מיקרופדיה תלמודית:הכנה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - הזמנת דברים לאכילה ולשימוש מיום למחרתו בערב שבת ויום טוב ובשבת ויום טוב

ארבעה דברים נקראים הכנה בהלכות שבת ויום טוב, וכולם למדים מן המקרא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה):

  • "הכנה דרבה" - נקראת כן על שם רבה, בעל הלכה זו - והוא איסור אכילת דבר שהוכן, אפילו מאליו, משבת ליום טוב, או מיום טוב לשבת.
  • מעשה ההכנה עצמה, האסורה משבת ליום טוב, או מיום טוב לשבת, או משניהם לחול.
  • הכנה המתרת, והיא הכנת הדברים מיום חול לשבת ויו"ט להוציאם מידי מוקצה (ראה ערכו).
  • הכנה בתורת מצוה, והיא מצות הכנת צרכי שבת מערב שבת.

הכנה דרבה

עניינה ומקורה

דבר שהוכן ביום טוב אסור בשבת שלמחרתו, ושהוכן בשבת אסור ביום טוב שלמחרתו, שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה), ואמר רבה: חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב - שאף יום טוב קרוי שבת - ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב (ביצה ב ב, ורש"י שם)[2], וסתם יום שישי יום חול הוא (רש"י שם ד"ה והכינו)[3], ומכך למדו שההכנה צריכה להיות בדווקא מחול לשבת, ולא מיום טוב לשבת (רש"י שם), וכל שכן שאין להכין משבת ליום טוב (תוספות שם ד"ה והיה).

הכנה שנעשתה מאליה

הכנה זו היא כשהוכן הדבר בידי שמים (פירוש המשניות לרמב"ם ביצה א א) בשבת או ביום טוב, ואסור למחרתו ביום טוב או בשבת, שהרי הכתוב 'והיה ביום הששי' אמור במן, שהכנתו היתה בידי שמים (מאירי ושיטה מקובצת ביצה ב ב ד"ה וקסבר).

ולפיכך ביצה שנולדה ביום טוב שאחר שבת, או בשבת שאחר יום טוב, אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה, שאין בה איסור מוקצה (ראה ערכו) - אסורה, שכל ביצה שנולדה היום מאתמול נגמרה - ועומדת במעי אמה מעת לעת אחר שנגמרה (מאירי שם) - והואיל ומאתמול נגמרה, וגמר שלה היינו הכנה שלה (מאירי שם), נמצא ששבת הכינה ליום טוב, ויום טוב הכין לשבת (גמרא שם).

איסור זה מן התורה או מדרבנן

איסור זה הוא מן התורה (ביצה ג ב: ספיקא דאורייתא, ובתוספות שם ב ב ד"ה והיה; טור ורמ"א בשו"ע אורח חיים תקיג ו, ובשו"ע הרב שם א), שדרשה גמורה היא (בית יוסף שם); ויש שכתב שאינה אלא אסמכתא (ראה ערכו), והאיסור מדרבנן (מאירי ביצה ב ב, וכן מבואר ברמב"ם בפירושו על המשנה ריש ביצה).

החולקים על איסור הכנה זו

הכנה דרבה לא הכל מודים בה, ויש תנאים ואמוראים שחולקים על איסור זה (בית שמאי בריש ביצה שמתירים; רבי יוחנן שם ד א; ת"ק בתוספתא [ליברמן] ביצה א א), ופירשו ראשונים שאינם סוברים שיש איסור הכנה בדבר שבא מאליו ובידי שמים (רשב"א שם ב ב ד"ה רבה לטעמיה; מאירי ג א ד"ה כולהו), והם מפרשים את הכתוב 'והכינו את אשר יביאו' בהכנה בידים, ולומר שיכינו בחול כדי שלא יעשו מלאכה בשבת (רשב"א שם).

הלכה כרבה (רי"ף ביצה ד א, ורא"ש שם א א; רמב"ם יום טוב א יט; טוש"ע אורח חיים תקיג ה).

הטעם לאסור הכנה זו

בטעם איסור הכנה דרבה נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהאיסור הוא מחמת חסרון ההכנה מיום חול, שגזרת הכתוב היא בסעודת שבת או יום טוב שצריכה הזמנה והכנה מיום חול (רש"י ביצה ב ב ד"ה והכינו, ושם ד א ד"ה הכנה), וביצה זו שנגמרה מאתמול בשבת או ביום טוב, לא היתה מוכנת ומוזמנת מיום חול (רש"י ומאירי שם; שיטה מקובצת שם ד"ה רבה), ואיסורה הוא משום מוקצה, שכל שלא הוזמנה מאתמול היא מוקצה מן התורה (רש"י שם ד"ה ואין, וכן כתב השיטה מקובצת שם בדעת רש"י).
  • ויש סוברים שהאיסור הוא בעצם ההכנה שנעשתה ביום קדוש זה בשביל יום קדוש אחר, וגזרת-הכתוב (ראה ערכו) היא שדבר שנגמר ונברא בשביל שבת או יום טוב נאסר ביום טוב שלפניה, וכן ביום טוב כשנגמר בשבת שלפניו (המאור שם ד"ה מאי, וראה רשב"א שם ב ב ד"ה ואין).

