פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר סא א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר סא א

סעיף א[עריכה]

כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אע"ג שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש (כתובות נו,א). במה דברים אמורים, כשראויה לביאה. אבל אם היתה נדה, ואחר כך כנסה לחופה ונתייחד עמה, אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה, מאחר שהיתה נדה (ע"פ רמב"ם). וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואהא (ע"פ רש"י ורא"ש). הגה: ועיין לעיל ריש סימן נ"ד מהו נקרא חופה. וצריכין לכתוב הכתובה קודם החופה, כדי שתהא חופה הראויה לביאה (הרמב"ם פ"י דאישות). ולמ"ד דחופת נדה הוי חופה אף על פי שאינה ראויה לביאה, הוא הדין אם לא כתב כתובהב. מכל מקום נוהגים לכתחלה לכתבה קודם לכן. אשה חולנית חולת מות, אע"פ שכונסה עם המטה תחת החופה כדי שיירשנה בעלה, אינה חופה כלל, מאחר שאינה ראויה כלל לביאה, ואין בעלה יורשהג (תשובת הרא"ש כלל נ"ד). כנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים, הוי חופה גמורה, דאין הברכות מעכבות; ומברך אחר כמה ימים (טור סי' ס"ב), ולכתחלה יברך אותם קודם שיתייחד עמהד (כך משמע בתשובת הרא"ש). ועיין לעיל סי' נ"ה. ונהגו עכשיו לברך תחת החופה, קודם שנתייחד עמו. ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתןה, ועיין בא"ח סימן תקע"ג. אם קידש בטעות, והיו לו נשואין עמה, ואח"כ נודע שהקדושין היו בטעות, אף על פי שחוזר ומקדש אין צריך לברך שנית שבע ברכות, וסגי ליה בברכות הראשונותו. יש אומרים לעשות החופה תחת השמים, לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמיםז.

לגבי מהי החופה עיין סיכום השיטות בסיכום לסימן נה,א.

א. חופת נידה: כתובות נו,א: הגמ' דנה מה הדין בחופת נידה ונשארה בתיקו.

רמב"ם: הספק הוא אם חופת נידה הוי חופה. הר"ן מקשה שביבמות נז,ב נפסק שיש חופה לפסולות כמו אלמנה לכה"ג אע"פ שאינן ראויות לביאה לעולם. הח"מ הקשה שהספק הקודם בגמ', מה הדין בנכנסת לחופה ולא נבעלה, ודאי עוסק בתוספת כתובה ולא בירושתה שהרי אפילו מסירה לשלוחיו מועילה לירושתה כ"ש חופה ללא ביאה, והב"ש תירץ לשיטתו שמסירה מועילה מטעם מחילה, וא"כ אפשר לומר שהיא עדיפה מחופה הנעשית בנוכחות אביה, משום שאז אין מחילה[1].

ערוך השולחן[2] סובר בדעת הרמב"ם שעיקר הנישואין הוא שלוקחה לביתו וחי עימה כאיש ואשתו, אך נקבעה החופה כדי שיוכל לנושאה לגמרי גם אם מיד אח"כ יפרדו לכמה ימים. לכן אע"פ שחופת נידה אינה מועילה מ"מ אם לא מתה מיד לאחר החופה כיוון שאח"כ לקחה לביתו וחי עימה הריהי נשואה (בסימן נה,ו כתב בשם הפוסקים שמועיל לרמב"ם דוקא כשגם היה ייחוד בבית, ולפי"ז צריך לבאר דבריו כאן שלאחר שתיטהר ויתייחד עימה בביתו הריהי נשואה, אמנם בסע' טו כתב שלדעתו מועיל אף ללא ייחוד, וא"כ יתכן שכתב כאן לפי שיטתו ולפי"ז אולי אף בזמן נידתה יכולה להינשא).

רש"י,רא"ש,ר"ן: הספק הוא רק אם זוכה בתוספת כתובה, אולם לשאר דברים הוי חופה. הר"ן הביא שתי הדעות וסיים שנוהגים כרא"ש ומ"מ כשר הדבר שלא תיכנס עד שתיטהר.

