פרשני:בבלי:מכות ב ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות ב ב

חברותא[edit]

ונאמר: ומה הסוקל, עדים זוממין שהפיקו זממם, היות ולא הוזמו אלא רק לאחר שנהרג הנידון על פיהם - אינו נסקל, משום דדרשינן "כאשר זמם", ולא "כאשר עשה", שמאחר שנעשה הדין, אין העדים הזוממין נענשין -
כל שכן עד זומם הבא לסקול, ולא סקל (היות שהוזם לפני שנהרג הנידון) - אינו דין שלא יסקל!
ואם נדרוש קל וחומר בצורה הזאת, נעקר כל דין התורה לענוש עד זומם שנגמר הדין על פיו, ועדיין לא נעשה מעשה.  11  אלא מחוורתא, מחוור הדבר, כמו דשנינן מעיקרא, שאין טעם הפטור מקל וחומר, אלא משום שאמרה תורה "לעשות לו", רק לו, ולא לזרעו. ובפסול כהונה לא מתקיים "כאשר זמם", כיון שרצה לפסלו בפסול דורות, והוא עצמו אינו נענש בכך.

 11.  כך פירש רש"י. והתוס' הקשו, שבקל וחומר זה מתבטלת תורת עדים זוממין לגמרי, ולא דמי לק"ו של חילול הכהן מכהונתו, שפוטר רק עדי בן גרושה אך עדיין נשאר דין עד זומם בשאר הדברים. ולכן פירשו, שכונת הגמרא אינה לעד הזומם להרוג, אלא לכך שאין הרוצח את חבירו בסקילה נהרג באותה מיתה שהרג, אלא דינו בסייף. ומכאן נלמד בקל וחומר לעדים זוממין, שלא הרגו בפועל, שלא יענשו במיתה שזממו. אך אין הקל וחומר זה ביטול כל תורת עדים זוממין, כי הם נהרגין בעדויות אחרות. ועיין בהערות על תוס'. הרש"ש במסכת סנהדרין (מ ב) תמה, שלפי זה, לרש"י, שנקט הקל וחומר לכאשר עשה, לכאורה סבירא ליה שהקל וחומר שלא יתחייבו עדים במיתה שזממו לא נדחה. ואם כן לעולם עדים זוממין בסייף. ותמוה מכמה דוכתי, כגון המיעוט "היא" ולא זוממיה בבת כהן, שמשמע ממנו שמן הדין עונשם בשריפה. (ועיין שם בדבריו שהבין בדברי המהרש"א אחרת מהמבואר בדברינו בביאור המהרש"א בתוספות. ולפי הבנתו הדברים תמוהים ביותר, כפי שהוא עצמו מציין). והרמב"ן נקט כפירוש התוס', אך למד זאת לענין לפטרן לגמרי, והיינו, כשם שסוקל מקילין בו למיתת סייף, כן זוממין יפטרו לגמרי.
שנינו במשנה: מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות. וכולי.
ודנה הגמרא: מנא הני מילי שאין העדים הזוממים גולים תחתיו?
אמר ריש לקיש: משום דאמר קרא (דברים יט): "הוא ינוס אל אחת הערים".
כיון שהמילה "הוא" משמשת כמיעוט, הרי היא באה כאן ללמד, כי רק הוא, הרוצח בשוגג, הוא זה שינוס לגלות, ולא העדים הזוממין.  12  ואילו רבי יוחנן אמר: אין צורך במיעוט מדברי הכתוב, אלא יש ללמוד שאין העדים הזוממין גולין, מקל וחומר:

 12.  הקשו הרמב"ן והריטב"א, למה לי קרא שאינם גולין, תיפוק ליה שגלות היא כפרה, והעדים אינם בני כפרה, וכדלקמן. ותירצו, שדינו של הגולה מסור לאדם, שאם יצא חוץ לתחום נהרג, ודבר המסור הוא לבית דין להגלותו, ולפיכך הוא אמינא שגם העדים יגלו, ויעמדו בספק לההרג אם יצאו. ותמה הגרא"ז מלצר, הרי אין להם לעדים זוממים, אם יגלו, גואל הדם, ומי יהרגם אם יצאו מתחום עיר המקלט? ועיין בחידושי מרן הגרי"ז (הלכות רוצח), שדן בענין רוצח שיצא מעיר מקלטו, שפסק הרמב"ם שכל אדם שהרגו אין חייב עליו, האם זה מדיני הרוצח, או משום שיש רשות לגואל הדם להורגו, ולכן הוי "גברא קטילא", וכלם נפטרו על הריגתו. כי אם הוא דין המוטל על הרוצח, שמותר לכל אדם להורגו מחוץ לעיר מקלטו, שייך לחייב בכך את העדים.
ומה הוא, ההורג בשגגה, שעשה מעשה רציחה בשגגה בידיו, אילו היה עושה זאת במזיד, היה דינו שאינו גולה.
כל שכן הן, העדים הזוממין, שלא עשו מעשה בידים, כי עבירת עדות השקר היא רק בדיבור ולא במעשה בידים, אך מאידך עבירתן היתה במזיד - אינו דין שלא יגלו על המזיד!  13 