נולדה בשבת או ביום טוב שאינם סמוכים

אף בביצה שנולדה בשבת שאינה אחר יום טוב, או ביום טוב שאינו אחר השבת, גזרו משום שבת שאחר יום טוב, ויום טוב שאחר שבת (גמרא ביצה ב ב; רמב"ם יום טוב א יט; טוש"ע אורח חיים תקיג ה, ומגן אברהם שם סק"ח), ואסורה באכילה ואף בטלטול (ברייתא שם ג ב, ושם ד א; רמב"ם שם כ; טוש"ע שם א) כדי שלא יבואו לאכלה (ראב"ד על הרי"ף שם), או משום מוקצה, כיון שאינה ראויה היום לשום שימוש (ראה מגן אברהם תקטו סק"ב בדעת הרי"ף והרא"ש, ושו"ע הרב תקיג וקונטרס אחרון שם, וראה ערך מוקצה).

הכנה משבת או מיום טוב לחול

ביצה שנולדה בחול שאחר שבת או יום טוב מותרת לדברי הכל, אף שנגמרה בשבת או ביום טוב שלפניו, שאין סעודת חול חשובה שיהיה שייך הזמנה והכנה בשבילה (רש"י ביצה ב ב ד"ה ואין, ומאירי שם), ומאחר שאינה צריכה הכנה, אין הכנה אוסרת בה (מאירי שם).

השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות

השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות, מותרות לאכלן ביום טוב (תוספתא ביצה א, והובאה בגמרא שם ב ב; רמב"ם יום טוב א כ; טוש"ע או"ח תקיג ז), לפי שביצים גמורות במעי אמן דבר שאינו מצוי הוא, ובדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים (גמרא שם; רמב"ם שם. וראה ערך מילתא דלא שכיחא לא גזרו).

ואין חוששים שמא אם לא שחטה היו הביצים נולדות היום, ואם כן מאתמול גמרו, ויאסרו משום ספק איסור תורה של הכנה דרבה, שמאחר שלא נולדו על ידי כך אין זה חשוב גמר (תוספות שם ד"ה מילתא; רשב"א שם ד"ה ואם); ויש שהסבירו שביצים במעי אמן הרי הן כאחד מאבריה (ר"ן שם ד"ה ומדפרכינן; מאירי שם), והרי זו כנתגדלה תרנגולת עצמה שאינה אסורה משום הכנה (ר"ן שם).

ונחלקו בכך ראשונים:

  • יש סוברים שהיתר זה נאמר אפילו ביום טוב שאחר השבת (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תקיג ז).
  • יש סוברים שביום טוב שאחר השבת יש בה באמת איסור של ספק הכנה, שמא נגמרה מאתמול, ואין שבת מכינה ליום טוב, ואסורה (רבנו אפרים, הובא במאור שם ד"ה ומצאתי, ובמלחמות לרמב"ן שם ד"ה אמר, ובר"ן שם).
  • ויש שחילק, שבאופן ששחט התרנגולת בהשכמה ומצא בה ביצים גמורות הרי הם אסורות אף ביום טוב שאחר השבת, אבל אם שחט שלא בהשכמה - הביצים מותרות, שכל ביצה שנגמרה מאתמול יולדת בהשכמה (השגות הראב"ד על המאור שם ד"ה ולא).

נולדה הביצה ביום הראשון

שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ונולדה ביצה בראשון מהם, נחלקו אמוראים אם מותרת למחרתו:

  • רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, לפי שסובר הכנה דרבה.
  • רבי יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה, לפי שאינו סובר הכנה דרבה (ביצה ד א), וההלכה כדעת רב (שם ב; רמב"ם יום טוב א כד; טוש"ע או"ח שכב ב, ושם תקיג ה).

ואף שהכנת הביצה היא בגמירתה, וזו שנולדה ביום הראשון הרי נגמרה מאתמול בחול, מכל מקום אף לידתה של הביצה היא הכנה (תוספות שם א ד"ה אלא בתרוצו הראשון; מלחמות לרמב"ן שם ד"ה אמר); ויש שכתבו שההכנה היא בכך, שמכיון שאילו נולדה ביום השני היתה אסורה, אם כשנולדה בשבת מותרת למחר, נמצא ששבת מכינה ליום טוב (תוספות שם בתירוץ ב; שיטה מקובצת שם ד"ה כרבי).

יש מן הראשונים שחולק לגמרי, וסובר שלא אמרו נולדה בזה אסורה בזה אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, שבה לא שייך לומר שהוכנה הביצה במעי אמה לאכילה, וכשנולדה בשבת בלידתה היא שהוכנה (אור זרוע ח"ב סי' של בתירוץ א).

יום טוב שני של גלויות

שני ימים טובים של גלויות, נחלקו אמוראים: רב אמר ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, שהרי אחד מהם חול הוא, וממה נפשך מותרת; ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה, שקדושה אחת היא בשני הימים, והטילו חכמים עליהם כחומר יום אחד ארוך (ביצה ד ב, וברש"י שם. וראה ערך יום טוב שני של גליות). הלכה כדעת רב (גמרא שם; רמב"ם יום טוב א כד; טוש"ע או"ח תקיג ה).

ביצה שנולדה באחד מימי ראש השנה

בשני ימים טובים של ראש השנה אמרו רב ושמואל נולדה בזה אסורה בזה, שקדושה אחת היא, לפי שאף בזמן בית המקדש יש שעשו אותו שני ימים ולא מחמת ספק, ויש אמוראים שחולקים בזמן שאחר החורבן (ביצה ה א, וראה ערך יום טוב שני של גליות, וערך ראש השנה). הלכה כדעת רב ושמואל (גמרא שם ד ב; רמב"ם יום טוב א כד; טוש"ע או"ח תקיג ה, ושם תר א).

חלב שנחלב בשבת

חלב שנחלב בשבת על ידי גוי (ראה ערך דש), או שטפטף מעצמו בשבת, אסור ביום טוב שלאחריה משום הכנה משבת ליום טוב (אור זרוע ב שכט; הגהות אשר"י ביצה א; מגן אברהם או"ח תקה סק"ג).

