מיקרופדיה תלמודית:דגן

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - תבואה אחר הדישה והזרייה

במצות התורה

מהותו בלשון התורה

דגן בלשון תורה הוא חמשה מיני התבואה: חיטים, שעורים, כוסמין, שבולת שועל ושיפון (רש"י נדרים נה א סוף ד"ה אמר אביי; תוספות שם ד"ה וכפרוץ; רשב"א שם ד"ה למימרא[2]).

כשהם שבלים נקראים תבואה בכל מקום, ואחר שדשים וזורים אותם נקראים דגן (רמב"ם ברכות ג א, על פי ברכות מז ב, ורש"י שם, וראה רש"י ביצה יג ב ד"ה האי. וראה ערוך ערך דגן).

לפיכך בתרומות ומעשרות שנאמר בהם: וְדָגָן (במדבר יח יב), דְּגָנְךָ (דברים יד כג, ושם יח ד) - אין חייבים מן התורה להפריש אלא מחמשת המינים הללו (ראה ראשונים נדרים שם, ור"ש מעשרות א א. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות וערך טבל), ואפילו הסוברים שאף שאר המינים חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה (ראה רמב"ם תרומות ב א, וכסף משנה שם), אין זה מפני שאף שאר המינים נכללים בכלל 'דגנך', אלא מפני שהם סוברים ש'דגנך' האמור שם הוא לאו דוקא, והוא הדין כל הדומה לו (ראה כסף משנה שם. וראה ערך הנ"ל).

ויש מהראשונים סוברים שמחלוקת תנאים בדבר: לדעת חכמים דגן הוא רק חמשת המינים, ולדעת רבי מאיר דגן משמעו כל דבר הנדגן, היינו כל מין שעושים ממנו כרי, ואף כל מיני קטניות בכלל, ואף הם חייבים מן התורה בתרומות ומעשרות, מלבד פירות האילן שאינם בכלל דגן (רמב"ן בבא מציעא פח א ד"ה ובודאי[3]).

מהותו בלשון חכמים

אף בלשון חכמים דגן שאמרו הוא חמשה מיני התבואה, כפי שמצאנו:

  • כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח (משנה פסחים מב א), והם חמשת המינים שהאוכל מהם כזית חמץ בפסח חייב כרת (חלה א א וב[4]. וראה ערך חמץ, ושם הטעם שמינים אלה באים לידי חימוץ).
  • בדגן אדם יוצא ידי חובת מצה בפסח (ראה חלה ג ז אם יש בה טעם דגן כו', ופסחים לה א), והם חמשת המינים (חלה שם, ומשנה פסחים שם. וראה ערך מצה).
  • הדגן חייב בחלה (ראה חלה ג ז בטעם דגן), והם חמשת המינים (חלה א שם. וראה ערך חלה ושם הטעם אם למדים ממצה או מדברי קבלה).
  • בברכת המזון אמרו שמין דגן ועשאו פת לדברי הכל מברך אחריו שלש ברכות (ראה ברייתא בברכות לז ב, ורש"י ד"ה ולא מין דגן, ושם מח א עד שיאכל כזית דגן, וראה ערך ברכת הפת), ודגן זה אף הוא מחמשת המינים (ראה ברכות מד א, ורש"י ד"ה חמשת. וראה ערך הנ"ל).
  • קטן שיודע לאכול כזית דגן מרחיקים מצואתו (תוספתא חגיגה א, והובאה בסוכה מב ב), והם חמשת המינים הללו (רש"י שם ד"ה כזית. וראה ערך מחנה קדוש).

מקור למינים אלו

חמשה מינים אלה אמר רבי שמואל בר נחמן שהם אלה שבמקרא: וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת (ישעיה כח כה), חיטה אלו החיטים, שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרא שורה שהיא עשויה כשורה, ושעורה אלו השעורים, נסמן זה השיפון, וכוסמת זה הכוסמין (ירושלמי חלה א א[5]).

מהות מינים אלו

הכוסמין מין חיטים, ושבולת שועל ושיפון מין שעורים (פסחים לה א, ושם נתבאר); ויש מפרשים שכוסמין הוא גם מין שעורים (תוספות פסחים שם ד"ה כוסמין, וראה ירושלמי חלה א א, ושם ד א, ופני משה ומראה הפנים שם).

וכתבו ראשונים שכוסמין היא חיטה מדברית, ושיפון מין ממיני החיטים המדבריות, ושבולת שועל שעורה מדברית (פירוש המשניות לרמב"ם כלאים א א[6]).

אורז וקרמית

לדעת רבי יוחנן בן נורי אף אורז הוא מין דגן (ראה ערך אורז, וערך דוחן אם לדעתו גם דוחן מין דגן), וכן קרמית (פסחים לה א, ורש"י ד"ה חייבת. וראה ירושלמי פסחים ב ד), והוא מין הנמצא בכפרים בבבל באגמים, ואין זורעים אותו אלא צומח מעצמו ואוכלים אותו בשני בצורת (תשובת הגאונים [הרכבי] שנב. וראה ערוך ערך קרם ד וערוך השלם שם[7]), ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי (ראה ערך אורז וערך חמץ וערך לחם).

