איסור נדה: הבדלים בין גרסאות בדף

'''שמירה על הלכות נידה בעבר''' המצרים לא היו מניחים לבנות ישראל לטבול מנידתן, כדי שלא יהיו פרים ורבים, לפיכך לקו המים בדם {{מקור|(שמות רבה ט י)}}.

אשה שיצא דם מהמקור שלה טמאה ונאסרה לבעלה מן התורה, ואין הבדל בין אם זהו דם שיצא מעצמו בצורה טבעית לבין דם שיצא מהמקור באונס {{מקור|(}}{{מקור|בבלי:נדה לב ב$נדה לב:}} {{מקור|בבלי:נדה לו ב$ שם לו:}} {{מקור|רמב"ם:איסורי ביאה ה א$רמב"ם ר"פ ה מהל' איסורי ביאה}} {{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קפג$שו"ע יו"ד סי' קפג}}{{מקור|)}}, ע"י גורם חיצוני<ref>{{מקור|לשון}} [[הרב מרדכי אליהו]] {{מקור|זצ"ל, דרכי טהרה, ריש פ"א.}} </ref>, כגון: שקפצה ממקום למקום ומחמת זה יצא דם ממקורה או שראתה [[בהמה]] או [[חיה]] או [[עוף]] מתעסקים {{מקור|(- מקיימים יחסי מין)}} זה עִם זה וחמדה וראתה דם {{מקור|(}}{{מקור|רמב"ם:איסורי ביאה ה א$רמב"ם שם}}{{מקור|, וכ"ה בבאר הגולה ובט"ז שם ס"ק א ובבאר היטב שם ס"ק ב)}} או שעשתה בדיקה פנימית {{מקור|(דרכי טהרה ר"פ א)}} והחדירה בד בעומק המקור<ref>{{מקור|כך עושים בדיקה פנימית – ר' להלן.}} </ref>, בכל מקרה טמאה ואסורה לגבר מן התורה, שנאמר {{מקור|ויקרא טו, כה|כן}}: "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ..." - ואפילו באונס {{מקור|(גמרא נדה שם ורש"י נדה לו: ד"ה וכי יזוב זוב; שם לב: ד"ה זב לא מטמא)}}.

וכן, אין שום הבדל אם הדם שיצא הוא בשעת [[ווסת|ויסתה]] {{מקור|(- 'מחזור' בלשון מודרנית}}<ref>עי' בערך [[ווסת]] שנמצאו ב[[מקרא]] ובדברי [[חז"ל]] כמה מונחים נרדפים לדימום המחזורי: "אֹרח כנשים" {{מקור|בראשית יח, יא|כן}}, "דרך נשים" {{מקור|בראשית לא, לה|כן}}, "דם", "ווסת", "מדווה", "דיסתנא" (בפרסית), "גלמודה" (בגליא ובכרכי הים).</ref>{{מקור|)}} שלה או בזמן אחר<ref>מלבד אם זהו דם נוסף, היוצא בימי ה[[זבה|זיבה]] (לאחר יצאת דם קודמת בימי הנידות), ר' להלן בכותרת: בין נדה לזבה.</ref> {{מקור|(דרכי טהרה שם; טהרת בת ישראל בהתחלה)}}, האשה טמאה ואסורה מן התורה.

ומטעם זה, [[זקן|זקנה]] ה[[מסולקת דמים]], שראתה דם על ידי לקיחת גלולות, הרי היא טמאה נידה {{מקור|(שו"ת חלקת יעקב, מהד' תל אביב תשנ"ב - יו"ד סי' צט אות א, ומהד' תשי"ט - ח"ב סי' יח)}}.

'''במה דברים אמורים?''' במקרה ש[[הרגשת יציאת הדם|הרגישה]] ביציאת הדם {{מקור|(}}{{מקור|רמב"ם:איסורי ביאה ט א$רמב"ם פ"ט מהל' איסורי ביאה ה"א}} {{מקור|ו}}{{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קפג$שו"ע שם}} {{מקור|וב}}{{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קצ א$ר"ס קצ}}{{מקור|)}}, אבל אם לא הרגישה ביציאתו אינה נאסרת לבעלה אלא מדרבנן<ref>ובטומאה מדרבנן ישנם תנאים וכללים מתי גזרו ומתי לא, כמבואר בהרחבה בערך [[דיני כתמים]]. לדוגמא, אם אשה מצאה כתם קטן על בגדה וניתן להעריך ולשער שהכתם נוצר ע"י מאכולת {{מקור|(- כינה)}} שנמחצה ודמה יצר את הכתם - האשה טהורה {{מקור|(}}{{מקור|בבלי:נדה יד ב$נדה יד:}}{{מקור|רמב"ם:איסורי ביאה ט כג$ רמב"ם פ"ט מהל' איסורי ביאה הכ"ג}}{{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קצ ה$ שו"ע יו"ד סי' קצ סע' ה}} {{מקור|ועוד)}}.</ref> {{מקור|(}}{{מקור|רמב"ם:איסורי ביאה ט ב$רמב"ם שם ה"ב}}{{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קצ א$ שו"ע ר"ס קצ הנ"ל}}{{מקור|, ש"ך יו"ד סי' קפג ס"ק ב, ועוד)}}, שנאמר {{מקור|ויקרא טו, יט|כן}}: "...דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ '''בִּבְשָׂרָהּ'''..." - עד שתרגיש בבשרה {{מקור|(דברי}} [[שמואל]] {{מקור|ב}}{{מקור|בבלי:נדה נז ב$נדה נז:}}<ref>והנה הסדרי טהרה {{מקור|(ר"ס קפג וקצ)}} כתב שדעת כמה ראשונים שדם שוודאי בא מהמקור - טמא מדאורייתא, ואפילו אם לא הייתה הרגשה. אכן שאר האח' דחו דבריו.</ref>{{מקור|)}}.

כמו כן, אם ראתה האשה דם בזמן [[תשמיש המיטה|תשמיש]] או בזמן הטלת [[מי רגליים]] {{מקור|(- באופן שאינו דם מכה}}<ref>ר' להלן שדם מכה אינו מטמא, ודם הבא ביחד עם מי רגליים בד"כ הוא דם מכה {{מקור|(ר'}}{{מקור| שולחן ערוך:יו"ד קצא$ שו"ע יו"ד סי' קצא}}{{מקור|)}}.</ref>{{מקור|)}} או בזמן בדיקה פנימית בעומק אותו המקום<ref>אבל אם רק עשתה קינוח חיצוני - איננה טמאה מדאורייתא, שכן אין לחשוש שהקינוח הטה את לבה ולא שמה לב להרגשתה {{מקור|(פ"ת יו"ד סי' קפג סוף ס"ק א; ועוד)}}.</ref> - טמאה מן התורה, אע"פ שלא הרגישה, כי סביר שהרגישה ולא שמה לב {{מקור|(}}{{מקור|בבלי:נדה נז ב$נדה שם}}{{מקור|; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"א סע' ז-ח, עמ' ג-ד, לגבי בדיקה פנימית; והאח' האריכו בזה - עי' פ"ת יו"ד סי' קנג ס"ק א וש"נ וערוה"ש שם סע' נה-נו)}}.

כפי שנתבאר, מן התורה אשה נאסרת רק אם יצא דם מהמקור '''בהרגשה''' {{מקור|(או במצבים שדינם כהרגשה, כגון: בבדיקה פנימית, בשעת תשמיש או הטלת מי רגליים, כפי שנתבאר לעיל)}}, אך אם לא הרגישה ביציאתו - איננה נאסרת מן התורה. אולם חכמים [[גזירה|גזרו]] על המוצאת כתם בבגדה וצבעו מטמא, מחשש שמא הכתם הוא דם שיצא ממקורה. במקרה שמצאה האשה כתם - דינה מדרבנן כנדה רגילה לכל דבר.

# המוצאת כתם שגודלו פחות מכגריס - טהורה, שיכולה לתלות שזה דם של מאכולת {{מקור|(- כינה)}} שנמחצה ומתה {{מקור|(}}{{מקור|בבלי:נדה נח ב$נדה נח:-}}{{מקור|בבלי:נדה נט א$נט.}}{{מקור|)}}.