בדבר שהיה בעולם

אפיה או בישול מיום טוב לשבת

נחלקו הראשונים האם יש איסור הכנה מיום טוב לשבת בדבר שהיה בעולם, וכגון על ידי אפייתו או בישולו:

  • יש שסוברים שאין איסור הכנה בכך, לפי שאין איסור הכנה אלא בדבר חדש שלא היה בעולם, ולא היה ראוי כלל קודם, כגון ביצה - או עירוב (ראה להלן: בעירוב) - אבל מאכל שאפוי ומבושל כבר היה בעולם, ולא היה מחוסר אלא תיקון (תוספות עירובין לח א ד"ה משום, בשם ריצב"א, ובביצה ב ב ד"ה והיה; העיטור הלכות יום טוב; מגן אברהם או"ח תקא ס"ק טז).
  • ויש שסוברים שאף בכך יש איסור הכנה - שכן לשון הכנה במקרא, כמו: וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה (בראשית מג כה. נשמת אדם קא א) - אלא שמן התורה אינו אסור בשבת, הואיל ואילו היו מזדמנים לו אורחים הרי היה ראוי לאכלו בו ביום, אלא שחכמים אסרו לבשל מיום טוב לשבת בלא עירוב תבשילין (תוספות שם בתירוץ א; מלחמות לרמב"ן פסחים מו ב ד"ה ועוד; סמ"ג לאוין עה. וראה ערך הואיל וערך ערוב תבשילין).

אופנים לאיסור הכנה משבת ליום טוב

האופה והמבשל בשבת, שאסור באכילה עד מוצאי שבת, אם היה מוצאי שבת יום טוב, אסור באכילה אף ביום טוב משום הכנה, שהרי שבת הכינה ליום טוב (שו"ת מהר"י וויל בלקוטים סימן ב; מגן אברהם או"ח שיח סק"ב ושו"ע הרב שם ג), והוא הדין כשבישל בשבת בהיתר, כגון לחולה, אם חל יום טוב במוצאי שבת, אסור לבריא לאכול התבשיל משום הכנה (פרי מגדים שם אשל אברהם ב, ומשנה ברורה שם סק"ה. וראה ערך מבשל על איסור אכילה לבריא כשבישל לחולה).

אמנם לדעת הסוברים שאין איסור הכנה בדבר שהיה בעולם ואינו מחוסר אלא תיקון (ראה לעיל) - הפת והתבשיל מותרים באכילה ביום טוב (שו"ע הרב שם ג).

עצים שנשרו בשבת

עצים שנשרו בשבת, אסור להסיק בהם ביום טוב שלאחריה משום הכנה (רי"ף ביצה ד ב, ורא"ש שם א ב; טוש"ע או"ח תקז ב[4]), שמכיון שאסור להסיק בשבת, אם נתיר הדבר ביום טוב נמצא שנשירת העץ בשבת הכינה ליום טוב (ים של שלמה ביצה שם).

לסוברים שאין איסור הכנה בדבר שהיה בעולם (ראה לעיל: אפיה או בישול מיום טוב לשבת), עצים אלו אף שהיו בעולם, כיון שהיו מחוברים, ולא היו ראויים להסקה, הרי הם כאילו עדיין אינם בעולם (ים של שלמה ביצה א ז).

ולסוברים שאף בדבר שהיה בעולם יש איסור הכנה (ראה לעיל שם) העצים חשובים ישנם בעולם, אלא שאף בזה יש הכנה (אור זרוע ב של, והביא מכאן ראיה שאף בדבר שהיה בעולם שייך הכנה).

עצים שנשרו ביום טוב

עצים שנשרו ביום טוב לדברי הכל אינם אסורים בשבת שלאחריו משום הכנה אלא מדרבנן, מכיון שיום טוב מכין לעצמו מן התורה, שהרי מותר להסיק בו לצורך בישול, ואין האיסור ביום טוב עצמו אלא משום מוקצה מדרבנן (ראה ערך מוקצה וערך נולד), ולכן מותר להסיקם בשבת על ידי גוי על ידי ביטול ברוב (מגן אברהם או"ח תקז סק"ד).

שיירי פתילה מדורה ושמן

שיירי פתילה ומדורה ושמן שכבו בשבת - רב ורבי חנינא אוסרים להדליקם ביום טוב, ורבי יוחנן מתיר (ירושלמי ביצה א א). ונחלקו הראשונים בדין זה:

  • יש סוברים שהאיסור לרב ורבי חנינא הוא משום הכנה שהכיבוי השביחם, ורבי יוחנן לשיטתו שאינו סובר איסור הכנה (ראה לעיל: הכנה דרבה; החולקים על איסור הכנה), ומכיון שהלכה כ"הכנה דרבה", לכן בשיירי פתילה ומדורה ושמן הלכה כרב ורבי חנינא (ראה תוספות עירובין לט ב ד"ה אי, ורא"ש ביצה א א, וטור או"ח סוף סימן תקא).

ואף שדברים אלו כבר היו בעולם, ואינם דבר חדש כביצה, מכל מקום כיון שעל ידי שכבו בשבת נשתיירו ליום טוב, ונמצא שהשבת המציאתם לידינו (מאירי שם ד א לסברא של הכנה, אלא שהוא סובר שם שאין בזה משום הכנה וכלהלן בשמו).

  • ויש חולקים לגמרי וסוברים שמותר להדליק בהם ביום טוב (רא"ש שם; מאירי שם ד א; בית יוסף ורמ"א בשו"ע או"ח תקא ז), אם מפני שיש בדבר מחלוקת שני התלמודים, והירושלמי הוא שאוסר אפילו בדבר שהיה בעולם משום הכנה, אבל לבבלי כל שאינו דבר חדש כביצה אין בו משום הכנה, והלכה כבבלי (מגן אברהם או"ח תקא ס"ק טז, ושו"ע הרב שם), או מפני שהכיבוי שהמציאם לידינו לא גרם בזה שום היתר, שאף אם כבו ביום טוב היו מותרים בו ביום (מאירי שם).

וכתבו אחרונים שלכתחילה ראוי להחמיר ולעשות פתילות חדשות ליום טוב (ט"ז שם סק"ז; שו"ע הרב שם יח; משנה ברורה ס"ק לד).

נויי סוכה ואתרוג

תשיעי של חג - שמחת תורה - בחוץ לארץ, שחל בערב שבת:

  • יש סוברים שאסור להסתפק מנויי סוכה למחרתו בשבת, מטעם הכנה, שאילו היינו מתירים הרי היה יום טוב מכין לשבת, כיון שביום טוב עצמו אסורים משום מוקצה, והרי זה כעין נולד, שבשבת נעשו ראויים להנאה (תוספות ביצה ל ב ד"ה עד; דעה א בשו"ע או"ח תרסז א, בשם נוהגים, וראה בבאור הגר"א שם).

וכן כשחל תשיעי של חג ביום ראשון אסור לאכול האתרוג באותו יום, כיון שאתמול – בשבת - היה אסור, שהיה יום השמיני ספק שביעי בחוץ לארץ (ראה ערך יום טוב שני של גליות וערך מוקצה), ונמצא ששבת הכינה ליום טוב (תוספות שם; רא"ש סוכה ד ה; טור או"ח תרסה, בשם ה"ר פרץ; דעה ב בשו"ע או"ח תרסה א).

  • ויש חולקים וסוברים שבשני האופנים אין כאן משום הכנה (רא"ש שם; טור שם תרסה ותרסז; דעה א בשו"ע שם תרסה א בסתם, ודעה ב בתרסז א בשם יש מתירים), לפי שאין הכנה בדבר שכבר היה בעולם (ים של שלמה ביצה ד ה טעם א; באור הגר"א תרסז שם)[5].

מעשה ההכנה

מהותו ומקורו

אסור להכין דבר מיום טוב לשבת - מלבד מה שהדבר שהוכן אסור למחרתו באכילה (ראה לעיל: הכנה דרבה) - ואפילו מלאכות של צרכי אוכל נפש כאפייה ובישול, שמותר לעשותן ביום טוב, אסור לעשותן לצורך מחר, אפילו הוא שבת, בלי ערוב-תבשילין (ראה ערכו).

לדעת הסוברים שמן התורה אין צרכי שבת נעשים ביום טוב (ראה פסחים מו ב מחלוקת רב חסדא ורבה בדבר, וראה ערך הואיל), יש מן הראשונים שמפרשים שאיסור זה הוא מטעם הכנה, שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה), ודרשו: חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת (מלחמות לרמב"ן פסחים שם ד"ה אמר; פירוש המשניות לרמב"ם ביצה א א; רבנו ירוחם נתיב ד חלק ג).

ואף איסור מלאכה של אפייה ובישול מיום טוב לחול יש שכתבו שמשום הכנה הוא, שמכין מיום טוב לחול (הלכות גדולות הלכות יום טוב. וראה שו"ת הרשב"א ג רעז שאין יום טוב מכין לשבת וכל שכן לחול).

החולקים בכך

בהכנה זו של מלאכה מיום טוב לשבת נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שאף מי שחולק על "הכנה דרבה", שהיא הכנה בידי שמים הבאה מאליה, מודה בה (פירוש המשניות לרמב"ם שם, וכן כתבו התוספות ביצה יז א סוף ד"ה מאי טעמא, בהכנה בידים של ערוב[6]).
  • ויש סוברים שאף הכנה זו אינה אלא לסוברים "הכנה דרבה", והכתוב 'והכינו ביום הששי' אמור בין בהכנה של ממילא, ובין בהכנה של מעשה בידים, אבל מי שאינו סובר "הכנה דרבה" חולק אף על מעשה ההכנה (מלחמות לרמב"ן פסחים מו ב ד"ה אמר, ור"ן שם בשמו, וכתבו שבפסוק והכינו מדובר בהכנה דממילא אלא שכל שכן הוא בהכנה שבידים).

אפיה ובישול

כשאופה מבעוד יום, שאפשר לומר "הואיל ואם יזדמנו לו אורחים בו ביום היה ראוי להם" (ראה ערך הואיל), נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שמותר מן התורה, שכשם ש"הואיל" מבטל איסור מלאכה (ראה פסחים מו ב דעת רבה, וראה ערך הנ"ל שכן דעת רוב הפוסקים להלכה), כך מבטל את איסור ההכנה (ראה תוספות ביצה ב ב ד"ה והיה, ובחתם סופר שם. וראה במלחמות לרמב"ן שם ד"ה כתוב).
  • יש סוברים שאין איסור הכנה אלא אם אין ראוי הדבר לאותו יום, אבל אופה ומבשל כיון שראוי ליהנות ממנו היום, אפילו בלי הטעם של "הואיל" אין בו משום הכנה (מרדכי ביצה תרסח).
  • יש סוברים שאפילו סמוך לחשכה שלא שייך בו "הואיל", איסורה מדרבנן (שו"ת רדב"ז סימן תרסט, בדעת הרמב"ם).
  • ויש חולקים לגמרי וסוברים שאין באפייה ובישול משום הכנה, לפי שאינם אלא תיקוני מאכל שהוא כבר בעולם (תוספות ביצה שם, ופסחים שם לרב חסדא).

טרחה בלבד

אף דבר שאינו מלאכה אלא טרחה בלבד, אסור להכין מיום טוב לחול או לשבת (מגן אברהם או"ח ריש סימן תקג, ומחצית השקל שם, וראה להלן: בערוב).

הצעת המיטות

אין מציעים המיטות משבת למוצאי שבת (משנה שבת קיג א; רמב"ם שבת כג ז; מגן אברהם שב סק"ו), משום שאסור להכין משבת לחול (שולחן ערוך הרב שם י, וראה שם שהאיסור הוא מדרבנן), ואפילו כשבמוצאי שבת הוא יום טוב (הגהות רבי עקיבא איגר למגן אברהם שם).

אולם מיום טוב לשבת מותר להציע, שכן מציעים מלילי שבת לשבת (ירושלמי ביצה ב א).

אמנם יש מהאחרונים שסוברים שהדבר אסור בלא עירוב תבשילין (אליה רבה שם סק"ח בענין קיפול בגדים); ויש סוברים שאף בלא עירוב תבשילין - מותר (רבי עקיבא איגר שם, וחולק על אליה רבה שם. וראה בפרי מגדים שם שכתב גם כן שאף בלא עירוב תבשילין מותר).

קיפול הטלית

אסור לקפל טליתות של בית הכנסת כיון שהוא לצורך מחר (תוספות שבת קיג א ד"ה מקפלים; לבוש שב ג).

ולקפל בגד המיוחד לו [כגון טלית] לצורך שבת הבאה - יש שאסרו משום שהכנה משבת זו לשבת הבאה אסורה כהכנה משבת לחול (תהילה לדוד שב סק"י); ויש שהתירו[7] (שו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד עד ועה).

הדחת כלים

אין מדיחים כלי אכילה בשבת אחר סעודה שלישית (שבת קיח א; רמב"ם שבת כג ז; טוש"ע או"ח שכג ו), מפני שטורח לצורך מחר (ראב"ד בהשגות שם), והרי זה מכין משבת לחול (שו"ע הרב שם י)[8].

ולהדיח כלים המיוחדים לשימוש בשבת לצורך שבת הבאה - יש אוסרים (תהילה לדוד שב סק"י); ויש מתירים (שו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד עד ועה).

אמנם מותר לשרות כלים במים אחר הוצאת התבשיל מהם, כדי שלא ידבק שארית המאכל בדופני הכלי, ואין בזה משום הכנה משבת לחול, כיון שעל ידי שרייה זו אינו משנה מהמצב הקיים, אלא מונע בו שינוי, אך אם כבר נדבק שארית המאכל בדופני הכלי, אסור לשרותו, ששריה זו משנה את המצב הקיים, ובאה להקל על ניקוי הכלי לאחר השבת, והרי זו הכנה משבת לחול; ובכלי כסף וכדו' שעלולים להתקלקל אם ישאירם מלוכלכים מותר אף להדיחם[9] (שו"ת מחזה אליהו נה; שמירת שבת כהלכתה יב ג, וראה גם שו"ת מנחת שלמה תנינא לו ו).

ומאידך יש שאסר לשרות כלי במים אם אינו נצרך לו לאותה שבת, גם אם מטרת השרייה היא רק משום מניעת הדבקות הלכלוך בכלי, שעל כל פנים מכין הוא משבת לחול, וכתב עוד שיש להיזהר אף שלא ליטול ידיו על גבי כלי זה, אם כוונתו בכך גם לשוטפו או לשרותו במים (שו"ת אור לציון ב לד תשובה א).

ולהניח כלים מלוכלכים ב"מדיח כלים" כדי להדיחם לאחר השבת - יש שכתב שהדבר מותר, ואין בכך משום איסור הכנה, כיון שגם לצורך השבת עצמה טוב לאנשי הבית שלא יראו בבית כלים מלוכלכים, ולשם כך עדיף שיהיו שם מאשר שיהיו סתם מכוסים, אמנם כתב שאסור למיינם ולסדרם כפי הנצרך להדחתם, משום שיש בזה משום הכנה משבת לחול (שו"ת אגרות משה או"ח ד סי' עד רחיצה אות ד).

הכנת הפתילות

אסור לתקן פתילות של עששיות בית הכנסת ביום טוב אחר המנחה, כשאינו רוצה להדליקן בו ביום, שהרי מכין מיום טוב לחול (שו"ת הרשב"א ג רעז; בית יוסף ושו"ע או"ח תקיד ה[10]), ואפילו להעמיד הנרות לצורך הלילה - אסור (מגן אברהם שם ס"ק טו), שאפילו דבר שאין בו משום מלאכה אסור להכין מיום טוב למחרתו (שו"ע הרב שם טו).

איסורי הכנה נוספים

אין מפצעים באגוזים, ומפרדים ברמונים, ומחתכים בדבלה[11] משבת למוצאי שבת, מפני שהוא כמתקן מקודש לחול (תוספתא שבת יג יח), אמנם ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה התירו דברים אלה, ואינו חושש משום מתקן מקודש לחול (רבי יוסי בתוספתא שבת שם, וכן התירו לגבי קניבת ירק, ראה שבת קיד ב, וטוש"ע או"ח תריא ב. וראה ערך יום הכפורים הטעמים שהתירו כן ביום הכיפורים)[12].

אופני הכנה מיום טוב ליום טוב

אסור להכין מיום טוב לצורך ליל יום טוב שני של גלויות, ולכן אסור בשמיני עצרת להעמיד השולחנות והספסלים לצורך הלילה ולסדר אותם, שהרי זו הכנה (הגהות מיימוניות סוכה ו יד, רמ"א בשו"ע תרסז א, ומגן אברהם שם סק"ג).

וכן אסור לגלול ספר תורה בשבת לצורך יום טוב משום הכנה (מגן אברהם שם בשם מהרי"ל). ויש שכתב שאם לומד מתוך ספר התורה כמה פסוקים הרי זה נחשב כלימוד בספר, ואין בו משום הכנה (ערוך השלחן שם ב).

יש אוסרים אף להביא יין מיום טוב לחברו (מגן אברהם שם); ויש סוברים שהבאה אין זו הכנה, שהרי מותר להביא את הפת של עירוב מיום טוב לשבת, כשאינו צריך לומר כלום (ראה להלן: בעירוב), וכן כשאינו מסדר השולחנות מותר להביאם מהסוכה לבית (ראה מגן אברהם שם), הרי שהבאה אינה הכנה (חיי אדם קנג ו, והביא גם מרש"י ביצה מ א ד"ה לא יוליכו, וראה שם שמכל מקום לצורך חול אסור).

בעירוב

הכלל

אין מערבים ערובי-תחומין (ראה ערכו) בתחילה מיום טוב לשבת (עירובין לח א), שאם חל יום טוב בערב שבת, ולא עירב בין השמשות של ערב יום טוב, והוצרך לצאת בשבת מחוץ לתחומו, אינו יכול לערב ביום טוב (רש"י שם ד"ה אי) משום הכנה (גמרא שם).

וכן אם עירב בערב יום טוב בפת על יום טוב, ורוצה לערב אחר כך ביום טוב גם על שבת, אינו יכול לערב בפת אחרת שלא עירב בה בערב יום טוב, שאין מערבים בתחילה בפת משום הכנה (גמרא שם לט א ורש"י; רמב"ם עירובין ח ט; טוש"ע או"ח תטז ב), מפני שהיה צריך לקרות עליה שם עירוב, ונמצא מכין (טוש"ע שם).

ערוב באותה פת

אם עירב בערב יום טוב בפת ליום ראשון, יכול לערב באותה פת עצמה ביום טוב ליום השבת שלמחרתו, ואין בזה משום הכנה, שאין אומרים סוף היום הראשון קונה העירוב, שיהיה אסור משום "הכנה דרבה", אלא תחילת היום השני קונה עירוב, ושבת הכינה לעצמה (עירובין לח ב; רמב"ם עירובין ח ט; טוש"ע או"ח תטז ב), ומכיון שאין צריך לומר עכשיו בשעת העירוב כלום, שכבר נקרא על הפת שם עירוב מערב יום טוב, אם כן אינו מכין עכשיו כלום (רש"י שם ד"ה והא, לט א ד"ה דיקא; טוש"ע שם).

הבאים בספינה בשבת

ספינה שבאה בשבת מחוץ לתחום, בני אדם שבה מותרים ביום טוב שלאחריה בתחום של בני העיר, ואין כאן משום הכנה, שאין הכנה אלא בדבר שאינו מוכן, כגון מוקצה (ראה ערכו) ונולד (ראה ערכו), אבל בביאתו בספינה אין הכנה, וקנין השביתה הוא בתחילת היום, ויום טוב הכין לעצמו, ולאמירה אינו צריך אלא שותק (העיטור ריש הלכות יום טוב; אור זרוע ב עירובין קלט; ריטב"א עירובין לח ב ד"ה א"ל, בשם ריב"א[13]).

בעירובי חצרות

בערובי-חצרות (ראה ערכו) שנחלקו תנאים אם אסור להניח מיום טוב לשבת (ראה ביצה טז ב מחלוקת רבי וחכמים, וראה רמב"ם עירובין ה יד, וטוש"ע או"ח תקכח ב שהלכה שאסור, וראה ערך ערובי חצרות) - יש מהראשונים מפרשים שהאוסרים סוברים שיש בדבר משום הכנה, שהרי מכין מיום טוב לשבת, והמתירים סוברים שלא שייך איסור הכנה בעירובי חצרות, כיון שביום טוב עצמו מותר להוציא מחצר לחצר (תוספות עירובין לח א ד"ה ורבי אליעזר; רשב"א עירובין שם ד"ה אמרו לו).

ויש סוברים שלדברי הכל אין בעירובי חצרות משום הכנה, וטעם האיסור מפני שנראה כמתקן (ראה רש"י ביצה טז ב ד"ה לא, ופני יהושע שם, וכן כתבו הבית יוסף והמגן אברהם או"ח תקכח סק"א, ושו"ע הרב שם שצג א בהגה).

הכנה המתרת

מקורה

איסור מוקצה (ראה ערכו) בשבת, למי שסובר שהוא מן התורה, למדים אותו מהכתוב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה. דעת רבה פסחים מז ב, וכן דעת רש"י ביצה ב ב ד"ה לטעמיה, וכן כתב בשאילתות מז[14]. וראה ערך מוקצה), שיזמין כל צרכו ביום הששי ויאמר דבר זה לצורך היום, שאילו משום טורח מלאכת שבת לא הוצרך הכתוב לומר שיעשו בערב שבת, שכבר כתוב 'את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו' (רש"י פסחים וביצה שם ד"ה והכינו).

ואף לסוברים שאיסור מוקצה מדרבנן, כתבו ראשונים שעל כתוב זה של "והכינו" סמכו חכמים לאיסורו (מלחמות לרמב"ן ריש ביצה, וראה מאירי שם), שכל מה שאסרו חכמים במוקצה הוא כדי שיכין צרכיו מבעוד יום[15], ולא יבא למחר לעשות מלאכה או טלטול האסור (מלחמות לרמב"ן שם)[16].

הראשונים קראו לאיסור זה בשם מוקצה מחמת הכנה (מאירי שם. וראה שם חולין יד א).

במחשבה

הכנה זו המוציאה מידי מוקצה יש שהיא במחשבה בלבד, כגון שהקצה דבר במחשבתו והסיח דעתו מלהשתמש בו, וכגון חריות של דקל, שיש שמייחדים אותן לישיבה, ויש שעומדות להסקה, ואם קצצן מן הדקל להסקה, הרי הן מוקצה, ואם נמלך עליהן אחר כך שתהיינה עומדות ומיוחדות לישיבה, הרי מחשבה זו מוציאתן מידי מחשבתו הראשונה, ואם חשב כן קודם השבת - מותר לטלטלן בשבת (מגיד משנה שבת כה כא; מגן אברהם או"ח שח סק"מ; שו"ע הרב שם שח נ).

וכן בהמה העומדת לחלב, ותרנגולת העומדת לגדל ביצים, כל אלו וכיוצא בהם מוקצה הם עד שיכין אותם מבערב, ויחשוב עליהם לאכילה (רמב"ם יום טוב א יח)[17], שכל אלו הקצאתם באה על ידי מחשבת האדם (ראה שו"ע הרב תצה שם, ובקונטרס אחרון שם).

בדיבור

יש שהכנה זו צריכה להיות בדיבור בפה, כמו במוקצה של בעלי חיים, כגון יוני שובך ויוני עלייה, שעומד מערב יום טוב ואומר: זה וזה אני נוטל למחר (בית הלל במשנה ביצה י א; רמב"ם יום טוב ב ה; טוש"ע או"ח תצז י); ויש מן התנאים שסוברים שביונים צריך הכנה במעשה דוקא, שינענע אותם מבעוד יום (משנה ביצה שם), שמוקצה של בעלי חיים חמור הוא (ירושלמי שם א ד), ואין הלכה כמותם, אלא די בהכנה בפה (רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך מוקצה).

במעשה

יש שצריך הכנה במעשה דוקא, והוא כשהקצאתו באה על ידי מעשה האדם, כגון תאנים וענבים שהעלם לגג לייבשם שייעשו גרוגרות וצמוקים, וצריך להזמינם מבעוד יום לאכילה, שצריך לעשות הכנה על ידי מעשה, שירשום המקום ויאמר: מכאן ועד כאן אני נוטל (ראה תוספות ביצה לד ב סוף ד"ה ואומר, ומגן אברהם או"ח תצה סק"ט, ושו"ע הרב שם יד[18]).

יש מן הראשונים שמפרשים שנחלקו התנאים בכך, ודעת רבי אליעזר שאף כאן מספיק הכנה באמירה (מאירי ביצה לד ב בפירוש מחלוקת התנאים במשנה שם).

בדבר שהוקצה מאליו

הקצאה שבאה ממילא, כגון שהדבר מצד עצמו אינו עומד לאכילה ולשימוש ללא מחשבת האדם או מעשיו, וכגון נדבך של אבנים, שהם מוקצים מאליהם, שאינם עומדים לישיבה - יש סוברים שצריך הכנה על ידי מעשה דוקא להוכיח שהם לישיבה (מגיד משנה שבת כה כא בדעת הרמב"ם שם, ומגן אברהם או"ח שח סק"מ בדעת המחבר שם); ויש סוברים שכיון שלא נדחו בידי אדם מועילה להם מחשבה להוציאם מידי מוקצה (שו"ע הרב שם תצה בקונטרס אחרון בדעת המרדכי שבת סוף פרק ד, ורמ"א בשו"ע שח שם. וראה ערך מוקצה).

הכנה כמצוה

מקורה ועניינה

לעולם ישכים אדם להוצאת שבת - שישכים בערב שבת לטרוח בהוצאת שבת - שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז ה. שבת קיז ב, וברש"י שם ד"ה ישכים; טוש"ע או"ח רנ א), ודרשו שבשעת הבאה תהיה הכנה, והבאה בהשכמה היתה, שנאמר: וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות שם כא. רש"י שם ד"ה והכינו; טור שם).

באדם חשוב

"והכינו", אף על פי שאין דרכו בכך צריך להכין מפני כבוד השבת (מדרש הגדול שמות [ירושלים תשט"ז] עמ' שכב), ולכן אף שהיה אדם חשוב ביותר, ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולהתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהם לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו (רמב"ם שבת ל ו, על פי שבת קיט א בכמה אמוראים שטרחו והכינו בעצמם), ואף אם היו לו כמה עבדים לשמשו ישתדל בעצמו להכין שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדה (טוש"ע או"ח רנ, וראה ערך מצוה בו יותר מבשלוחו[19]).

ובגדר הכנה זו יש שהורה, שלא די לעשות פעולה אחת של הכנה, אלא יש להרבות בפעולות ההכנה, ורק אם רוצה ללמוד תורה, או לעשות מצוה אחרת, או שהוא טרוד במלאכתו, די לו בפעולה אחת, וכמו שכתב מבחר השלחן ערוך (שם) שיעשה בעצמו "שום דבר" לצרכי שבת (שמירת שבת כהלכתה מב הערה קצה, בשם הגרש"ז אויערבך).