 13.  יש לעיין בשקלא וטריא בסוגיא זו, שהרי לא עשו מעשה שעליו גולין, וכיצד יתכן בהם פטור ב"מזיד"? ולכאורה מוכח מכאן, שבעדות עד זומם נחשב כאילו עשה את המעשה שהעיד עליו, ולכן אינו יכול לגלות כשאין מעשה עבירתו בשוגג, ועיין בשיעורי הגר"ש ובקונטרסי שיעורים.
ודוחה הגמרא את הקל וחומר של רבי יוחנן:
והיא - הנותנת!
הרי טענת הקל וחומר, שהוכיח ממנה רבי יוחנן שפטורין העדים הזוממים מגלות - היא עצמה הסיבה לחייבם בגלות!
כי יש לנו לומר סברא להיפך: הרי מה שההורג במזיד אינו גולה, אין זה מחמת קולא, אלא להיפך, מחמת חומרא, שלא מספיק עבורו עונש של גלות. ואם כן יש לומר, כי דוקא הוא, ההורג, שעשה מעשה, אמרה בו תורה, כיון שעשאו במזיד, לא ליגלי - כי היכי דלא תהוי ליה כפרה בגלות על מעשה הרצח במזיד, שהוא דבר חמור, ואין גלות מכפרת עליו.
אולם הן, העדים הזוממים, שלא עשו מעשה בידים בעדותן, אלא רק בעדות פיהם, סברא היא שבמזיד נמי ליגלו - כי היכי דלהוי להו כפרה על זממם.
כי היות ואין מעשיהם חמורים כל כך, לפי שלא עשאוהו בידם אלא רק בפיהם, יתכן שתהיה כפרה לדיבורם, בעונש גלות.
וכיון שנדחה הקל וחומר של רבי יוחנן, מסקינן:
אלא, מחוורתא, מחוור הוא, שטעם הדבר שאין עדים זוממים גולים הוא כדריש לקיש, שלמד זאת ממיעוט הכתוב "הוא ינוס".
אמר עולא: רמז לעדים זוממין מן התורה, מנין?
ותמהה הגמרא: וכי צריכים אנו רמז לעדים זוממין מן התורה?
והלא פרשה מפורשת היא בתורה! והא כתיב "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו"!
ומבארינן: אלא, כך שאל עולא:
רמז לאותם עדים זוממין ששנינו במשנתנו שאי אפשר להענישם בעונש המפורש בתורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", אלא דינם שלוקין - מהו הרמז לכך שהם לוקים, מן התורה, מנין?
ואמר על כך עולא: לומדים אנו רמז לכך, מהא דכתיב בפרשת חייבי מלקות (דברים כה ב) "כי יהיה ריב בין אנשים, ונגשו אל המשפט, ושפטום. והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע".
ומסיים הכתוב: "והיה אם בן הכות הרשע -
והפילו השופט, והכהו לפניו!"
ודברי הכתוב צריכים ביאור, לשם מה הוזכרו כאן צדקת הצדיק, והכרעת השופטים בין שני האנשים? וכי משום ש"הצדיקו הדיינים את הצדיק, והרשיעו את הרשע", מזה נובע המשך דברי הכתוב "והיה אם בן הכות הרשע"!? והרי הכל תלוי ברשעת הרשע, ולא בהכרעת הדין בויכוח שבין הרשע ובין הצדיק שכנגדו. כי אם עבר הרשע עבירה שיש עליה עונש מלקות, הרי הוא לוקה, ואם לאו, הוא אינו לוקה!
אלא, בהכרח, לא בהכרעת הדיינים בויכוח שבין צדיק ורשע מדבר הכתוב מדבר, כי אם בעדים, שהרשיעו את הצדיק, בהעידם עליו עדות שקר.
ואתו, ועל כך אמר הכתוב שאם אחר כך באו עדים אחריני, והזימום, ובהזמת העדים הזוממים, הצדיקו העדים המזימים את הצדיק דמעיקרא, שהיה צדיק מעיקרא, ושוינהו (עשאום) להני עדים זוממין רשעים -
כלומר, אם הזמה זו אינה ראויה אלא למלקות, כגון שאי אפשר לקיים בעדים הזוממין האלו את עונשם המבואר "כאשר זמם לעשות לאחיו", אזי -
"והיה אם בן הכות הרשע", מלקים אותם בית הדין.  14 

