דרשני:עובדא דרב ענן

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

במאמר ‏[1] זה נעסוק במעשה של רב ענן, ונתמקד בשלושה נושאים: הבנת המעשה המובא בגמרא, דין 'מחילה בטעות', ודין קנייה ללא כוונת הקונה לקנות.

פתיחה

הגמרא ‏[2] מביאה מעשה ברב ענן ושכינו, שהכותל המפריד בין חצרותיהם נשטף ונפל, וכשהחזירו רב ענן, טעה במיקומו ובנה אותו בתוך החצר של השכן, במקום לבנותו בין שניהם. בגמרא מובאים - פסק דין של רב נחמן להחזיר את הכותל למקומו, ומשא ומתן בינו לבין רב ענן על פסק הדין: 'רב ענן שקל בידקא בארעיה, אזל הדר גודא בארעיה דחבריה; אתא לקמיה דרב נחמן, א"ל: זיל הדר. והא אחזיקי לי! אמר ליה: כמאן? כר' יהודה ור' ישמעאל דאמרי: כל בפניו לאלתר הוי חזקה, לית הלכתא כוותייהו. א"ל: והא אחיל, דאתא וסייע בגודא בהדאי! אמר ליה: מחילה בטעות היא, את גופך אי הוה ידעת לא עבדת, כי היכי דאת לא הוה ידעת, הוא נמי לא הוה ידע'. לאחר שרב נחמן פוסק שצריך להחזיר את הכותל למקומו בין שתי החצרות, רב ענן טוען כנגדו שתי טענות. כנגד טענתו הראשונה של רב ענן, 'והא אחזיקי לי', עונה לו רב נחמן שאין חזקה לאלתר, מכיוון שהלכה כחכמים ולא כר' יהודה ור' ישמעאל. וכנגד טענתו השנייה של רב ענן, 'והא אחיל, דאתא וסייע בגודא בהדאי', כלומר, השכן ודאי מחל לי שהרי הוא בעצמו סייע לי לבנות את הכותל בתוך חצרו, עונה לו רב נחמן שהשכן מחל בטעות, וכמו שרב ענן עצמו עשה זאת בטעות, כך גם השכן לא שם לב שהכותל נבנה בתוך חצרו. בראשונים ישנם כמה פירושים בביאור טענותיו של רב ענן, וכעת נראה כמה מהם.

שיטות הראשונים בביאור המעשה וטענותיו של רב ענן

ישנן שתי שיטות בראשונים בביאור המעשה, ובתוך אחת השיטות יש כמה הסברים לטענותיו של רב ענן.

בביאור המעשה, רשב"ם, תוספות, ועוד ראשונים בארו שרב ענן בנה מחדש את הכותל בתוך חצרו של שכנו, באופן שנשארה קרקע חלקה שהיתה שייכת לשכן, בצד של רב ענן, ורב ענן טוען שהוא זכה בקרקע זו. בתוך שיטה זו, נחלקו הראשונים מה הן טענותיו של רב ענן לכך שהוא זכה בקרקע של השכן. רשב"ם מבאר שרב ענן טוען שהשכן סייע לו לבנות את הכותל במקומו הנוכחי, ומכך מוכח שהתכוון לומר לו 'לך חזק וקני', כלומר, השכן התכוון להקנות את קרקעו לרב ענן בחזקה. בראשונה, רב ענן טוען 'והא אחזיקי לי' - יש לו חזקה, שהרי עברו יום או יומיים שהכותל בנוי כך, והשכן ידע ולא מיחה על כך. ולכן הוא נאמן לטעון שהשכן סייע לו לבנות, וזו חזקה שיש עימה טענה. על כך רב נחמן עונה, שאין חזקה לאלתר, ויום או יומיים אינם מספיקים להיחשב חזקה, מכיוון שאין הלכה כר' יהודה וכר' ישמעאל שסוברים כך. לאחר מכן, רב ענן טוען שיש לו עדים שהשכן סייע לו לבנות את הכותל כך. ועל כך עונה רב נחמן שגם אם השכן סייע לבנות את הכותל בחצרו, זה מפני שטעה בגבולות החצרות, ולא התכוון להקנות לרב ענן חלק מחצרו.

