עגלה ערופה: הבדלים בין גרסאות בדף

[[עגלה ערופה]] היא מצות התזת ראשה של עגלה, כאשר נמצא חלל בשדה שלא נודע מי הרגו. המצווה מתרחשת כאשר מוצאים בארץ ישראל יהודי הרוג מוטל על הארץ ולא נודע מי הרגו, יוצאים חמשה חכמים מבית הדין הגדול שבירושלים ומודדים את המרחק מההרוג אל הערים הקרובות אליו.  

אחר שנודעה העיר הקרובה ביותר אל ההרוג, קוברים את ההרוג במקומו, וזקני העיר הסמוכה ביותר אל ההרוג מביאים עגלה {{מקור|בתוך שנתיים ללידתה|כן}} שלא נעשתה בה כל עבודה, יורדים אל נחל ששותף בחוזקה וחותכים את ראש העגלה בסכין מעורפה. לאחר מכן, הם רוחצים את ידיהם ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", והכהנים אומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל".

המצווה חלה דווקא בארץ ישראל כפי שנאמר בפסוק "באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה" ואיננה חלה בחוץ לארץ {{מקור|ירושלמי סוטה פ"ט ה"א|כן}}. מאותה הסיבה, המצווה איננה נוהגת בירושלים משום ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" ולא ניתן לומר עליה "לרשתה"{{הערה|אמנם, בגמרא ביומא (כ"ג א') מובא מעשה על שני כהנים שהתחרו ביניהם מי יקדים לתרום תרומת הדשן, וכאשר קדם האחד, הרגו חברו, עמד רבי צדוק ואמר אחינו כל בית ישראל על מי נביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות, וגעו כל העם בבכיה. הגמרא הסבירה כי על אף שאין מביאים עגלה ערופה בירושלים עדיין אמר כן על מנת להרבות בבכיה- ומשמע כי אכן היה ראוי שיביאו עגלה ערופה ורק מטעם הפסוק לא יכלו ולכן אין להם כפרה ועיין בפירוש חברותא בפרויקט פרשני}}.

 

לפי הפסוקים על ההרוג להיות "חלל" והגמרא לומדת כי במידה והמת חנוק או טמון בגל איננו מוגדר כחלל. [[רש"י]] פירש כי הכוונה שעל ההרוג להיהרג דווקא בחרב או בכלי ברזל, אך מנגד ה[[מאירי]] פירש כי אם ניכר שנחנק על ידי אדם עורפין עליו. ה[[מלבי"ם]] ובמנחת קנאות פירשו שחלל הוא ביצא ממנו דם, ואילו בחנוק אין יוצא ממנו דם, אך אם יצא ממנו דם אף בחניקה, עורפין. כמו כן, במידה והאדם נמצא גוסס ולא מת אין לו דין עגלה ערופה לפי שאיננו מוגדר כחלל {{#makor-new:הלכות רוצח ושמירת הנפש ט יא|רמב"ם-רוצח|ט|יא}}, וכן הנמצא תלוי אין לו דין עגלה ערופה לפי שנאמר על החלל להיות "באדמה".

 

במידה וההרוג היה [[טרפה]], כלומר שהיה קרוב למות אף לפני ההריגה, נחלקו הפוסקים האם הוא מוגדר כחלל לעניין עגלה ערופה. ה[[מאירי]] כתב כי עדיין מביאים עליו עגלה ערופה לפי שאיבד חיים, ומנגד יש שפירשו כי אין לו דין עגלה ערופה לפי שרוצחו לא היה מתחייב על הריגתו מיתה כדין כל הרוג{{הערה|במנחת קנאות כתב שדברי המאירי שייכים רק לדעת הבבלי שהזקנים אומרים שלא פטרנוהו בלא מזונות, אך לפי הירושלמי שלא פטרו את הרוצח מעונש, הרי אינו חייב על הריגת טריפה}}.

מצוות העגלה הערופה נעשית ב"נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". [[רש"י]] מפרש כי מדובר ב"נחל קשה אשר לא נעבד" ומפרש על פי המדרש כי לקיחת העגלה הצעירה שעדיין לא הולידה ועריפתה במקום יבש שאיננו צומח באה לכפר על הריגת הנרצח אשר לא יכל להמשיך בחייו {{ציטוטון|אמר הקדוש ברוך הוא: תבא עגלה בת שנתה שלא עשת פירות , ותֵערף במקום שאינו עושה פירות , לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות}}. מנגד, חז"ל {{#makor-new:סוטה מו ב|בבלי-סוטה|מו|ב}} פירשו כי מדובר באיסור לחרוש ולזרוע בנחל זה לעולם, אך נחלקו [[רבי יאשיה]] ו[[רבי יונתן]] האם יש צורך גם לערוף את ראש העגלה בנחל יבש מלכתחילה או שהאיסור הוא רק שלא לעבוד בו להבא.