 14.  תוס' לקמן מבארים, שלרבנן, העדים הזוממין להלקות, לוקין רק ארבעים. ופליגי על רבי מאיר, שמחייב שמונים, על הזממה ועל לא תענה. ומקשינן שם לרבנן: למאי אתא לא תענה? וכתבו התוס', שאחרי הלימוד מ"והצדיקו", יש לנו לחייב מלקות על עבירת הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר". אך במאירי מבואר, שחיוב המלקות הנלמד מ"והצדיקו", הוא מצד "כאשר זמם", והוא עונש על הזממה, ולא מלקות על "לא תענה". כי המאירי כתב בטעמא דרבי מאיר, משום שלדעתו לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. והיינו, שלפי רבנן מה שגלי קרא שלוקין, היינו משום כאשר זמם, אך על לאו של "לא תענה" אין לוקים, שהרי אין בו מעשה. ורק רבי מאיר, דפליג בלאו שאין בו מעשה, סובר שלוקין שמונים.
ומקשינן: ותיפוק ליה, נלמד שילקו עדים זוממים מ"לא תענה", משום שעברו על הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", ולמה לי קרא "והיה אם בן הכות הרשע"? והרי העונש של "כאשר זמם" שנקבע על לאו זה, אי אפשר לקיימו כאשר באו לעשותו בן גרושה, ואם כן, חוזר להיות עונשו ככל הלאוין, שהם במלקות.
ומתרצינן: משום דהוי הלאו של "לא תענה", לאו שאין בו מעשה. לפי שעוברים עליו רק בדיבור עדותן, ולא במעשה בידים.
וכל לאו שאין בו מעשה - אין לוקין עליו.
הילכך, צריך את הפסוק "והצדיקו, והיה אם בן הכות", לגלות שלוקה על לאו של לא תענה, אף שאין בו מעשה (תוס' לקמן ד ב ד"ה ורבנן).
תנו רבנן: ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין:
א. אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה, כשהעידו כך על כהן לפסלו, והוזמו.
ב. ואין גולין לערי מקלט, כשהעידו על אדם שהוא חייב גלות, והוזמו.
ג. ואין משלמין את הכופר, כשהעידו על שור המועד שהרג אדם,  15  ובכך הם חייבו את בעליו לשלם כופר, והוזמו.

 15.  כתב הרמב"ם (פ"כ מעדות ה"ח): העידו על שורו של זה שהרג את הנפש, והוזמו, לוקין ואין משלמין. והקשה הקצוה"ח (ל"ח סק"ד), מדוע לא יפטרו ממלקות על ידי תשלומין על זממתן להפסידו שורו כשחייב סקילה, ונאסר בהנאה. שהרי עדים זוממין משלמים ולא לוקין. ותירץ, שהרמב"ם העמיד באופן שאין השור בסקילה, כגון שהרג שלא בכוונה, שמשלם כופר אך אינו נסקל. או שכבר התחייב סקילה בנגיחות קודמות וכעת באו רק לחייבו כופר על נגיחה נוספת. ועיין באור שמח שם. והגרי"ז (ריש סוטה) ביאר, שחיוב הכופר הוא על עצם הנגיחה, ומה שהעידו שנגח בכוונה, וחייב השור סקילה, היא הגדה נוספת, ואין התשלומין והמלקות על הגדת עדות אחת, ולכן לוקה על עדות הכופר. ובחזון יחזקאל בתחילת המסכת האריך לבאר ענין זה. עיין בדבריו, ובשיעורי הגר"ש.
ד. ואין נמכרין בעבד עברי, אם העידו על אדם שגנב, ואין לו מה לשלם, וגמרו בית דין את דינו על פיהם, למכרו בגניבתו, והוזמו.
משום רבי עקיבא אמרו: אף אין משלמין עדים זוממים על פי עצמן.
שאם הוזמו בבית דין, ועדיין לא תבעם הנדון לשלם לו על זממם לחייבו,  16  והלכו לבית דין אחר, והודו בו שהוזמו כבר, אין מחייבין אותם על פי הודאתם, היות שתשלומיהן של עדים זוממים נחשבים כתשלומי קנס, ומודה בקנס פטור.