בלשון בני אדם

בנדרים

בנדרים, שהולכים אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדרים), הנודר מן הדגן - רבי מאיר אוסר בפול המצרי יבש (משנה נדרים נה א. וראה תוספתא ד, ובברייתא בגמרא שם ב שמותר בלח), שכיון שהוא נדגן, שעושים ממנו כרי, אף הוא נקרא דגן בלשון בני אדם, ולכן אסור בכל מיני קטניות, ואינו מותר אלא בפירות האילן (ראשונים שם[8]); וחכמים אומרים אינו אסור אלא בחמשת המינים (משנה שם).

ונחלקו ראשונים בדעת חכמים: יש מפרשים שאף הם מודים שבלשון בני אדם דגן כולל כל הנדגן, ואף מיני קטניות, אלא שהם סוברים שהנודר נתכוין ללשון תורה (נמוקי יוסף שם יח א ד"ה אינו; ריטב"א שם בפירוש ב); ויש מפרשים שלדעת חכמים אף בני אדם אין קוראים דגן אלא לחמשת המינים (ריטב"א שם בפירוש א).

הלכה כחכמים (רמב"ם נדרים ט ט; שו"ע יו"ד ריז יח); ויש פוסקים כרבי מאיר (טור שם בשם הרא"ש[9]).

חיטים שנכתשו אינם בכלל נדרו

חיטים שנכתשו ונחלקו לשנים או לשלשה וארבעה, אינם בכלל דגן, ואף שקודם שנחלקו היה אסור בחיטים, עתה שנחלקו ואינם בכלל דגן - מותר בהם, או שמותר כשנחלקו קודם נדרו הואיל וכבר יצאו מכלל דגן (ברייתא נדרים נה ב, והוא מתוספתא שם ד, ופירוש הרא"ש שם. והרמב"ם וטוש"ע השמיטו).

הערות שוליים

  1. ז', טור' רכו-רכט.
  2. וראה רש"י ברכות מד א ד"ה חמשת, וסוכה מב ב ד"ה כזית דגן, ורמב"ם ברכות ג א. וראה ערך תבואה וערך לחם על הצטרפותם זה לזה וחלוקתם זה מזה בנוגע להפרשת תרומות ומעשרות וחלה ועוד.
  3. וראה ר"ש מעשרות שם ומיהו משמע בגמרא שהוא מדאורייתא כו'.
  4. וכן ברמב"ם חמץ ומצה ה א: אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשה מיני דגן כו', וכן שם בכל הפרק הזכיר דגן.
  5. וראה רש"י ושאר מפרשים בישעיה שם שפירשו שורה ונסמן כפעל ולא כשם.
  6. וראה רש"י פסחים שם ד"ה גולבי, ומנחות ע ב ד"ה גולבא שכוסמין בלע"ז אושפילט"א, והוא בגרמנית SPELT ובמהרי"ל הלכות המצות שהוא טינקל, בגרמנית DINKEL, ושבלת שועל לרש"י פסחים שם ד"ה שבילי, ומנחות שם ד"ה שיבולי היא אביינ"א בלעז, וכן בערוך ערך שבל בשם י"א: ווינא, והוא ברומית AVENA ובצרפתית AVEINE ובגרמנית HAFER. ולפירוש א בערוך שם היא סינאלא, אבל ברש"י שם ושם ששיפון הוא שייגל"א בלעז, וכן הוא בפירוש רבינו גרשום שם, ובפירוש הרא"ש כלאים א א, והוא ברומית SECALE ובצרפתית SEIGLE ובגרמנית ROGGEN ובאידית קארן, וראה במהרי"ל הלכות המצות. וראה בספר חמשת מיני דגן, תשע"א מאת זהר עמר על שיטות רבות בזיהוי המינים הללו.
  7. וראה JUDEN DER FLORA LOW עמ' 705. וראה רש"י פסחים שם ד"ה שיצניתא שפירש בלשון א שהוא קצח שקורין נייל"א בלעז - והוא NIGELLA ברומית, ובגרמנית SCHWARZKUMMEL, ראה LOW שם עמ' 704 - והוא עגול ושחור, ובלשון ב פי' אשדרניל"א בלעז ונמצא בשיפון.
  8. וראה לעיל: במצות התורה; מהותו בלשון התורה מרמב"ן בבבא מציעא פח א ד"ה ובודאי שלרבי מאיר אף בלשון תורה דגן כל הנדגן בכלל.
  9. וראה קרבן נתנאל על הרא"ש נדרים ז אות ו מנין הוציא הטור כן בדעת הרא"ש.