# המוצאת כתם על דבר שאינו מקבל טומאה {{מקור|(כגון: ריצפה, חול, שירותים ואמבטיה המחוברים לקרקע, ועוד)}} - אינה נטמאת {{מקור|(דעת רבי נחמיה ב}}{{מקור|בבלי נדה נח א$נדה ריש נח.}}{{מקור| וב}}{{מקור|בבלי נדה נט ב$משנה נדה נט: }}{{מקור|וכן ההלכה - ר'}}{{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קצ י$ שו"ע שם סע' י}}{{מקור|)}}.

כמובן, דינים אלו שייכים רק במוצאת כתם מבלי שהרגישה את יציאת הדם, אך מי שיצא לה מהמקור בהרגשה או שמצאה דם בבדיקה פנימית או לאחר תשמיש או הטלת מי רגליים - טמאה מהתורה, ואין בה את הקולות הנ"ל. לכן, טמאה גם אם יצאה טיפה קטנה מאד {{מקור|(לא נאמר בזה שיעור כגריס)}}.

(גושי בשר, וכו'<ref>באנציקלופדיה רפואית הלכתית כתב: "כתבו הפוסקים, שאם יש לה שומות וטחורים ברחם עצמו {{מקור|(ר' שו"ת דבר שמואל, למוהר"ש אבוהב, סי' עא)}}, או שיש פגיעה בכלי הדם שברחם {{מקור|(ר' חזו"א הל' נידה סי' פא ד"ה אבל)}}, או שיש לאשה שרירן {{מקור|(באנגלית: myoma)}} בכותלי הרחם {{מקור|(ר' שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' לז)}}, אם יודעים שהדם יוצא ממקומות אלו, אזי אף אם אומרים הרופאים שדם נידה עובר דרכם, יש להם דין מכה, והאשה טהורה".</ref>)

:"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה {{מקור|(- נדה)}} וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת '''מְקוֹר דָּמֶיהָ''' - וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם".

מפסוק זה למדו [[חז"ל]] {{מקור|(ספרא, תזריע פרשה א פרק ג אות ו; ספרא, מצורע פרשת זבים ריש פרשה ד אות ב; פסיקא זוטרתא (- לקח טוב), ויקרא, תזריע, לה. ד"ה והקריבו; ילקוט שמעוני עה"ת רמז תקמח ותקסח; ועוד)}} שדווקא דם הבא מהמקור {{מקור|(- מהרחם)}} מטמא, אבל דם המגיע ממקומות אחרים איננו מטמא. דרשה זו הובאה בראשונים ובפוסקים {{מקור|(רי"ף שבועות פ"א (ג.); תוס' נדה יז. ד"ה ודם העליה, ע"ש; רא"ש נדה פ"י סי' ו; מרדכי הל' נדה סי' תשלה; לבוש יו"ד סי' קפג סע' א; ש"ך שם ס"ק א; ביאור הגר"א שם אות א; שו"ע הרב [מלאדי] שם ריש ס"ק א; ערוך השולחן שם סע' מג; ועוד)}}.

לכן, אשה שיש לה פצע באותו מקום בנרתיק ויצא דם מהמכה {{מקור|(ולא מהרחם)}} - מותרת לבעלה {{מקור|(ר' במקורות להלן)}}, שאין מטמא אלא דם מהמקור וכפי שנתבאר.

אולם אם המכה נמצאת ברחם עצמו - פעמים שהיא טמאה {{מקור|(עי'}}{{מקור|בבלי:נדה כב ב$ נדה כב:}}{{מקור|; וכן שו"ת חלקת יעקב, מהד' תל אביב תשנ"ב - יו"ד סי' צט אות א, ומהד' תשי"ט - ח"ב סי' יח, וש"נ; ועוד)}}, ופעמים שהיא טהורה {{מקור|(עי' פ"ת יו"ד סי' קפז ס"ק כב; ועוד)}}, ולכן תעשה שאלת חכם {{מקור|(דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ד סע' יג, עמ' לה-לו)}}.

אשה שיש לה מכה {{מקור|(- פצע)}} באותו מקום {{מקור|(בנרתיק)}} ויצא ממנה דם, ואין ידוע אם הוא דם מהמקור או דם מהפצע, - תולים בדם המכה {{מקור|בבלי:נדה סו א$נדה סו.|כן}}.

ועוד יש מי שכתב, שתולים מחמת מכה אפילו שלא בשעת ווסתה רק בשלושה תנאים: שיודעת שיש לה מכה באותו מקום; שמכה זו מוציאה דם מאליה גם בלי שום חיכוך ונגיעה בה; ושלא הרגישה ביציאת דם זה שיצא מהרחם. הדרך היחידה שיתקיימו תנאים אלו היא שרופא יראה את המכה ויגיד לאשה שיש לה מכה כזו, ובזה סומכים על הרופא שאינו אלא מגלה את המציאות {{מקור|(שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כו; וראה עוד בשו"ת שאלי ציון מהדו"ת ח"ב חיו"ד סי' לב)}}.

ועוד יש מי שכתב, שהמנהג להלכה הוא שמקילים דווקא כשהמכה היא בנרתיק, אבל אם יודעים שהדם בא מהרחם, אף על פי שאומרת האשה שיש לה מכה במקור - אין להקל; אבל אם הרופא אומר שרואה את המכה במראה, יש מקום להקל {{מקור|(שיעורי שבט הלוי סי' קפז ס"ה סק"א)}}.

ועוד יש מי שכתב, שדווקא לעניין איסור רואה מחמת תשמיש תולים במכה, אבל לעניין טומאת נידה אין להקל במכה, וצריכה שבעה נקיים על ראיה כזו, ואם ידוע שהמכה מוציאה דם, תולים במכה אף לעניין טומאת נידה, ואינה צריכה טבילה כלל {{מקור|(חזו"א חיו"ד סי' פב)}}.

יש מי שכתב, שאשה שיש לה התקן תוך-רחמי וגם מצאו אצלה פטרת בנרתיק, אם המציאות היא שהדמומים מההתקן הם נדירים, והדמומים מהפטרת הם שכיחים, תולים בפטרת וטהורה {{מקור|(שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כד)}}.

רופא שטיפל בפצעים בנרתיק לאחר לידה, ואמר שלאחר מספר ימים תראה האשה דם, אלא שהוא דם מהנרתיק בגלל הטיפול, אם יצא הדם בדיוק באותו מס' ימים שנקב הרופא - הרי הוא נאמן בכך, והאשה טהורה {{מקור|(שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סט בתו"ד, וע"ש שהוא אף לדעת החת"ס – שהובא בפ"ת יו"ד סי' קפז ס"ק ל – שאין לרופא נאמנות, מ"מ כאן יש להאמין לו כיוון שהוכח כדבריו שהדם בא ביום שאמר)}}.

בזמן הכנסת ההתקן צריך לתפוס את צוואר הרחם בצבת, דבר שיכול לגרום לדימום<ref>וראה לעיל, במשמעות הדימום.</ref>, וכמו כן שכיח שמספר ימים לאחר הכנסת ההתקן יש דימום מעצם הפעולה, ולפיכך צריכה לבדוק עצמה בימים אלו {{מקור|(נשמת אברהם חיו"ד סי' קצו סק"ב)}}. אמנם יש מי שכתב, שמדובר כאן בפתיחה קטנה מהחוץ פנימה, והדם הוא דם מכה, ולכן טהורה {{מקור|(הרב י. פריס, תחומין, טו, עמ' 332 ואילך)}}.