 16.  הקצוה"ח (סימן ש"נ) הקשה: הרי כבר באו עדים והזימום, ואיך יוכלו להפטר בהודאה. והוכיח שרק בבי"ד זה שחייבום עדים אי אפשר להודות. אך בי"ד אחר יקבל הודאתם לפטרו בו, וכן יוכלו לחייבים בבי"ד אחר, שעדיין לא הודו בו. ובנתיבות המשפט (שם) תירץ הקושיא, שאין כוונת הגמרא שנפטרים בהודאתם אף אם יבואו אח"כ עדים, אלא שאין יכולים להתחייב בהודאתם. ובחידושי הגרנ"ט על ב"ק כתב לבאר, שהרי אין המזימין מעידים על הזוממין שהעידו עדות שקר, אלא שבית דין רואים זאת על ידי עדותן שהיו עמם, וממילא, מה שהעידו קודם היה זממה. אך בבית דין אחר, כשקדמו ואמרו שהעידו שקר, לא יוכלו שוב להזימם. ועיין בשו"ת רע"א (ח"ג סי' ח), שדן בזה, אם יזימום שוב בבית דין אחר, אם יתחייבו. ולפי המבואר בגרנ"ט לא שייך אופן זה.
ומבארת עתה הגמרא את טעם הפטור בכל דיני הברייתא.
א. אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה, כדאמרן -
דדרשינן "לו", ולא לזרעו!
ב. ואין גולין לערי מקלט, כדאמרן -
דדרשינן "הוא ינוס", ולא זוממין.
ג. ואין משלמין את הכופר, משום דקסברי כופרא - כפרה הוא. שחיוב תשלום הכופר הוא תשלום של "כפרה", כדי לכפר על הבעלים של השור, על שהרג שורם אדם. והני, העדים הללו, לאו בני כפרה נינהו, שהרי לא הרג שורם אדם, ולכן לא שייך בהם תשלומי כפרה.  17  ודנה הגמרא: מאן תנא, מיהו התנא הסובר שתשלומי "כופרא", מדין כפרה הוא?