התוספות ‏[3] מקשים על ביאור הרשב"ם שתי קושיות. קושיא ראשונה, רשב"ם מבאר את הטענה הראשונה של רב ענן כמו הטענה השנייה, וההבדל הוא רק בראיה של רב ענן לדבריו, אם כן מדוע הגמרא כתבה את הטענה עצמה רק בטענה השנייה? קושיא שנייה, לפי ביאור רשב"ם קשה, מדוע רב נחמן לא ענה את תשובתו השנייה, ששייכת לעצם הטענה של רב ענן, ולא לראיה לדבריו, כבר על הטענה הראשונה, וכך היה דוחה אותו מייד. ניתן לתרץ קושיא זו, שהגמרא רצתה ללמד גם שאין חזקה לאלתר, ולכן הביאה תשובה זו, ועוד. אך התוספות מבארים את הטענה הראשונה של רב ענן באופן שונה מרשב"ם. התוספות מבארים שרב ענן טען בתחילה שהוא שילם לשכנו על הקרקע שעברה לרשותו, וקנה אותה ממנו. וטען שיש לו חזקה על כך. רב נחמן דוחה את רב ענן מכיוון שלהלכה נפסק שאין חזקה לאלתר, וצריך שלוש שנים. את הטענה השנייה של רב ענן, תוספות מבארים כרשב"ם ‏[4]

לעומת השיטה הנ"ל בביאור המעשה, רמב"ן, ובעקבותיו רשב"א ריטב"א ור"ן, בארו שרב ענן בנה את הכותל בתוך חצרו של שכנו, כך שקצה הכותל הגיע לגבול שבין חצרותיהם. כלומר, לא עברה קרקע מחצר השכן לצידו של רב ענן, אלא הכותל נבנה כולו בשטח חצירו של השכן. כידוע מתחילת המסכת, שכנים מחויבים לבנות כותל בין חצרותיהם, באופן שכל אחד נותן חצי משטח הכותל, מדין היזק ראייה. רב ענן טוען שהשכן מחל לו על חיובו לתת חצי משטח בניית הכותל מחצרו, בכך שהסכים לבניית הכותל כולו בצד שלו. רמב"ן מחזק את פירושו מלשון הגמרא שדנה האם השכן 'מחל' לרב ענן. לפי פירושו של הרמב"ן לשון הגמרא מובנת, שהרי דנים האם רב ענן נפטר מחיובו להשתתף בנתינת מקום לבנות כותל, על ידי מחילת השכן. אך לפי הפירושים האחרים, מדובר בהעברת בעלות של קרקע השכן אל רב ענן, וזה לא נחשב מחילה.. בסוגיא זו, של ביאור המושג של מחילה, לא נדון במאמר זה. יש לציין שככל הנראה אין נפקא מינה להלכה בין הפירושים השונים בביאור המעשה, אולי חוץ מפירושו של הרמב"ן שלפיו יש להוכיח מסוגייתנו לגבי דיני חזקת תשמישין.