שו"ע: סתם כרמב"ם וי"א כרא"ש, ודייק מכך הב"ש שסובר שהעיקר כרמב"ם, אמנם לקמן בסע' ב משמע שבדיעבד הוי חופה. היביע אומר[3] מבאר ברמב"ם ובשו"ע שאמנם חופת נידה אינה חופה גמורה ואינה מועילה לשיעבודים הממוניים, אך היא מועילה להתירה לבעלה, וכן תירץ הבית מאיר[4]. עוד כתב היבי"א שאף לרמב"ם ולשו"ע לא צריך יחוד גמור הראוי לביאה, וא"כ יש דרך לערוך חופה לנידה. עיין בהרחבה לכך בסיכום לסימן נה,א.

רמ"א סע' ב: כרא"ש. ההגה"מ כתב שהיום אנו מקילים בכך בגלל שאנו מעט במקום אחד ויש חשש שיקדמנו אחר ברחמים. לפי דברי הבית מאיר והיבי"א יתכן שהרמ"א לא פסק כרא"ש, שהרי לכו"ע חופת נידה מועילה להתירה לבעלה, ונחלקו רק לגבי ירושה וכד'. אמנם מדיון הח"מ והב"ש לגבי חולנית, שדנו כיצד מתיישב עם דעת הרא"ש בחופת נידה, משמע שהבינו שהרמ"א פסק כרא"ש.

כשהחתן יודע: ב"ש[5]: המרדכי בשם ר"י[6] כתב שאף לרמב"ם החופה תועיל אם יודיעו לחתן שהיא נידה ובכל זאת יתרצה, כי אז החופה נעשית ע"ש הסוף שתיטהר[7].

פנים מאירות,בית מאיר: ר"י המובא במרדכי סובר כרא"ש וסובר שבכל זאת מועיל דוקא אם יודע, אך לדעת הרמב"ם לא יועיל[8].

חופה שאינה ראויה מחמת איסור דרבנן: מ"מ,ב"ש: חופה שנערכה בתוך ז' נקיים שכלה צריכה לספור מחשש לדם חימוד הוי חופה גם לרמב"ם.

מהר"ח אבולאפיא: מוכח מהמ"מ שחופה שאינה ראויה מחמת איסור דרבנן מועילה בדיעבד.

שעה"מ: אינה מועילה לדעת הרמב"ם, ואף מהמ"מ אין ראיה.

ב. חופה קודם הכתובה: הר"ן הסתפק אם לדעת הרמב"ם גם חופה שקדמה לכתיבת הכתובה נחשבת אינה ראויה לביאה משום שאסרו חז"ל והוי בעילותיו בעילות זנות או שבכך מודה, וכן כתב כאן הח"מ בשמו, שאפילו לרמב"ם יש מקום להקל בכתובה, והב"ש כתב שלרמב"ם מועיל בדיעבד ולרא"ש אף לכתחילה. ומ"מ מבואר ברמ"א שלכתחילה חוששים לרמב"ם ונוהגים לכתוב קודם.

ג. אשה חולנית: שו"ת רא"ש,רמ"א,ב"ש: אינה חופה מאחר שאינה ראויה כלל לביאה. הרא"ש עסק שם במקרה שאביה הקדיש נכסיו על תנאי אם תמות ולא תינשא, ופסק שם שאינו יורשה מטעם נוסף, שודאי האומדנא היא שאביהם לא התכוון לבטל ההקדש על דעת שתינשא באופן זה. הב"ש ביאר שהרא"ש מחלק בין חופת נידה שדעתו לבוא עליה לכשתיטהר לחולנית שלא תהא ראויה לעולם. הח"מ לא קיבל חילוק זה משום שרוב חולים לחיים ועוד שקי"ל שיש חופה לפסולות אע"פ שאסורות לעולם. הדרישה והב"ש צ,סקט"ו מיישבים שבפסולות דעתו לבוא עליהן ולכן הוי חופה. הר"ן הקשה על הרמב"ם מפסולות וא"כ אינו מחלק כב"ש ומסתבר שיחלוק על הרא"ש לגבי חולה.