 17.  כך פירש רש"י. ומבואר בדבריו, שאילו היינו רוצים לחייבם כופר מדין "כאשר זמם לעשות לאחיו", בהכרח שהיו התשלומים הללו להיות תשלומי כפרה, כפי שזממו לחייב את הנידון, ולא תשלום ממוני גרידא, ולכן לא יתכן לקיים בעדים הללו את העונש "כאשר זמם". אולם הריטב"א הקשה מדוע לא נחייבם בתשלום ממון גרידא, שלא בתורת תשלומי כפרה, כי הרי באו להפסידו ממון זה, ויהיה התשלום בגדר תשלום נזיקין ולא בגדר כפרה. ועיין בחידושי הגר"ש רוזובסקי, שתמה: אם לא שייך בכופר דין הזמה, כיון שלא הרג שורם אדם, מהיכי תיתי לומר שהם צריכים לשלם את הכופר מדין כפרה? ולכן ביאר דבריו, ש"כופרא כפרה" הוא טעם שאין חיוב מצד "כאשר זמם", כי חיוב הזממה הוא מדין "מזיק", כמבואר בב"ק (דף ה א) שהתורה חייבה את הזוממין על מה שרצו להפסידו, ועל כך אמרינן שכל זממת חיוב כופר הם פטורים, לפי שלא באו להפסידו ממון אלא לחייבו "כפרה". ואילו הטעם של "הני לאו בני כפרה נינהו", בא לפטור מהדין כפרה שרצו לחייבו, ואף שאם לא היה רוצה לא היה משלם כופר, בכל זאת אילולי הטעם שאמרה הגמרא היו צריכין לשלם לו, שהרי הוא לא ידע ששקרו, והיה חייב להאמין להם, ולשלם את הכופר. ובתוס' רע"א הקשה, שלפי הריטב"א, אם יעידו שהרג שורו שלא בפניו, ואינו יודע על כך, וצריך לשלם את הכופר, יתחייבו העדים כופר! אמנם כוונת הריטב"א שאילו היה יודע ששיקרו לא היה נותן כפרה שאינו חייב בה, ולכן אינה נחשבת הוצאת ממון על ידי בית דין.
אמר רב חסדא: שיטת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, היא.
דתניא, נאמר בכופר "ונתן פדיון נפשו" - דמי ניזק.
כלומר, שמים את ערכו של האדם הנהרג על ידי השור, כמה היה שוה להמכר בשוק בתורת עבד, ואת הסכום הזה ישלם בעל השור ליורשיו של הנהרג.
ואילו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: בעל השור משלם דמי מזיק, את שוויו שלו ליורשיו של הנהרג.
מאי לאו, בהא קא מיפלגי -
דמר, תנא קמא, שאמר משלם דמי ניזק, סבר כופרא ממונא הוא, על שהזיק את ההרוג, ולכן משלם ליורשיו את שוויו של הנהרג.
ואילו מר, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, שאמר משלם דמי מזיק, סבר כופרא כפרה, לכפר על חיוב מיתה בידי שמים שהתחייב בו בעל השור, ולפיכך ישלם בעל השור את שווי עצמו, ויפדה בכך את עצמו ממיתה.
ודוחה הגמרא:
אמר רב פפא: לא! לא בכך נחלקו.
אלא, אפשר לומר, דכולי עלמא סברי כופרא כפרה הוא. והכא, בהא, באופן השומא בלבד, קא מיפלגי:
מר סבר, את דמי הכפרה בדניזק שיימינן. וטעמו יבואר לקמן.
ואילו מר סבר, בדמזיק שיימינן.
ומבארת עתה הגמרא את טעמיהם של החולקים:
מאי טעמייהו דרבנן? מהו מקורו של תנא קמא מן התורה, לשום את הכופר בדמי הניזק, שהרי כיון שגם הוא סובר שכופרא כפרה, מסתבר שיש לשום את דמי המזיק, שהם יהיו לו כפרה, במקום שימות בעצמו -
נאמר לשון "השתה", שימה, למעלה, במי שנוגף אשה הרה, והפיל וולדותיה, שצריך לשלם לבעל האשה את דמי הוולדות. ונאמר בו שישלם "כאשר ישית עליו בעל האשה".
ונאמר לשון "השתה", שימה, למטה, בחיוב כופר לבעל השור שהרג אדם, דכתיב "אם כופר יושת עליו".
וילמד סתום מן המפורש: מה להלן, כמו בנוגף אשה הרה, שמין לו את תשלומיו בדניזק, שמשלם את דמי הוולדות שנזוקו.
אף כאן, במי שהרג שורו אדם, שמין תשלומי הכופר בדניזק, ומשלם דמי ההרוג.
ואילו רבי ישמעאל, הסובר שנותן דמי מזיק, מקורו הוא:
"ונתן פדיון נפשו" כתיב, מלמד הכתוב שהכופר הוא דמי נפשו של בעל השור המזיק.
ואילו רבנן, שאינם לומדים כך, אמרי: אין, אכן "פדיון נפשו" כתיב, שהכופר הוא כפרה על נפש בעל השור.
מיהו, כי שיימינן את חיוב הכפרה, כמה הוא צריך לשלם, בדניזק שיימינן.
כי בתשלום כופר בשווי דמי הניזק, מתכפרת נפשו של המזיק ממיתה בידי שמים.
ד. ואין נמכרין בעבד עברי.
סבר רב המנונא למימר, הני מילי, במה דברים אמורים שאין העדים הזוממים נמכרים בעבד, רק היכא דאית ליה לדידיה, כאשר יש ממון לזה שזממו לחייבו, שאז, אף אם לא היו העדים מוזמים, הוא לא היה נמכר בגניבתו.
דמיגו דאיהו לא מזדבן, שהיות והנידון עצמו לא היה נמכר כעבד, לכן, אינהו, העדים הזוממים, נמי לא מיזדבנו. גם הם לא ימכרו כעבדים, אפילו אם אין להם ממון כדי לשלם לו את העונש על זממם, שזממו לחייבו ממון, כיון שהם לא זממו למכרו כעבד, אלא רק להפסידו ממון, שחייבוהו לשלם. ועל ממון זה שעליהם לשלם על זממן, אינם נמכרים.  18 