מחלוקת רש"י ותוספות בדעת רב נחמן בדין מחילה בטעות

בתשובתו השנייה של רב נחמן לרב ענן, הוא אומר שהשכן מחל בטעות על שטח חצירו, ולכן זה לא נחשב מחילה. תוספות ‏[5] בסוגייתנו דנים בשיטת רב נחמן לגבי מחילה בטעות. הגמרא בבבא מציעא ‏[6] דנה בסוגיית מחילה בטעות. המשנה מביאה מקרה שאדם הלוה לחבירו סכום כסף, והתנה איתו שאם לא יפרע לו את ההלואה בתוך שלוש שנים, הקרקע של הלווה תעבור לידי המלוה בתור פירעון החוב. הגמרא דנה בכך, ומכריעה שמדין אסמכתא הקרקע אינה עוברת לרשות המלוה. ועל כך מוסיף רב נחמן, שאם הלוה לא ידע שכך ההלכה, ובינתיים המלוה ירד לקרקעו ואכל פירותיה במשך זמן מסויים, הלוה יתבע את המלוה על כך, והקרקע תחזור לידיו, וכן המלוה יצטרך לשלם על הפירות שאכל שלא כדין מקרקע הלוה. הגמרא מקשה על רב נחמן שמחייב את המלוה להחזיר את הפירות למרות שהלוה ידע שהוא אוכלם והסכים לכך מכיוון שחשב שכך ההלכה, אם כן רב נחמן סובר שמחילה בטעות אינה מחילה. והרי לגבי אדם שמכר לחבירו פירות דקלו לפני שבאו לעולם, שאין למכירה זו תוקף הלכתי וגם כשהפירות צמחו לבסוף, המוכר יכול לחזור בו לדעת רב נחמן. אך הוא מוסיף, שאם הקונה קטף את הפירות ולקח אותם, והמוכר לא מחה בו, הקונה זכה בהם ואינו צריך להחזירם. כלומר, מחילת המוכר מועילה למרות שהיתה בטעות. ומתרצת הגמרא, 'הא בהלואה הא בזביני'. בביאור תירוץ הגמרא נחלקו רש"י ותוספות.

רש"י ‏[7] מבאר שלמסקנת הגמרא, לדעת רב נחמן מחילה בטעות מועילה, כדין המוכר פירות דקל. הדין של המשנה יוצא דופן, מכיוון שיש שם בעיה - זה נראה כריבית, ולכן רב נחמן מחמיר בדין זה, ופוסק שהמלוה צריך להחזיר את הפירות שאכל, למרות שהלוה מחל עליהם.
תוספות ‏[8] מקשים על רש"י, שלשיטתו למסקנת הגמרא מחילה בטעות מועילה, מהסוגיא שלנו. בסוגייתנו רב נחמן אומר בפירוש שמחילה בטעות אינה מחילה, וזו סתירה לדברי רש"י! הרמב"ן בסוגייתנו מתרץ לשיטת רש"י, שיש שני סוגים של מחילה בטעות. יש מחילה שבה המוחל יודע שהוא מסכים להעברת בעלות של משהו ממנו למישהו אחר, רק שאינו יודע שהוא לא מחוייב להסכים לכך מצד ההלכה, ולכן זה מוגדר כטעות. על סוג זה מדובר בבבא מציעא, והדין במצב כזה הוא שמחילה זו נחשבת מחילה, מכיוון שהמוחל התכוון למחול, וזו בעיה שלו שהוא לא בדק מבחינה הלכתית האם הוא מחוייב בכך או לא. לעומת זאת, בסוגייתנו מדובר בסוג שונה של מחילה בטעות. אצלנו, השכן כלל לא ידע שהוא מעביר חלק מקרקעו לרב ענן. ובדין זה ברור שאין שום משמעות למחילה כזאת. הרב חביב שליט"א הוסיף בביאור שיטת רש"י, שרש"י מדבר רק על העברת בעלות בדרך של מכירה, שבה סיכמו מראש על המכירה, והמוכר יקבל כסף על כך, ולמרות שמבחינה הלכתית הוא לא מחוייב למכירה הזו, אם מחל זה מועיל. אך כשלא סיכמו מראש, גם רש"י יודה שאין תוקף למחילה בטעות, כפי שהסברא הפשוטה מורה. ואם כן, אין להקשות מסוגייתנו ומעוד דינים רבים שתוספות הוכיחו מהם שטעות חוזרת. תוספות מפרשים באופן שונה מרש"י, ומסבירים שלפי תירוץ הגמרא בבבא מציעא, למסקנה שיטת רב נחמן היא שמחילה בטעות אינה מחילה כפי שאומר ביחס למשנה בבבא מציעא, וכן בסוגייתנו. והדין היוצא דופן הוא הדין של המוכר פירות דקל שלא באו לעולם, ששם אנו אומדים דעתו של המוכר שגם אם הוא היה יודע שהוא לא מחוייב למכירה הזו מבחינה הלכתית, הוא לא היה חוזר בו מהתחייבותו למכור לקונה את פירות הדקל שלו, כדי להיות הגון ולהחשב אדם נאמן שעומד בדיבורו.