ח"מ: הוי חופה. והקשה על הרמ"א שהטעם השני של הרא"ש לא שייך כאן והטעם הראשון הוא לשיטת הרמב"ם שחופת נידה אינה קונה אך בפסקים הרא"ש חזר בו ופסק שקונה.

כשאין לחתן גבורת אנשים: מהר"ש גאון: אף לחולקים על הרמב"ם לא מועיל, כיוון שבשונה מנידה כאן אין זמן מוגבל מתי יתרפא.

שעה"מ: לחולקים מועיל, שהרי מהר"ן שהקשה מחופת פסולות מוכח שמועיל אף באינה ראויה לעולם. הפת"ש הקשה עליו מהרמ"א לגבי חולנית, שמוכח שמחלק בכך וכפי שביאר הב"ש.

ד. לגבי חופה ללא ברכות עיין בסיכום לסימן נה,א שלכו"ע הברכות אינן מעכבות והחופה מועילה, אמנם נחלקו אם היא אסורה כנידה עד שיברכו. לדעת המרדכי, רש"י ותוס' היא אסורה, ובדעת הרמב"ם הב"ש כתב שהיא מותרת (אחרת החופה לא היתה מועילה).

האם הוי חופה גמורה? למ"ד שחופת נידה אינה חופה נפק"מ אצלנו אם הוי חופה, ולמ"ד שאינה חופה לענין תוספת נפק"מ לענין תוספת.

רמב"ם,שו"ע נה,ג,רמ"א: בדיעבד אין הברכות מעכבות והוי חופה גמורה. ב"ש – הסתפק אם המרדכי ודעימיה יחלקו על כך ולדעתם הוי כחופת נידה שאינו מתחייב בתוספת כתובה או שיש לחלק לפי שברכות מעכבות רק מדרבנן ועוד שיש בידו כעת לברך.

ה. מתענים: המהר"ם מינץ הביא לכך שני טעמים. הראשון, שהוא יום סליחה ונמחלים עוונותיהם[9], והשני, שמא ישתכרו ולא תהיה דעתם מיושבת בשעת החופה. הב"ש כתב שנפק"מ בין הטעמים שלראשון צריך להשלים את התענית גם אם החופה מסתיימת לפני השקיעה, וכן פסק הב"ח באו"ח תקסב, ואילו לשני אין צריך, וכן פסק הרמ"א שם[10]. וכתב החכ"א שאם התעכבה החופה לאחר צה"כ אינו צריך להמשיך לצום כי מאחר שלא נזכר בגמ' יש לומר שלא התכוונו לקבל על עצמם יותר משאר תעניות, אך יזהר לא לשתות משקאות משכרים. ובכרם שלמה הוסיף שנוהגים שהחתן אומר במנחה את סדר הוידוי של יום הכיפורים, ואף בימים שאין מתענים יש לאומרו.

ו. ב"ח,ב"ש – כשלא היו קידושין כלל ע"פ הדין, צריך לחזור ולברך.

ז. חופה תחת השמים: הרמ"א כאן נימק שנוהגים כך משום ברכה, ובעזר מקודש בסימן נה,א כתב טעם נוסף לכך, שחוששים שיעמידו החופה בבית שלה או בבית שאינו שייך לבעליו, ואז אינו מועיל.

חופה שקדמה לקידושין: משאת בנימין,ב"ש סד,ה,מקנה: אינה מועילה.