אשה שיש לה התקן תוך רחמי יש לה לעתים דימומים בין ווסתיים, ולעתים יש הארכה של שלב הדימום של הווסת, עד כדי הפרעה ממשית ביחסי אישות על פי ההלכה. לפיכך דנו רבנים וחוקרים בני דורנו בשאלה אם הדם שרואה אשה שיש לה התקן תוך רחמי הוא דם נידה או דם מכה. יש מי שכתב, שהדם הנמשך ללא הפסקה מהווסת, הרי הוא דם נידה; הדימום או הכתמים המופיעים לאחר מספר ימים של הפסקה מוחלטת של דם ווסת, הרי הם דם מכה; ודימום הבא מאוחר יותר, עלול להיות דם הפלה, ולפיכך האשה אסורה<ref>י. לוי, ספר אסיא, א, עמ' 125 ואילך; הנ"ל, אסיא, ח, תשל"ג, עמ' 19 ואילך; הנ"ל, נועם, טז, תשל"ג, עמ' קפ ואילך; הרב ח.ש. אבינר, ספר אסיא, ד, עמ' 177 ואילך.</ref>; יש מי שכתב, שבכל מקרה שיש לאשה התקן תוך רחמי ורואה דם שלא בשעת ווסתה, והרופא אומר שההתקן גרם למכה שמדממת, הרי היא טהורה {{מקור|(טהרת הבית, ח"א סי' ה, עמ' רנג)}}, ובפרט שלאור הידע הרפואי כיום, אין חשש [[הפלה]] בהתקן תוך רחמי<ref>ראה באנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך מניעת הריון הע' 88. וראה מאמרו של ד"ר א. לוי, חוב' אסיא, סג-סד, עמ' 145 ואילך.</ref>, ולפיכך לא שייך לאוסרה מחשש להפלה<ref>ראה מאמרו של הרב מ. הלפרין, חוב' אסיא, סג-סד, תשנ"ט, עמ' 138 ואילך.</ref>; יש מי שכתב, שאם הרופא רואה פצע בעזרת מראה, הרי הוא נאמן לומר שהדם הוא בגלל המכה שנגרמת על ידי ההתקן, אבל אם אומר כך רק על פי השערה - אינו נאמן. ואם יש התקן ורואה כתם, ואומר הרופא שהדבר בא מההתקן - נאמן<ref>שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תצז. וראה גם בשו"ת עולת יצחק ח"א סי' קעד. וראה עוד באריכות בנידון במאמרו של הרב י. פריס, תחומין, טו, תשנ"ה, עמ' 332 ואילך; שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כד.</ref>.

'''לאחר הרס רירית הרחם''' במצב של דימום רחמי כבד מבצעים לעתים הרס של רירית הרחם באמצעים שונים. אחרי פעולות אלו יש לפעמים דימומים, וכן קורה שנשארת ריר[י]ת רחם מועטה, ויש אחרי כן כתמים ואף דימומים. יש מי שכתבו, שאף שניתן לומר שיהא לזה דין פצע, אך מכיוון שמדובר בפעולה בתוך הרחם, לא ניתן לשלול תערובת של דם מכה ודם נידה, ולכן אין להקל {{מקור|(הרב יואל וד"ר חנה קטן, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 256 ואילך)}}.

מעיקר הדין - אשה הסובלת מצניחת רחם, כשהוא בולט לתוך הנרתיק ומשתרבב החוצה, אם ראתה חתיכות בשר בבית החיצון, הרי היא טהורה, ואפילו ראתה דם יחד עם החתיכות, והיינו דווקא שהחתיכות לא נימוחו במים פושרים, ודווקא כשהן חתיכות קטנות, אבל ראתה חתיכות גדולות, הרי היא טמאה, אפילו אם לא ראתה עמן דם  {{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קפח ג$טושו"ע יו"ד סי' קפח סע' ג, וברמ"א שם|כן}}, ואם ראתה דם בלבד, הרי היא טמאה {{מקור|(ש"ך יו"ד סי' קפח סק"ח; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נח; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פט, וסי' קיד; חוו"ד חידושים יו"ד סי' קפח סק"ח; שו"ת יד יצחק ח"א סי' פב)}}.

אמנם בין האחרונים רבתה המחלוקת בדין זה, ובדורות הללו שכיחה תופעה זו מפני חולשת הנשים, ורבים מגדולי הדורות האריכו בתשובה, זה אוסר וזה מתיר, והדבר נוגע באיסור כרת {{מקור|(ערוה"ש יו"ד קפח כג, וראה שם סיכום שיטות הראשונים בזה)}}. יש מי שכתב, ש[[הוראה]] זו מסורה רק ל[[גדולי הדור]] {{מקור|שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פח|כן}}; יש מי שכתב, שמימיו לא יצא הדבר בהיתר מתחת ידו {{מקור|שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעא. וראה עוד שם סי' קמה; שו"ת דברי חיים ח"ב סי' סג|כן}}; ויש מי שכתב, שבזמנינו רוב המקרים הם בנשים זקנות לאחר סילוק דמים, ויש הוכחות ברורות שאינו דם נידות, אלא מכה או מן הצדדים, וכן אומרים הרופאים, ואחר שאשה לא ראתה שנים רבות, וודאי צניחת הרחם היא שגורמת לדם, אך למעשה אי אפשר להכריע באופן כללי, אלא יש לדון בכל מקרה לגופו. אכן, בזמן האחרון כורתים את הרחם במקרים אלו, ואם הכריתה היא שלימה, הרי שאין האשה טמאה עוד {{מקור|שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ג. וראה להלן|כן}}.

בני ספרד נוהגים להקל בכל מקרה {{מקור|(שיעורי שבט הלוי סי' קצא סק"ט, על פי דעת המחבר שם)}}, ובני אשכנז מטהרים רק אם התקיימו שלושה תנאים: דווקא אם הטילה שתן בישיבה, ומקלחת, ונמצא הדם בתוך הספל ולא על שפת הספל, אבל בעומדת טמאה בכל מקרה {{מקור|(רמ"א שם, כשיטת הר"ח, וכתב 'והכי נהוג'; ט"ז שם סק"ב)}}, והוא חומרה בלבד {{מקור|(ראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמח, כי מעיקר הדין רוב הראשונים חולקים על הר"ח בזה)}}. גם בתנאים אלה אין לטהר אשה הרואה דם בשתן אלא שלא בשעת ווסתה, ושיסכימו שני רופאים שהדם בא מדרכי השתן ולא מהרחם, ושעשו בדיקות מתאימות לברר שאמנם הדם בא מדרכי השתן {{מקור|(שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכג)}}.

אכן, כיום ניתן לברר על ידי בדיקות רפואיות בצורה ברורה מה מקור הדם, ולכן אשה הרואה דם בזמן מתן שתן, או שראתה דם על הקינוח של מי רגליה, צריכה לברר אצל רופא מה מקור הדם {{מקור|(דרכי טהרה, מהד' תשס"ט פ"ד סע' יד, עמ' לו)}}.

אם מצאו כדוריות אדומות בשתן בבדיקה מיקרוסקופית שלא בזמן הווסת, אפילו פעם אחת, הרי זו ראיה שהדם בא מדרכי השתן ולא מהרחם, וכן אם קיבלה האשה טיפול תרופתי למניעת ווסת, וראתה דם בשתן, אפשר לסמוך על כך שהדם אינו דם נידה, וכן אם נמצאה דלקת בדרכי השתן, הרי זו הוכחה שהדם בא מדרכי השתן {{מקור|(שיעורי שבט הלוי, סי' קצא סקט"ו; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ק)}}.

אשה שנמצאו כדוריות דם בשתן בבדיקה מיקרוסקופית כשעברה בדיקות רפואיות שגרתיות, ואין הדם בשתן ניכר לעיניים, אין היא נידה {{מקור|(שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קלג)}}.

