך הוא הדין בנותר. ואכן תוספות בדף י"ב: הקשו על רש"י שלפיו יוצא בדעת ר' יהודה הפוך, שדווקא לפני זמן האיסור צריך שריפה, ואחר זמן האיסור ביעורו בכל דבר, מה שאין כן לפירוש תוספות שדין חמץ דומה לדין נותר, שבשניהם חיוב השריפה הוא לאחר זמן איסורו. ולפי הר"ן נגיד שיש מצווה גם לפני זמן האיסור, ודלא כתוספות בנקודה זו, אך את הדין של ההקפדה על שריפה למד ר' יהודה רק לאחר זמן האיסור דומיא דנותר.

עוד י"ל שבאמת גם לפני זמן האיסור וגם לאחריו, הפן של ביעור בתשביתו מתקיים דווקא בשריפה. אלא שכל מי שבא ומבער את החמץ באופן מציאותי ממילא גם מבטל אותו כי א"א לבער משהו מן העולם ובו בזמן להחשיבו. ולכן לפני זמן האיסור למרות שהפן של ביעור מתקיים דווקא בשריפה, לא הקפיד ר' יהודה דווקא על שריפה כי גם כשמבער בכל דרך אחרת מקיים תשביתו לפי הפן של ביטול, ומה אכפת לנו אם יקיים את המצווה ע"י ביטול או ביעור. ורק לאחר זמן האיסור, שאז כבר א"א לבטל, בזה מקפיד ר' יהודה דווקא על ביעור באופן הנכון לשיטתו.

רוב הראשונים נוקטים כדעת תוספות, שלפי ר' יהודה ביעור הוא דווקא בשריפה רק לאחר זמן איסור חמץ.

המנהג בשריפה

אומרים האחרונים (הגר"א בביאורו ל-תמ"ה, א' בהג"ה, ועוד) שמה שנהגו לבער חמץ דווקא בשריפה, מעיקר הדין ההקפדה על כך לא נצרכת כלל. כי כיוון שרוב הפוסקים פסקו כרבנן ולא כר' יהודה, מעיקר הדין ביעור חמץ בכל דבר ולא דווקא בשריפה. ועוד, שרוב הפוסקים סוברים כתוספות, שגם אליבא דר' יהודה ההקפדה על שריפה היא דווקא לאחר זמן האיסור, ואנחנו עוסקים בביעור חמץ שלפני זמן האיסור. ועוד, שגם לפי שיטת רש"י דעת הרא"ש שרק בשעה ששית יש הקפדה על שריפה לפי ר' יהודה ולא קודם לכן, ואנחנו מבערים קודם שעה ששית (וגם אם מוכח ברש"י עצמו שלא סובר כן, כנ"ל, מ"מ אפשר לסבור כרש"י בשיטתו העקרונית ולסבור כרא"ש בנקודה של תחילת זמן המצווה).

עוד יש להוסיף שגם לפי שיטת רש"י בר' יהודה יש אפשרות לבטל חמץ, וגם זו דרך נכנה לקיים תשביתו. ולכן צ"ל שמה שאנחנו רוצים דווקא לשרוף לפי המנהג, הוא כיוון שחששו שהביטול שלנו לא טוב, ואיננו מבטלים בלב שלם – שלכן תיקנו לבדוק ולבער הגם שאנחנו מבטלים, לכן גם מצד קיום המצווה חששו שאיננו מקיימים את מצוות תשביתו, וכך נוצר המנהג לשרוף. או שהמנהג חושש בנקודה זו לדעת תוספות שסוברים שאין מצווה בביטול וכל הענין של תשביתו הוא רק ביעור.

ומסתבר שגם לפי המנהג לשרוף אין ענין לשרוף את כל החמץ הנשאר, אלא די בכזית, כדי לקיים בו מצוות שריפה לפי ר' יהודה לפי רש"י. כי לא שמענו ולא ייתכן שיהיה ענין חיובי להשאיר כמה שיותר חמץ לערב פסח כדי להרבות בשיעור מצוות הביעור בעוד ועוד כזיתות. אלא ודאי שגם אם משום חביבות המצווה רוצים לקיים אותה בכל דרך שאפשר, מספיק לצורך הקיום כזית. ואת שאר החמץ אפשר להפקיר וכלל לא לשרוף, או לזרוק הכול לאש ועכ"פ אין צורך לבדוק שכל כזית נשרף.

ואין לומר שצריך לבדוק שכל כזית נשרף כדי שלא יעבור על מה שנשאר – שגם לא קיים בו מצוות ביעור וגם לא קיים בו מצוות ביטול, ונמצא שיצא קרח מכאן ומכאן. כי כבר כתבנו שודאי מסתבר שכשאדם מבער הוא גם מבטל (וכן מוכח ברמב"ם, ולא נאריך כאן בנקודה זו), ואפילו אם נגיד שלא ברור שאדם מבטל בכך, מ"מ ברור שהוא לפחות מפקיר, וזה מספיק כדי לא לעבור על החמץ עוד. ומה שיש לדון שיצטרך להקפיד לראות שהכול נשרף הוא מצד דברי רש"י בדף כ"ח. שאומר שצריך לפזר את החיטים שהחמיצו ולא לזרוק אותם ביחד בתוך שק למים, שמא ימצא אדם ויאכל. וגם כאן יש מקום לומר שאסור שיישאר חמץ בעין שמא מישהו יאכל, הגם שזה שהפקיר את החמץ הזה לא עובר עליו. אך י"ל בפשטות שכה"ג אין חשש שאדם ייקח ויאכל אחר שנמאס כ"כ מהאש.

וודאי שכן תהיה דעת האחרונים שכתבו שמותר לזרוק לפח ציבורי, שלא נראה שיש להחמיר בחמץ שהיה בתוך מדורה יותר מבחמץ שנזרק לפח. וע"כ או שלא חששו לרש"י הזה, או שמסברא פשוט שגם רש"י יודה שבמקום שאין דרך אדם לקחת ולאכול לא חששו.