מל"מ: מועילה, והוכיח כן מהרמב"ן, והמקנה דחה הוכחתו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ובסי' סא,סק"ד כתב חילוק נוסף, ונראה כוונתו שם, שבחופה כוונתו לחופה ולא למחילה.
  2. סימן סא, ג-ה. ערוה"ש מדקדק בדברי הרמב"ם שכתב בהלכה א שבחופת נידה לא גמרו הנישואין ושוב כתב בהלכה ו שלא תינשא עד שתיטהר, ולכאורה הוי כפילות. ועוד, למה שינה מלשון חופה לנישואין. ועוד, למה פסק שאם בירך בחופת הנידה אינו חוזר ומברך שוב בטהרתה, הרי החופה אינה כלום. אלא שמאחר והביאה לביתו וחיו כאיש ואשה הריהם נשואים, ולכן כתב הרמב"ם גם שאינה חופה וגם שלא תינשא עד שתיטהר, כלומר שלא יביאה לביתו עד שתיטהר. (אמנם לא הבנתי מדוע אינו חוזר ומברך, ולא נראה שכוונתו שכשחיים ביחד מועיל אף לנידה, שכן בסי' נה,ו כתב שלרמב"ם לא מספיק הבאה לביתו עבור נישואין אלא צריך גם ייחוד וזה לא אפשרי בנידה, וכן אין ליישב שמ"מ לאחר שנטהרה נעשו נשואים ע"י שחיו ביחד, ואע"פ שמשנטהרה לא בירכו אינם צריכים לברך כיוון שכבר נישאו ושוב לא שייך לברך, שהרי הרמב"ם סובר שאפשר לברך אפילו אחר כמה ימים ולא רק בעת הנישואין, ואולי אפשר לומר שמשהביאה לביתו התחילו הנישואין אלא שלא נגמרו עד שנטהרה והתייחדו, וא"כ הברכה שבירכו בשעת החופה לא היתה לשוא אלא חלה מכיוון שכבר התחילו בתהליך הנישואין. ושו"ר שבסי' נה,טו כתב שאמנם דעת הפוסקים שלרמב"ם צריך ייחוד, אך הוא עצמו סובר ברמב"ם שלא צריך יחוד גמור שיהיו שניהם לבדם בחדר אחד אלא שיתייחדו להיות ביחד כאיש ואשתו ועומדים זה אצל זו ומברכים להם ז' ברכות, ולפי"ז יתכן שבסימן סא כתב ע"פ הבנתו ברמב"ם).
  3. חלק ה אה"ע ח
  4. סי' סא
  5. סע' ב סק"ח וכן בסי' סד,ה (סק"ה)
  6. כתובות אות קעח
  7. הד"מ כתב בשם ר"י שכתב כן אף למ"ד שחופה אינה קונה, ולכאורה היה נראה שכוונתו כב"ש שר"י כתב כן אף לפי הרמב"ם, אולם קשה כי במרדכי עצמו לא נכתב כן. ולאחר העיון נראה שכוונתו לומר שר"י כתב כן אף על הצד בגמ' שחופה אינה קונה, וא"כ יתכן שכותב זאת אליבא דרא"ש שהדיון בגמ' הוא רק לגבי התוספת, וע"כ אומר שגם על הצד שאינה קונה תוספת מ"מ אם ידע היא קונה.
  8. לכאורה מוכח שכן סובר הח"מ ברמב"ם, שהרי כתב לקמן לגבי חולנית שאין לחלק בין חולה לנידה ושו"ת הרא"ש פסק שחופת חולנית אינה חופה רק משום שסבר כרמב"ם, והרי בחולה מדובר שהחתן יודע (הב"ש סובר שחולה גרע מנידה לפי שאינה ראויה לביאה לעולם, וא"כ לדעתו גם בדעת הרמב"ם יש לחלק, שדוקא בנידה מועילה ידיעת החתן משום שנושאה על דעת שתהיה ראויה אח"כ לכשתיטהר, משא"כ בחולה). אולם יש לדחות שדוקא בחולה לא מועילה ידיעתו משום שלעולם לא תהיה ראויה לביאה וא"א לומר שנושאה על דעת העתיד, וכן הפת"ש כתב שאף הח"מ סובר שהמרדכי כתב כן לדעת הרמב"ם.
  9. וכתב ערוך השולחן, ש"כיוון שהוא יום סליחה מהראוי להתענות ולבקש רחמים שיחיה חיי שלוה עם בת זוגו ושיצא מהם דור ישרים בעיני אלקים ואדם".
  10. אמנם המשנ"ב שם נימק שמתענים משום שהוא יום כפרה, ונראה שהבין שאף לטעם זה אינם צריכים להשלים תעניתם.