'''לאחר כריתת רחם''' {{מקור|(באנגלית: hysterectomy)}} - אם הכריתה הייתה שלימה, הרי היא צריכה לספור שבעה נקיים לטבול על העבר, אם לא הייתה טהורה לפני הניתוח, ואחר כך טהורה אפילו אם רואה דם, שבהכרח הדם לא בא מהמקור {{מקור|(שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' נ; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' יב; שו"ת הלל אומר סי' פה-פו; שו"ת יגל יעקב סי' מט; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמז; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' יד; שו"ת אהל משה ח"ב סי' פח; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צ; שם ח"ה סי' קכב; שם ח"ח סי' קצט סק"א, וסי' ר; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ג; שו"ת אמרי צבי סי' קיב)}}. לשיטה זו אם היא עומדת להינשא - יש מי שכתב, שמכל מקום צריכה לספור שבעה נקיים {{מקור|(שו"ת מערכי לב סי' מה. והוא כדין כל אשה שתבעוה להינשא ונתפייסה -}} {{מקור|בבלי:נדה סו א$נדה סו.}} {{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קצב א$טושו"ע יו"ד סי' קצב סע' א}}{{מקור|)}}, ויש מי שכתב, שאין היא כלל בגדר שיכולה לראות דם, ואם רוצה להחמיר על עצמה ולטבול, לא תברך על טבילה זו {{מקור|(שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכב)}}; ויש מי שכתבו, שאם ממשיכה לראות דם ווסת, הרי זו הוכחה שנותר מהרחם, ואין לסמוך על הרופאים שכרתו הרחם בשלימות {{מקור|(שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכה. וראה שם, שכן דעת הגר"י רוזין מרוגצ'וב)}}; ואם הכריתה היתה חלקית, היינו שכרתו את גוף הרחם, אך השאירו את צוואר הרחם, הרי לכל הדעות היא טמאה אם תראה דם {{מקור|(שו"ת מנחת יצחק שם;}} '''{{מקור|וראה עוד בנידון}}''' {{מקור|בחוו"ד סי' קפח בביאורים סק"ג; שו"ת אילה שלוחה סי' יז; שו"ת ישועת משה ח"א סי' נה אות א)}}.

אשה שעברה כריתת הרחם בעת שהייתה טהורה, מעיקר הדין היא נשארת טהורה, שכן הכריתה מבוצעת כך שמוציאים את הרחם בשלימותו מבלי לפתוח אותו ומבלי לגרום לדימום מתוכו, ומה שיוצא דם בעת הניתוח הוא מהחתכים שמחוץ לרחם, אלא שיש מי שכתב שצריכה טבילה בלא ברכה {{מקור|(הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' קפח סק"א)}}; ויש מי שכתב, שצריכה לספור שבעה נקיים, אך לא תברך ברכת הטבילה {{מקור|(שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קצט סק"א)}}.

כתבו ה[[ראשונים]] שאנו איננו יודעים להבחין בין הגוונים השונים של האדום, ולכן כל מראה שצבעו נוטה לדם{{מקור| (- אדום}}<ref>יש להבהיר, מה שכתבו הראשונים שכל מראה "דם" אוסר, היינו דווקא צבע אדום {{מקור|(שצבע זה נקרא בלשון הראשונים 'דם')}}, ואין הכוונה למה שהרופאים מכנים בזמנינו דם, ואין להגדרותיהם שום משמעות [[הלכה|הלכתית]], אלא כל הפרשה מהמקור שצבעה אדום מטמאת, ואם אין צבעה אדום כלל - אינה מטמאת {{מקור|(הרב משה שטרנברג הי"ו, ור' בהערה בתחילת הערך)}}. ודברים אלו כוחם יפה בין להקל ובין להחמיר {{מקור|(הנ"ל)}}.</ref>{{מקור|)}} או לשחור, ואין הבדל אם הוא כהה או בהיר, יש לדונו כמראה מטמא ואוסר {{מקור|(}}{{מקור|רמב"ם:איסורי ביאה ה יב$השגת הראב"ד פ"ה מהל' איסורי ביאה הי"ב}} {{מקור|ומגיד משנה שם בדעת הרמב"ם; רא"ש נדה סוף פ"ב; הרשב"א בתורת הבית, בית ז ריש שער א, ד"ה דבר תורה}}<ref>{{מקור|בתורת הבית הארוך - דף ב ע"א, סוף ד"ה דבר תורה; ובתורת הבית הקצר - דף ב סוף ע"ב, ריש ד"ה דבר תורה.}} </ref>{{מקור|; טור יו"ד ר"ס קפח; ב"י ו}} {{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קפח א$שו"ע שם סע' א}}{{מקור|; באר הגולה וש"ך שם ס"ק א; ועוד)}}.

בצבעים רבים דנו ה[[אחרונים]] אם צבעם נוטה לאדום או שלא, ובכללם אפור, חוּם {{מקור|(- ברויין בלשון הפוסקים, או brown באנגלית)}} , בז', זהב, ורוד, צהוב, בורדו, אפור, כתום, סגול ועוד<ref>חלק מהצבעים ברשימה הנ"ל הם – לדעת רוב מורי ההוראה – מטמאים לכו"ע {{מקור|(ורוד - עי' טהרת בת ישראל א, ב; בורדו - עי' שיעורי שבט הלוי, נדה, מהד' תשמ"ו, עמ' צז, ד"ה ובדומה לערמונים; ועוד)}}, אך הם הוכנסו לרשימה בכדי שכאו"א ישאל עליהם לרבו, כי מצויים בהם גוונים שונים ובפרט שלפעמים ישנם חילוקי דעות לא מפורסמים {{מקור|(ור' מש"כ הרב יונתן אלרן שליט"א, רב היישוב כוכב השחר, בעִטורי כהנים, גיליון 253, תשס"ו, עמ' 33 - 28)}}.</ref>, ופעמים רבות שהדבר תלוי בגוונים שונים, וכן בפרטים נוספים<ref>בצבעים ש[[ספק|הסתפקו]] בהם הפוסקים, יש שנהגו להורות מחמת הספק במצבים מסוימים להחמיר ובאחרים להקל, ויש בזה כמה גישות: '''(א)''' יש שדעתם להחמיר בכל מראה הנמצא על עד של בדיקה פנימית או שבא בהרגשה, מפני שאז זהו [[ספק דאורייתא]], ואילו בכתם חיצוני שלא בהרגשה להקל, כיוון שזהו [[ספק דרבנן]] {{מקור|(עכ"פ לאחר 'שבעה נקיים' וכדלהלן)}}. '''(ב)''' ויש שדעתם להחמיר בעד של בדיקה פנימית או בכתם ב'[[שבעה נקיים]]', אך לאחר שעברו שבעה נקיים יש לה [[חזקה קמייתא|חזקת טהורה]] וניתן להקל {{מקור|(עי' דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ג סע' ו והע' 12, עמ' כט, וש"נ)}}. '''(ג)''' ויש שדעתם שלאחר ג' ימים הראשונים של 'שבעה נקיים' יש להעמיד את האשה בחזקת טהורה, אך בשלושת הימים הראשונים יש לה חזקה שתשוב ותראה פעם נוספת, ויש להחמיר בזה {{מקור|(עי' שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סוף סי' נה וח"ד סי' יז אות ו, עפ"י המבואר ב}}{{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קצו י$רמ"א יו"ד סי' קצו סע' י}}{{מקור|, ע"ש ובמפרשים)}}. '''(ד)''' ויש שדעתם שאין להחמיר אלא ביום הראשון ולאחריו יש לה חזקת טהרה. '''(ה)''' ויש שדעתם שלאחר בדיקת הפסק טהרה וסיום היום בטהרה (ע"י הכנסת 'מוך דחוק' לאותו מקום{{מקור|, עי' להלן}}), מייד יש לה חזקת טהרה, אף ביום הראשון של 'שבעה נקיים' וניתן להקל במראות מסופקים אף אם באו ע"י בדיקה פנימית. '''(ו)''' ויש שדעתם להחמיר רק בבדיקת הפסק טהרה, אך לאחר שעשתה הפסק טהרה נקי - הוחזקה בטהרה, וניתן להקל במראות המסופקים אף אם נמצאו על ה-'מוך דחוק' {{מקור|(עי' חכמת אדם כלל קיז סי' ט; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, עמ' כח, ד"ה צהֹב, וד"ה חום)}}.