==טעם המצווה==

ה[[רמב"ם]] {{#makor-new:חלק ג מ|מחשבה-מורה-נבוכים-חלק-שלישי|מ|null}} מפרש כי מטרת המצווה היא לפרסם את מעשה ההריגה ועל ידי הטקס הנעשה על ידי זקני העיר יתפרסם הדבר ויימצא הרוצח. לפירושו, הסיבה שמודדים את המרחק לעיר הקרובה היא משום שסביר שהרוצח הגיע משם ולאחר שזקני העיר יעידו כי לא שמעו על הדבר ולא התרשלו בתיקון הדרך ובלוויתו ייתכן ויתגלה הרוצח, וכן האיסור לעבוד את הנחל הקרוב לרצח נועד להעניק מוטיבציה לבעל המקום לעשות כל תחבולה ולחקור את הרצח עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם. [[ספר החינוך]] {{#makor-new:פרשת שופטים  תקל|מצוות-חינוך-שופטים|תקל|null}} הוסיף על דבריו כי כאשר כל העם ייאספו לראות את הטקס הגדול באסיפת זקני העיר וגדוליה, שהוא מעשה המושך את האנשים, יתעוררו האנשים האנשים לחפש בעצמם את הרוצח ומי שיידע דבר מה בנושא יספרו לזקנים. וכן בניגוד לפירוש הרמב"ם, הוא מסביר {{#makor-new:פרשת שופטים  תקלא|מצוות-חינוך-שופטים|תקלא|null}} כי טעם איסור העבודה בנחל בא כדי להזכיר לעולם בלב כל עוברי דרך כי "על דבר שנרצח איש אחד בדרך נערפה העגלה במקום ההוא ויניעו לבבם עם זה להרחיק ענין הרציחה מאד".

מנגד, ה[[רמב"ן]] {{#makor-new:דברים כא א|פרשנות-תנ"ך-רמב"ן-דברים|כא|א}} חולק על דברי הרמב"ם ומקשה כי לפי דבריו היה צריך לערוף את העגלה דווקא בשדה ראוי לזריעה ולא במקום יבש{{הערה|אם כי הרמב"ם פירש כדעת רבי יאשיה כי אין צורך לערוף את העגלה במקום יבש אלא דווקא ב"נחל ששוטף בחוזקה"{{#makor-new:הלכות רוצח ושמירת הנפש ט יב|רמב"ם-רוצח|ט|יב}}}}. הרמב"ן פירש כי מעשה העגלה הערופה דומה במהותו לקורבן הנעשה בחוץ כגון [[שעיר המשתלח]], וייתכן וכוונתו היא שעל ידי עריפת העגלה מכופר על הארץ ועל הדם הנשפך בה. אמנם, ה[[רש"ר הירש]] {{#makor-new:דברים כא ו|פרשנות-תנ"ך-שמשון-הירש-דברים|כא|ו}} פירש כי התורה דווקא מנסה להדגיש כי אין מדובר בקורבן ולכן הכהנים מגיעים רק בסיום התהליך ולא מעורבים בו כלל כמו ב[[פרה אדומה]]. ייתכן וזו גם הסיבה שהעגלה נערפת מאחורי העורף ולא מן הצוואר בדומה לשאר הקורבנות ובכך מדגישים שאין מדובר בקורבן וכפרה על הרצח{{הערה|הרב בראון דסברג עגלה ערופה- אחריות הזקנים, מחניך ב'. ייתכן וזו גם הסיבה שעורפים פטר חמור שלא נפדה על מנת להראות כי אין מדובר בקורבן}}.

במשנה בסוטה {{#makor-new:סוטה ט ט|משנה-סוטה|ט|ט}} מבואר כי עם הזמן רבו הרוצחים עד כי כבר ידעו כי הם מועדים לבצע את הרצח וכבר לא היה ספק מי רצח, עד שבימיו של אלעזר בן דינאי שהיה רוצח מפורסם {{הערה|כפי שמופיע בכתובות כז,א על אשתו של אלעזר בן דינאי כדוגמא לאשת רוצח}} בטלה מצוות עגלה ערופה. ב[[תוספתא]] {{#makor-new:סוטה  יד א|תוספתא-סוטה|יד|א}} מפורש שדין זה נלמד מהמילים "כי ימצא"- ולא בשעה שמצוי מיכן- שכאשר אין עוד ספק מיהו הרוצח כבר אין מקום למצווה זו, וכן פירש הרש"ר הירש את התוספתא: {{ציטוטון|מצוה זו נוהגת בזמן שיד שלטונות החוק היא תקיפה ומקרי רצח והריגה הם נדירים, ולפיכך חלל הנמצא באדמה הוא בגדר "מציאה" המעוררת תשומת לב. כנגד זה בזמן שניטל כח החוק, עד שמקרי רצח הם מעשים שבכל יום, כגון בתקופה הסמוכה לחורבן בית שני, גם מצוה זו איננה נוהגת... כמו כן מצוה זו איננה נוהגת במקום המופקע מהשפעת בתי הדין של ישראל והריגה מצויה בו אפוא לעתים קרובות}}.