המחטיא את האדם יותר מן ההורגו
|
|
חמורים מעשיו של המחטיא את חברו יותר ממעשיו של ההורגו.אמרו חכמים: "מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה. המצרים והאדומים קדמו בחרב: 'אמר אויב ארדוף אשיג... אריק חרבי' (שמות טו). 'ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך' (במדבר כ). ושתים בעבירה - מואבים ועמונים. על אלה שקדמו בחרב כתיב (דברים כג) 'לא תתעב אדומי', 'לא תתעב מצרי'. אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל 'לא יבוא עמוני ומואבי... גם דור עשירי לא יבא להם... עד עולם".חז"ל ממחישים את חומרת מעשיו של המחטיא לעומת ההורג, בהעמידם את יחס התורה למצרים ולאדומים שקידמו את ישראל בחרב, מול יחסה לבני עמון ומואב שקידמו פניהם בעבירה. על הראשונים הוזהרנו "לא תתעב אדומי", "לא תתעב מצרי". לעומתם נאמר על המחטיאים: "גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם", כלומר, נמנעה מהם האפשרות להטהר ולהכנס תחת כנפי השכינה לדורות עולם.ויש בזה משום מידה כנגד מידה: ההורג פוגע בנהרג באופן זמני, לכן גם המצרים יכולים לבוא בקהל ה' בדור השלישי. המחטיא הורג נפשות לנצח, לפיכך הורחק הרחקה נצחית.כלל זה שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו, משתקף למעשה מתוך המקרא עצמו. שתים רעות עשו המדיינים לבני ישראל: החטיאו אותם, וגם גרמו להם שימותו במגפה. רעה זו של החטאתם, נזכרת בתורה בפירוש כסיבה לנקמה: "כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור". לעומת זאת, העובדה שבגללם מתו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל במגפה אינה נזכרת כאן אלא ברמז.הטעם לחומרה הרבה שבה רואה התורה את מעשי המחטיא, קשור לסיבת חומר דינו של מסית ומדיח (ע"ע). שניהם חרגו מן הכלל "אין אדם חוטא ולא לו". כלומר, בדרך כלל באים חטאי האדם מכח תאוותו להשיג הנאה. המחטיא והמסית שאין להם הנאה מעצם העבירה, חוטאים מכח השחתת לבם. רצונם השפל הוא שזולתם יחטא וימרוד אף שאין להם הנאה מכך. זה מראה על השחתה גדולה, ולכן אפילו לא הצליח להסית, מזמינים לו עדים מאחורי הגדר וסוקלים אותו. עצם ההסתה היא הפשע והמרד הגדול, ולכן אין לו תקנה אלא הריגה ואבדון. לכן מתועבים העמונים והמואבים הרבה יותר מהמצרים והאדומים[1].
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ אם נרצה לבדוק עד כמה רחוקים אנו מדעת תורה בענין זה נצייר לעצמנו מה היתה תגובתנו למראה רוצח מפורסם ההולך חופשי ברחוב, ולא זו בלבד, אלא גם מכבדים ומנשאים אותו ומשבחים אותו על מעשיו. אין כל ספק שלמול תופעה כזו היינו מתמלאים כעס וחלחלה. שונה היה יחסנו לאדם שידיו רב לו בכתיבת ספרי מינות וכפירה, ודברי חשק ח"ו. ממנו לא היינו מסתייגים. להיפך, יתכן שהיינו מתכבדים בו ושמחים להמצא בחברתו. זהו אבן הבוחן להתרחקותנו הגדולה מן התחושה של "המחטיא את האדם יותר מן ההורגו". שכן אם הרוצח הרג נפשות בודדות, הרי שהמחטיא "רוצח" לעתים קרובות המוני בני אדם. די בכתיבת מאמר אחד של דברי כפירה ומינות שיהא חיצו שלוח לאלפים ולרבבות. גם את איכות ההריגה אין להשוות כלל כמו שאומרים חז"ל: שההורגו - בעולם הזה, והמחטיאו - לעולם הזה ולעולם הבא. יתר על כן. במפרשים מבואר כי "המחטיא את האדם" נקרא לא רק מי שמחטיא את האדם בפועל, אלא אף מי שהיה באפשרותו לעזור לו בדרך כל שהיא ועל ידי כך היה הלה נמנע מלחטוא, והוא לא עשה כן - גם הוא נקרא מחטיאו. ונתבע על כך כאילו היה ח"ו מחטיאו בפועל ובידים ממש. הכיצד? בענין "עגלה ערופה" מצאנו שהזקנים היו אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". ואמרו על זה במשנה: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא: שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה" (סוטה מה, ב), ופירש רש"י: "לא בא לידינו ופטרנוהו - והיינו ידינו לא שפכו, לא נהרג על ידינו, שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות (כדי להשיג לעצמו אוכל) ועל ידי כך נהרג". מבואר מכאן שאם היה בא לידם והיו פוטרים אותו בלא מזונות או בלא לוייה, היו נחשבים כשופכי דמים. כעין זה מצינו במסכת נדרים (מ, א): "יצא רבי עקיבא ודרש, כל מי שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים". גם מכאן אנו למדים שהתרשלות מאמצעים שעל ידיהם היה אדם יכול להנצל ממוות, נחשבת כשפיכות דמים. לפי זה יוצא, שכיון שאמרו חכמים ש"המחטיא את האדם יותר מן ההורגו", מובן מאליו שגם במחטיא כך היא המידה. כלומר, לא רק המחטיא בפועל אלא גם מי שהיה באפשרותו לסייע לחברו בכל דרך שהיא למונעו מן החטא, ולא עשה זאת, גם הוא נחשב כאילו החטיאו בפועל.