                         (ויתכן לבאר את המחלוקת בין השיטה הראשונה לשיטות האחרות בשני אופנים: או שדעתם לחלק בין מראה הבא ע"י הרגשה שמטמא בוודאי מן התורה, לבין מראה הבא שלא בהרגשה אלא ע"י עד של בדיקה פנימית, שאז זהו רק ספק דאורייתא, ואם יש ספק על צבע זהו [[ספק ספיקא]] וניתן להקל בו, מלבד אם יש חזקת טומאה {{מקור|(וכ"מ קצת בדרכי טהרה, מהד' תשס"ז, עמ' כח, ד"ה כמו כן)}}, – '''או''' שדעתם שאף אם זהו ספק טומאה מהתורה ניתן להקל כשיש לה חזקת טהורה; – '''ויש''' לשאלה זו השלכה מעשית, לגבי השאלה האם החכם יתיר גם מראה מסופק הבא בהרגשה לאחר שהוחזקה כטהורה או שאיננו מתיר אלא כשלא הרגישה ומצאה את המראה המסופק בבדיקה פנימית).

                       '''(ז)''' ויש שדעתם שאף בכתם חיצוני ללא הרגשה, לאחר 'שבעה נקיים', אם הוא סמוך לווסת יש להחמיר {{מקור|(שיעורי שבט הלוי, נדה, סי' קפח, סוף סע' א)}}. {{מקור|(כל הדעות מובאות בספר 'נטעי גבריאל', הלכות נדה, פ" ______ עמ' ________)}} </ref>, ולכן בכל מקרה כזה {{מקור|(או של כל צבע אחר מ-'משפחת האדומים')}}, יש לפנות לחכם הבקי בהלכות אלו ו[[יראת שמים|יראתו]] קודם ל[[חכמה|חכמתו]], ואין להקל {{מקור|ח"ו}} או להחמיר<ref>וטעם הדבר שאסור להחמיר מבלי לשאול לחכם, משום ש[[חומרא]] זו גורמת לביטול [[פריה ורביה]], '''וכן''' משום שהדבר עלול לגרום ל[[ברכה לבטלה]], שאחרי המראה תספור האשה שבעה נקיים ותטבול בברכה, אף שמעיקר הדין היא טהורה ואיננה צריכה כלל [[ברכה|לברך]] {{מקור|(הרב משה שטרנבוך שליט"א, תשובות והנהגות ח"א, עמ' שנה, סי' תקטז; וכעי"ז כתב הרב עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ד יו"ד סי' יג ריש אות ה, ובטהרת הבית, ח"א, סי' ח משמרת הטהרה הערה ב ד"ה ודע שבספר, עמ' שעב-שעג)}}. ובפרט שקרוב הדבר לבוא לידי ביטול [[מצוות עונה]] {{מקור|(פשוט)}} או לצער לבן/בת-הזוג של המחמיר(ה), ופעמים אף ל[[הירהור עבירה]] ולחשש [[הוצאת זרע לבטלה|הוצאת שז"ל]] רח"ל {{מקור|(הרב עובדיה יוסף שליט"א, שם, בשם שו"ת מעט מים סי' עט; וכעי"ז בשו"ת אפרקסתא דעניא, ח"ג יו"ד סי' קסה, סוף ד"ה גם מ"ש לענין מראה, בלשון מרומזת)}}.</ref> מבלי לשאול לחכם {{מקור|(הדרכת חכמי זמנינו)}}.

כמובן, עד שיזדמן להם לשאול את הרב, עליהם להחמיר ולפרוש זה מזו וזו מזה כאלו מצאו מראה טמא {{מקור|(פשוט, וכ"כ בשיעורי שבט הלוי, נדה, סי' קצה סע' א אות א, עמ' רנה; שיעורי טהרה ח"א עמ' קלז; ועוד)}}.

יש לפעמים מראות טהורים ובתוכם נקודה אדומה קטנה שאוסרת, ולזה דרושה בדיקה מדוקדקת {{מקור|(דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ג סע' יב, עמ' ל-לא)}}. לבדיקה זו צריך הרבה [[יישוב הדעת]] ו[[יראת שמים]], כי לפעמים יבדוק אדם פעמיים ושלוש ולא ירגיש בנקודה הקטנה ואח"כ ימצאנה כי הכין לבו באחרונה. ובחינת חוש הראיה היא כפי כוונת הלב {{מקור|(דרכי טהרה שם סע' יג, עפ"י המבואר ב}}{{מקור|שולחן ערוך:יו"ד יח יז$שו"ע יו"ד סי' חי סע' יז}}{{מקור|)}}.

[[יהרג ואל יעבור]] - נחלקו המפרשים האם דין נידה הוא כשאר גילוי עריות שיהרג ואל יעבור {{מקור|(מנחת חינוך רצו-כא: חינוך - יעבור, רמב"ם - יהרג. ב"י יו"ד קצה ד"ה וכתב: יהרג)}}.

איסור קְרִיבה של גבר אל אִשה נדה {{מקור|או לאחת משאר העריות}}, כולל לא רק איסור על ביאה, אלא אף חיבוק ונישוק, שכל נגיעה של חיבה באִשה נדה אסורה. לדעת [[הרמב"ם]] {{מקור|(ספר המצוות ל"ת שנג)}} נגיעה זו אסורה מן התורה, והנוגע בנדה לוקה {{מקור|רמב"ם:איסורי ביאה כא א$ר"פ כא מהל' איסורי ביאה|כן}}. ויש אומרים {{מקור|(פשטות}}<ref>והגר"ש הלוי וואזנר שליט"א, כתב שאף לדעת הרמב"ן, יתכן להסביר שאיסור נגיעה של חיבה בנדה הוא אסור מן התורה, וזה משום שהוא חצי ביאה, והוא כ[[חצי שיעור]] באיכות {{מקור|(שיעורי שבט הלוי, הלכות נדה, סי' קצה סע' א, ס"ק א, סוף עמ' רנד; שם סע' יז בש"ך סק"כ, עמ' רעז)}}, אכן, "האמת יורה דרכו" שדעת הרמב"ן למסקנה היא שאיסורו רק מדרבנן {{מקור|(שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קפו ד"ה וקודם)}}.</ref> {{מקור|דברי}}[[הרמב"ן]]<ref>{{מקור|ועי' להלן משו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן.}} </ref> {{מקור|בהשגותיו לספר המצוות שם)}} שאיסור זה הוא רק מ[[דרבנן]]. ויש מי שכתב להסתפק אם איסור זה הוא מהתורה או מדרבנן {{מקור|(שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן}}<ref>יש להדגיש, זו דעת הרשב"א, ולא הרמב"ן {{מקור|(שו"ת פנ"י אה"ע סי' מד, הובא בשבט הלוי הנ"ל)}}.</ref>{{מקור|, סי' קכז}}.

ויש מי שאומר שלדעת הרמב"ם אסור ל[[רופא]] לגעת באשה נדה [[חולה]] בכדי [[רפואה|לרפא]] אותה, אך לדעת הסוברים שאיסור זה מדרבנן - מותר {{מקור|(ב"י יו"ד סי' קצה סע' יז)}}. וע"ש בשו"ע ובנו"כ.

'''אסור לאדם להתייחד''' {{מקור|(- לשהות לבד – ללא אחרים – יחד)}} '''עִם נדה''' {{מקור|(}}{{מקור|רמב"ם:איסורי ביאה כב א$רמב"ם ר"פ כב מהל' איסורי ביאה}}{{מקור|; ו}}{{מקור|שולחן ערוך:אה"ע כב א$שו"ע אה"ע סי' כב סע' א}}{{מקור| ועוד)}}, '''מלבד הבעל עם אשתו'''<ref>וברש"י {{מקור|(שבת יג. ד"ה מה אשת רעהו וכו')}} משמע שחלק מה[[אמוראים]] סוברים שאיסור ייחוד קיים גם באשתו נדה, וכבר התוס' שם תמהו ע"ד רש"י, אכן המפרשים הסבירו שאף לרש"י אין הכוונה לאסור ייחוד עם אשתו נדה, אלא במצב ששוכבים יחדיו במיטה אחת, [[הוא בבגדו והיא בבגדה]] {{מקור|(תוס' הרא"ש שם ד"ה אף אשתו נדה; פנ"י שם; ועוד)}}.</ref> {{מקור|(שם, וכן בתוספתא סוטה פ"א ה"ב המובאת ב}}{{מקור|בבלי:סוטה ז א$גמ' סוטה ז.}}{{מקור|, ור' להלן מקורות נוספים)}}, וזאת מחמת שאין [[יצר הרע|יצרו]] תוקפו כ"כ, מפני שכבר בעל אותה קודם שנעשתה נדה {{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קצה א$שו"ע יו"ד ר"ס קצה|כן}}{{מקור|,}} ועתידה להיות מותרת לו {{מקור|(}}{{מקור|בבלי:סוטה ז א$סוטה שם}} {{מקור|ושיעורי שבט הלוי, הל' נדה, סי' קצה סע' א ס"ק ה; ור' להלן)}} ואיסורה חמור מאד, שעונשה בכרת {{מקור|(סוטה שם; רש"י כתובות ד. בסוף, ד"ה כי קאמר; ערוך השולחן אה"ע סי' קעח אות נא)}}.

