דרשני:קדושת בית כנסת ואיסור סתירתו

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

במאמרנו [1] נעסוק בשני עניינים, ביסוד קדושת בית כנסת ובטעם האיסור לסתור בית כנסת על מנת לבנות בית כנסת חדש. בעניין קדושת בית כנסת נראה מחלוקת בראשונים האם קדושתו הינה מדאורייתא או שמא היא מדרבנן. בטעם האיסור לסתור ביכ"ס נראה את דברי הראשונים על שני הטעמים המובאים בגמרא, משום פשיעותא ומשום צלויי, ובסוף נעסוק בפסיקת ההלכה למעשה.

יסוד קדושת בית כנסת

הראשונים נחלקו האם קדושת בית כנסת הינה מהתורה או שהיא מדרבנן?

קדושתו מדאורייתא

היראים [2] כותב: "מורא מקדש. ויראת מאלהיך צוה בהכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד.." מדברים אלו אנו למדים שהיראים משווה את ביהכ"נ לבית המקדש, ההשוואה בין שניהם מסתמכת על שתי ברייתות ; הראשונה לומדת מהפס' "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו') ריבוי לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות, השנייה לומדת מהפסוק "ואהי לכם למקדש מעט בארצות אשר הדחתים שם" (יחזקאל יא') שהתורה כוללת את בתי כנסיות ובתי מדרשות בציווים על המקדש (הדרשה השנייה מופיעה במגילה כט.) גם המרדכי [3] כותב שבית כנסת נקרא מקדש מעט.

קדושתו מדרבנן

במסכת מגילה כו: אנו למדים על המושגים תשמישי קדושה ותשמישי מצוה: " תנו רבנן: תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין. - - ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן"

הרמב"ן [4] והר"ן [5] סוברים שקדושת ביהכ"נ הינה מדרבנן והם חלוקים בגדרה ; הרמב"ן סובר שקדושתה כתשמיש מצווה, משום שבית הכנסת נבנה על מנת שנתפלל בו, א"כ אינו תשמיש קדושה אלא תשמיש מצווה. לעומתו הר"ן סובר שביכ"נ הינו תשמיש קדושה וכלשונו: " ..כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם..". לדבריו, למרות שהוא לכאורה תשמיש מצווה חכמים החילו על ביהכ"נ קדושה של תשמיש קדושה.

פסיקה

הרמב"ם [6] כלל את בתי הכנסיות באיסור הנלמד מן הפס' "..לא תעשון כן לה' אלוקיכם" ומכך שהוא משווה את ביכ"נ לבהמ"ק כיראים משמע שהוא סובר שקדושת ביכ"ס הינה מדאורייתא. גם המרדכי שהובא לעיל כותב שהאיסור "לא תעשון כן" חל על בתי כנסיות. הרמ"א [7] כותב: "...ואסור לסתור דבר מבהכ"נ, אלא אם כן עושה על מנת לבנות" ועל דבריו כותב המשנה ברורה [8] : "דהוי כנותץ אבן מן ההיכל דאסור משום שנאמר את "מזבחותם תתצון וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם" ובהכ"נ וביהמ"ד ג"כ נקרא מקדש מעט..".

איסור הריסת בית כנסת

החלק השני של המאמר עוסק בדברי הגמרא: "לא יסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישת אחריתא" ולפני שנעסוק בסוגיא עצמה נברר מה ההיתר להרוס ביכ"נ בכדי לבנות ביכ"נ לאחר שבית הכנסת החדש כבר בנוי?

הביאור הלכה [9] שואל שאלה זו ועונה שסתירה זו שונה משום שרצון הבונים היתה לסתור את ביכ"ס כבר בתחילה, אבל הם לא סתרו את ביהכ"נ בתחילה מפני שרבנן אסרו זאת עליהם, ולכן בזמן הבנייה הם הסתמכו על כך שבזמן שהם יסיימו את הבנייה הם יוכלו לסתור את הבית כנסת הישן ולהשתמש בו עבור החדש )בשביל כיסוי הוצאות הבנייה וכד'(.

בגמרא מובאת מחלוקת מהו טעם האיסור לסתירת בית כנסת: " "אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיכא בי כנישתא אחריתי"[10]

הראשונים נחלקו מה החשש ב"פשיעותא" שבגללו תיקנו חכמים את האיסור?

רש"י [11] כותב שהחשש הוא שיקרה אונס והם לא יבנו ביכ"נ אחר במקום ביהכ"נ שסתרו. לעומתו הרשב"א [12] סובר שהחשש בפשיעותא הוא שהם יתעכבו בבנייה, והנמוקי יוסף והר"ן סוברים כמותו [13] . מדברי הרשב"א הר"ן והנמו"י משמע שהגרסה אשר היתה לפניהם היא "מאי בינייהו? דאיכא דוכתא לצלויי" וממילים אלו הם הבינו ש"פשיעותא" זה התעכבות בבנייה, משום שאין אנו חוששים שהם לא יבנו ביכ"נ בגלל שכעת אין להם ביכ"נ אלא רק מקום להתפלל. ואילו לפני רש"י היתה גרסת הגמרא אשר מונחת לפנינו ולכן רש"י סובר שהחשש בפשיעותא הוא שלא יבנו כלל משום שכבר יש להם ביכ"נ אחר.

