פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר קיח יט

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר קיח יט

סעיף יט[עריכה]

המתנה עם בעלה בשעת נשואין שאם תמות תחתיו בלא ולד קיימא יהא שליש נדוניתא ליורשיה, וגירשה והחזירה סתם, על דעת תנאים ראשונים החזירה (שו"ת רשב"א מכתובות פט,ב). הגה: תקנת קהלות שו"ם^א שאנו נוהגין בזמן הזה בנדוניית חתנים כמו שנתבאר לעיל סוף סימן נ"ג י"א שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא, אבל לא בירושה שנפלה לאשה בעודה תחתיו^ב (תשובת הרא"ש כלל נ"ד). וכן במתנות שנתנו לחתן. ובזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה, י"א שחוזרין לנותני הנדוניא (תשובת מיימוני להל' אישות וכן משמע ל' התקנה), וי"א ליורשים (תשובת מיימוני ל' ה'), וכן מנהג הקהלות^ג. ואין חילוק בין אם האב נותן הנדוניא או אחרים (ת"ה סי' שכ"א). אבל כשהן עצמן מכניסים נדוניה, לא תיקנו (מהרי"ו ס"ד). וכל מקום שיש מנהג, הולכין אחר המנהג; ואפילו לא התנו בשעת נשואין, כאילו התנו, דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא (דעת עצמו וכ"כ הרשב"א סי' אלף תתקס"ב ובתשובת מיימוני סוף אישות ל"ה). ואפילו הלך למקום שאין נוהגים מנהג הקהילות, הולכין אחר מקום שנשאה שם (ריב"ש סימן ק"ה). ואם לא מתו הבת או הבן, רק נהרגו או נשתמדו, י"א דלא שייך בזה דין חתנים, ואפילו לא נתן האב צריך ליתן. אבל אם אין כאן זרע קיימא, שצריכין להחזיר מכח תקנה, אין חילוק בין נהרגו למתו; אבל אם המירו דתם לע"ג, אין צריך להחזיר. ויש להתיישב בדבר^ד (מהרא"י).

א. תקנות שו"ם: ר"ת תיקן שאם מתה בשנה הראשונה לנישואיה תחזור הנדוניא, ותקנת שו"ם היא שבשנה השניה תחזור מחצית הנדוניא.

ב. נכסי מילוג שנפלו בעודה תחתיו:

שו"ת רא"ש,רמ"א: בכך לא שייכת תקנת הקהילות. תקנת הקהילות שאם מתה בשנה הראשונה הנכסים חוזרים, שייכת דוקא בנכסים שנתן אביה משום שבכך יש עגמת נפש, והבו דלא לוסיף עלה. לדעת הח"מ כך הדין לדעתם גם בנכסי מילוג שנפלו לה קודם הנישואין, ואילו לדעת הב"ש דוקא בנכסים שהאב נתן. לגבי מתנות שקיבלו לחתונה, המהרי"ל לשיטתו סובר שאפילו מה שנתנו לחתן משני הצדדים חוזר, ובשיטת החולקים, לדעת המהרא"ם והרשד"ם שום מתנה לא חוזרת ואפילו מה שנתן אבי הכלה, כיוון שרק בנדוניא יש מנהג ברור, ולדעת המהרי"ו מה שניתן לכלה חזר ומה שניתן לחתן אינו חוזר.

מהרי"ל: התקנה נוהגת בכל נכסי מילוג.

ח"מ: צ"ע למעשה. וכן הב"ש הביא שתי הדעות.

ג. למי חוזר: תשו' מיימוני',רמ"א: יש אומרים שחוזר לנותן ויש אומרים שחוזר ליורשיה, וכן מנהג הקהילות.

סמ"ע ברמ"א: הכריע שחוזר ליורשיה לפי שכן מנהג הקהילות.

משאת בנימין ברמ"א: לא הכריע, ולפיכך אם אחד מוחזק אין מוציאין מידו ואם לאו יחלוקו. התוספת "וכן מנהג הקהילות" אינה מהרמ"א אלא מקורה בתשו' מיימוני' וא"כ הרמ"א לא הכריע.

ט"ז: חוזר לנותן, ואם הנותן אינו אחד מקרוביה כלל אינו חוזר. הב"ש הביא דברי המ"ב והט"ז.

ד. נהרגה או נשתמדה: מהרא"י,רמ"א – פסק ר"ת שאם לא גבה הבעל עד שמתה לא יגבה נובע מאומדנא שלא על דעת כן נתן, ולכן באונס שאינו שכיח כמו נהרגה או נשתמדה כן גובה כי לא אסיק אדעתיה על מקרה זה, ואפילו תנאי אינו תופס למקרה שלא אסיק אדעתיה, אך לגבי תקנות לא פלוג בין אונס לאונס ולכן לגבי תקנת ר"ת ותקנת שו"ם שמתה בשנה הראשונה או השניה הנדוניא חוזרת אף בנהרגה, אמנם לגבי נשתמדה הסתפק המהרא"י ונטה לומר שאינה חוזרת כי טעם התקנה הוא משום עגמת נפש, ובאבי משתמדת לא חוששים לעגמת נפשו שהרי מותר לקרוא לו ארור, וכתב המהרא"י שאין לסמוך על סברא זו להלכה, ולכן סיים הרמ"א שיש להתיישב בדבר.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.