שיטת הראב"ד ותוספות ישנים

בתשובתו השנייה של רב נחמן לרב ענן, הוא אומר לו שכמו שרב ענן לא ידע שהוא בונה את הכותל לא במקום, כך השכן לא ידע על כך, ולכן הקרקע לא עברה לבעלות רב ענן. מדייק מכך הראב"ד ‏[9]. שאם השכן היה יודע שהכותל נבנה בחצרו, והיה מתכוון בפירוש להקנות לרב ענן חלק מחצרו, רב ענן היה זוכה בכך גם בלי שמתכוון בפירוש לזכות. והקשה על כך מהגמרא ביבמות ‏[10] שפוסקת לגבי נכסי גר שמת, ונכסיו הם הפקר כי אין לו יורשים, שאם אדם עדר בהם בלי שידע שהם הפקר, בלי שהתכוון לקנות את הקרקע בפעולת חזקת הקניין שעשה, הוא לא זכה בקרקע. כלומר, בשביל לזכות בדבר, צריך שהזוכה יתכוון בפירוש לזכות בו, וזה לכאורה סותר לדיוק מסוגייתנו. ומתרץ ש'דעת אחרת מקנה אותן שאני'. כלומר, הגמרא ביבמות מדברת על זכייה בנכסי הפקר, ושם צריך דעת זוכה לזכות, אך כשיש לנכסים בעלים, והוא מתכוון להקנות לזוכה, אין צורך בדעת הזוכה כדי לזכות בנכסים.

הקצות מביא דין זה של הראב"ד ודן בו. הוא מקשה על הראב"ד מסוגיא של לוקח שסיכם עם המוכר לקנות את הסחורה שנמצאת על החמורים של המוכר, ששם אמר הראב"ד בעצמו, שגם אם הלוקח מדד את הסחורה והחזירה על גבי החמורים, הוא לא קנה למרות שהיה מעשה קניין של משיכה בפעולת המדידה שלו, מכיוון שלא התכוון לקנות בפעולה זו. והרי הראב"ד בעצמו אמר שכשיש דעת אחרת מקנה, אין צורך בדעת הזוכה.

הנתיבות ‏[11] מביא את קושיית הקצות ומתרץ שני תירוצים. בתירוץ הראשון מסביר הנתיבות, שכדי שהזוכה יזכה ללא כוונה לזכות, המזכה צריך להתכוון בשעה שהזוכה עושה פעולת קניין לזכות לו את הנכסים בפעולה זו. ומכיוון שבסוגיא של מדידת הלוקח, גם המוכר התכוון למדידה בעלמא ולא שהקונה יזכה בפעולה זו, זה נחשב שאין פה דעת אחרת מקנה ‏[12]. בתירוץ השני הנתיבות מחלק בין נתינת מתנה לבין מכירה. בנתינת מתנה, יש רק זכות לזוכה, ולכן דעת אחרת מקנה מועילה לזכות לזוכה גם ללא כוונתו לזכות בנכסים. אך במכירה יש זכות וחובה לקונה, שהרי הוא זוכה בנכסים ומתחייב בתשלומים. ואם כן, במצב כזה המוכר אינו יכול לזכות לקונה ללא כוונה מפורשת מצד הקונה לזכות בנכסים כעת, שכן יש בכך חובה לקונה ‏[13] .

