דרשני:פטור צרת ערווה (הרב יוסף אפריון)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המאמר סוכם על ידי תלמידים על בסיס שיעורי הרב

איסור צרת ערווה הוא האיסור בו לדוגמא ראובן התחתן עם בת אחיו שמעון= אחיינית, ובנוסף, עם אישה נוספת. מת ראובן, ועכשיו בתו של שמעון נופלת לפניו לייבום. במאמר זה נידון בטעם האיסור ובמחלוקות השונות בו.

פתיחה- פטור או איסור?

...ואין לי אלא היא, צרתה מנין? ת"ל: לצרור....

הגמרא הזו בדף ג:, מביאה את האיסור של צרת ערווה. כלומר, ראובן התחתן עם בת אחיו שמעון= אחיינית, ובנוסף, עם אישה נוספת. מת ראובן, ועכשיו בתו של שמעון נופלת לפניו לייבום. אז אומרים שכמו שבתו אסורה עליו לייבום כי היא ערווה, כך גם צרתה[1]. בסוגיא הקרובה ננסה להבין מה סיבת הפטור של הצרה.

מהברייתא כאן, נראה שלכאורה לא היתה באמת בעיה בצרה. היה אפשר בעיקרון לייבם אותה (ולפטור את השנייה), רק שהתורה הגיעה ואסרה לי במיוחד. השאלה היא, מה תוכן הדברים שהתורה אמרה בצרת ערווה? איך קרה שלא מייבמים? האם עכשיו נוצר עליה איסור בפני עצמה, או שיש פה רק איסור ממילא, אגב הערווה?

יש 2 כיוונים בעניין:

כיוון 1- איסור: התורה חידשה שהערווה אוסרת את הצרה, כלומר היא אסורה באיסור ערווה (-ערווה/צרת ערווה?). ברגע שהתורה אמרה "לצרור"- היא הוסיפה, שחוץ מאיסור אשת אח, נוסף עליה עוד איסור עצמי שכביכול כבר לא קשור לערווה. אז גם עליה, וגם על הערווה- יש 2 איסורים.

כיוון 2- פטור: לא היתה בעיה לייבם, אבל הערווה פוטרת את הצרה מייבום. הרמב"ם[2] אומר את הכיוון הזה:

מי שמת אחיו והניח שתי נשים האחת אסורה על יבמה משום ערוה והשניה אינה ערוה, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה ולא נפלה לו זיקה על בית זה כלל, שנ' אשר לא יבנה את בית אחיו בית שיש לו לקוחין באיזו מהן שירצה הוא שיש לו עליו זיקה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שהרי אין לו בו לקוחין אינו בונה אפילו מקצתו שהיה מותר ונמצאת צרת הערוה ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה.

-ברגע שהערווה נאסרה, כל הבית נפטר. בעצם התורה אמרה- או שיש אופציית יבום אצל כל אחת מהנשים, או שאין ייבום בכלל בכל הבית. לא נוסף פה עוד איסור, אלא ברגע שהערווה נאסרה בייבום- ממילא נפטרה צרתה, שקמה באיסור אשת אח[3] בלבד.

עכשיו ננסה להעמיק ב2 ההסברים האלו, בהבדלים והנפק"מ ביניהם.

ראיות מהגמרא

"מאי איריא דתני פוטרות"- פטור

אחרי שהגמרא דנה מה ההגיון של הסדר במשנה, בדף ג. היא שואלת למה אמרנו דווקא "פוטרות צרותיהן"? אם כן, נסביר את כל מהלך הגמרא עפ"י רש"י[4], ונראה מה יוצא לעניינינו;

ומאי איריא דתנא פוטרות? ליתני אוסרות!- הרי הן אסורות מייבום, ומ"פוטרות"- משמע שלא חובה ליבם, אבל אם ירצה ייבם. ולא כך הדין?

אי תנא אוסרות, הוה אמינא אסור לייבם, אבל מיחלץ חלצה, קמ"ל.- אם הייתי אומר "אוסרות", היה משמע שהייבום אסור, אבל צריך חליצה. לכן אמרתי "פוטרות"- כי גם חליצה לא צריך.

וליתני אסורה לחלוץ!- אז פשוט היית אומר שגם אסורה לחלוץ?

מאי קעביד.- א"א לומר כך, כי אין באמת איסור לחלוץ, היא רק פטורה מכך.

אלמה לא? אם אתה אומר חולצת - מתייבמת!- אבל כן צריך לומר שזה אסור, כי אנשים יבואו ויטעו לחשוב שגם ייבום מותר, כמו שחליצה מותרת?

