הרב מרדכי אליהו: הבדלים בין גרסאות בדף

</ref> שמתירה עקרונית השתלת לב ממי שמת מוות מוחי (ראו ערך [[רגע המות]]), בגלל בעיית אמון ברופאים. הוא המליץ להעדיף להשאיר את ההחלטה לשעת הצורך ולא לתת היתר מראש.<ref>וראה היום החלטת הרבנות הראשית לישראל להתיר http://test.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3780728,00.html</ref> {{מקור|שו"ת מאמר מרדכי חלק ב סימן ל}}

* בעבר הסתייג מבדיקת רקמות, בגלל שהדבר עלול ליצור בעיית ממזרות<ref>מקור: http://www.daat.ac.il/DAAT/refua/moshav5-b.htm</ref>

* איסור לאכול טחינה וחומוס (מפני שלשיטתו גם בשומשום יש איסור [[בישולי נכרים]], והעובדה כי לא הייתה חברה בארץ אשר הטחינה מיוצרת בה על ידי יהודים). בעקבות הפסיקה, מספר חברות החלו לייצר ולהשתמש בטחינה גולמית ללא חשש בישולי נכרים. על פסק זה יצאו עוררים בטענה שהשומשום נאכל כמות שהוא חי.<ref>את הכלל הזה, שדבר שנאכל כמות שהוא חי רק ע"י הדחק אינו נחשב "דבר הנאכל כמות שהוא חי", אנו רואים בפסק מרן השולחן ערוך בסימן קי"ג סעיף י"ב שפסק כן. ולעניין ביצה שבישלה עכו"ם, מרן פסק שהיא אסורה באכילה, אע"פ שיש שגומעים אותה חיה, מכיון שהמציאות היא שרוב האנשים לא גומעים ביצה חיה. ונראה עוד שביצה אינה נאכלת אפילו ע" הדחק [אצל רוב האנשים]. והמקור לכך מהתוספות ביבמות שכותבים שביצה לא נקראת "נאכל כמות שהוא חי" שאין זו אכילה חשובה, וכך פסק מרן. גם 'כף החיים' פוסק כן להלכה בשני מקומות. פעם אמר לי אברך אחד שהיו אוכלים חצילים חיים, וכי בגלל זה חשיב נאכל כמות שהוא חי, אלא הולכים לפי רוב בני אדם. וממילא, כיון שרוב האנשים אוכלים את השומשום רק קלוי ורק מעט אוכלים אותו כשהוא חי מטעמי בריאות וכדומה, נאסרה הטחינה לא רק לאותם מעט אנשים אלא לכל האנשים ואפילו לאותם המיעוט שאוכלים אותו חי, כיון שבטלה דעתם. גם מרן חיד"א כותב דין זה לגבי ערמונים, ואומר שהכל לפי המקום והזמן. דין זה נכון גם לגבי [[חלוה]] ולגבי חומוס; ב"ה בשנים האחרונות הדברים סודרו, וישנם מפעלים המעסיקים עובדים יהודים, והבישול נעשה על ידם, כגון מפעל "אחוה", ועוד מקור: http://www.harav.org.il/tzof/320.html.</ref>