ספר זכריה: הבדלים בין גרסאות בדף

בחלק הראשון בולטים חזיונותיו של זכריה, ובחלק השני ישנם שני משאות נבואיים, העוסקים בעיקר ב[[אחרית הימים]].

==רקע היסטורי==

שמונה עשרה שנים לאחר [[הצהרת כורש]], מצא [[עם ישראל]] את עצמו במצב קשה: בית המקדש לא היה בנוי, העמים השכנים התנכלו בדרכים שונות והמצב ה[[כלכלה|כלכלי]] היה בכי רע. התלהבותו של העם בראשית ימי שיבת ציון, הניכרת היטב מתחילת [[ספר עזרא]], פגה ופינתה את מקומה לדאגות שונות: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל וְאֵין-לְשָׂבְעָה, שָׁתוֹ וְאֵין-לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ וְאֵין-לְחֹם לוֹ - וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל-צְרוֹר נָקוּב" (חגי, א', ו'). חגי נשלח לחדש את ההתלהבות, ולשכנע את העם וראשיו ([[זרובבל בן שלתיאל]] פחת [[ממלכת יהודה|יהודה]] ו[[יהושע בן יהוצדק]] [[הכהן הגדול]]) שבניין בית המקדש אפשרי; יתרה מזאת, פתרון כל בעיותיהם תלוי בבניינו. זכריה בן עדו הצטרף אליו מספר חודשים אחר כך, לנסות ולסייע בפעולות השכנוע וההסברה.

חגי וזכריה הצליחו במשימתם, ובית המקדש נבנה בעקבות דבריהם, בשנת שש לדריווש (על פי עזרא, ה', א' - ב').

לפי הידוע לנו, פעילותו הנבואית של זכריה נמשכה עוד כשנתיים לאחר שפסק חגי מהתנבא. ייתכן שבדבריו משתקפת מתיחות או קרע בין שני מנהיגי העם, [[זרובבל בן שאלתיאל]] ו[[יהושע בן יהוצדק]].

===תוכן===

ספר זכריה נפתח בכותרת "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְבַר-ה' אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר". לאחר מכן באה פתיחה, שורת משאות, נבואת נחמה כללית על רקע שאלה שנשאל זכריה, ואחר כך שני משאות בפרקים ט'-י"א; י"ב-י"ד.  

*'''נבואת פתיחה''' (א', א' - ו'): בנבואת הפתיחה לספרו מזכיר זכריה לשומעים את הנביאים הראשונים, ותובע מהם: "אַל-תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְאוּ-אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים ומעליליכם ([[קרי וכתיב|קרי]]: וּמַעַלְלֵיכֶם) הָרָעִים - וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִקְשִׁיבוּ אֵלַי, נְאֻם-ה'".

**'''מראה ראשון''' (א', ז' - י"ז): במראה זה מתאר זכריה: "רָאִיתִי הַלַּיְלָה, וְהִנֵּה-אִישׁ רֹכֵב עַל-סוּס אָדֹם, וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה, וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים, שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים". לזכריה מתברר, שהסוסים הסתובבו בארצות העולם, "וְהִנֵּה כָל-הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת". מלאך ה' מפנה שאלה אל ה': "עַד-מָתַי אַתָּה לֹא-תְרַחֵם אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה?", וה' עונה ב"דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים". המלאך מצטט עבור זכריה את דברי ה': "קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה; וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל-הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים, אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט - וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה; לָכֵן, כֹּה-אָמַר ה', שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים: בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ... עוֹד תְּפוּצֶנָה עָרַי מִטּוֹב, וְנִחַם ה' עוֹד אֶת-צִיּוֹן, וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם".

**'''מראה שני''' (ב', א' - ד'): "וָאֶשָּׂא אֶת-עֵינַי", מספר זכריה, "וָאֵרֶא וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת". לשאלתו עונה המלאך, כי "אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת-יְהוּדָה, אֶת-יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם", כלומר, אלו [[כלי מצור|כלי המשחית]] שהכו בירושלים בשעת חורבנה. אז באים ארבעה חרשים, שמטרתם "לְיַדּוֹת אֶת-קַרְנוֹת הַגּוֹיִם הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ", כלומר, לפגוע באויבי שבי ציון. נראה, שאף שהקרנות מייצגות את האויב שפגע בירושלים בחורבן, כשבעים שנים טרם נבואת זכריה, בכל זאת כוונת המראה הזה היא נגד צרי יהודה שפעלו בתקופתו של זכריה נגד העלייה ונגד בניין ירושלים ובית המקדש.

בעיקר בחלקו השני, אך גם בראשון, מבטיח ספר זכריה לגוים הרעים עונשים כבדים, ומצייר עתיד שבו ישב עם ישראל בשלווה בארצו, והגוים מסביב ירצו בקרבתם של אנשי ישראל, מרצון או מאונס, ויעבדו את ה': "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (ח', כ"ג), או "וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל-יְרוּשָׁלִָם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת" (י"ד, ט"ז).

==זכריה בחז"ל==

כאחד מאחרוני הנביאים, זכה זכריה להיות, על פי מסורת [[חז"ל]], חלק חשוב משלשלת החכמים המעבירים את ה[[תורה]] מדור לדור:  

נבואות זכריה ניחמו את ה[[תנאים]] לאחר כישלון [[המרד הגדול]] וחורבן [[בית המקדש השני]]:  

:"...פעם אחת ([[רבן גמליאל]], רבי [[אלעזר בן עזריה]], [[רבי יהושע]] ו[[רבי עקיבא]]) היו עולין ל[[ירושלים]]. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' (במדבר, א', נ"א) ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים, אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְאֶת-זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ' (ישעיהו, ח', ב'), וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: 'לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ' (מיכה, ג', י"ב), בזכריה כתיב: 'עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם' (זכריה, ח', ד'), עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!'" (מכות, כ"ד, ע"ב).

==קישורים חיצוניים==

== הערות שוליים ==