 18.  הקשה הריטב"א, הרי באופן זה פשיטא שאינם נמכרים, שהרי לא זממו למכרו. וכתב, שאפילו לא ידעו אם יש לו לשלם או לא, או כגון שרק אחר עדותם, קודם שהוזמו, זכה הלה בנכסים, גם בכהאי גוונא אין נמכרין.
אבל היכא דלית ליה לדידיה ממון, שאם לא היו מוזמים הוא היה נמכר בגניבתו לעבד, הרי אף על גב דאית להו לדידהו ממון, הם אינם נפטרים בתשלומין, כגנב שמשלם ואינו נמכר, אלא מיזדבנו לעבדים, כיון שזממו למכרו בגניבתו.
ומקשינן: למה ימכרו לעבדים כשאין לו ממון ויש להם?
ולימרו ליה העדים לנידון: הרי אי אנת הוה לך, אם היה לך ממון לשלם - מי הוה מיזדבנת? האם היית נמכר? הלא יכלת להפטר מהמכירה לעבד אם היית משלם.
ואם כן, אנן נמי, נשלם ממון על שזממנו לחייבך על הגניבה, ולא מיזדבנינן, שלא יהא דיננו חמור יותר ממה שזממנו נגדך.
אלא,  19  מחמת קושיה זאת, מעמידה הגמרא את המימרא הזו באופן אחר -

 19.  הקשה הקובץ ביאורים (אות ה'), הרי באופן זה באו בעדותן למכרו, שהרי לא היו לו מעות. ומה לי שהם יכולין לשלם! ? ומכאן הוכיח, שעונש כאשר זמם, הוא לתת כל דין שזממו על הנדון, שיחול על העדים. ולכן חובם הוא כאילו הם היו הגנבים, שאם יש להם לשלם, הם נפטרים מהמכירה לעבדים. אך חזר ותמה, אם כן, למה כשיש לו ואין להם, לא ימכרו? הרי אם דינם כאילו הם הגנבים, דינם הוא במכירה כשאין להם ממון לשלם. ומה לי שלא זממו למכרו, אך הרי הם רצו לחייבו כגנב, וכאמור, כל חיוביו של גנב רובץ עתה עליהם. ועי"ש שכתב בשם רש"י, שכדי לחייבם במכירה לעבד, צריך שיגמר הדין למכרו לעבד, ואם יש לו ממון, לא נגמר הדין על פיהם למוכרו, ולכן אין על המכירה "כאשר זמם". אך אין ראיה לכך ברש"י, לפי שניתן לבאר את כוונתו של רש"י לגבי גמר דינם, לחייבם בתשלום הגניבה, ואין כוונתו לגבי המכירה לעב ד.
סבר רב המנונא למימר: הני מילי שאין העדים נמכרים כשהעידו שגנב, והוזמו, היכא דאית ליה, שיש לו ממון לאחד משני הצדדים: או שיש ממון לדידיה, למי שהעידו עליו, ולא זממו למכרו.
או שיש ממון לדידהו, לעדים הזוממים, שנפטרין בתשלומין, כמו שיכול היה הנידון להפטר בתשלומי ממון.
אבל היכא דלית ליה, שאין ממון לא לדידיה ולא לדידהו - מזדבני, נמכרים העדים לעבדים.
אמר ליה רבא לרב המנונא: אין פטורן משום שאפשר להפטר בממון, אלא משום שלמדים דבר זה מן התורה -
כי אמר רחמנא בגנב שאין לו ממון לשלם, "ונמכר בגניבתו". ודרשינן, דוקא בגניבתו הוא נמכר, ולא בזממו! ולכן, גם כשאין לגנב ולעדים ממון, אין העדים נמכרים לעבדים.
(ולענין מלקות - עיין בהערה  20 ).