כיון דבמקום מצוה הוא דאסירה צרה, ושלא במקום מצוה שריא, משום הכי תני פוטרות.- אם הייתי אומר "אוסרות", היה משמע שהערווה אוסרת את הצרה, שיש איסור בצרה כמו הערווה, ולכן אין ייבום. כלומר, האיסור גורם לביטול הייבום. ממילא היה יוצא, שאם במקום מצוות ייבום אסור- קל וחומר שלא במקום מצווה[5], הצרה תהיה אסורה.

לכן אמרתי "פוטרות" כדי ללמד שאין פה איסור בצרה, אלא הערווה באמת רק פוטרת צרתה מהייבום, וממילא העובדה שאין ייבום- גורמת לכך שיחול איסור אשת אח. לכן יוצא, שאם זה במקום מצווה- הייבום של הערווה מתבטל וממילא יש איסור אשת אח, ואז גם אצל הצרה אין ייבום. אבל שלא במקום מצווה5 -זה מותר. כלומר, סתם ככה אין איסור בצרה, ורק במקום ייבום/ אשת אח- יש.

ומאי איריא דתני מן החליצה ומן הייבום? ליתני מן הייבום לחודיה!- אם כן יוצא, שאין בעיה בחליצה, יש רק בעיה בייבום. אז למה לא אמרת שהבעיה היא רק בייבום, ולא בחליצה?

אי תנא מן הייבום, הוה אמינא מיחלץ חלצה, יבומי לא מייבמה, קמ"ל: כל העולה לייבום - עולה לחליצה, וכל שאינו עולה לייבום - אינו עולה לחליצה.- אם הייתי אומר כך, היו חושבים שבאמת מותר לחלוץ אבל זה לא נכון, כי "כל העולה...".

יוצא מהגמרא הזו במפורש לכאורה, שאין לערווה איסור בפני עצמה של 'צרת ערווה'. אלא האיסור חל בגלל הערווה שנשואה לאחיו. ממילא, יש איסור אשת אח- הערווה רק פוטרת צרתה. הגמרא אומרת שלא במקום מצווה שריא צרה= אין לה איסור בפני עצמה, אלא רק בגלל במקום שהערווה שייכת ביבום- יש עליה רק איסור אשת אח.

(צריך להוסיף, שבינתיים יוצא שלמ"ד "איסור"- שלא במקום מצווה גם יהיה אסור. לכאורה כרגע זו נפק"מ משמעותית בין השיטות)

"צרה נמי לא תבעי קרא"- איסור

"רבא אמר: ערוה לא צריכא קרא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, כי איצטריך קרא - למיסר צרה... ומאי שנא ערוה דלא צריכא קרא? דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, צרה נמי לא תיבעי קרא, משום דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת!"

הגמרא בדף ח דנה לשיטת רבא, ואומרת שכמו שערווה לא צריכה קרא, כך גם צרה לא צריכה קרא. כי לשתיהן יש איסור כרת, ולא נדחה. אז יוצא, שלצרה יש איסור בפני עצמה- בדיוק כמו שבערווה יש איסור. (כך ניתן גם לראות מהגמרא בדף יג., בדעת רב אשי- "צרה במקום ערוה קיימא".)

מוסיפה הגמרא, ואומרת שממילא הפסוק מלמד משהו אחר- להגביל את האיסור רק למקום מצווה. אבל שלא במקום מצווה- אין איסור. אבל מה האיסור שהגמרא מגבילה- איסור צרת ערווה. כלומר, יש עליה איסור בפני עצמה- איסור צרת ערווה, רק שהוא מוגבל למקום מצווה בלבד.

הגמרא מוסיפה לדון, ואומר רב"ח שלכאורה אם אנו אומרים שלערווה ולצרה יש איסור באותה רמה, וזה נלמד מאותו פסוק, ואותו פסוק אומר שאיסור צרת ערווה מוגבל רק למקום מצווה, לכאורה גם איסור ערווה עצמה- יהיה מוגבל רק למקום מצווה?

עונה רבא, שיש קל וחומר- אם במקום מצווה אסור, קל וחומר שלא במקום מצווה יהיה אסור[6].

שואל רב"ח- והרי מוכח מצרת ערווה שלמרות שבמקום מצווה אסור, שלא במקום מצווה מותר?

עונה רבא- יש לימוד מהפסוק- "בחייה", כל עוד אשתך חיה, אתה לא יכול לשאת את אחותה.

