דרשני:סיכום:הרב ערן טמיר - כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים (Yedidyarashi)

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

קישור לשיעור

לא עבר את הגהת הרב

כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים, כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ. הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית. הקיום בגולה הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חדלון יותר מהויה, היה אפשר לו להמשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח. אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח, והקיום העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן. אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על ידם, וסוף המהלך הוא: שקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב ומזעזע. אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסלתו, במפלאות תמים דעים, "מי יתן טהור מטמא לא אחד".[1]

עם ישראל נמשל לגפן וליין שנאמר:"גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ."[2]

בתהליך הגאולה המצויין בגמרא בסוטה [3] שאומרת שהמפגש עם הגפן הוא מפגש מסובך.

"הגפן תתן פריה והיין ביוקר" למרות שהפרי נמצא הזגים[=גרעין הענב] שבתוכו (היין) אינם בנמצא.

אמרה זו היא משל לכך שאת התוך של האומה - הרשעים (הזגים) שמתסיס את העיקר (הענב) קשה לחשיפה ועל כך נפרט בהמשך.

היין נוצר על ידי תסיסה שעורכת כ40 יום (לכל הפחות) שבאופן הדרגתי הזגים שנמצאים בתערובת של מה שיצא מהגת והזג שהופך לשמרים מתסיס את הנוזל עד שהופך ליין. לכאורה הזגים והקליפות שנראים מיותרים סתם הורסים את ה"בשר" של הענב שהרי במהלך התהליך העיסה חמוצה אלא שלאחר זמן וככל שמרבה הרי זה משובח המיץ משתבח והופך להיות יותר טוב ממה שהיה מקודם.

אדם שאינו בקי במהלך ההכנה של היין היה מתייאש ואומר שעדיף לזרוק את התערובת מכיוון שהחמיצה אבל אדם שמבין את היין היה מתאזר בסבלנות ולאחר כמה ימים היה זוכה ביין משובח.

כך גם היחס בן הצדיקים לרשעים בתהליך הגאולה נמשל ליין הצדיקים שללא הרשעים היו פחות משובחים ולעומת זאת כאשר הם מצטרפים אל הצדיקים מה שלכאורה נראה כאילו שהורס את הצדיקים גורם שבסופו של דבר הסינטזה בין השניים גורם להפוך למןצר יותר משובח ממה שהוא לפני העירבו.

אדם שאינו מבין את הדור היה מתייאש כי מעל פני השטח נראה שהתערובת של הצדיקים עם הרשעים הורסת את האומה אך בפרסקטיבה של זמן ניתן לראות שטעה. לעומת זאת אדם אחר שמבין את התהליך היה מזהה את הטוב שבתהליך וממילא הרע שבתהליך יאבד בבוא הזמן את משמעותו ותהליך זה תהליך מחוייב.

על כך כותב הרב:

כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים,

ממשיך הרב ומסביר:

כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ.

לכאורה הרשעים[4] (הרשעים המדוברים כאן הם רשעים להכעיס) רק הורסים בא הרב ומחדש שגם להם יש מטרה ומטרתם היא להתסיס את הצדיקים כדי שלא יקפאו על השמרים פשוטו כמשמעו.

עולה השאלה מה הסיבה שהקב"ה החליט דווקא שכך יתנהל עולמו?

משל לזאב רעב שמוכן "למכור את כל כולו" כדי להשיג את מטרתו כך הרשעים יש להם את הרצון הגס לחיות בנפשם הבהמית ויתנו הכל כדי להשיג את מטרתם מכיון שבסולם הערכים יש להם רק ערך אחד והערך הוא להשיג את המטרה.

ולכן מטרת הצדיקים והבינונים היא לקחת את תכונת החיים הרצונית המופיעה אצל הרשעים לא בצורה הנכונה ולהלביש אותה על יראת ה' ועבודת ה'.

במדבר שור[5] הרב שואל שאלה מעניינת מדוע כאשר יצחק רצה לברך את אחד מבניו שימשיך אותו בחר בעשו הרי עשו לא היה ברמה הרוחנית של יעקב, להפך הוא היה רשע?

מסביר שם הרב יצחק ידע שממנו תצא אומה שתגאל את העולם. לכן כאשר ניגש לברר מי מבין הבנים שלו ראוי יותר להמשיכו חשב יעקב איש תם יושב אוהלים[6] ולא בקי ברמאויות פלוטיות ואילו עשו מתאים יותר מכיון שעשו הוא איש יודע ציד איש שדה[6] ולו מתאים האופן הפוליטי של האומה.

ועל זה אומר הרב משפט חריף: שראינו צדיקים שלא יצאו מהם טובות כלליות.

וחוץ מהסיבה הזאת עשו הוא בכור ועדיין יש לו סגולה של זכות אבות וזאת היתה ההוה אמינא של יצחק לברך את עשו.

אך למעשה יעקב לקח את היוזמה והרצון של הרשע והלביש אותו בלבוש של קודש בלי לפגוע בקודש[7] "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו"[8] וכמו שכותב הרב שם[5] "כח זר חוץ לנפש" כמו שכתוב בפסקה שלנו ובתכונה זו אנו צריכים להשתמש.

עוד משל שיסביר בצורה טובה את הפסקה: משל לאדם שהולך במגרש גרוטאות ומוצא אוטו חלוד ללא מפתח מחפש בתוך האוטו ולבסוף מוצא מפתח שחלוד יותר ממה שהאוטו חלוד ומנסה בכוח להפעיל בעזרתו את הרכב.

אם יראה אותו אדם הגיוני הוא יגיד לו שהוא משוגע שבכלל הוא מנסה אך למעשה זה מה שקרה כאשר הרצל עם הכח הבהמי שלו ניסה להניע את האומה הירשאלית, ולכן צריך כח גס צריך את השמרים את התססה ולכן כל מה שצריך עכשיו הוא להכשיר את הרצון הגס ואז נוצר היין.

על זה כותב הרב:

הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית. הקיום בגולה הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חדלון יותר מהויה, היה אפשר לו להמשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח. אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח, והקיום העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן. אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על ידם, וסוף המהלך הוא: שקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב ומזעזע. אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסלתו, במפלאות תמים דעים, "מי יתן טהור מטמא לא אחד".

הרב כותב במאמרי הראיה שבגלות איבדנו את הקדושה כמו שכתבו חז"ל:"כיוון שגלו ישראל - אין לך ביטול תורה גדול מזה[9]" ואת הגבורה ובעיקר אבדנו את הקשר בינהם.

איבדנו את האפשרות לבנות בתוכינו את הבית במקדש ובנוסף לכך את המלוכה ובלי "הרשעים"[10] וצדיקים שמושכים כל אחד לצד שלו, לא נוכל לשלב בניהם.

  1. (ספר 'אורות' מאמר 'אורות התחיה פסקה מה' עמוד פה)
  2. תהילים פ, ט
  3. מט במשנה
  4. ההגדרה הבסיסית של רשע הוא אדם שלא נוהג ברצון ה'
  5. 5.0 5.1 מדבר שור עמ קכט
  6. 6.0 6.1 בראשית כה, כז
  7. דבר זה מסביר איך יעקב שהוא מידת האמת "משקר" ליצחק שהרי הוא לא שיקר אלה הוכיח שהוא מסוגל לבוא במרמה לצורך קדוש.
  8. בראשית כז, כב
  9. חגיגה ה, ע"ב
  10. יש לציין שפה ישנה אידאולגיה אמונית יהודית שאבות האומה המודרנית התכוונו אליה