מילון הראי"ה:רבי עקיבא

כחו של רבי עקיבא[עריכה]

איחד את ההארות (אורו של משיח עם אור התורה של משה), ונשתלשלה תורה שבע"פ בסוד הכתב שבתגין, על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הוספת גבורה של מעלה ע"י אמירת "ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת"^[1]ואמר לבר כוזיבא "דין הוא מלכא משיחא", ולא חש להא דלא היה מורח ודאין, שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל, אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל, ויסוד נפש הגר חברה את כח התגלות התורה וצפונתה, באורו של משיח [קובץ ח קנז].

רבי עקיבא[עריכה]

בא להציל את תיומת האחדות - של ברכת המעין הפנימי, שורש החיים שבמקור ישראל, (המקיף את) כל העולם, מראש כל דרגין עד תחתית כל דרגין, בקשר חיי קודש אחד, ששוטף ויורד, עולה ומתגבר, בלא מעצור - בעת אשר התמוטטה, וכל העולם נתמוטט כמעט. והוא ראש להרוגי מלכות אותם שעלו במחשבה תחילה, "ממתים ידך ד' ממתים מחלד", דיהוו גישמיהון[2]לרומם כבוד ד', להאדיר קודש קדשים. <ועומק הרע, מצולות ים, נסתלק לגמרי ממקום הקודש, בקבלו את חלקו מאלה הגויות, לבושי הנשמות העליונות, שחשב להתאחז בהם>, ודרש על קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, ולא פירש מאת ד' אלהיך תירא כ"א דרש לרבות ת"ח, והראה שהמחציף נגד חכמים שרשו ראש ולענה הוא ממזר ובן הנדה, ולא כאלה חלק יעקב כ"א ירושה לעשו הר שעיר שיהיה שממה עת יעלו מושיעים בהר ציון, ובחר למות מיתת עצמו שלא לעבור על דברי חבריו בנטילת ידים [עפ"י קובץ ו רג].

אורן של ישראל ששלשה סימנים מציינים את קדושתו העליונה: א. אהבת התורה עד לכדי מסירות נפש של סבל בלתי גבולי. הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו". ב. ההכללה. "כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא" פלגים רבים הולכים וזורמים, מתניתין, תוספתא, ספרי, ספרא וכו' אבל הכל בא מתוך אותו הים הגדול, תורתו הכוללת של רבי עקיבא.^[3]ג. התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו [עפ"י מ"ר 202].

מדתו של רבי עקיבא[עריכה]

- "דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות" - שהכללים הגדולים היו אצלו כל כך מוארים, עד שהאירו בנגהם את כל הפרטים היותר דקים, והלכו תמיד עמם, עד שדוקא על ידי גודל הבוהק של הכללים הרוחניים העליונים היזדהרו הפרטים באורם המלא. ויצא ונכנס בפרדס לשלום. וכן היה מאחד צפיית ישועה רחוקה לשמע קול המונה של רומי, מדין קל־וחומר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, ולשועל היוצא מבית קודש הקדשים, עם ההתעוררות הטבעית לסייע לישועה קרובה לישראל בכל צורה שתזרח, שעל כן היה נושא כליו של בר כוכבא.

רבי עקיבה[עריכה]

- האופי השלם של צדו הגלוי <כהעולם הזה שנברא בהא> היה שלם. ורבי עקיבא - אופיו הנסתר, האחדותי, <כאלף הפלאי>, היה גם כן טפוסי ובולט למדי ולא אמר אחד לחברו צר לי המקום [עפ"י קבצ' ב צו]. תכונת השמחה המיוחדת לצדיקים, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, שמתמלאת הנשמה על ידי הדייקנות בכל קוץ וקוץ שבתורה, והאהבה העליונה עד למסירת נפש באחד [קבצ' ב קח].

רבי עקיבא וחבריו[עריכה]

קדושי עולם, שחלקם בחיים, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה [עפ"י א"ק ג קצ].

תלמידי רבי עקיבא[עריכה]

- הישרים, עזיזי הבטחה, כמהי האורה, אשר בתוכם ישכן אור ד' וסודו אשר ליראיו וחושבי שמו. היודעים להצמיד כל עזוז חיים אשר בתבל וכל מאורעותיה, אל האור האצילי אשר ברזי מחשבת תמים דעים [עפ"י ר"מ מ־מא].

רבי עקיבה ותלמידיו בכל הדורות[עריכה]

חנוני הסגולה הם הדורשים על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, וצופים באור המחשבה האלהית, ומכונים את הליכות התבל ומצעדי בני אדם לעומתה, שמקבלים עליהם מלכות שמים באהבה, גם כשסורקים את בשרם במסרקות של ברזל, וצופים במרכבה במנוחת רוח, נכנסים בפרדס בשלום ויוצאים בשלום, ומחזקים את ידיו של כל בונה, וכל צועד מצעדים של הטבה ושל שכלול, אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה [עפ"י שם צט].

ר' עקיבא[עריכה]

עליו אמר הקב"ה למלאכי השרת, במסירת נפשו על קדושת תורת ד' שמאז מקדם^[4]דרש|</ref>דרש]] את תגיה אותיה וקוציה: "חלקם בחיים", המצחק לשועל היוצא מבית קה"ק ומרגיל לומר "כל מה דעביד רחמנא לטב" ומאשר את ישראל במקוה טהרה של אביהם שבשמים שהם מטהרין לפניו והוא מטהר אותם [צ"צ קסח].