יוצא, שיש במפורש לכאורה איסור על הצרה בפני עצמה- איסור ערווה/ צרת ערווה. וזה בדיוק ההפך ממה שהסברנו וראינו בגמרא בדף ג.- כאן יוצא, שהערווה אוסרת צרתה. גם מקושיות רב"ח- איך יכול להיות שנאמר בכלל שערווה מותרת? רק אם אתה אומר שהצרה גם היא מוגדרת ערווה, אז הן באותה רמה, ואפשר להשוות ביניהן, כך שאם אחת מותרת גם השנייה תהיה מותרת.

"שש עריות חמורות"- פטור

הגמרא בדף ג:, רצתה לומר שגם 6 העריות החמורות, שנשואות לאחרים - יאסרו צרותיהן. דחתה הגמרא שלא, "מה אחות אשתו מיוחדת שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לינשא לאחים ואסורה ליבם - וצרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לינשא לאחים ואסורה ליבם - צרתה אסורה, יצאו שש עריות חמורות מאלו, הואיל דאי אפשר לינשא לאחים - צרותיהן מותרות, שאין צרה אלא מאח."

כלומר, הגמרא מסבירה שהעריות היחידות שאוסרות צרותיהן, הן אלו שאחיו יכול להנשא להן. אבל ב-6 עריות החמורות- אחיו לא יכול, ולכן לא אוסרות צרותיהן. אחרי זה, מוסיפה הגמרא "שאין צרה אלא מאח". מה פשר המשפט הזה? למה אני צריך אותו, הרי הגמרא הסבירה לי כבר, שרק כשהאח יכול להתחתן איתה היא אוסרת?

התוס' רא"ש[7] כתב- "כלומר אין הערוה אוסרת הצרה אלא פוטרתה מן החליצה ומן היבום וכשנשואה לאחיו ממילא קיימא עליה באיסור אשת אח וכשנשואה לאחר אין הערוה אוסרתה". כוונת הגמרא היא לפרש את מה שהיא אמרה קודם; בהתחלה הגמרא אמרה שהחילוק ביניהן הוא שרק מי שיכולה להנשא לאחיו- אוסרת צרתה. היא אמרה לי באילו מקרים. עכשיו מגיעה הגמרא ומסבירה- למה רק מי שלא יכולה להנשא לאחיו אוסרת צרתה? כי "אין צרה אלא מאח".

כלומר, הגמרא מסבירה שמה שקורה פה זה שהערווה פוטרת צרתה, וזה קורה רק במקום ייבום. רק כשיכולה להנשא לאחיו- הערווה אסורה, והואיל והיא אסורה- אסור לייבם את כל הבית. ממילא יחול על צרתה איסור אשת אח, כמו שמפורש ברש"י[8].

הגמרא בעצם מגיעה ואומרת לי, שלא תחשוב שזה איסור, ואת אותו איסור יש גם על צרתה. כי אם כן, מה הסברא לחלק? אם תגיד שזה איסור- כך לכאורה יהיה הדין גם שלא במקום מצווה[9]?

ניתן לראות את זה יותר במפורש ברשב"א[10].

"אזהרה שמענו, עונש מנין?"

ישר אחרי הגמרא שראינו עכשיו, הגמרא שואלת "אזהרה שמענו, עונש מנין? אמר קרא: כי כל איש...". צריך ביאור, על מה בדיוק הגמרא שואלת את זה? על איזה איסור מדובר? על מי מהן מדובר?

אז אומר ה'פרי מגדים'[11], שברור שבערווה יש כרת על אשת אח ואחות אישה, וכן ברור שגם בצרה חייב על אשת אח- שהרי כל אלו כריתות. אז אם הגמרא שואלת אותי על עונש, כנראה שהגמרא הבינה שיש פה עוד עונש שלא ברור. כלומר, חייבים לומר שיש פה איסור נוסף על הצרה, ולזה מחפשת הגמרא מקור.

איזה איסור יש לצרה בפני עצמה? איסור צרת ערווה, ולכן שואלת הגמרא מה המקור. אם כן, השאלה היא מה המקור לאיסור צרת ערווה, לכאורה. ויש מכאן לכאורה ראיה שיש איסור לצרה בפני עצמה.

הבעיה היא, שרש"י לא אומר כך. רש"י מסביר "עונש מנין- ... ערווה או צרתה"= עונש ששווה לשתיהן. ולפי מה שאמר ה'פרי מגדים'- מדובר רק על הצרה עצמה. הוא עצמו אומר שרש"י קשה לו. ניתן לומר, שלשיטת רש"י, הגמרא חיפשה מקור באמת לכך שיש 2 איסורים בערווה, אך מפשט הגמרא נראה לכאורה כמו שה'פרי מגדים' הסביר.