 20.  הרמב"ם כתב (בפ"ב מעדות ה"ח): העידו עליו שנמכר בעבד עברי, לוקין. ובגבורת ארי תמה, שזו עדות להפסידו ממון של מעשה ידיו גרידא, ועליהם לשלם, ולמה ילקו. ועיין בחידושי הגר"ח (בקידושין), שביאר, שהם באו לתת עליו דיני עבד שגופו קנוי, ולא לחייבו בממון גרידא. ועיין מנחת חינוך (מ"ב א) בטעם הר"מ באוקימתא זו. והטור (בסי' ל"ח) כתב, שאם העידו שגנב, ואין לו לשלם, והוזמו, לוקין. ותמהו האחרונים, הרי חייבוהו בתשלומי הגניבה, ואין משלמים ולוקים! ואף אם אין להם, הרי הם חייבים לשלם, וכיצד יתחייבו גם מלקות. ובאחיעזר נקט, שמדובר בכגון שאין הנידון על ממון, שמודה הנתבע שחייב ממון זה, אלא שהוא טוען שהחוב נוצר מחמת שלוה כסף מהתובע, ואילו העדים העידו שחיובו הוא משום שגנב, ורק באו להוסיף לחיובו להמכר בחובו. ועיין בחידושי ר' שלמה היימן (סי' ז') שהשיג עליו. והמאירי כתב, שאם יש להם ממון ואין לו, אין נמכרין. שהרי אילו היה לו, גם הוא לא היה נמכר. ואין משלמין, שהרי לא כדי לשלם ממון העידו, אלא למוכרו לעבד. ואם יש לו ולהם, משלמין. ואם אין לו או להם, לוקין ואין נמכרין. ודבריו צריכים ביאור, למה לא ישלמו כשאין לו. הרי הם חייבוהו ממון, וגם מכירתו לעבד היא רק לצורך התשלום שחייבוהו. ועיין שיעורי הגר"ש (כאן ובקידושין אות קמ"ג) שדן בגדר המכירה של עבד, כי אם נאמר שהיא נחשבת כעונש בפני עצמו, מלבד חיוב הממון, הרי שהעידו עליה חוץ מחיוב הממון. וגם מה שכתב המאירי, שאם אין להם ויש לו, לוקין, טעון ביאור, שהרי לא זממו למכרו אלא להפסידו ממון, ומדוע שלא יתחייבו לשלם, ולא ילקו? ויתכן שהמאירי סובר כתוס' רי"ד (ב"מ צא א), שכל מי שחייב ממון ומלקות, שדינו לשלם ולא ללקות, אם אין לו ממון לשלם הרי הוא לוקה.
שנינו בברייתא לעיל: משום רבי עקיבא אמרו, אף אין משלמין על פי עצמן.
ומבארינן: מאי טעמא דרבי עקיבא? -
קסבר, שחיוב התשלום של עדים הזוממין על שרצו להפסידו קנסא הוא, מהטעם המבואר בסמוך.
וקנס - אין המודה בו, משלם על פי עצמו.
אמר רבה: תדע שתשלומיהם נחשבים קנס ולא כחייבי ממון -
שהרי לא עשו מעשה, לא הרגוהו,  21  ולא הפסידוהו העדים בפועל, וגם לא נהרג ונפסד על פיהם, אלא רק זממו והעידו (ובכל זאת הם נהרגים) ומשלמין!

 21.  הר"ח גרס רק "ונהרגין", אולם ברמב"ם (בפי"ח מעדות ה"ח) משמע שרק בעדות שמתחייבים על זממתן ממון נחשב עונשם כקנס.
ותשלום בלא היזק נחשב קנס.
אמר רב נחמן: תדע שקנס הוא, שהרי ממון ביד בעלים, שעדיין לא הוציאוהו על פי העדים,  22  ומשלמין!

 22.  כתב הרמב"ן, שבממון, אף אם היה "כאשר עשה", שכבר גבו את הממון על פיהם, נחשב הדבר כקנס, כי אין חיובם כתשלום ממון גרידא על הנזק שעשו, אלא על הזממה בעדות שקר, ולכן חשיב קנסא. והתוס' כתבו, שבממון ילפינן שחייבים על "כאשר עשה", בקל וחומר מ"כאשר זמם". כי לגבי חיוב ממון אפשר לדרוש בקל וחומר, היות ובממון "עונשין מן הדין". אך בכל זאת, חיוב זה מוגדר כקנס. כי אנו אומרים על דבר הלמד בקל וחומר, "דיו לבא מן הדין, להיות כנדון". ו"הנידון" כאן הוא חיוב על הזממה, שהוא קנס. ועוד כתבו שם משם ריב"א, שחייבין בממון אף ב"כאשר עשה" היות וממון "אפשר בחזרה". והיינו, כיון שיכול התובע להחזיר את הממון שגבה, לא הוי עדותם בגדר "כאשר עשה", אלא היא נשארת גם אחרי הגביה בגדר "כאשר זמם".
ותשלום ללא הפסד, הוי קנס.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מכות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב |