מלחמת ארבעת המלכים את החמישה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

מלחמת ארבעת המלכים את החמישה הינה מלחמה המתוארת בפרשת לך לך בין ארבעה מלכים לחמשה. הרקע למלחמה הינו כיבוש איזור עבר הירדן על ידי ארבעת המלכים ושיעבוד חמשת המלכים שהיו שם, כאשר לאחר 12 שנות שיעבוד מורדים מלכים אלו ונלחמים חזרה. ארבעת המלכים שמגיעים לדכא את המרד שובים את כל אנשי העיר ואת רכושם ובכלל זה גם את לוט ורכושו. כאשר אברהם שומע על שביו של לוט הוא יוצא להצילו ונלחם בארבעת המלכים ומנצח אותם.

רקע[edit]

בימי אברהם אבינו התאחדו ארבעה מלכים וכבשו יחד את כל עבר ירדן: "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר". לאחר שארבעת המלכים כבשו את אזור הירדן הם שיעבדו אותו במשך שתים עשרה שנה, עד שבשנת השלוש עשרה מרדו חמשת המלכים ונלחמו בהם. יש שפירשו כי דברי הפסוק "שלוש עשרה שנה מרדו" לא מתאר רק את העובדה שמרדו לאחר שתים עשרה שנות שיעבוד אלא גם כי הם מרדו שלוש עשרה שנה.

מהלך המלחמה[edit]

בשנה הארבע עשרה למלחמה עלה כדרלעומר והמלכים שאיתו להחזיר את השליטה על המלכים המורדים- "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. ו וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר". המלכים נערכו למלחמה ב"עמק השידים" שהיה מלא ב"בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר". חמשת המלכים הפסידו את המלחמה, וברחו מפני האויב, ובעת מנוסתם - חלקם נפלו לתוך בורות, וחלקם נמלטו להרים. מלכי סדום ועמורה וכל תושביה, נלקחו לשבי, ובין השבויים היה בן אחיו של אברהם אבינו: לוט.

תגובת אברהם[edit]

לאחר המלחמה התורה מתארת כי "הפליט" מגיע ומבשר לאברהם כי לוט נשבה. רש"י מסביר על פי בראשית רבה כי פליט זה הוא עוג מלך הבשן עליו נאמר בתורה כי הוא היחיד שנשאר מיתר הרפאים, כאשר ככל הנראה הכוונה לנאמר בפסוקים הקודמים כי במהלך המלחמה היכו ארבעת המלכים את הרפאים בעשתרות קרניים.

כאשר אברהם שומע שלוט נשבה הוא לוקח את שלוש מאות ושמונה עשרה חניכיו ילידי ביתו והוא יוצא למלחמה על המלכים. אברהם ואנשיו מפתיעים את מחנה המלכים בלילה ותוקפים אותו ומבריחים אותו ולוקחים את כל הרכוש ואת כל השבויים חזרה. הגמרא מדייקת מכך שנכתב "חניכו" בכתיב חסר כי היה מדובר רק בחניך אחד והוא היה אליעזר שחינכו למצוות. אך הפרשנים דחו פירוש זה ובראשם האבן עזרא שכתב כי "אין הכתוב מדבר בגימטריא, כי יכול יוכל הרוצה להוציא כל שֵם לטוב ולרע". גם הכלי יקר כתב שאין נראה שזה פשט הפסוק שהרי "חייב כל אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכוחו לעשות" ואין אפשרות לסמוך על הנס, והוא סובר כי "גם רש"י מודה שלקח עימו 318 אנשים ממש".

אור החיים מפרש כי אברהם לא פנה קודם לארבעת המלכים בבקשה לשלום אלא מיד תקפם משום שהם כבר ידעו כי לוט היה בן אחיו של אברהם. לפירושו המלכים ידעו כי לוט היה בן אחיו של אברהם ובזה גילו כי אויבי אברהם הם, ולכן רדף אחריהם והיכם. פירוש זה עולה בקנה אחד עם המדרשים שרואים חלק מהמלכים ככאלו שהיו קשורים להשלכתו של אברהם לאש באור כשדים וככאלו שהתנגדו לדרכו באופן כללי.

חלוקת השלל[edit]

לאחר ניצחונו של אברהם, יצאו לקראתו מלך סדום ומלכיצדק מלך שלם. מלכיצדק מתואר כ"כהן לאל עליון" והוא מוציא לחם ויין ומברך את אברהם ואת אלוהיו שעזר לו, ואברהם בתגובה נותן למלכיצדק מעשר ממונו. לפי פירוש חז"ל מלכיצדק היה שם בן נוח והוא היה מלך ירושלים ולכן נתן לו אברהם מעשר מפני שידע שהוא עובד את הקב"ה. מנגד, מלך סדום פונה לאברהם ומציע לו חלוקת שלל כך שהוא יקבל את האנשים שנשבו ואברהם את הרכוש. אברהם מסרב להצעתו של מלך סדום ולוקח רק את חלקם של האנשים שבאו לעזרתו במלחמה "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם, בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם"[1].

ניתן להבחין כי התורה מנגידה את מעשיו של מלכיצדק מלך שלם לעומת מעשיו של מלך סדום. בעוד מלכיצדק נותן לאברהם לחם ויין ומברך אותו, מלך סדום פונה אל אברהם בדרישה לקחת ממנו בחזרה את הנפש, שהרי כעת השבויים מוגדרים כשבויו של אברהם, ולהשאיר אצלו את הרכוש. בנוסף, נראה שישנה גם מגמה נסתרת עליה מצביע אברהם בה מלך סדום רוצה להיחשב כמי ש"העשיר את אברהם" על אף שרוב עושרו של אברהם כבר הגיע לו לפני כן כמתואר במריבת רועי אברהם ורועי לוט.

משמעות לדורות[edit]

הרמב"ן מבאר על פי המדרש[2], שמלחמה זו היתה הוראה לעתיד, מעשה אבות סימן לבנים ביחס לארבעת הגלויות שעתידים בני ישראל לגלות בין הגויים. אמרפל מלך שנער זו גלות בבל [שנער זה בבל כידוע], אריוך מלך אלסר זו נגד גלות מדי, כי אלסר היא עיר במדי, כדרלעומר מלך עילם הוא יון, כי מקודם מלך אלכסנדר בעילם כשש שנים אחרי שניצח את דריוש בן אסתר, ותדעל מלך גוים זו מלכות אדום, רמז למלך מלכות אדום שהומלך על עיר מקובצת מעמים רבים והם נפרדין לארבע רוחות העולם.

הרד"ק[3] רואה בסיפור האירוע לקח נוסף, והוא ההחלטה של אברהם אבינו לפתוח במצבע צבאי מסוכן כדי להציל את בן אחיו: "ונכתב הספור הזה בתורה להודיע יושר לבב אברהם עם האל ובוטח בו בכל לב. כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, ולהודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו, כמו שעשה אברהם אבינו".

באופן אחר מסביר המדרש כי מטרת המלחמה היא התקדמות כללית של העולם לעבר גאולה: "אמר רבי אלעזר בר אבינא: אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגלו של משיח. תדע שכן שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכויות אלו באלו באה הגאולה לאברהם". נראה שמלחמה זו נועדה לכך שאברהם יוכל למצוא סיבה לנצח את ארבעת המלכים המתוארים במדרשים כמלכי רשע ובכך להביא לגאולה. דבר זה גם מלמד באופן רחב יותר את ההסתכלות על אירועים היסטוריים לא רק לפי ההשפעה המיידית שלהם כי אם גם בהשפעה רחבה ובתור התקדמות לעבר הגאולה.

משמעות אחרת לפרשייה מוצא הנצי"ב בדבר השילוב החשוב בין ההכנה הרוחנית והגופנית למלחמה. בגמרא נדרים לב א נאמר כי אברהם הוריק את חניכו בתורה לפני שיצאו לקרב. הנצי"ב מפרש מכאן כלל כי "ככל שהמלחמה כבדה, יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב". ומסביר שבאותו האופן גם אברהם קודם "הוריק את חניכיו בהלכה עמוקה עד שהיה קשה להם להבין והוריקו פניהם" ורק לאחר ההכנה הרוחנית הזו יכלו לצאת למלחמה.

ממצאים ארכיאולוגיים המאששים את האירוע[edit]

בארכיאולוגיה עדכנית אכן נמצאו השמות של המלכים ושל מדינותיהם, והעובדה שהיתה מלחמה בין קואליציות בתקופת האבות, באיזורים המתוארים במקרא, וכן פרטים נוספים של האירוע.

כדוגמא נציין לוח (נמצא כיום בלונדון) ממלחמת אמרפל במלכי עילם ונצחונו בצד האחד, ובצד השני שמות הנלחמים נגדו כדרגמל (=כדרלעומר) אריוכו (=אריוך) תיידעל (=תדעל). ואולם שם אמרפל נקרא שם בשם עמורבי, אך נמצאו חותמת אשר נכתב "רפל" במקום "רבי" [והיינו ש"עמורבי" היה שמו ג"כ "עמורפל"][4].

מציינים החוקרים, שהשמות של המלכים ומדינותיהם כפי ההברה המוזכרת במקרא, היתה קיימת רק במאה ה-18 לפני הספירה, שהוא זמן האבות[5].

הארכיאולוג נלסון גליק בספר "עבר הירדן המזרחי"[6] כתב:

בבראשית (יד, ה-ז) מסופר על מלכי המזרח ובראשם כדרלעומר, שכבשו את כל עבר הירדן, מעשתרות והוא בקצהו הצפוני, ועד איל פארן בקצהו הדרומי, ומתוך שתפשו אחת לאחת את כל הערים הבצורות שעל דרכם, שכן אלה ניסו כנראה להעמיד חזית מאוחדת בפני האויב. העובדות הארכיאולוגיות מתאימות לחלוטין למסורת ספרותית זו. סמוך לשנת 1900 לפנה"ס בא כליון גמור על כל המבצרים והישובים הגדולים שבארץ בתוך התחומים שחקרנו, עד כדי כך, שתרבותם המיוחדת לא קמה עוד לתחיה. המכה אשר הוכו היתה נצחת כל כך, עד שחורבנן היה חורבן גמור. ערי הארץ לא נבנו עוד, וחלק גדול של עבר הירדן הפך מקום חנייה ליושבי אהלים, שכליהם היו עורות כלים ולא חרס בר קיימא, כפרים ומבצרים שכל כליהם היו עורות כלים ולא חרס בר קיימא, כפרים ומבצרים של קבע לא היו עתידים לקום עוד על פני הארץ עד ראשית תקופת הברזל...''

ראו גם[edit]

הערות שוליים[edit]

  1. דברי אברהם "אם מחוט ועד שרוך נעל" נראים תמוהים- האם גם שרוך וגם חוט הינם דברים קטנים? ניתן להסביר דבר זה בדומה לדברי הפסוק "משואב מימיך ועד חוטב עציך" בכך שמדובר בתופעה רחבה במקרא. אמנם, באופן אחר ניתן להסביר כי החוט הינו החוט ששמו בזמנם מעל הראש בדומה לכאפייה הקיימת כיום, וממילא מחוט ועד שרוך נעל הכוונה למעשה מכף רגל ועד ראש
  2. בראשית מ"ג ב
  3. בראשית יד, א
  4. א. מרקוס בספר "קדמוניות", מובא בספר "אמת מארץ תצמח" לרב יואל שוורץ עמ' 75.
  5. במאמר שם
  6. עמ' 123