הסברים מחודשים ל'פטור' ו'איסור'(ר' שמואל)

בגלל ה"סתירות" בגמרא, אנחנו חייבים להסביר אחרת.

לכאורה מה שהפריע לנו למ"ד פטור, זו הגמרא בדף ח. וה'שו"ת אחיעזר' ור"ש שקופ, הסבירו שבאמת הגמרא שם אמרה שזה איסור, אבל רק בהו"א. כלומר, בעמ' א למטה, "צרה נמי לא תיבעי קרא, משום דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת?"- הגמרא באמת בשלב הזה אומרת שזה איסור. אבל בסוף היא חוזרת ואומרת שזה פטור- "אמר קרא: עליה, במקום עליה הוא דאסירא, שלא במקום עליה שריא."= איזה איסור יש רק במקום מצווה- איסור אשת אח. כלומר, מ"עליה" התורה למדה אותי שמדובר באיסור אשת אח. ממילא הקושיא מדף ח נעלמת. אבל עדיין קשה מהמשך קושיות רב"ח[12].

הסבר שני ב'פטור'

לכן הסביר ר' שמואל[13] רוזובסקי אחרת:

הוא הסביר את הגמרא לפי 'פטור', אבל בהבנה מחודשת: עד עכשיו אמרנו שבפטור, הצרה היא בכלל לא צד בעסק- הבנו שמשפחה שיש בה צד פטור(=הערווה)- כל הבית פטור.

עכשיו נבין שזה עדיין פטור אבל פחות קיצוני. כשאומרים 'איסור' הכוונה היא שהצרה עד עכשיו היתה מותרת, ועכשיו היא נאסרה באיסור חדש- צרת ערווה. כנגד זה הצד החדש של 'פטור' אומר, שאת הערווה א"א לייבם כי היא אסורה, בגלל שהיא ערווה. בזה שהערווה פוטרת צרתה- היא הופכת אותה לערווה. היא פוטרת אותה ע"י זה שהיא מגדירה אותה כערווה.

ההסבר הזה, אומר שכן יש בה בעיה- היא מוגדרת כערווה לעניין יבום. אם מישהו יבוא עליה הוא עובר רק באיסור אשת אח. אבל לעניין ייבום יש עליה "שם ערווה". בזה אתה גם מרוויח שה"מהפך" בגמרא (בדף ח.-:) - כמו שהסבירו ר"ש שקופ וה'שו"ת אחיעזר'- הוא לא כ"כ קיצוני, ונסביר.

איך זה עוזר להסביר את הגמרא? אומר ר' שמואל- באמת בהתחלה הגמרא אומרת כמו שהסביר ה'שו"ת אחיעזר': בהו"א הגמרא חושבת שזה איסור, ומ'עליה'- לומדים שזה פטור, אבל פטור כמו ההסברה החדשה. ממילא, עכשיו מובנת קושיית רב"ח- הרי את האיסור של ערוות אחות אישה[14] לומדים מאותו פסוק, שמלמד על האיסור ערווה של אותה צרה. אם כן, רב"ח שואל, הרי הן שתיהן כתובות באותו פסוק, ואם אני אומר שהאיסור ערווה של הצרה הוא איסור ערווה רק לעניין יבום- נגיד אותו דבר גם על אחות אישה- שאולי גם הערווה עצמה היא רק ערווה לעניין ייבום? וממילא- שלא במקום מצווה היא תהיה מותרת! בדיוק כמו צרתה, ששתיהן נחשבות ערווה רק לעניין יבום?

אמנם, ר' שמואל בעצמו אומר[15] שההסבר הזה באמת קשה, ונראה להסביר כמו הפרי מגדים.

הסבר שני ב'איסור'

ממשיך ר' שמואל שם, ומסביר שיש חילוק גם בצד של 'איסור', ע"פ ה'פרי מגדים';

אם אדם עבר וייבם צרת בתו- למ"ד 'פטור' הוא עבר איסור אשת אח בלבד. לפי 'איסור'- יש פה עוד איסור. השאלה היא איזה איסור?

אופציה ראשונה- לומר שהיא ערווה, כמו הערווה. הערווה 'הדביקה' אותה, באותו איסור כמו שלה. את האמת שכך נראה לכאורה בפשט הלימוד מהפסוק. אלא קצת קשה- שא"כ, היתה המשנה מונה אותה גם.