:אמר לו אותו [[מין]] ל[[רב כהנא]]: אתם אומרים נדה מותרת להתייחד עִם בעלה<ref>בגמ' הנוסח "בהדי גברא" (עִם איש), אך כל הראשונים הסבירו שהכוונה לבעלה {{מקור|(רמב"ם ושו"ע שם; תוס' שבת יג. ד"ה מה אשת; ועוד)}}, וכך תירגם [[הרב מרדכי אליהו]] זצ"ל {{מקור|(דרכי טהרה, פרק ה, מהד' תשס"ז, סע' ג, עמ' לח)}}, ולכן תורגם כך בפנים.</ref>, אפשר אש בנעורת {{מקור|[- בנסורת]}} ואינה מהבהבת {{מקור|(- דולקת, אוחזת}}<ref>{{מקור|כן פי' רש"י שם ד"ה מהבהבת.}} </ref>{{מקור|, בוערת}}<ref>{{מקור|רש"י הנ"ל הוסיף: "ובלעז פלמי"ד", שתרגומו: בוער, עולה באש.}} </ref>{{מקור|)}}? - אמר לו {{מקור|[רב כהנא]}}: התורה העידה עלינו 'סוּגָה בַּ[[שושנה|שּׁוֹשַׁנִּים]]' {{מקור|שיר השירים ז, ג|כן}}, שאפילו כסוגה {{מקור|[- מגודרת]}} בשושנים<ref>רש"י פירש שהכוונה היא שבאזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם פורשים מן ה[[עבירה]], ואין צריך גדר אבנים להפסיקם, שאפילו אינם רחוקים מן העבירה, אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם - לא יפרצו בה פרצות. ותוס' ציינו ששושנים רומזים למראה דם, שנזכר במדרש "כשושנה אדומה ראיתי" {{מקור|(מובא להלן בפנים, וכן ויקרא רבה, שמיני, פר' יב סי' א; שם, מצורע, פר' יט סי' ו; במדבר רבה, נשא, פר' י סי' ב; אסתר רבה ריש פר' ה; ועוד)}}. וע"ע בחידושי אגדות ל[[מהרש"א]].</ref> - לא יפרצו בהן פרצות<ref>והשווה [[אבות דרבי נתן]] {{מקור|(ריש פ"ג)}}: "...למה נאמר סוגה בשושנים אלא אשתו נדה בבית עמו שמא ילך לו {{מקור|(- יבוא)}} עליה מי ממחה בידיו".</ref>. [[ריש לקיש]] אמר {{מקור|[שהדבר נלמד]}} מכאן - 'כְּפֶלַח הָ[[רימון|רִמּוֹן]] רַקָּתֵךְ' {{מקור|שיר השירים ו, ז|כן}} אפילו ריקנים שבך {{מקור|[- שב}}[[עם ישראל]]{{מקור|]}} מלאים [[מצוות]] כרמון. [[רבי זירא]] אמר {{מקור|[שהדבר נלמד]}} מכאן - 'וַיָּרַח אֶת רֵיחַ [[בגד|בְּגָדָיו]]' {{מקור|בראשית כז, כז|כן}}, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו".

:"סוּגָה {{מקור|(- מגודרת)}} בַּשּׁוֹשָׁנִּים" - אין ה[[מקרא]] אומר אלא דרשני, {{מקור|[וכי]}} יש אדם {{מקור|[ש]}}גודר שדהו בשושנים, {{מקור|[- הרי]}} דרך בני אדם {{מקור|[ש]}}גודרים [[כרם|כרמיהם]] או [[שדה|שדותיהם]] בקוצים ובדרדרים, בסירים ובחוחים {{מקור|(- מיני קוצים)}}, שמא ראית אדם מימך שהוא גודר שדה בשושנים? אלא אלו הן דברי תורה שהם רכים כשושנים.

מטעם זה, לא [[גזירה|גזרו]] חכמים ייחוד באשתו נדה, שישראל [[קדוש|קדושים]] הם<ref>עפ"י {{מקור|בבלי:שבת פו א$שבת פו.}} {{מקור|בבלי:כתובות סה ב$כתובות סה:}} {{מקור|בבלי:חולין ז ב$חולין ז:}} {{מקור|בבלי:נדה יז א$נדה יז.}} ועוד.</ref> ולא [[חשד|נחשדו]] לעבור על האיסור החמור של בעילת נדה {{מקור|(ערוך השולחן או"ח סי' תקמח אות ד בתו"ד)}}. ומעשים רבים ישנם, על יהודים ויהודיות פשוטים שנזהרו מאד מלהיכשל באיסור חמור זה, ואף במצבים קשים במיוחד.

ויש מי שכתב טעם נוסף שלא גזרו על הייחוד עם אשתו נדה, משום שאי אפשר לאדם שלא להתייחד עם אשתו נדה, ואין גוזרים גזירה על ה[[ציבור]] אלא א"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה<ref> {{מקור|בבלי:בבא קמא עט ב$ב"ק עט:}} {{מקור|בבלי:בבא בתרא ס ב$ב"ב ס:}} {{מקור|בבלי:עבודה זרה לו א$ע"ז לו}} {{מקור|בבלי:הוריות ג ב$הוריות ג:}} ועוד.</ref> {{מקור|(ספר יראים, לרבי אליעזר ממיץ, סי' כו, ובדפוסים אחרים: סי' קצב; וכעי"ז בתוס' הרא"ש שבת יג. ד"ה אף אשתו נדה)}}.

ואף שאיסור ייחוד עם ה[[ערוה]] הוא מן התורה, מ"מ הדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה, ומצאו חכמים [[רמז]] מן המקרא להתיר ייחוד נדה מהפסוק סוגה בשושנים {{מקור|(רא"ש סוף הל' נידה בקיצור סי' ב ושו"ת הרא"ש כלל מז)}} והתורה העידה בנו שלא נבוא לידי קילקול {{מקור|(ערוך השולחן אה"ע סי' סג אות ג בתו"ד)}} וכדברי [[חז"ל]] הנ"ל.

ועוד, שלא אסרה התורה ייחוד אלא בשאר עריות שאין היתר לאיסורן, אך נדה יש לה היתר, שלאחר שבעה ימים יכולה להיטהר מטומאתה {{מקור|(}}{{מקור|בבלי:סוטה ז א$סוטה ז.}} {{מקור|ותוס' שם ד"ה נדה שהיא; תוס' סנהדרין לז. ד"ה התורה העידה וכו'; יראים שם; קריית ספר ל[[המבי"ט]], פכ"ב מהל' איסורי ביאה; לבוש אה"ע סי' כב אות א; ערוך השולחן יו"ד סי' קצה אות א-ב ואה"ע סי' כב אות א; ועוד)}}, וכבר אמרו בגמ' {{מקור|(}}{{מקור|בבלי:יומא יח ב$יומא יח:}} {{מקור|וש"נ)}} "אינו דומה מי שיש לו [[פת]] בסלו למי שאין לו פת בסלו" {{מקור|(יראים שם)}}.