הכנה מוקדמת

דברים שאין צריך בהם הכנה כדי שיהיו ראויים להנאתם, כגון משקים ומיני מגדים וכיוצא בהם, טוב יותר לקנותם בערב שבת מלקנותם ביום חמישי, אבל מאכלים הצריכים עדיין הכנה, טוב יותר לקנותם ביום חמישי, כדי שיהיה לו פנאי הרבה לטרוח בהכנתם ולהתעסק בשאר צרכי שבת (שו"ע הרב רנ ו, וראה מגן אברהם שם סק"א. וראה ערך כבוד שבת).

כביסה

יש מפרשים שתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, מפני כבוד שבת (ראה בבא קמא פב א, ורמב"ם שבת ל ג, וטוש"ע או"ח רמב א. וראה ערך תקנות וערך ערב שבת), היינו שלא ימתינו לכבס עד ערב שבת, כדי שיניחו את ערב שבת כולו לצרכי הכנת שבת (מאירי בבא קמא שם, וכן כתב במגן אברהם שם סק"ג, וראה במחצית השקל שם).

ולכבס הבגדים בליל שישי - יש שכתב שאסור, שהרי התקנה היתה לכבס בחמישי בשבת, וליל שישי אינו חמישי בשבת (חוט שני ח"א ג א); ויש שכתב שמותר לעשות כן (שו"ת אור לציון ח"ב טז א).

ויש שכתב שבימות החורף שמתחילים בהכנות לשבת כבר מליל שישי, אסור לכבס בליל שישי מתקנת עזרא הנ"ל, אולם בימות הקיץ - מותר (חידושי בתרא להגרח"פ שיינברג).

ולכבס ביום שישי במכונת כביסה, יש שכתב שאף שהטירחה בה מועטת - אסור, כיון שתליית הכביסה היא חלק מהכיבוס, וזו טירחה מרובה, אכן מי שיש לו מכונת יבוש מותר לו לכבס ולייבש במכונה (שו"ת אור לציון שם).

ויש שכתבו שאסור לכבס במכונה ביום שישי כיון שאין לחלק במנהג (הגרי"ש אלישיב דרור יקרא עמ' תה; חוט שני שם אך מטעם אחר, שכך היתה התקנה לכבס ביום חמישי, וראה חידושי בתרא שם); ויש שכתב שמטעם אחר יש להעדיף את הכיבוס ביום חמישי, כיון שבזמנינו אין רגילות לכבס לצורך שימוש באותו היום, ואם יכבס ביום שישי יחשבו שהוא מכין בגדים מערב שבת לאחר השבת (שמירת שבת כהלכתה פרק מב הערה יג, בשם הגרש"ז אויערבך).

ובגדי ילדים קטנים יש שכתבו שמותר לכבסם (שו"ת אור לציון שם; חוט שני שם), וכן מותר לכבס למי שנאנס ולא כיבס (כף החיים רמב כ), או שאין לו בגד מכובס לשבת (חוט שני שם).

הערות שוליים

  1. ט', טורים קג – קכה.
  2. וראה תוספות עירובין לח ב ד"ה אמר אם זו ברייתא או שמעתא דרבה, וראה מכילתא דרשב"י שמות שם.
  3. וראה בתוספות (שם ד"ה והיה), ובחידושי הרשב"א (שם ד"ה חול), שביארו עוד מניין שכוונת התורה היא ליום שישי שהוא חול ולא יום טוב.
  4. וראה בבית יוסף ובב"ח שם שלדידן הטעם משום הכנה.
  5. ראה טעם נוסף בים של שלמה שם בטעם ב, וראה מגן אברהם תרסה סק"ב.
  6. אלא שבאפייה ובישול שהם תיקוני מאכל לדעתם בריש ביצה אין בהם משום הכנה, וראה בסמוך.
  7. והיינו כשנתקיימו שאר התנאים לקיפול בגדים בשבת, ראה שו"ע סי שב, ומשנה ברורה ועוד בעניין שאר התנאים.
  8. וראה ברמב"ם שם שכתב הטעם מפני שהוא כמתקן, ובמגיד משנה שם ביאר בדבריו שרצונו לומר שמתקן לצורך חול.
  9. כתבו כן על פי שו"ת מהרש"ג או"ח א סא שכל דבר שאם לא יעשה אותו בשבת, שוב לא יהא אפשרי לעשותו בימות החול, אין בו משום הכנה שאסרו חז"ל.
  10. וראה שם שלהדליק מותר, שבהדלקה יש מצוה לאותה שעה.
  11. כך מופיע בהוצאת צוקרמנדל וכן בראשונים, ראה תוספת ראשונים, ובדפוס: בנבלה.
  12. וראה שם ביום הכיפורים שחל בשבת מה דינו, ושבזמן הזה נהגו לאסור גם כשחל בחול.
  13. וראה ערך תחומין על ספינה שבאה מחוץ לתחום באיזה אופן מותר לצאת ממנה בו ביום.
  14. וראה שם בהעמק שאלה שדעת השאילתות שמוקצה מהתורה.
  15. ראה ערך מוקצה מחלוקת ראשונים אם מוקצה אסור בשבת, או ביום טוב, או בשניהם.
  16. ראה בערך הנ"ל עוד טעמים לאיסור מוקצה.
  17. וראה שו"ע או"ח שח כו בענין טלטול נסרים של אומן בשבת, וברמ"א שם כה בענין טלטול עורות בשבת.
  18. וראה ערך מוקצה על אופן ההקצאה של גרוגרות וצמוקים, ומתי מועילה בהם הכנה.
  19. וראה קונטרס אחרון לשו"ע הרב רנ אות ב שמדייק מלשון הרמב"ם שיש בדבר משום חיוב, ולא משום יתרון של מצוה בו יותר מבשלוחו.