כל דעה מסבירה את המשך הגמרא ע"פ שיטתה ; " מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא, ובנו בי סיתווא בקייטא"

הסוברים כדעת רש"י מסבירים שמרימר ומר זוטרא סוברים כמ"ד צלויי (ואין הלכה כמותם) משום שאם היו סבורים כמ"ד פשיעותא מרימר ומר זוטרא לא היו סותרים את ביהכ"נ קודם שהיו בונים ביכ"נ חדש אע"פ שיש להם ביכ"נ אחר.

לעומתם הנמו"י כותב שמרימר ומר זוטרא סברו כמ"ד פשיעותא וזה בא ללמדנו שבזמן שיש ביכ"נ אחר קבוע מותר לסתור הישן קודם שיבנו את החדש. " א"ל רבינא לרב אשי: גבו זוזי ומחתי, מאי? אמר ליה: דילמא מיתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו. שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי, מאי? א"ל: זמנין דמתרמי להו פדיון שבויים, מזבני ויהבי להו. א"ה, אפי' בנו נמי! אמר ליה: דירתיה דאינשי לא מזבני".

שתי השיטות מסכימות שדברי הגמרא הללו עוסקים בחשש משום פשיעותא, ההבדל הוא שהר"ן מוכיח מכך שדברי הגמרא הללו עוסקים בפשיעותא שגם המעשה במרימר ומר זוטרא עוסקים במ"ד משום פשיעותא ולא במ"ד משום צלויי.

פסיקת ההלכה

הרמב"ם כותב: "אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה, שמא יארע להם אונס ולא יבנו.." מדברי הרמב"ם משמע שהוא פוסק כשיטת רש"י. הטור והשו"ע מעתיקים את דברי הרמב"ם להלכה (או"ח ס' קנב).

מחלוקת אחרונים כאשר קיים ביכ"ס אחר קבוע

האחרונים נחלקו מה הדין כאשר יש ביכ"נ אחר קבוע בעיר אשר יש בו מקום למתפללי ביהכ"נ אשר רוצים לסתור את ביהכ"נ שלהם ולבנות חדש במקומו?

המג"א [14] פוסק כפי שהבנו עד כה ברמב"ם והטוש"ע שאף במקרה כזה יהא אסור לסתור את ביהכ"נ. לעומת המג"א הט"ז [15] אומר שמותר לכו"ע לסתור את ביהכ"נ קודם הבנייה, הוא מנמק את דבריו שגרסת הגמרא שמונחת לפניו: "מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיכא בי כנישתא אחריתי" עוסקת בביכ"נ שאינו קבוע אלא ארעי, ולכן כל ההולכים בשיטת רש"י סוברים שאין חוששים לפשיעותא במקום שיש ביכ"נ קבוע, אלא רק במקום שביהכ"נ הינו ארעי וכך והוא גם מעמיד את דברי הרמב"ם והטוש"ע. דברי הט"ז הם חידוש גדול משום שעד כה לא ראינו שגרסת הגמרא ע"פ רש"י מדברת רק על ביכ"נ ארעי, וע"פ הבנה זו המחלוקת בין שתי השיטות קטנה יותר ממה שחשבנו.

הביאור הלכה [16] כותב שהסותר ע"מ לבנות לכו"ע אינו עובר על איסור דאורייתא אבל הדבר אסור מדרבנן מפני שחששו חכמים שמא יפשעו לאחר הסתירה ולא יבנו, ומפני שכתב הט"ז שאין ראשונים שמחמירים, ולהיפך ראינו ראשונים שמקלים )מציין את הרמב"ן במגילה( ולכן במח' האחרונים האם ללכת אחר הט"ז או אחר המג"א הוא פוסק כט"ז בתנאי שמדובר בביכ"נ קבוע שיש בו מקום בריווח לכולם.

סיכום

במאמר עסקנו בקדושת בית כנסת והאיסור לסתור ביכ"ס. ראינו את המחלוקת בראשונים האם קדושת ביכ"ס הינה מדאורייתא או שמא היא מדרבנן, וגם בתוך אלו הסבורים שקדושתו מדרבנן מצינו חילוק בהגדרת קדושת ביכ"ס. לאחר מכן עסקנו בדברי הגמרא בב"ב על האיסור לסתור ביכ"ס, ראינו כיצד גרסת הגמרא הייתה שונה בין הראשונים, ובעקבות

כך נוצרו ביניהם הבדלים, אשר מעצבים עד היום את ההלכה למעשה.

  1. אהרון אשל, יהודה גוטליב
  2. סימן תט.
  3. מגילה דף כח ד"ה א"ר יהודה.
  4. מגילה ריש פ"ד.
  5. מגילה דף ז: בדפי הרי"ף ד"ה מאן דשרי.
  6. מניין המצוות הקצר בתחילת משנה תורה מצווה ל"ת סה.
  7. או"ח קנב א.
  8. שם ס"ק יא.
  9. ס' קנב ד"ה אא"כ עושה.
  10. במסורת הש"ס מחליפים את המילים "בי כנישתא אחריתא" במילים "דוכתא לצלויי" ע"פ גרסת התוספות.
  11. ג: ד"ה משום פשיעותא.
  12. חידושי הרשב"א ג: ד"ה מרימר ומר זוטרא.
  13. נמוק"י ד"ה מאי בדף ב. מדפי הרי"ף, חידושי הר"ן ג: ד"ה מאי בינייהו.
  14. הל' תפילה יא יב.
  15. ס' קנב ס"ק א.
  16. ס' קנב סעיף א' ד"ה שלא יבנו.