[[רבא]] סבר שתבוא ברכה על אדם [[שינה|הישן]] בקילעא {{מקור|(- חדר}}<ref>רש"י שם.</ref>{{מקור|)}} שבעל ואשתו נמצאים בה, בזמן שהאשה נדה {{מקור|בבלי:עירובין סג ב$עירובין סג:|כן}}, ואף שאין איסור ייחוד באשתו נדה, מ"מ זו שמירה נוספת כדי שלא יבואו לידי עבירה {{מקור|(מהרש"א, חידושי אגדות, שם ד"ה מאן נטריה וכו')}}.

אך הגמ' {{מקור|בבלי:עירובין סג ב$שם|כן}} דוחה זאת, ונוקטת כדעת [[רב יוסף]] שאין לאדם אחר<ref>אע"פ שהלכה זו נוגעת לאדם אחר (שלא להפריע לזוג), אך הבעל רשאי להימנע מלהתייחד, מ"מ אין כדאי לעשות כן, שחובתו לשמח את אשתו ולרצותה בדברים ערבים ואינטימיים (עי' דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פרק ה סעיף ד, עמ' לח), ואסור לאיש להחמיר 'על חשבון' חיוביו לאשתו ושמחתה {{מקור|(עי' דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פכ"ב סע' כז, עמ' רנט-רס, דון מינה ואוקי באתרין)}}. אולם, במצבים חריגים, בהם אדם מרגיש שאם לא ישמור עצמו מלהתייחד עם אשתו בימי נידתה, קיים חשש אמיתי שמא יכשל באיסור חמור זה - עליו להימנע מלהתייחד עמה {{מקור|(שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קלו - הערה ליו"ד סי' קצה ס"א ד"ה ובעניין איסור ייחוד; שם ח"ח סי' רעא ד"ה וכבר כתבתי; ור' בפנים להלן)}}, אך, כמובן, עליו לפייסה ולרצותה בדברים ערבים, שעושה כן לחיבתה, שחושש שלא יעמוד ביצרו {{מקור|(ר' שו"ת אגרות משה אה"ע ח"ד סוף סי' סו ד"ה ולענין הנהגה - "...וזה גופא יהיה הפיוס", דון מינה ואוקי באתרין)}}.</ref> לישון בחדר זה, כי הוא מפריע לבעל ולאשה, משום שיש ביניהם דיבורים שבצנעה<ref>אין הכוונה לדיבורים בענייני תשמיש, שדברים אלו אסורים עד שתטבול, כמובא להלן בכותרת: "הרחקות מאשתו נדה".</ref> {{מקור|(מהרש"א, חידושי אגדות, שם ד"ה אפילו באשתו נדה וכו'; ועוד)}}.

ולכן, אשה ש[[חזקה|הוחזקה]] שהיא [[רואה מחמת תשמיש|רואה דם נדוּת מהמקור מחמת תשמיש]] - אסור לבעלה להשהותה {{מקור|(}}{{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קפז יב$שו"ע יו"ד סי' קפז סע' יד}}{{מקור|, וע"ש בב"י שכן כתב בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתלט)}} ולהתייחד עמה {{מקור|(סדרי טהרה הנ"ל; שו"ת חלקת יעקב אה"ע ריש סי' כט וריש סי' צד<ref>וע"ש שכתב כן גם לגבי [[פצוע דכא]]</ref>; ועוד)}}, מפני שהיא נאסרה עליו עולמית {{מקור|(הרשב"א והב"י הנ"ל, הסדרי טהרה והחלקת יעקב הנ"ל)}} וכן משום שאיסור זה הוא מדרבנן וקל בעיניו ועלול להיכשל בו {{מקור|(הרשב"א והב"י הנ"ל)}}.

ויש מי שאומר שגם אשה שיש לה [[פצע|פצעים]] ה[[חציצה|חוצצים]] ב[[טבילה]] ואינה יכולה [[רפואה|להתרפא]] ולהיטהר {{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קפז יד$שו"ע יו"ד סוס"י קפז|כן}}, דינה כאשה הרואה דם מחמת תשמיש שאסורה בייחוד {{מקור|(שו"ת ושב הכהן סי' ל, ועי' פתחי תשובה יו"ד סי' קפז ס"ק נא שהביא מש"כ הבית מאיר בספרו צלעות הבית סי' יג להסתפק בזה)}}.

כמו כן, אדם שלא בעל את אשתו, כגון [[חתן]] שראתה אשתו דם נדה קודם שבעל - הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים {{מקור|בבלי:כתובות ד א$כתובות ד.|כן}} ואסורים להתייחד {{מקור|(}}{{מקור|רמב"ם:איסורי ביאה כב א$רמב"ם ר"פ כב מהל' איסורי ביאה}}{{מקור|;}} {{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קצב ד$ שו"ע יו"ד סי' קצב סע' ד}} {{מקור|ו}} {{מקור|שולחן ערוך:אה"ע כב א$אה"ע רס"י כב}}{{מקור|)}}, משום שיצרו תוקפו {{מקור|(רש"י כתובות שם ד"ה אלא שלא בעל)}}. ואין חילוק בזה בין [[בתולה]] ל[[אלמנה]] ו[[גרושה]] {{מקור|(ערוך השולחן אה"ע סי' כב סע' א)}}. '''אבל''', לאחר שבעלה מותר {{מקור|(כתובות שם, ובפוסקים שם)}}, שמכיוון שבא עליה פעם אחת - שוב אין יצרו תוקפו {{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קצה א$שו"ע יו"ד רס"י קצה|כן}}.

יש מי שכתב שאדם היודע בעצמו<ref>ר' בהערה לעיל, שמסתבר, שהדברים אמורים רק במצב של ידיעה ודאית שקיים חשש אמיתי לכישלון באיסור חמור זה, אולם אין להרבות הרחקות וגדרים היוצרים חַיִץ בין איש לאשתו אלא במקום צורך והכרח, ואף במצבים של אילוצים שונים החובה להרבות בפיוס ובהתנצלות על הדבר. (ר' בפנים להלן, על חיוב הבעל לשמח את אשתו בימים אלו, ולהוסיף קרוב נפשי-רוחני-פנימי, יחד עם ריחוק פיזי-חיצוני).</ref> שאי אפשר לעמוד נגד יצרו כשיתייחד עם אשתו נדה, אף שאין איסור ייחוד מן הדין - מ"מ '''מחויב''' הוא ע"פ ה[[הלכה]] להימנע מלהתייחד עמה, כמו שאסרו חז"ל ריבוי הדברים וכיו"ב<ref>ר' להלן בכותרת: "הרחקות מאשתו נדה".</ref>, גם כשבעל ועתידה להיות מותרת לו, משום שמרגיל לערווה, א"כ כשיודע שהייחוד אִתה '''בוודאי''' ירגיל לערווה חייב להימנע מייחוד כ[[סייג]] {{מקור|(שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קלו - הערה ליו"ד סי' קצה ס"א ד"ה ובעניין איסור ייחוד; שם ח"ח סי' רעא ד"ה וכבר כתבתי; וע"ע דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, עמ' מ, ד"ה אלו הם)}}.

[[אנשי כנסת הגדולה]] צִוו "ועשו סייג לתורה" {{מקור|משנה:אבות א א$אבות א, א|כן}}, ו[[חז"ל]] אכן [[גזירה|גזרו]] והטילו [[איסור|איסורים]] שונים ביחס לכל ה[[עבירה|עבירות]], ובכללם חיובי הרחקה מה[[ערווה]], המחייבים את האדם להישמר מכל קשר עִם אשה האסורה עליו. כמובן, שגם אשה נדה היא אסורה על כל אדם {{מקור|(ואין חילוק כלל בין פנויה לנשואה, ובין אדם זר לבעלה - עי' שו"ת הריב"ש סי' תכה, הובא בב"י יו"ד סוף סי' קפג וב}}{{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קפג$רמ"א שם}}{{מקור|, שו"ת מִשנה הלכות ח"ה סי' קכו, ועוד)}}, וחלים עליה כל חיובי ההרחקה שבין איש לאשה האסורה עליו {{מקור|(עי' מ"ב סי' עה סוף ס"ק ז, יז, וכן סי' ריז ס"ק טז ושעה"צ אות כו; שו"ת מִשנה הלכות ח"ה יו"ד סי' קכז ואילך; ועוד)}}.