שיטה נוספת בדין של קניין ללא דעת הקונה לקנות, מובאת בתוספות ישנים ביבמות . הגמרא מביאה את הדין של העודר בנכסי גר שמת, שלא קנה אותם מכיוון שלא התכוון לקנותם. מקשים על כך בתוספות ישנים מגמרא בבבא קמא , שמי שהרים גלל ברשות הרבים למעלה משלושה טפחים, למרות שלא התכוון לזכות בו, הוא יהיה חייב באחריות נזקיו. כלומר, הגלל נחשב שלו. ולכאורה זה סותר למה שהגמרא אמרה שאין קניין ללא דעת הקונה. ומתרצים בתוספות ישנים, שיש חילוק בין מטלטלין לקרקעות. חזקת הבעלים במטלטלין אינה חזקה כל כך, מכיוון שאינם קבועים במקום אחד, ולכן מי שעשה בהם מעשה קניין – קנה אותם ללא כוונה מצידו לקנות. וזה ההסבר לגמרא בבבא קמא. לעומת זאת, בגמרא ביבמות מדובר על קרקעות של גר, וחזקת הבעלים על קרקעות היא יותר חזקה מכיוון שהן קבועות במקומן, ולכן צריך כוונה מפורשת לזכות בהן. שיטה זו טעונה ביאור. לכאורה קניין תמיד מתבצע על ידי גמירות דעת של הזוכה ושל המזכה להעביר בעלות על החפץ, ואם כן, כיצד יתכן שאדם יכול לקנות מטלטלין ללא שהוא מתכוון לקנותם? הרב חביב שליט"א הציע להסביר שמכיוון שהעולם מסתכל על מי שמחזיק מטלטלין בידו כבעלים על המטלטלין, לכן זה נחשב שלו‏[14].

סיכום

למדנו בסוגיא את מחלוקת הראשונים בביאור המעשה של רב ענן ושכנו, בראשונה, מחלוקת רמב"ן ורשב"ם האם רב ענן טוען שזכה בחלק מחצרו של שכנו, או שטוען שחברו מחל לו על חיובו לתת חצי ממקום בניית הכותל, ובביאור טענותיו של רב ענן. למדנו את מחלוקת רש"י ותוספות לגבי שיטת רב נחמן להלכה בדין מחילה בטעות. ולבסוף למדנו בדין קנייה ללא כוונת הקונה את שיטת התוספות ישנים שמחלק בין קניין קרקע שמחייב כוונה לקנותה, לבין מטלטלין שנקנים ללא דעת הקונה, ואת שיטת הראב"ד שאומר שכשיש דעת אחרת מקנה אין צורך בכוונה לזכות מצד הקונה, על פי ביאורי הקצות והנתיבות.

  1. גילעד ליפשיץ ונעם זאגא
  2. בבא בתרא מא,א
  3. ד"ה והא
  4. ברמב"ן מובאים עוד פירושים בשם רבנו תם, ובשם הראב"ד, שממשיכים בכיוון הביאור הזה, ומבארים באופן קצת שונה את טענתו הראשונה של רב ענן. הרוצה לראותם, יעיין ברמב"ן. במאמר זה נסתפק בפירושים הנ"ל.
  5. ד"ה אמר ליה
  6. דף סו,ב
  7. שם ד"ה הלואה היא
  8. ד"ה אמר ליה
  9. הובא בנימוקי יוסף בסוגייתנו, כב. בדפי הרי"ף.
  10. נב:
  11. סימן רעה ס"ק ד
  12. ניתן להבין כך את דברי הראב"ד כפי שהובאו בשיטה מקובצת בבבא בתרא דף פד: על סוגיית 'מדד והניח על גבי סימטא', וזו לשונו: 'המשיכה צורך הלוקח הוא וכיון דמסרן לו למשכן ומשכן בסימטא או בחצר של שניהם קנה, אבל כשמסרן לו למוד (למדוד) לצורך עצמו הוא לידע כמה מדות יש בהם והלוקח אינו מתעסק בקניות הפירות לעצמו רק לצורך שניהם'.
  13. אמנם, בהערות של הרב דז'ימיטרובסקי על הנתיבות הוא מעיר שלכאורה לא משמע כן בראשונים, שהרי הרשב"א בבבא בתרא דף פד: הביא את דברי הראב"ד גם בסוגיא של מכירה, ושם הרשב"א מסביר שלפי הראב"ד יש חיסרון במדידה מכיוון שזו פעולה שמועילה הן למוכר והן לקונה ולכן אינה יכולה להחשב כפעולת קניין.
  14. כמובן שישנן שיטות נוספות בדין קניין ללא דעת הקונה, ובדין דעת אחרת מקנה, אך אנו התמקדנו בשיטות הראב"ד ותוספות ישנים.