אופציה שניה- נוצר פה איסור חדש, איסור צרת ערווה. כך אומר המאירי[16] שמונה את איסורי השניות שיש בפרק. הוא מונה שם את הצרה בפני עצמה, כאיסור 'צרת ערוה', בדיוק כמו שאמרנו.

איך יכול להיות שהערווה תגרום לצרה להיאסר באותו איסור כמוה?

הגמרא בדף לב, אחרי המשנה של 2 אחים ו2 אחיות[17], אומרת שאם בכ"ז עבר ובא על אשת אחיו שהיא אחות אשתו- חייב משום אשת אח, ומשום אחות אישה. מייד אומר רש"י, שברור שמדובר בחיי אשתו, שאל"כ לא יהיה פה איסור אחות אשה. אבל רבנו חננאל, אומר שם שגם אחרי מיתת אשתו. איך יכול להיות? הרי אשתו מתה, ולגבי אחות אישה אנחנו לא אומרים ש"הואיל ונאסרה..."?

אלא, שאומר ר' שמואל שחייבים לומר פה חידוש עצום. כדי להסביר את רבנו חננאל, חייבים לומר שהערווה- אחות אישה- העבירה לצרתה, איסור כמו שלה. היא נהיית גם אחות אישה. והחידוש הוא, שמעכשיו והלאה- היא עומדת בפני עצמה, היא כבר לא קשורה לערווה המקורית. ועד כדי כך, שגם כאשר אחות האישה שהיא אשת היבם מתה- עדיין על הנופלת לייבום יש איסור של אחות אישה. למה- כי יש עדיין איסור על צרתה של אחות אישה! ואם יש על צרתה איסור של אחות אישה- כל הבית נדבק באיסור הזה, כל הבית הוא באיסור אחות אישה, למרות שכבר אין פה אף אחות אישה.

זה החידוש בהסבר הזה- שהיא נהיית ממש כמו הערווה עצמה, וכבר לא קשורה אליה. השיטה הזו, היא בעצם מה שאמר ה'פרי מגדים' בדף ג. אם כן יוצא, שחייב להיות צד כזה, להסביר את הבעיה שיש בצרת ערווה.

אבל גם על זה אומר ר' שמואל שקשה, שהרי "ואישה אל אחותה לא תקח... בחייה", ומצינו בגמרא להדיא בדף ל. שאין איסור אחות אישה בצרה לאחר מיתה- אמרנו שבשעת נפילה יש גם אשת אח וגם אחות אישה, אבל לאחר מיתת הערווה הותר איסור אחות אישה, ואמור להיות ייבום, אלא שחידשה המשנה ש"הואיל ונאסרה עליו שעה אחת, נאסרה עליו עולמית". כלומר בגלל ששעה אחת לא היתה ראויה לייבום בגלל איסור אחות אישה, אז גם כשפקע האיסור הזה ע"י מיתת אחותה- תהיה אסורה. ממילא, יוצא שלאחר מיתת הערווה- פוקע איסור הערווה[18].


הערות שוליים

  1. ע"פ שיטת ב"ה
  2. הלכות יבום וחליצה פרק ו הלכה יד
  3. שיש לה בנים/ שלא במקום מצווה
  4. בעצם גם תוס' אומר כך
  5. כשנשואות שתיהן לאדם אחר, שהוא לא אחיו.
  6. לפי 2 הצדדים, לא ממש ברור מה רבא עונה פה. הרי ברור שרב"ח שאל, בגלל ההשוואה בינה לצרה בנק' הזו.
  7. במקום
  8. ד"ה 'שאין צרה אלא מאח'
  9. זה קצת קשה, כי כבר ראינו בדף ח, איך מ"ד איסור מסביר את ההגבלה רק למקום מצווה. אז למה שלא נאמר פה אותו דבר?
  10. במקום
  11. ב"פורת יוסף" יבמות, במקום
  12. אפשר לומר בדוחק, שרב"ח הקשה לרבא, שאפילו בהו"א א"א לומר את מה שהוא אומר.
  13. חידושי ר"ש- יבמות סימן ג אות ה-ו ד"ה "ובאמת"
  14. חייבים לומר שזו הערווה המודברת- רש"י במקום
  15. ד"ה 'והנה'
  16. בדף כ
  17. והיתה עוד צרה לזו שנפלה לייבום
  18. אמנם 'אשת אח' קיים כאן, אבל זו לא סיבת פטור מייבום, אלא להפך.