אולם, ביחס לחיובי ההרחקה, שונה הבעל מכל אדם זר, שלבעל מותר להתייחד עם אשתו נדה<ref>ר' לעיל בכותרת: איסור ייחוד.</ref>, וכן הותר לו להסתכל ו[[הנאה|ליהנות]] מ[[יופי|יופייה]] של אשתו {{מקור|שולחן ערוך:יו"ד קצה ז$רמ"א יו"ד סי' קצה סע' ז|כן}}, מלבד בחלקים מסוימים של גופה {{מקור|(ר' להלן)}}.

מאידך, גם לחומרה שונה הבעל מאחרים, שכן היא רגילה עמו ולבו גס בה, ועוד שמותר להם להתייחד, וקיים חשש כבד שהם יכשלו באיסור זה. בנוסף, יש חשש שהבעל יגיע ל[[הרהור עבירה]] ול[[הוצאת זרע לבטלה]], בגלל קרוב הדעת הגדול שיש בינו לרעייתו {{מקור|(עי' דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' ח, עמ' מ)}}.

מסיבה זו, גזרו חכמים על הבעל חיובי הרחקה מיוחדים, שאינם נוהגים באדם זר. להלן רשימה של הדברים האסורים בזמן שאשה נדה {{מקור|(עפ"י דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' ט, עמ' מא)}}:

# נגיעה באשתו נדה או בבגדיה {{מקור|(ואפילו אינם נהנים)}}.

# [[הרהור עבירה]] באשתו {{מקור|(דהיינו מחשבת בעילה או שאר הירהור ממושך המביא לידי קישוי האבר. – ר' שו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' טו ד"ה ולפ"ז אין הטעם, בתו"ד, וכן באה"ע ח"א סי' סט; משכן ישראל ח"ב סוף עמ' ל בשם החזו"א, ובהערות טוהר הבית<ref>אלו הערותיו של [[הרב מרדכי גרוס]] שליט"א על ספר 'משכן ישראל'.</ref> שם, עמ' נ-נא; ועוד)}}.

# אכילה ביחד על שולחן אחד<ref>וכן כשאוכלים ביחד ללא שולחן (בפיקניק וכיו"ב) לבדם {{מקור|(דרכי טהרה, שם סע' כט, עמ' מז)}}.</ref> ללא שינוי.

# ישיבה ושכיבה של הבעל על מיטת אשתו {{מקור|(הנמצאת בעיר)}}, והאשה על מיטת בעלה בפניו.

יש לציין, שאין הכוונה בדברים אלו לרחק את אשתו ולהימנע מדברי חיבה הנצרכים, ולהפך, מצווה לקרבה אם רואה שהיא [[צער|מצטערת]], ובכל זה, אין להחמיר יותר ממה ששיערו חז"ל, שחומרה יתירה בדברים אלו עלולה להביא לדברים לא טובים {{מקור|(דרכי טהרה, שם, סע' ד, עמ' לח)}}. וכדאי לדעת ולזכור שבתוך דם הנדה יש רעל {{מקור|(מינו-טוקסין)}} המשפיע זמנית על גוף האשה {{מקור|(- כאבים, כבדות ועייפות)}} ומצב רוחה, ובימים אלו היא זקוקה ביותר לעידוד, לשימת לב ולהתחשבות, יחד עם ההקפדה על כל פרטי הלכות ההרחקה, וחייב הבעל למצוא דרך לעודדה ולהרים את מצב רוחה באופן המותר, וזה צריך מחשבה והתחכמות {{מקור|(}}[[הרב שלמה וולבה]] {{מקור|זצ"ל, שיחות לחתנים, עמ' 18)}}.

'''בטעם האיסור''' נחלקו הפוסקים אם איסור נידה וזבה הוא מדין ערווה (כדוגמת העריות המופיעות בויקרא פרקים יח-יט), או מדין טומאה (כזבה - ויקרא טו, יט-ל), או מדין נפרד {{מקור|(נודע ביהודה מהדורא תנינא יו"ד קכ ואבני נזר ח"ב רמ-ח: דין נפרד. גר"ש שקאפ יבמות א ד"ה ועתה: תולדה מהטומאה)}}, ומה משמעות הדבר להלכה<ref>ראה בהרחבה - שב שמעתתא ש"א סופ"ב; אתוון דאורייתא כלל כא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפב; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קיט; הקדמה לספר טהרת הבית להגר"ע יוסף; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' טו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' מ סופ"א ופכ"ה, ועוד.</ref>. ומעין זה חקר האתוון דאורייתא {{מקור|(כא)}} האם איסור נידה הוא איסור או טומאה.

והרוגאצ'ובר חקר האם הנידה גורמת לראייה או שהראייה גורמת לנידה (דהיינו האם הדם אוסר אותה או שהימים אוסרים את הדם) {{מקור|(מפענח צפונות י-ז)}}.

'''במהותה''' כתבו המפרשים שאינה דבר שבערווה {{מקור|(גליוני הש"ס גיטין ב: על תד"ה הווי, שו"ת רעק"א קכד, בית הלוי ח"ב ל)}}.

'''דינה''' קל יותר משאר עריות, ולכן יכולה להתייבם, שלא כשאר עריות שאינן מתייבמות {{מקור|(תוס' יבמות ב. ד"ה ואחות)}}. ומצאנו לזה ארבעה טעמים בראשונים ובאחרונים:

@ בנידה סיבת האיסור בהווה, שכעת היא נידה (כמו שבחלב ודם סיבת האיסור היא בהווה, שכעת הם חלב ודם), אך בשאר העריות סיבת האיסור בעבר, שאשה זו נעשתה קרובה שלו בעבר (ולכן שאר עריות אסורות גם לאחר מיתה, אע"פ שכבר אינן קרובות אליו) {{מקור|(קובץ הערות א-ג ד"ה וה"נ)}}.

@ בנידה יש איסור רק על הביאה ואין איסור לקדש אותה ולישא אותה, אך בשאר עריות יש איסור גם לקדשן ולנושאן {{מקור|(גרי"ז עמוד 164 ד"ה ומה)}}.

מלבד לימוד [[מסכת נדה]] ב[[בבלי]] והלכות נדה ברמב"ם {{מקור|(הלכות איסורי ביאה פרקים ד-יא)}}, ב[[טור]] וב[[שולחן ערוך]] {{מקור|(יורה דעה סי' קפג-קצז)}} ומפרשיהם, ניתן ללמוד ולהרחיב בעניין הנדה והלכותיה במקורות הבאים:  

* '''ספר המנהיג''', לרבי אברהם הירחי, הלכות נדה {{מקור|(עמ' תקמו-תקנא)}}

* '''בדי השולחן הלכות נדה''', הרב שרגא פייוול כהן, {{מקור|(ארה"ב?)}} תשמ"ז.

* '''טהרת הבית''', [[הרב עובדיה יוסף]] שליט"א, ג' כרכים, יצאו לאור בירושלים {{מקור|(ח"א יצא לאור בשנת תשמ"ח?, ח"ב יצא בשנת תש"נ, וח"ג - בשנת תשס"ו)}}.

* '''תורת הטהרה''', [[הרב דוד יוסף]] שליט"א, עפ"י פסקי אביו הרב עובדיה יוסף שליט"א {{מקור|(נדפס הן בפני עצמו והן בצירוף לספר טהרת הבית)}}.

* '''קנה בֹשם הלכות נדה''', שיעורי [[הרב מאיר בראנדסדאפער]] שליט"א, ג' כרכים, נערכו ע"י ת"ח ובהם בנו הרב יששכר נר"ו, הוצאת מכון שערי אורה, ירושלים {{מקור|(ח"א יצא לאור בשנת תשנ"ו, ח"ב - בשנת תש"נ, וח"ג - בשנת תשס"ו)}}.

* '''שערי אורה''', הרב שלמה לוי שליט"א {{מקור|(ראש הכולל בישיבת הר עציון)}}, הוצאת ישיבת הר עציון, אלון שבות שבגוש עציון.